עכשיו עולה דימוי שמפתיע אותי. אתמול בלילה חלמתי שאני מגיע לבניין של כת, שהיו בה כמה אנשים שאני מכיר והרבה שלא. האווירה הייתה ניו-אייג'ית משהו, שמחה, אוהבת וגם קלילה. כמו בכל כת, הייתה שם תחושה של דינמיקה חברתית אינטנסיבית, אבל היה נראה שחברי הכת די מודעים ללחצים ולמשיכות והדחיפות האלו, ולא הייתה שם אווירה מסוכנת. האנשים, כך נראה, ידעו מה הם מבקשים שם ולקחו על עצמם את הזווית של הכת הזו מתוך רצון. הם היו ממוקדים בקשר ובאהבה, ממוקדים בשמחה ובהתמסרות.
הבניין היה ממוקם בצפון ישראל, בחלק הצפוני של הגליל התחתון, ומהחלון ניבט נוף שהיה די לא-ישראלי: מעין שילוב של כפר ערבי, כפי שאכן נמצא שם, עם נוף טיבטי. ניבט ממנו הר שהיה דומה לחרמון, אבל הרבה יותר מובהק, גבוה, הימלאי משהו. החלון, כך הבנתי, יוצר תמונה שהיא לא לגמרי בלתי מציאותית, אבל שדברים בה נראים אחרת באופן מכוון. היו להם שמות לעיירה הסמוכה ולהר שהיו שמות אחרים משמות המקום המוכרים – שמות מלאכותיים ומשונים. והם ידעו, ורצו, שהשמות האלו ישרתו את הסגידה והשמחה ותחושת הביטחון שלהם.
—
היו עוד זוויות ופנים לחלום. אבל עכשיו, כשאני חוזר אליו, הוא מלמד אותי על תובנה ועל מקומי בכמה רמות שונות. אני מרגיש, באופן ברור ומשכנע, שיש שם עוד הרבה, אוניברסלי ואישי, אבל אתמקד לרגע במה שאפשר לנסח בפשטות יחסית.
החלום והחלון, ההתמסרות מרצון של האנשים והקשר בין ההמצאה – שהם היו ערים לה – לבין מה שהיא משרתת, מלמדים אותי על הטבע של הלב האנושי, על הולדה ועל תובנה לגביהם. זה שיעור חשוב בימים אלו, גם משום שמכל מיני כיוונים אני מוקף ב"הבודהא אמר כך" ו"הוא לא אמר כך", ב"כך הדרך יכולה וצריכה להיפתח" וב"כך הדרך לא יכולה ולא צריכה להיפתח".
החלום והחלון מלמדים אותי על יצירת תפיסה; על הפעילות המנטלית שמתארת ובוראת מציאויות בהתאם לאינטרס העצמי, ועל האינטרס העצמי שנולד מהן. והאווירה החשודה, הכיתתית משהו, היא בדיוק האקלים שנוצר כך, כשהלב והתודעה מושקעים ומוקדשים למשהו שהוא לא לגמרי אמיתי. החלום מספר לי על טבעה של אשליה. במובן אחד, אשליה היא – כפי שהדלאי לאמה אומר – הפער בין האופן שבו דברים נגלים לאופן שבו הם קיימים. אבל במובן משמעותי יותר כאן, אשליה היא אי-ההבנה של הפעילות המנטלית שיוצרת עולם בתלות הדדית עם אינטרס עצמי ומתמכרת לעולם הזה ולאינטרס הזה.
וזה מלמד אותי משהו על ההבדל בין חכמה אמיתית לחכמה לכאורה. משום שאני, כשאני חכם לכאורה, וכמה מעמיתיי המאוד חכמים (לכאורה), מוצאים את עצמנו משתמשים בחכמה לכאורה על מנת להשתכנע היטב, ולשכנע היטב, שהחלון שממנו אנחנו רואים – ושמשרת את האופן שבו אנחנו מרגישים ש"דברים צריכים להיות" – הוא המדויק ביותר. הוא זה עם המילים, השמות, התיאורים והצורות הנכונות ביותר: "כך הדהרמה צריכה להיות, וכך היא לא צריכה". החכמה כאן, אם לא משתמשים בה במיומנות, אוצרת משהו שהוא הפוך מחכמה.
חכמה אמיתית היא משהו אחר לגמרי מזה. חכמה אמיתית רואה את הפעילות המנטלית הזו, שקרויה התהוות מותנית, ורואה ורגישה לאשליה שבה. היא רואה ורגישה לאפשרות של שחרור, של אי-אשליה, והולכת לקראתה. זו תנועה דינמית, אינסופית, שמתחדשת מרגע לרגע וחושפת עוד ועוד. וגם, תובנה עשויה להיות ביצירה של עולמות מתוך מודעות מלאה לריקות שלהם. במובן מסוים, הכת הזו היא כזו, הרי חבריה מודעים לאשליה, אבל אין בה את השילוב הראוי של יצירה ותובנה. השילוב הזה צריך להיות דינמי מאוד: ליצור מתוך מודעות לאי-האמיתיות של היצירה ולחוסר היכולת שלא ליצור, ותוך כדי היצירה גם לשלול אותה, מבלי לאבד מגע עם הריקות של כל מה שנוצר.
