חלום שמגשים תובנה

האינטלגנציה של העבודה עם המדומיין פותחת כל מיני אפשרויות. אחת מהן היא – שדימויים יגשימו ויטמיעו תובנות. רצף התרגול הזה היה התגלות כזו…

8.3.26

עכשיו עולה דימוי שמפתיע אותי. אתמול בלילה חלמתי שאני מגיע לבניין של כת, שהיו בה כמה אנשים שאני מכיר והרבה שלא. האווירה הייתה ניו-אייג'ית משהו, שמחה, אוהבת וגם קלילה. כמו בכל כת, הייתה שם תחושה של דינמיקה חברתית אינטנסיבית, אבל היה נראה שחברי הכת די מודעים ללחצים ולמשיכות והדחיפות האלו, ולא הייתה שם אווירה מסוכנת. האנשים, כך נראה, ידעו מה הם מבקשים שם ולקחו על עצמם את הזווית של הכת הזו מתוך רצון. הם היו ממוקדים בקשר ובאהבה, ממוקדים בשמחה ובהתמסרות.

הבניין היה ממוקם בצפון ישראל, בחלק הצפוני של הגליל התחתון, ומהחלון ניבט נוף שהיה די לא-ישראלי: מעין שילוב של כפר ערבי, כפי שאכן נמצא שם, עם נוף טיבטי. ניבט ממנו הר שהיה דומה לחרמון, אבל הרבה יותר מובהק, גבוה, הימלאי משהו. החלון, כך הבנתי, יוצר תמונה שהיא לא לגמרי בלתי מציאותית, אבל שדברים בה נראים אחרת באופן מכוון. היו להם שמות לעיירה הסמוכה ולהר שהיו שמות אחרים משמות המקום המוכרים – שמות מלאכותיים ומשונים. והם ידעו, ורצו, שהשמות האלו ישרתו את הסגידה והשמחה ותחושת הביטחון שלהם.

—

היו עוד זוויות ופנים לחלום. אבל עכשיו, כשאני חוזר אליו, הוא מלמד אותי על תובנה ועל מקומי בכמה רמות שונות. אני מרגיש, באופן ברור ומשכנע, שיש שם עוד הרבה, אוניברסלי ואישי, אבל אתמקד לרגע במה שאפשר לנסח בפשטות יחסית.

החלום והחלון, ההתמסרות מרצון של האנשים והקשר בין ההמצאה – שהם היו ערים לה – לבין מה שהיא משרתת, מלמדים אותי על הטבע של הלב האנושי, על הולדה ועל תובנה לגביהם. זה שיעור חשוב בימים אלו, גם משום שמכל מיני כיוונים אני מוקף ב"הבודהא אמר כך" ו"הוא לא אמר כך", ב"כך הדרך יכולה וצריכה להיפתח" וב"כך הדרך לא יכולה ולא צריכה להיפתח".

החלום והחלון מלמדים אותי על יצירת תפיסה; על הפעילות המנטלית שמתארת ובוראת מציאויות בהתאם לאינטרס העצמי, ועל האינטרס העצמי שנולד מהן. והאווירה החשודה, הכיתתית משהו, היא בדיוק האקלים שנוצר כך, כשהלב והתודעה מושקעים ומוקדשים למשהו שהוא לא לגמרי אמיתי. החלום מספר לי על טבעה של אשליה. במובן אחד, אשליה היא – כפי שהדלאי לאמה אומר – הפער בין האופן שבו דברים נגלים לאופן שבו הם קיימים. אבל במובן משמעותי יותר כאן, אשליה היא אי-ההבנה של הפעילות המנטלית שיוצרת עולם בתלות הדדית עם אינטרס עצמי ומתמכרת לעולם הזה ולאינטרס הזה.

וזה מלמד אותי משהו על ההבדל בין חכמה אמיתית לחכמה לכאורה. משום שאני, כשאני חכם לכאורה, וכמה מעמיתיי המאוד חכמים (לכאורה), מוצאים את עצמנו משתמשים בחכמה לכאורה על מנת להשתכנע היטב, ולשכנע היטב, שהחלון שממנו אנחנו רואים – ושמשרת את האופן שבו אנחנו מרגישים ש"דברים צריכים להיות" – הוא המדויק ביותר. הוא זה עם המילים, השמות, התיאורים והצורות הנכונות ביותר: "כך הדהרמה צריכה להיות, וכך היא לא צריכה". החכמה כאן, אם לא משתמשים בה במיומנות, אוצרת משהו שהוא הפוך מחכמה.

חכמה אמיתית היא משהו אחר לגמרי מזה. חכמה אמיתית רואה את הפעילות המנטלית הזו, שקרויה התהוות מותנית, ורואה ורגישה לאשליה שבה. היא רואה ורגישה לאפשרות של שחרור, של אי-אשליה, והולכת לקראתה. זו תנועה דינמית, אינסופית, שמתחדשת מרגע לרגע וחושפת עוד ועוד. וגם, תובנה עשויה להיות ביצירה של עולמות מתוך מודעות מלאה לריקות שלהם. במובן מסוים, הכת הזו היא כזו, הרי חבריה מודעים לאשליה, אבל אין בה את השילוב הראוי של יצירה ותובנה. השילוב הזה צריך להיות דינמי מאוד: ליצור מתוך מודעות לאי-האמיתיות של היצירה ולחוסר היכולת שלא ליצור, ותוך כדי היצירה גם לשלול אותה, מבלי לאבד מגע עם הריקות של כל מה שנוצר.

9.3.26

הבוקר, הדימוי הופיע בתוך תרגול המדיטציה עצמו. לפני המדיטציה, הייתי עסוק בשאלות של תפקיד וצורה ותכנון. שאלות חשובות, ולא נטולות היאחזות…

במדיטציה, שלחתי מטא לכל הקטיגוריות של האנשים, עם הראייה ש"הם שלמים", "לא חסרים דבר". בתחילתה, הופיע דימוי של רוב, כפי שהוא נראה בראיונות המצולמים שלו עם לילה. התנוחה שלו היתה קלילה וזקופה, עירנית ושובבה. וידעתי שהוא קורץ לי, מזווית העין. זה היה הדימוי כולו.

הרבה השתמע ממנו. היה לי ברור שהוא קשור וממשיך את דימוי החלום מאתמול. והוא אמר: תראה, האופן בו אתה נוצר, מופיע, נולד מתוך האופן בו אתה מהדהד אל תודעותיהם של אחרים. הם "מושכים" ממך ומאירים בך פנים, ואתה תופס מי אתה מתוך כך. זה יוצר את הצורה שלה את קורא "עצמי" ובזה אתה נאחז. צורת העצמי שלך דומה, במובן הזה, לחלון-המסך… עם המסירה הזו, שלא נמסרה במילים, אלא השתמעה בחלקיק השניה בקריצה, שכבות של היאחזות נשרו. וזה הקל עלי גם משום שתוך כדי השחרור, זה הבהיר לי מהי נאמנות אליו: זהו בדיוק הקשב לריקות, ובדיוק הקשב לדימוי. כאשר שלחתי מטא לאחרים, הריקות שלהם קרנה מצורתם.

במדיטציה לאחר מכן, הזווית של: ״לא קיים בשום אופן שהוא״ איינה את כל הצורות, וגלשה לכל תפיסה של ״היעדר צורה״.

—

במהלך היום, הקשבתי לארהנדטי רוי מקריאה מספרה: Mother Mary comes to me". כשהיא מתארת את תהליך הכתיבה של ספרה השני, היא מתייחסת לבית ההארחה שבספר, ולאופן בו הדמויות שבו חיו דרכה:

The Jannet guest house is not a dream or yearning for another world. It is that other world. It is that subversive revolution, hidden in plain sight, that goes on every moment, every day. To see it, to know it, you only have to pay attention. This ministry folded me into itself. It was the city I lived in, the river I swam in. Its characters crowded into my home and refused to move out. When I travelled, they came with me, and made their own connections and affiliations, came to their own conclusions.

—