9.2
אתמול נפטר ידיד שלי. הייתי רחוק למשך תקופת הדעיכה. אני מברך אותו, עכשיו, בליבי. ומרגיש את החרטה. וסביבי אני מרגיש את היער הפורח שהרגשתי בעבר, גדל ומתרבה וצומח סביבי. גם נוגע בי, גם מוסר הבנה, בלי להעלים את החרטה. הצבעים יפים. ירוקים, סגולים, יש גוני צהוב בהיר באור. מאוד מאוד יפה. יש לו איכות טרגית, של אדישות מסוימת לרצונותיהם של בני האדם, ושל ההכרחיות של מוות ושל מקצבים, והוא גם מבהיר את החסד שבזה. שזה לא משהו להתגבר עליו, לפסוח עליו, אלא משהו שמתגלה הדדית עם קיום, יחד עם טבע, יחד עם אלוהות, יחד עם אנושיות והתחשבות ויופי.
אני צריך לעשות קצת מאמץ כדי לשמר את הצבעוניות וההשפעה של היער הפורח. אני מזכיר לעצמי את הריקות של כל מה שנגלה. והנה, היער מופיע גם דרך עיניי. שזור בעדינות אל הכל. אין לו "מקום" בפני עצמו, ואין מקום שבו אינו נמצא. אני מזהה אותו כגן עדן. וזה מתאים להדהד את האפשרות ששם ידידי נמצא. זה מתאים שהוא יימצא שם. שוב חרטה, מסוג טוב. היו דברים שיכולתי לעשות. ואני חוזר לגן העדן. זה מרגיש נכון למצוא את ידידי שם, שכן זה המחוז של זיכרון ויופי שמעבר לאמיתי ולא אמיתי, איפה שהמתים, ובעצם גם החיים, חיים מבלי לדעת. אני לא יודע אם ואיך הוא מופיע כאילו לעצמו. אבל לאחרים שהכירו אותו, אכן, לכאן הוא שייך. וזה טבעי. זו לא דרמה. לכאן ידידי שייך.
26.2
למה אני מתרגל באופן הזה? ישנן כל מיני תשובות פשוטות לשאלה הזו. אבל זו שהיא הנכונה ביותר בשבילי, היא זו שמצביעה למה זה עושה בחוויה שלי, כאשר אני מתרגל. נקודות המבט שזה פותח, והאופן בו זה משנה את הזווית של ״מהם החיים״?
בשבילי, אחרי שנים של תרגול, לגשת לדימוי זה דבר מאוד פשוט. אז עכשיו, כשאני כותב, אני יושב במטוס, טס מהארץ שבה נולדתי והתעצבתי לזו שבה אני גר, אני מזמין דימוי. הדימוי שמגיע הוא, באופן מוזר, של הדייל, ששותה מרק אינסטנט… כפי שהוא אכן עושה עכשיו. ומשהו בסצנה הזו לוכד אותי. הוא עומד שם, בתא הדיילים, שמלא קופסאות מתכת ואביזרים מכניים, ומנהל שיחה…
מה שלוכד אותי בסצנה הזו הוא המורכבות וה״גם וגם״ וה״עוד״ שלה. יש בה גם את ההפחתה של הקיום שלו, ושלנו, ככל שאנחנו ״קונים״ את מה שהדיוטי פרי והמטוסים והביורוקרטיה של שדה התעופה מוכרים, הפחתה לגבולות הגוף והמשקל והמקום, הלאום, ההכנסה, המראה… ויש גם, באותה סצנה, רמזים ל״עוד״ ול״אחרת מזה״ שפשוט לא מתאים למקום ולזמן. יש שם כמיהה וידידותיות ובלתי תכליתיות, ואיזה חן… זה דימוי מורכב. יותר קל לי לראות בו ״אחרים״ ואת ה״עולם״ של שדה התעופה, וכל הקיום המכאני של זה. אבל הדימוי יותר עשיר מזה, משום שמשתמעות בו אחרויות שאינן נכנעות לזה. שהן מהדהדות איזה יופי ועושר ואי-הפחתה, אבל אין להן מקום ספציפי. הן כאילו ״מסביב״ או ״במקביל״ או ״במישור אחר״, והן נכונות ואמיתיות יותר. הדבר המרכזי בדימוי הוא לא הדמות הספציפית של אותן ״אחרויות״, אלא הניגוד בין שני אופני הקיום. יש באחרויות האלו משהו מודר ונשכח. הן כאילו, כל הזמן, נעלמות לשוליים ונאלמות.
כל זה נורא נורא עדין. החובה ברורה, וגם הארוס, על אף שהוא מאוד מאוד שקט. ואני מרגיש את הערכים שלי מתעצבים מחדש, ואת ההיגיון מאחורי חיי והבחירות שלי מתבהר כקוהרנטי ומלא תכלית, באופן שונה מאוד מהתחושה הפשוטה של ״מטרה״. אני מבין ומרגיש ״מה אני עושה״ ו״למה״, ו״מי אני״. רואה את חיי ביחס לאפשרות של האחרויות האלו, הקולות השקטים והמוזרים וחסרי התכלית האלו, שהם לא לשירות של שום דבר נראה. אז אני חוזר לשאלה של ״לשם מה״? והתשובה משתמעת – משום שהתרגול הזה חושף ומגלה ומוליד את הדברים החשובים ביותר, היפים ביותר, בקשר בלתי נפרד עם העולם הנחווה ועם עצמי הספציפי מאוד, ומאפשר להם קול וכיוון.
3.3
אחרי המדיטציה, במצב של חולי פיזי ותשישות מנטלית, ומוצף בחדשות על מלחמה. התמונות התחלפו מספינות מבריקות ומטוסים ממריאים לבתים אחרי המדיטציה, במצב של חולי פיזי ותשישות מנטלית, ומוצף בחדשות על מלחמה. הן התחלפו מתמונות של ספינות מבריקות ומטוסים ממריאים לבתים הרוסים, אנשים תלושים, וילדים רעבים.
אני פונה לעבוד עם דימוי. אני רואה איש שאני כבר מכיר, זקן ובוער, מלא תשוקה, רזה, נלהב. אותו אחד המשרת את המקודש, שאני מכיר כבר די הרבה שנים. הוא מחזיק אבן אדומה גדולה, ומסתובב לכיווני. אני לא רואה או יודע הרבה יותר מזה. במעומעם, אני שם לב שהוא במקדש שלו, שאני מכיר היטב, ושנתתי לו הרבה. הוא חמור ומפציר, אבל גם קליל, ואני רוצה לכתוב שהוא סלחן, אבל זו תהיה שגיאה קטנה. סלחנות דורשת כיווץ וצמצום של הידיעה לכאורה של "מה היה", שהם זרים לו. סדרי העדיפויות שלו לא מתפשרים על הזמן ועם מה שקרה או לא קרה או יכול לקרות או לא יכול לקרות.
הפנייה שלו מתייחסת אליי ולסטייה שלי מהחוכמה, שהייתה לא קטנה. והיא מתייחסת אליי דווקא עכשיו, במצב של חולי ומלחמה, ומזכירה מה משנה ומה לא משנה. למה אני צריך להיות נאמן, ומהי חזות שנראית דומה, אבל היא קליפה או צורה כוזבת של הדבר אליו עליי להיות נאמן.
אני יודע שאחרוג, וגם שאחזור. וזה כאילו הוא שואל: "אבל עד מתי ככה?"
…
לאורך היום, נעשה ברור לי יותר מה הוא מבקש ומציע לי. אני מבין מהי העבודה שלי, ומהן החריגות, ההגזמות וההתמכרויות לדימוי עצמי – שעוד ינשכו אותי בזנב.
זה מפתה לתפוס קולות כאלו ודימויים כאלו כהיבטים של העצמי. אבל התרגול עם המדומיין בנוסח הזה מציע דווקא זווית הפוכה. כאן, ה"עצמי" נולד ומתגלה מתוך מגע ושיחה ויחסים, שעשויים להיות מודעים או לא מודעים, עם אותם דימויים. גם כאן, כמו בגישות שיראו דימויים כ״חלקי עצמי״, ההזמנה היא להיות קשוב לקולות האלו. הקשב מאפשר לשיחה איתם להיות שיחה מודעת, שמתרגמת את הקריאות מהם – שבהיעדר קשב עשויות להיות מייסרות ומטלטלות – לכדי חובות אותנטיות, ערכים, יופי וכבוד.
אלא שכאן, העצמי וההיסטוריה שלו והתכלית שלו מובנים מתוך היחסים שלו עם דימויים. כך, העצמי נראה ונעשה פתוח, מפולש ופגיע לדימויים. מחוייב לחובות הספצפיות של הדימויים שקוראים לו. הוא זוכה לכבוד כצד הכרחי בשיחה יצירתית ומתמשכת, שכאשר היא נעשית היטב, מולידה יופי, קדושה, ערך וכיוון.
5.3
היום אני מתחיל עם צורך. הניסוח הנאיבי שלו הוא "למצוא את עצמי". צעד אחד הלאה מהניסוח הנאיבי: אני מרגיש צורך בתחושת תכלית שרותמת את הנפש ומאחה אותה, כאן ועכשיו וגם לקראת משהו, המאפשרת לה להדהד עם מה שהיא חבה לו חוב מחייה ומחדש ושייכת אליו, וכך מוצאת צורה נכונה לנפש הזו. כשהרצון פונה לכיוון הנכון, הוא כבר נענה. החישה שלו כרצון וכמיהה המכוונים למקום הנכון, כבר מולידה היענות. החדר סביבי והגוף כבר נעשו אחרים, כבר שותפים בשיחה הזו. סדרי העדיפויות מתארגנים מחדש, והסימן שהנפש מבקשת הוא של יופי. היא מבקשת קשת. והנה, קשת מופיעה. אני רואה שלזה קיוויתי כל הערב, הלילה והבוקר. הקשת לא אומרת ש"יהיה בסדר" בשום מובן מקובל של המילה, אלא היא מאשרת שכאן, באופן השיחה הזה, ישנה ההיענות שלא צריך דבר מעבר אליה; שאי אפשר ללכוד ולחייב, ושהפנייה היא לקראתה, ושהיא בהכרח חסד.
תרגול עם המדומיין מזמין יחסים מסוימים עם רצון וצורך. מתוך התרגול, לאורך זמן, נולדת התחושה שדימויים נענים לצורך ונולדים מתוכו. כך, עם הזמן, תחושת "צורך" עוברת התמרה לתחושה פוטנציאלית של קריאה, שההיענות אליה כבר מוטמעת בתוכה. הכמיהה היא כבר מהתחלה הולדה של היפה. גם כשהראייה הזו הופכת לזמינה, אין פירוש הדבר שהנטייה של הרצון להתבטא כהיאחזות נכחדה, אלא רק שתרגום אחר הוא גם נכון ואפשרי.
