9.2.26
אתמול נפטר ידיד שלי. הייתי רחוק למשך תקופת הדעיכה. אני מברך אותו, עכשיו, בליבי. ומרגיש את החרטה. וסביבי אני מרגיש את היער הפורח שהרגשתי בעבר, גדל ומתרבה וצומח סביבי. גם נוגע בי, גם מוסר הבנה, בלי להעלים את החרטה. הצבעים יפים. ירוקים, סגולים, יש גוני צהוב בהיר באור. מאוד מאוד יפה. יש לו איכות טרגית, של אדישות מסוימת לרצונותיהם של בני האדם, ושל ההכרחיות של מוות ושל מקצבים, והוא גם מבהיר את החסד שבזה. שזה לא משהו להתגבר עליו, לפסוח עליו, אלא משהו שמתגלה הדדית עם קיום, יחד עם טבע, יחד עם אלוהות, יחד עם אנושיות והתחשבות ויופי.
אני צריך לעשות קצת מאמץ כדי לשמר את הצבעוניות וההשפעה של היער הפורח. אני מזכיר לעצמי את הריקות של כל מה שנגלה. והנה, היער מופיע גם דרך עיניי. שזור בעדינות אל הכל. אין לו "מקום" בפני עצמו, ואין מקום שבו אינו נמצא. אני מזהה אותו כגן עדן. וזה מתאים להדהד את האפשרות ששם ידידי נמצא. זה מתאים שהוא יימצא שם. שוב חרטה, מסוג טוב. היו דברים שיכולתי לעשות. ואני חוזר לגן העדן. זה מרגיש נכון למצוא את ידידי שם, שכן זה המחוז של זיכרון ויופי שמעבר לאמיתי ולא אמיתי, איפה שהמתים, ובעצם גם החיים, חיים מבלי לדעת. אני לא יודע אם ואיך הוא מופיע כאילו לעצמו. אבל לאחרים שהכירו אותו, אכן, לכאן הוא שייך. וזה טבעי. זו לא דרמה. לכאן ידידי שייך.
