גישה אל תחושת המודעות דרך ״ניתוח היסודות״, וממנה אל המרחבים הלא חומריים
ראשית, צריך למצוא דרך להרגיע ולהשקיט מספיק. אולי על ידי זיהוי ועבודה עם רגשות. הכרה, רשות. רצון טוב. התיישבות בתחושת משאב.
או, כמו שהבודהא מציע לפעמים, בתפיסה של היסודות. רק אדמה. כל מה שהוא חומרי, בעל משקל, פנימי וחיצוני, רק אדמה. וכן הלאה (כאן אפשר למצוא הנחיות לעבודה עם היסודות, שנשען על הדרשה אליה אפנה בהמשך הפוסט הזה)
ואז, לגשת לתחושת המודעות. איך?
כשהדברים קצת נרגעים, קצת מתמוססים, תחושת המודעות כאילו ״עוברת לחזית״, ולא מרגישה מוגבלת כל כך כ״משהו שיוצא מן הראש״, אלא יש תחושה שהיא ״בכל מקום״, וכל הדברים נשענים עליה, נוצרים מתוכה ויוצרים אותה בתלות הדדית. אפשר להתיישב בנינוחות לתוך התחושה הזו. להתרגל אליה. ״דברים״ מרימים ראש וכובלים, גונבים את הקשב וצוברים תחושת אמיתיות. זה צפוי, וכדי לחזור לתחושת המודעות, צריך לתת להם להתמוסס, על ידי צורות הסתכלות שמתריות אותם, או על ידי השענות מחודשת על תחושת המודעות. תחושת המודעות מרפה את החשיבות שלהם, מאפשרת להם לנוע ולהתמוסס, ומזמינה עוד ועוד שוויון נפש.
אפשר לגשת גם אחרת, ולראות כל רגע כ״רגע של מודעות״. להתמקד בתחושה של ״מרגע לרגע״, ושם, כך, אין דבר מלבד מודעות. זה יותר דורש תחזוקה קצת יותר אינטנסיבית, וקצת יותר קל ״ליפול החוצה״ מהסוג הזה של התפיסה. אבל היא יפה ומשכנעת
מכאן דברים נעשים גמישים, וכל מיני אפשריות נפתחות. אפשר לראות מכאן את ההתמוססות היחסית של הדברים, ולאשש את הריקות שלהם. ב״דרשה על ניתוח היסודות״ הבודהא מציע המשך של תהליך העידון המנטלי, שמגשים גם את האפשרות הזו:
"There remains only consciousness: pure & bright. What does one cognize with that consciousness? One cognizes 'pleasure.' One cognizes 'pain.' One cognizes 'neither pleasure nor pain.' In dependence on a sensory contact that is to be felt as pleasure, there arises a feeling of pleasure. When sensing a feeling of pleasure, one discerns that 'I am sensing a feeling of pleasure.' One discerns that 'With the cessation of that very sensory contact that is to be felt as pleasure, the concomitant feeling — the feeling of pleasure that has arisen in dependence on the sensory contact that is to be felt as pleasure — ceases, is stilled.' In dependence on a sensory contact that is to be felt as pain… In dependence on a sensory contact that is to be felt as neither pleasure nor pain, there arises a feeling of neither pleasure nor pain. When sensing a feeling of neither pleasure nor pain, one discerns that 'I am sensing a feeling of neither pleasure nor pain.' One discerns that 'With the cessation of that very sensory contact that is to be felt as neither pleasure nor pain, the concomitant feeling — the feeling of neither pleasure nor pain that has arisen in dependence on the sensory contact that is to be felt as neither pleasure nor pain — ceases, is stilled.'
"Just as when, from the friction & conjunction of two fire sticks, heat is born and fire appears, and from the separation & disjunction of those very same fire sticks, the concomitant heat ceases, is stilled
כלומר, משם אפשר להשקיף כך: וודאנה עולה בתלות התפיסה. עם דעיכת התפיסה הזו, הוודאנה דועכת. דעיכה כזו של התפיסות והוודאנה מאפשרת תחושה של השקטה של הדברים הנתפסים והפעילות המנטלית, וגם הבנה של הריקות של התפיסה והוודאנה – ראייה שהן מופיעות בתלות בתדלוק מנטלי, ובהיעדרו דוהות, דועכות.
ואז הבודהא מצביע על דעיכה של תחושת המודעות, ואומר: "There remains only equanimity: pure & bright, pliant, malleable, & luminous״. ומציע משל על זיקוק זהב, שמאפשר לזהב להיעשות יותר ויותר גמיש, מעודן, וזמין לעיבוד.
אפשר לתרגל כך ממש באופן הזה: הנה תפיסה, תחושה נעימה. כאשר אני מביט בה מתוך רגישות לתחושת המודעות, הממשות שלה מתמוססת, ואיתה גם הוודאנה דועכת. נעשית ניטראלית יותר, נוקשה פחות, וכשאני ממשיך לעקוב, הוודאנה והתחושה, שמובנות כתלויות אחת-בשנייה, הולכות ומתמוססות, מתעדנות, נעלמות, ואני עוקב אחרי ההעילמות שלהן. קל ללכת שם לאיבוד, ומשל שהבודהא מציע דרך להמשיך, אחרת לא הייתי יכול להמשיך לכתוב. :
אז הבודהא מציע את האפשרות לעצב את המרחבים הלא-חומריים כמקומות לשהייה, ואז את האפשרות להפסיק כל עיצוב שהוא, ולגשת להתרה מלאה כאן ועכשיו.
"One discerns that 'If I were to direct equanimity as pure & bright as this towards the dimension of the infinitude of space and to develop the mind along those lines, that would be fabricated. One discerns that 'If I were to direct equanimity as pure and bright as this towards the dimension of the infinitude of consciousness… the dimension of nothingness… the dimension of neither perception nor non-perception and to develop the mind along those lines, that would be fabricated.' One neither fabricates nor mentally fashions for the sake of becoming or un-becoming. This being the case, one is not sustained by anything in the world (does not cling to anything in the world). Unsustained, one is not agitated. Unagitated, one is totally unbound right within. One discerns that 'Birth is ended, the holy life fulfilled, the task done. There is nothing further for this world.'
אז הנה, אני פונה אל תחושת החלל. אי חומריות לפני, מצידי, מאחורי, בכל מקום. התחושה של ״אי חומריות פותחת את התודעה, ומאפשרת לה מקום לשהות בו. חלל. חלל בכל מקום. כשאני ניגש לתחושת החלל היא מתעדנת, ואני צריך להזכר בה מחדש. הנה, שוב, חלל. הא, עדין כל כך. ואני מוצא אותו שוב, והופך את הרגישות למעודנת יותר. חלל. הבודהא מציע – משם אפשר לעצב הכרה אינסופית. וזה קל. ״הנה, מה יודע את החלל?״. ידיעה בכל מקום, בכל מקום. ובעצם, זה גם מוכיח משהו על הכוונות של הבודהא וסדר ההפתחות של הדברים. הרי הוא כבר הצביע על האפשרות שמתוך התרגול עם היסודות, דברים יתמוססו כך שתישאר רק מודעות. אבל עכשיו הוא מציע את ההספגות בהכרה אינסופית כמרחב מעודן אף יותר (קשה לא להבין את זה מתוך ההקשר של הדרשה, שמציעה תהליך הולך ומתעדן). כך שהבודהא מצביע בבירור על זה שההספגות במרחב של ״הכרה אינסופית״ היא אפשרות מעודנת יותר מאשר ה״מודעות הטהורה״ שנותרת אחרי דעיכת היסודות. וזה לא מפתיע, שוב, משום שהתפיסות כבר דהו יותר, והריקות שלהן ניכרת יותר. אוקיי, רק ידיעה, רק ידיעה, בכל מקום. מכאן זה ממש קל לגשת ל״אין״. הכל כבר ממילא לא ״יש״ אחרי שכולו מפולש על ידי הכרה, וממילא ההכרה מתחילה להרגיש טרסנצנדנטית יותר, כך שקל לפנות אל התחושה שהכל הוא ״אין״. ומשם, אל הרובד בו דברים ממילא כבר לא מופיעים.
משם, הבודהא מתאר פנייה טבעית אל פרישות מן הדברים, וגם דימוי:
"Just as an oil lamp burns in dependence on oil & wick; and from the termination of the oil & wick — and from not being provided any other sustenance — it goes out unnourished״
הא, אז רגישות למודעות – מייצבת את הפרישות והתובנה שנוצרה לפניה, ומגישה אפשרוית לפרישות עמוקה אף יותר.
שלושה מצבים בלתי חומריים מבוססי מודעות
אחרי כמה ימים, חשבתי שבעצם פספסתי סוג אחד של רגישות למודעות
כדי להקל, אני יכול לדבר על שלושה מצבים בלתי-חומריים-מבוססי-מודעות:
(1) מה שרוב מכנה "מודעות נרחבת" או "נרחבות המודעת", שהוא שם שלא ממש עושה צדק עם המצב. (2) מודעות טהורה, "נפרדת מכל זה". (3) המישור הלא חומרי של "הכרה אינסופית" שמתואר ברצף הג'האנות והמישורים הלא-חומריים.
מידת העידון של שלושתם תלויה במידת הדעיכה של התפיסות, וכל אחד מהם הוא קרקע טובה להרהור בריקות המודעות (שכן בשלושתם התפיסות דעכו במידה רבה, ותחושת המודעות עוברת לחזית).
הראשון – "מודעות נרחבת" מרגיש מאוד "ייני": המודעות עוברת לחזית, ומקיפה הכל, מרווה הכל. שום דבר לא מתקיים "מחוץ" או "אחרת" ממנה.
השני – מאופיין בתחושה של מודעות שהיא בלתי-ננגעת, טרנסצנדנטית, טהורה, מובחנת.
והשלישי – בכל שתחושת המודעות קורנת "מכל מקום": זה לא שהדבר הוא "בתוך" המודעות, אלא שהמודעות כאילו מגיעה "מכיוונו" ואגב כך מאיינת את התחושה של "כיוון" ושל "דבר". זה מצב הרבה יותר "יאנגי" מהראשון.
האפשרות השניה, של מודעות ״נפרדת מכל זה״ היא זו שהקדשתי לה פחות תשומת לב, ותרגול איתה מגלה אותה כמצע שמאפשר בקלות שלילה וראיית הריקות של כל דבר "אחר", כך שגם כל מה שהיה עשוי להיות מזוהה כ"מודעות" לא נותר.
רגישות לתחושת ה"היות מודע", ומציאה של המודעות כ"לגמרי אחרת", טהורה, בלתי ננגעת. היא קורנת אור ומהפנטת. נורא כיף. ועל הבסיס הזה, אפשר לשלול את כל המאפיינים שלה כ"לא באמת היא", הרי כל מאפיין שנוגע לצורה, למקום, לזמן הוא לא באמת לגמרי "טרנסצנדנטי", כך שההנחה לגבי הטרסנצנדנטיות שלה הופכת לצורת הסתכלות אפקטיבית של שלילה. ועם כל שלילה, הבסיס נעשה מעודן יותר ויפה יותר.
ואז עוד אחד: ״אין הבדל במהות״
אחרי בערך שנתיים, נזכרתי ששכחתי עוד תרגול מבוסס מודעות. הנחיתי אותו אתמול, אחרי שקראתי עם קבוצת הישיבה טקסט יוגה׳ארה, והיה מאוד מאוד כיף.
זה מופיע בחלק השני של פרק חמש עשרה של ראייה שמשחררת (ריקות ומודעות (1)). כל הפרק הזה יוצר רושם קצת מבלבל. כי רוב בעצם מנסה לעשות שם שני דברים: (1) להנחות תרגולים מבוססי מודעות, ולהזמין לטעום את הפירות הנפלאים שלהם, שמובילים להתפתחות תובנה. ו: (2) לשלוח את המסר ש״זה לא סוף הדרך״, שדרוש, מאחר ועבור מתרגלים.ות לא מעטים במסורות פופולריות בימינו, זה דווקא כן. בחלק השני של הפרק רוב מציע תרגול שנקרא ״אין הבדל במהות״, ובאופן הולם לפרק כולו, לא ״מוכר״ אותו באופן שהולם את כמה הוא מדהים. התרגול הוא כזה: ראה.י כל דבר, כל חוויה, כבלתי נפרדת מהמודעות. המודעות היא כאילו ״בחוויה״, לא ״נשלחת״ מ״כאן״ ל״שם״ (שכן ״כאן״ ו״שם״ הן בדיוק חוויות) אלא מהותית בלתי נפרדת מהחוויה. כל חוויה היא חוויה של מודעות. אין צורך להחליט ש״אין שם שום דבר מלבד מודעות״, אלא מספיק להכיר בזה שהמודעות יוצרת ומשתתפת בתפיסה של הדבר באופםן שלא ניתן לתחום אותו. אם רואים.ות כך, שוב ושוב: ״כל רגע הוא רגע של מודעות, כל חוויה היא חוויה של מודעות״, אז זה צפוי שלזמן מה החוויה תהיה אינטנסיבית יחסית, ואז תשקוט. מתרגל אחד דיבר על אזור החויויה הזה כ״דומה לג׳האנה הרביעית״, כלומר דומם, טהור, מלא מנוחה, חסר ממשות, מעודן, שנפתחת בטבעיות וללא מאמץ. דרך אחרת לחשוב על זה היא כעל הפתחות של שכבה מעודנת יותר של ״מודעות נרחבת״. איך שלא חושבים על זה, זה אזור נפלא. ויחסית קל לגישה.
