רוב ברבאה – אי-עצמיות וחיים של אהבה

השיחה הזו ניתנה על ידי רוב בערב החמישי והאחרון של ריטריט בנושא מטא. שאר השיחות וההנחיות מהריטריט מתורגמות גם הן באתר. את הקלטת השיחה הזו ניתן למצוא כאן:  http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/9989/

הלכתי עכשיו למשך שתי דקות באור הנפלא הזה, ושוטטתי לבית הקברות ליד הכנסייה העתיקה. התחושה של הסימון הזה של המוות, של הסופיות שלנו… אם נוכל לפתוח את המודעות שלנו לסופיות, לחלופיות של הזמן שלנו על פני האדמה, ולאי-הביטחון שבזה – אנחנו לא יודעים כמה זמן יש לנו, מתי המוות שלנו יגיע. יש לנו את תקופת הקיום הזו, מהחיים עד המוות – ולפתוח את עצמנו לזה, לאפשר לעצמנו להיות פתוחים לזה, ולפעמים בפתיחות הזו – שאלות מסוימות נעשות מאוד עמוקות בנחיצות ובעיקשות שלהן. ואחת מהן היא – איך אני רוצה לחיות? במשך החיים הזה שיש לי, שאני לא יודע כמה זמן ימשך – איך אני רוצה לחיות? ומרכזית לזה היא השאלה: ‘איך אני אוהב’? מה היחס של הלב לאהבה? ואם אנחנו, באופן אינדיווידואלי, מתוך מרחב מסוים ביחס לעצמנו ולחיים שלנו נתבונן על החיים שלנו, ללא שיפוט, וכך גם על המשפחה האנושית, אם אנחנו מסתכלים ללא שיפוט – ישנן פעולות ובחירות שאנחנו עושים בתגובה לחוויה שלנו וגם בתגובה לעולם, ואנחנו רואים שבטווח הפעולות והתגובות האלו – יש כאלו של אהבה, קשר, קירבה, וגם ההפך – סגירות, אי-קשר, אפתיה. וזה נורמלי לגמרי. אז חשוב לומר – אנחנו לא רוצים שתרגול מדיטציה יוליד אפתיה, אנחנו ממש לא רוצים את זה. גם ביחס לחוויה שלנו, וגם ביחס לעולם. לפעמים אנשים מודאגים ביחס לעצמם: ‘אם אתן לכולם את היחס הזה, וגם לאדם הקשה, האם לא אהפוך לסמרטוט, וכולם ידרכו עלי’? וזה לא קורה. יש כוח שמגיע, כמו שאמרתי בהתחלה. כוח מרווח ורך. אבל אנחנו לא רוצים בתרגול, וודאי שלא בתרגול המטא – להיות עטופים כמו גלמים במרחב הנעים הזה, ולבטא איזו אי-אחריות ואי-תגובה לעולם. אני חושב שזה היה בשנה שעברה, ש-גאיה האוס קיבל מכתב שאלה מסטודנט צעיר, בבירור מאוד אינטיליגנטי, והוא רצה לבוא לגאיה האוס לעשות מחקר על תרגול מדיטציה. הכותרת הייתה: ‘נרקיסיזם סובייקטיבי, או מעורבות לא אנוכית?’. אקריא לכם קצת ממה שהוא כתב: ‘תיאוריות סוציולוגיות אחדות ביקרו תרגולים קונטמפלטיביים רפלקטיביים ואינטרוספקטיביים כ-נרקיסיסטיים באופן מסוכן, משמרים שקט חברתי ופוליטי, א-סוציאליים, מנתקים מפוליטיקה, די-סובלימטיביים (שאין לי מושג מה זה אומר) ועסוקים בעצמם. איך פרקטיקה של מדיטציה וריטריט בשתיקה משתלב בחברה ממוקדת צריכה באנגליה של המאה ה21?’. זה ממש מעניין עבורי. באמת. היה הרבה מחקר על מיינדפולנס והמוח, והפחתת לחצים וכל זה. מה עם כל הדברים האלו? מה לגבי זה? זה אדם צעיר, בוודאי בשנות ה20 לחייו. אני לא יודע מה הוא גילה, אנחנו לא נפגשנו, אבל אשמח להרים אליו טלפון ולברר. מצאתי משהו אחר… יש מישהו בשם ג’ורג’ ברנרוס, כנראה הוא, או היה – סופר: “חשבתי, מזה זמן מה, שאם יום אחר היעילות המתגברת של טכניקות ההרס – תביא לנקודה שבה המין שלנו ייעלם מעל פני האדמה, זו לא תהיה האכזריות שעלינו לתפוש כאחראית להיכחדותנו, ואף פחות מכך – את הכעס שאכזריות מעוררת, והנקמות שהיא מביאה אתה. לא זה. אלא הצייתנות, היעדר האחריות של האדם המודרני, הקבלה הבסיסית והכנועה שלו של כל גזרה. הזוועות שראינו, הזוועות הגדולות אף יותר שאנחנו רואים היום, הם סימן לא לכך שישנם יותר ויותר מורדים משולחי רסן, אלא – שישנה התגברות מתמדת במספרם של המצייתים והכנועים.” אולי זה קצת שיפוטי, אבל הנקודה בהירה ונאמרת היטב. ישנם מסרים, לימוד – שמגיע אלינו דרך מאות השנים, אלפי השנים. לימוד של ישו, או שנטידווה, הקדוש הבודהיסטי הגדול מהמאה השמינית בהודו, והם כל כך רדיקליים בבחינה מחדש ובאפשרות האחרת שהם מביאים לגבי מה הקיום יכול להיות, ומהו. וכך, אולי ישנם, יחד עם יופי ודברים טובים שישנם בחברה – יש תנועה של אפתיה והיעדר – קשר. אנחנו רואים את זה בעצמנו ובחברה. ויש מסר עמוק שמהדהד דרך המאות. הזמנה עמוקה, קריאה. היא כל כך רדיקלית – הקריאה של ישו או שנטידווה, כל כך מעמיקה, יסודית, הופכת הכל על ראשו – ומשום כך – היא לא תהיה כל כך פופולרית. אבל – אלו קולות שלא ייעלמו. משום שהם כל כך מעמיקים, ומדברים לפנים העמוקים ביותר, לזרמים העמוקים ביותר של האנושיות שלנו. אז שנטידווה, לדוגמא, מדבר על המיינדסט של הבודהיסטווה – להחליף את סדרי העדיפויות של שמחתנו שלנו עם של אחרים. אנחנו בדרך כלל נעים בעולם עם השמחה שלנו כעדיפות ראשונה. וזה מאוד טבעי ונורמלי, במובן מסוים. ואיך זה יהיה להפוך את זה על ראשו, ולהתחיל לתעדף את שמחתם של אחרים, על פני זו שלנו? אפשר להתחיל מלהשוות את שתיהן. יש חלק מטקסט יפה שלו, שבה הוא אומר, הוא מדבר לעצמו, ואומר: ‘תודעה, כעת עליך להבין – את שייכת לאחרים’. הכל נהפך על ראשו. עם השאלות האלו – האם אנחנו יכולים להיות מעוניינים בהן?

למה זה קורה לפעמים, שאני לא נוהג באהבה, שהאהבה מרגישה איכשהו חסומה, שאין לי תגובה של טוב לב, אמפתיה, חמלה? מה חוסם את זה? כשעשינו את התרגילים יכולתם לראות – דברים מסוימים קורים מבפנים, מבחוץ, וזה נחסם. אז אפשר להיות מעוניינים בזה. או שאפשר להפוך את זה על ראשו, ולומר: ‘איך אני יכול לנוע לכיוון חיים של אהבה, באופן מלא ועמוק ככל שזה יכול להיות?’ וכמובן – להציב שאלה כזו בפני כולנו, וזה כולל גם אותי – הביקורת הפנימית יכולה, כל כך בקלות – להיכנס, וזה הופך להיות משהו שמולו אני מרגיש: ‘אני חסר תועלת, הלב שלי סגור, וזה תמיד יהיה כך, בלה בלה בלה…’ אוקיי, אז אולי אפשר לשים את הביקורת הפנימית בצד, והיא תברבר עוד ועוד, ויש חלק נוסף של הישות. חלק נוסף, ואולי הוא יכול לזכות באיזה מבט ובהקשבה. והחלק הנוסף הזה, אני חושב שבכל בני האדם – כמה, יש כמיהה, כמיהה עמוקה לסוגים שונים של פתיחה ואינטואיציה ותחושה של אופן שונה שאפשר לחיות בו – באהבה. וכמובן, אתם יודעים – כל אדם יכול לומר עד כמה הוא נמשך לזה. באיזו מידה אני רוצה להפוך את זה על ראשו. אף אחד לא יכול לדחוק בנו, ולומר שאנחנו צריכים לעשות זאת. זה קו שיש בנו. הרעב לזה. ואנחנו רואים בעולם שזה אפשרי. שישנה אפשרות לחיות באהבה. אנחנו רואים את זה בעצמנו, וסביבנו, ודרך ההיסטוריה. וחלק מהדברים הם די יוצאים מהכלל, אנחנו יכולים להיות עדים לבני אדם עם יכולת יוצאת דופן לנתינה מעצמם, לשפע של אהבה. חלקכם מכירים, אולי, את ויקטור פרנקל. יש לו ספר… אם פעם יזדמן לכם לקרוא את את ‘האדם מחפש משמעות’ – החצי הראשון שלו הוא רישום של התקופה בה הוא היה במחנה הריכוז אושוויץ, שבו הוא היה כלוא, ולאחר מכן הפך לפסיכולוג. ומהרהר על כל העניין: ‘אנחנו, שחיינו במחנות הריכוז, יכולים לזכור את אלו שהלכו בין הצריפים, מנחמים אחרים, נותנים את פיסת לחמם האחרונה. הם אולי היו מעטים במספרם, אבל סיפקו הוכחה ניצחת לכך שכל דבר יכול להילקח מאדם מלבד דבר אחד, האחרונה מבין חירויות אנוש: לבחור את תגובתך בכל מערכת נסיבות שהיא. לבחור את דרכך’. וזה בתנאים מחרידים, כמו שקורה מפעם לפעם בהיסטוריה. ובמקום כלשהו בלב האנושי – יש יכולת יוצאת דופן, ולעתים היא נגישה. אנחנו רואים את האפשרות הזו. זו דוגמא קיצונית, כמובן, אבל יש דוגמאות הרבה פחות קיצוניות. לימדתי בשפילד, ושהיתי לזמן מה עם השותפה של אחת המתרגלות, ועל הקיר שלה, היא הייתה בשנות החמישים או השישים לחייה, על הקיר שלה – היו לה כל מיני דברים, וסקציה של תמונות בשחור-לבן, והן היו תמונות שלה באירוע מחאה שאני זוכר, באמצע שנות השמונים. כל תחושת היופי שבזה עברה, בתוך הטירוף המוחלט של משבר הטילים, ובזמן בו האנושות בנתה בקדחתנות מכשירים שיפוצצו את האנושות עצמה. והנשים האלו היו אלו שאמרו: תפסיקו את הטירוף הזה. שמו עצמם במקום הזה, והכריזו את זה בקול. אז – יש לנו תחושה של היופי של זה, של הלב, של היופי וההקרבה והקושי והטרחה שיש בזה. אז זה יכול להיות גדול או קטן, אבל יש לנו את היכולת הזו.

ואנחנו רואים את ההפך. אנחנו רואים אפתיה. ציטוט מאדמונד ברק: ‘כל שנחוץ על מנת שהרשע יצליח הוא – שאנשים הגונים לא יעשו דבר’. וראינו את זה באינסוף מצבים בעולם לאורך השנים. מהו השורש של אפתיה? לפעמים זה פחד, ואם אנחנו חושבים על השואה, למשל, כפי הנראה היה הרבה פחד. כמובן שהיה. וזה מתבטא כסוג של אי-התערבות ושתיקה. ויש סיבות אחרות, שורשים אחרים לאי-הפתיחה שלנו, לסגירה של משהו. קראתי לאחרונה משהו שנקרא ‘דו”ח פורום המדיניות הגלובלית’. הוא מ2005, ולכן מעט לא מעודכן, אבל כתוב בו ש: ‘מדינות עשירות נותנות פחות ממחצית מכמות הסיוע שנתנו בתחילת שנות ה60, בהן הן היו הרבה פחות עשירות’. תהיתי למה, וחשבתי, אולי, אני לא יודע, אבל אולי בשנות השישים היה לזה משהו עם מתן סיוע כמעין בלם נגד התפשטות הקומוניזם ו’אפקט הדומינו’ וכל זה, כלומר – זה לא באמת היה סיוע, אלא בשירות משהו אחר. אני לא יודע. אבל מאוד בקלות – האנוכיות שלנו, הריכוז העצמי שלנו, ותאוות הבצע – נכנסים. דיברנו באחת הקבוצות היום – נקודת המבט של השקפת העצמי, משום שהיא מרגישה שהאגו הוא דבר נפרד ביקום נרחב ואולי מאיים – יכולה מאוד בקלות להיות במקום של מחסור. ‘אין מספיק’, ולכן מנסה לקבל עוד ועוד ועוד, כי אין מספיק. ואנחנו לא באמת פתוחים להשלכות של הצריכה הזו שלי על אחרים, כי ‘לי אין מספיק’. נתקלתי בספר, לפני זמן מה, שנכתב על ידי מפקד הכוחות החמושים של האו”ם ברואנדה, שהיו שם כדי לנסות ולהשקיט שלום. שמו לוטננט-ג’נרל רומיאו דל-אייר, והוא כתב ספר די מזעזע על כל זה, עם ההרהורים שלו. הוא עבר איזו קריסה אחרי כל העניין. הרגיש כאילו זה נכשל, מסיבות שונות, וחלק מהריפוי שלו היה כתיבת הספר עם נקודת המבט שלו על כל החוויה. הוא כותב פיסקה כזו: ‘המשימה הזו’, היא נקראה unamir, ‘המשימה הזו נכשלה. פגשתי באופן אישי את העלות בחיי אדם של המנדט הבלתי גמיש של רשות הביטחון של האו”ם, הניהול הפיננסי הנוקשה של המשימה, הסרט האדום של האו”ם, המניפולציות הפוליטיות, והמגבלות האישיות שלי. מה שמצאתי בשורש כל זה הוא האדישות היסודית של הקהילה העולמית לחייהם של שבעה עד שמונה מיליון אפריקאים שחורים במדינה זעירה, שאין לה ערך אסטרטגי או משאבים ששום כוח עולמי מעוניין בהם. העולם צפה, ולא יכול לגייס את הרצון הפוליטי להתערב. עוד מהדהדת בי חוות הדעת של קבוצה קטנה של ביורוקרטים שבאו ‘להעריך את המצב’ בשבועות הראשונים של רצח העם. (והוא מדווח שהם אמרו:) ‘אנחנו נמליץ לממשלות שלו לא להתערב, משום שהסיכונים גבוהים, וכל מה שיש כאן הם בני אדם’. כל מה שיש כאן הם בני אדם. והם אומרים את זה ישירות, אבל אנחנו יודעים שזה מתרחש. אנחנו יודעים מאיזה מקום הרבה מההחלטות הפוליטיות בעולם מגיעות. מכאיב. עצוב. וגם – במובן מסוים זה מורכב עוד יותר, משום שיש לנו תרבות גלובלית, ומידע שזורם מכל העולם. אל מול כל המידע הזה יכול להיות אלחוש מוחלט, מול הטלוויזיה והאינטרנט וכל זה. לא קל. וכמובן – עם כל זה, ועם הצפת המידע הזו על הסבל העצום בעולם שלנו, מאוד קל להרגיש חוסר-אונים, תחושת עקרות מול האפשרות לשנות את הכיוון של כל העניין, את המומנטום העצום של התרבות והעולם המודרניים. שינויי האקלים, ודברים כאלה. אז – זה מאוד נפוץ. תחושת חוסר טעם, ייאוש, חוסר אונים. מה שהקראתי על התאים, לפני כמה ימים, הגיע מתוך… בחור בשם פול הוקינס, יזם, פעיל סביבתי וכותב, שהוזמן לתת נאום בטקס סיום לימודים של סטודנטים. אם אתם נתקלים בזה, אני חושב שזה נאום קצר ויפיפה , באמת יוצא-דופן. אז יש חלק שאני רוצה להקריא. הוא פונה לבני 22, או משהו כזה, ומתחיל: ‘בואו נתחיל בנקודה מטלטלת. מחזור 2008, התפקיד שלכם הוא להבין מה זה אומר להיות אדם בעולם בזמן בו כל מערכות החיים קורסות. וקצב הקריסה הולך-ומואץ. מצב די מבלבל, אבל אין שום מחקר בשלושים השנה האחרונות שיכול לסתור את ההצהרה הזו. באופן בסיסי, הציוויליזציה צריכה מערכת הפעלה חדשה. אתם המתכנתים, ואנחנו צריכים אותה תוך כמה עשורים.’ אני מת על זה. ‘יש כתובת נסתרת על גב התעודה שתקבלו. ובמקרה שלא הבאתם מיץ לימון כדי לראות אותה, אני אומר לכם מה היא אומרת: אתם מבריקים, וכדור הארץ מבקש עובדים. הוא לא יכול להרשות לעצמו לשלוח מגייסים או לימוזינות לבתי הספר שלכם. הוא שולח אליכם גשם, זריחות, דובדבנים בשלים, יסמין הפורח בלילה, ואת הבחור החמוד להדהים שאתם יוצאים אתו. קחו את הרמז. זוהי העיסקה: תשכחו מזה שהמשימה של הצלת כדור הארץ היא לא-אפשרית, בזמן הנדרש. אל תתנו לאנשים שיודעים מה לא אפשרי לכבות אתכם. תעשו את מה שצריך לעשות, ותבדקו אם זה היה בלתי אפשרי רק לאחר שסיימתם. כשאני נשאל – האם אני פסימי או אופטימי לגבי העתיד, התשובה שלי היא תמיד אותו דבר: אם את מסתכל על הסימנים למה שקורה על פני כדור הארץ ואתה לא פסימי – את לא מבין את הנתונים. אבל אם את פוגש את האנשים שעובדים כדי לשקם את כדור הארץ ואת חיי העניים, ואת לא אופטימי – אין לך דופק. מה שאני רואה בכל העולם הוא אנשים רגילים שמוכנים להתמודד עם ייאוש, כוחות מנוגדים, וסיכויים קלושים, במטרה להשיב שמץ של חסד, צדק ויופי לעולם הזה. המשוררת אדריאן ריץ’ כותבת: ‘כל כך הרבה נהרס. אני שמה את מבטחי באלו שעידן לאחר עידן, בעיקשות, ללא כוח יוצא דופן, מכוננים מחדש את העולם’. לא יכול להיות תיאור טוב יותר. האנושות מתלכדת, מכוננת מחדש את העולם, והפעולה הזו קורית בכיתות בתי ספר, חוות, ג’ונגלים, כפרים, קמפוסים, חברות, מחנות פליטים, מדבריות, כפרי דיג ומשכנות עוני. אתם מצטרפים להמון של אנשים אכפתיים. אף אחד לא יודע כמה קבוצות וארגונים עובדים סביב הנושאים הבוערים של ימינו – שינויי אקלים, עוני, כריתת-יערות, עשיית שלום, מים, רעב, שימור טבע, זכויות אדם, ועוד. זוהי התנועה הגדולה ביותר שהעולם אי-פעם ראה. במקום שליטה, היא מחפשת קשר. במקום דומיננטיות – חותרת לפיזור מוקדים של כוח. כמו צבאות-החמלה – הם עובדים מאחורי הקלעים, ועושים את העבודה. גדולה ככל שהיא, אף אחד לא יודע את גודלה של התנועה הזו. היא מספקת תקווה, תמיכה ומשמעות לביליונים ברחבי העולם. היא מבוססת על רעיון, ולא על כוח. היא מורכבת ממורים, תלמידים, איכרים, נשי עסקים, ראפרים, חקלאים אורגניים, נזירים, אמנים, עובדי ממשלה, ימאים, מהנדסים, סטודנטים, כותבים, מוסלמים בוכיים, אמהות מודאגות, משוררים, רופאים ללא גבולות, נוצרים תאבלים, מוזיקאי רחוב.’ ואני אוסיף – בודהות ובודהיסטוות. אני מקריא את זה, כי חוסר האונים שם, אז אפשר לטפח את התחושה: ‘כן, כל זה קורה, אבל גם לכל הדברים האחרים האלו’. געש של הרוח האנושית, וכל הקשרים האלו שנוצרים, והכוח שלהם נצבר מתחת לפני השטח, ויחד עם זה – אופטימיות.

הוא נתן דוגמא של תנועת האבולישינים, והוא מזכיר אותה בהקשר של הדבר המדהים שאנחנו עדים לו בבני אדם – אדיבותם, טוב ליבם של זרים. זה דבר שיש לו מקורות דתיים, אפילו מיתיים, וגם שורשים ספציפיים במאה ה18. האבולישינים ניסו להפסיק את סחר העבדים במאה ה18. “האבולישינים היו האנשים הראשונים שיצרו תנועה גלובלית ובין לאומית כדי להגן על זכויותיהם של אלו אשר הם לא הכירו. עד אותו זמן, שום קבוצה לא יצרה תנועה, מלבד לשם צרכיה שלה. המייסדים של התנועה הזו הם לא נודעים ברובם – ועל פניו – המטרה שלהם הייתה מגוחכת. באותה תקופה – שלושה מתוך ארבעה אנשים בעולם היו עבדים. שעבוד האחד של השני היה מה שאנשים עשו מזה עידנים, ותנועת האבולישינים התקבלה בסלידה. דוברים שמרנים לעגו להם כליברליים, פרוגרסיבייים, יפי נפש, רודפי כבוד, ואקטיביסטים. אמרו להם שהם  יהרסו את הכלכלה וידרדרו את אנגליה לכדי עוני. אבל בפעם הראשונה בהיסטריה – קבוצת אנשים ארגנה עצמה כדי לעזור לאנשים שהם לא יכירו לעולם. לפעול למען משהו עבורו הם לא יזכו בשום טובה ישירה או עקיפה עבור עצמם. והיום, עשרה מיליון אנשים עושים את זה בכל יום.” והוא ממשיך ומדבר על מה שהקראתי קודם. אם נסתכל על תנועת האבולישינים – נראה שלקחו בין שישים לשמונים שנה עד שהיה לזה אפקט. וחלק מהאנשים שהתחילו את התנועה – לא ראו את פירותיה מעולם. אז יש פה משהו – אני מקדיש את עצמי לאנשים שאני לא מכיר, לא ראיתי אותם, ולא אקבל מהם משהו לעולם. אנשים, או חלקים מכדור הארץ. ולהחזיק בנקודת המבט של הטווח הרחוק. איכשהו, זה לא יכול להיות מוחזק על ידי העצמי המוגבל שלנו, משום שהוא לא זוכה בשום דבר מתוך כך. אז, יש אופטימיזם.

איך אנחנו יכולים לאמץ תחושת דחיפות ללא ייאוש? לפגוש את העוצם של הסבל בעולם, עם תחושת דחיפות, מעורבות של הלב, ובלי ייאוש? איך אנחנו יכולים להחזיק, כבני אדם, אהבה שמתמידה ללא קשר לנסיבות? אנחנו קוראים לכך שיוויון נפש. זו המשמעות שוויון נפש, אקווינימיטי – אהבה יציבה, לא משנה מה. אהבה, חמלה – יציבות. מה שהוא כותב הוא בבירור מאוד אופטימי. אבל לפעמים – האופטימיזם לא נגיש לנו. אנחנו ממשיכים לדבר על האיכות של עליצות, או התעלות – שאנחנו מנסים לפתח. הסיבות הן – שעליצות או התעלות כזו – היא מילה אחרת לשיווין נפש. אם אנחנו, בתרגול, מתרגלים המצב של לשמור על המיינד מתעלה, בהיר, והמיינד והלב פתוחים, רגישים ורספטיביים, אבל יש את ההתעלות הזו – זה אומר שהתודעה לא תשקע מול הסבל של העולם. חמלה תהיה זמינה. ומשום כך אנחנו גם מדברים שוב ושוב על הגוף. למה אנחנו מזכירים אותו שוב ושוב? כי שם, לאורך זמן – אפשר לטפח את האיכות הזו, של התעלות. וזה לא אומר להדחיק שום דבר. שוב, אם ישנה הגמישות בתרגול – אני יכול לטפח את הרווחה הזו כמשאב, לשמור אותי בהתעלות ועליצות, אז אני יכול, לעתים – ללכת ולפגוש ולהחזיק את מה שקשה. אנחנו לא בעניין של הדחקה. אנחנו גמישים.

וגם – מה עוד? אילו עוד אפשרויות ישנן כדי לשמור את האהבה יציבה, לא משנה מה?

וזה ממש – מה שאני רוצה להיכנס אליו הערב. וזה נוגע בלימוד הדהרמה לגבי ריקות. איך אפשר להיכנס לזה? זה נושא ענק, ואני הולך להיכנס אליו רק מעט. אז איך אפשר לגשת לזה, מתוך מה שתרגלנו פה?

בוא נקח, לדוגמה – כעס. הוא ההפך מטוב-לב-אוהב. כשיש כעס או שיפוט אנחנו רואים – שהמטא פוחתת, והמעשים שכרוכים בה פוחתים. וזה ברור גם – שכעס הוא בעיה בעולם. גורם לנזק ענק והרס בעולם. ועדיין – זה מורכב. אנחנו צריכים את ה’לא’ שלנו, ואת הכוח להציב גבולות, ולהיות ברורים, ויכולה להיות אנרגיה שם. אבל הרצון לפגוע באחר, להרוס, לגרום לכאב ונקמה – זה תמיד יביא לבעיות. הבודהא: ‘כעס, עם מקורו הרעיל ושיאו הקודח, הוא מתוק באופן רצחני’. אתם מקבלים את הרושם – זה מתוק באופן רצחני, מקור רעיל, ויש לו שיא כזה. אנחנו צריכים לראות שזה מביא ומוביל לסבל. ואנחנו רואים, ולפעמים אנשים אומרים – אני לא יכול להיות ממש בנגישות לזה, כי זו קצת עצבנות או אי-נוחות קטנה עם האדם הזה. ואז – אפשר לראות – יש שם סבל. אז אנחנו  צריכים לגשת לתרגול טוב הלב. וככל שאני נעשה יותר רגיש – כך אהיה מוטרד יותר מהסבל שבהתנגדות והעצבנות הזו. יש לנו כעס, והוא נע בנו לעתים, ויש עצבנות והתנגדות. ויש לנו איכויות יפות. ואנחנו יכולים לראות – עם התנועה של ההכרה – איך אנחנו מאשררים את ההרגלים של לב ותודעה. ועם זה – עם ההרגלים האלו – השמחה שלנו נעה מעלה ומטה. מצב של עצבנות והתנגדות הוא לא מיינד שמח. לב ותודעה מלאי מטא – הם במצב שמח. ועם זה, ונגעתי בזה הבוקר – עם התנועה הזו בין סלידה ואהבה – אנחנו שמים לב לתפיסה שמשתנה. התפיסה של העולם משתנה. ולכאן נכנס העניין של ריקות.

זה חשוב להצביע, שוב, אנחנו לא אפתיים או לא-מגיבים. כשאנחנו רואים אי-צדק – אישי או בעולם – זה בכלל לא שאנחנו, דרך מטא – מכפרים או סולחים לפעולות מסוימות. זה בכלל לא מה שאנחנו עושים. אלא – יש מקום להצביע על כך שדברים, פעולות מסוימות הן לא בסדר, אבל אנחנו מנסים למנוע בעצמיים להיות מוגדרים. או העצמי שלנו, או של אחרים. או התחסדות של עצמנו, ו’אתה ככה וככה’, ‘אתה רשע’, וקיטוב של ‘אתה’ ו’אני’, והגדרה של עצמי. שם הבעיה מגיעה. מה שקורה הוא – שבמצב מסוים של המיינד, כמו ברגש מכאיב – כל רגש מכאיב מביא איתו נטייה לתפיסה להנעל. אתם יכולים להבין למה אני מתכוון? היא ננעלת במקום, ורואה עצמי, אבל, עולם בדרך כלשהי, ותקועה בזה, ובסבל של זה. אז, למשל – בעבודה עם אדם קשה – האם אני יכול להתמקד בתכונות הטובות של האדם הזה? האם אני יכול להיות מעוניין בהשפעה או יצירת שינוי בתפיסה שלי? זה ענק. כאנשים, בחיינו האישיים, אנחנו מסתבכים בקשיים עם אנשים, לעתים. יש לנו ויכוחים וריבים, וזה מאוד נורמלי. וכשאנחנו מנסים לפתור משהו עם משיה – זה יכול להיות כל כך קשה לא לרצות לומר להם מהו מה. ואנחנו יודעים שאני ממש אמור להקשיב לחלק שלהם, אבל זה כ”כ קשה לפעמים. הלחץ, האש, הדחף של הכעס – רוצה להוציא דברים החוצה. ועם זאת – הרבה מהריפוי יבוא מהחצי של להקשיב ולשמוע את החצי השני. לפעמים זה טוב, קראתי לאחרונה ספר על שיחות קשות, והוא אומר שם: ‘ראה אם אתה יכול’, כשיש קושי עם מישהו, ‘תראה אם אתה יכול שיהיה לך שיחת למידה’. שהכוונה שלך לשיחה, במקום לומר איך אתה מרגיש ומה קרה, אתה מחפש ללמוד משהו עליהם ועל נקודת המבט שלהם. וזה קשה. ממש לא תמיד קל, עם הלחץ והחום. אבל משם מגיעה אמפתיה. כשאמפתיה מגיעה – היא מתחילה לפתוח את הנעילה של התפיסה. אנשים נראים בעינינו בדרכים שונות. ובמובן מסוים – חלק מהאמפתיה – זה לדמיין את עצמי בתוך האדם הזה. בתוך החיים שלהם, אולי עם הרקע שלהם. מביטים מהעיניים שלהם, מהחוויה שלהם. ‘כשאנחנו אמפתיים, אנחנו במסע עם כיוון אבל ללא יעד’. אני אף פעם לא יכול להגיע להבנה מגיעה של האדם האחר. התחושה של הפתיחות של זה – מאוד מועילה. אני נכנס לשביל צדדי, אבל – כשיש קושי בין שני אנשים זה מעניין – בדרך כלל – אנחנו יותר מעוניינים בלדעת שהאדם השני מנסה להבין אותנו. מנסה להיות אמפתי, מאשר בשאלה – האם הוא ממש השיג את המקום הזה, כמעין מטרה. אלא – שהם מוכנים לנסות. זה עושה את כל ההבדל. אז – כמשתתף בשיחה קשה – זה יכול להיות מאוד מועיל – אנחנו יכולים לתקשר, וצריכים לתקשר – תחושה שאנחנו מנסים, נאבקים להבין. ואפילו אם אני לא מבין, כשהשני מבין – זה מה שעושה את ההבדל. והעניין המרכזי הוא – שלאמפתיה יש ההדהוד הזה – לרכך את הנעילה של התפיסה. ולהזכיר לעצמנו – להכיר במורכבות של אחר. באנושיות של אחר. אם זה מרגיש שאנחנו דוקרניים כלפיהם, או שהם עשו משהו קשה, ואנחנו חושבים שהם קשים, הגמישות של של כל הברואים, הלב והתודעה של כל הברואים הם גמישים. ואיך אנחנו, כולנו, מושאים לתנאים מהעבר וההווה. אז מישהו אמר לי, לפני זמן מה – כשהוא היה מאוד צעיר. שתיים או שלוש, היה לו אח צעיר שנולד, והאח נולד עם מוגבלות, ודי מהר, בגלל תנאים שונים, ואולי תקשורת לא מאוד מיומנת – הוא תפש את זה כאשמתו. ההכרה של ילד בן שנתיים וחצי מנסה להבין דברים באופן טרום-מילולי, הוא סופג את ההבנה – שהוא אשם איכשהו במוגבלות של אחיו. וזה, מהר מאוד, הוביל לתחושה ש’משהו רע בי’, ש’אני רע’, ולהפנמה עמוקה מאוד של זה. ומתוך זה – משהו אחר מגיע: ‘אני רע, ולכן אני לא ראוי לתשומת לב טובה, אבל אני צריך תשומת לב, ולכן אני אשיג תשומת לב רעה’. ומתוך כך – דפוס של חיפוש תשומת לב בדרכים לא הולמות. והתחיל להיות מודע לזה. אז – פשוט לדעת שהדברים האלו קורים לאנשים. יש זרם חזק של התניות, ואנחנו רואים מישהו, ואין לנו מושג על הזרם של תנאים שהוביל לכאן. ולראות את זה – מתחיל לשנות את התנאים. במידה שבה אני יכול לשחרר את ההגדרה של עצמי ואחר – המטא מתגברת. מישהו אמר לי לאחרונה בריטריט – שהוא נכנס למצב שקט של המיינד, וכשהיא היתה במצב שקט של המיינד – לא היה שיפוט של תקריות או אנשים מסוימים שהיא היתה שופטת באופן רגיל. וזה ממש הכה בה. אפילו אם היא העלתה בכוונה תקריות או אנשים מסוימים, פוליטיקאים וכאלה – היא שמטה משהו פנימה, ותגובה לא עלתה. מהי התובנה מזה? אני, לא אדם שיפוטי מטבעי. זה לא מה שאני. אלא – השיפוט תלוי בתנאים של המיינד באותו רגע. זה מובן? אז – השקפת העצמי של ‘אני שיפוטי’ לא מחזיקה יותר, היא משתחררת. וגם – השיפוט שהאדם הזה הוא ‘רע’, והתחושה שהוא ‘רע’ – גם לא החזיקה עוד. משום שהקונספציה של הסיטואציה לא אמתית באופן עצמי. היא תלויה בתודעה והלב. במצב התודעה והלב. אז – כשיש מטא – יש שחרור, הרפיה, וריווח – אולי ריווח גדול כמו שתיארנו היום בהנחיות, וגם מרחב שמגיע כשההגדרות נעשות פחות נוקשות. מטא מביאה מרחב. וגם – מרחב מביא מטא. זו סיבתיות כפולה, שוב. מרחב לא רק במובן של מרחב פיזי, או מרחב של תודעה, אלא גם – מרחב של הגדרות העצמי-ואחר. אז מה זה אומר? מהן ההשלכות? זה קל להסכים, אבל ההשלכות הן כל כך עמוקות. זה אומר שהתפיסה שלנו של דברים, כל הדברים – היא גמישה, בת-עיצוב. וזה חלק גדול ממה ש’ריקות’ אומרת. שאין דרך אמתית בה ‘דברים הם’. ‘אני זה’, ‘אתה זה’ ‘זה זה’. אין דרך אמתית, מהות אמתית ובלתי תלויה בתפיסה, בלב ובתודעה. תפיסה, הדרך בה דברים ‘הם’ בה הם נראים – תלויה בלב. אנחנו יכולים לראות ריקות בהרבה דרכים, אבל הלילה אני רוצה להתמקד בדרכים בהן הראיה יכולה להתפתח מתוך תרגול מטא. אבל גם –  ראייה של ריקות – מביאה מטא. המילה ‘ריקות’ אולי נשמעת עגומה, אבל הריקות הזו, היעדר הקיום העצמי, המהות העצמית של דברים – פותח את הלב עוד, פותח את האפשרויות. כשאני רואה שהתפיסה שלי של עצמי, אחר, מצב – תלויה בלב – אז הנוקשות של ההגדרות שלי בהכרח מתחילה להתפוגג. ועם זה – המרחב והמטא מתגברים.

יש עניין נוסף – אנחנו יכולים להמשיך עוד. כי – עם המצב המנטלי באה התפיסה של אחרים. עם סלידה, אני תופס… מישהו אמר היום: ‘היתה בי הרבה התנגדות, ונכנסתי לאולם – והאדם הזה, בעצם כל האנשים – נראו כך וכך. הכל עיצבן אותי’. אנחנו מכירים את זה כבני אדם. ואותו אדם, במצב אחר מאוד: ‘אני מביט על זה ועל זה, ועליהם, והכל נראה הפוך לגמרי מאיך שהוא נראה במצב של כעס’. איזה שינוי. הטווח של הלב ושל התפיסה. אז – מצב של המיינד משפיע על תפיסה של אחרים, וגם – תפיסה של אחרים משפיעה על המצב של המיינד. ואנחנו יכולים להשתמש בזה. אם האחרים, הדברים, הם לא באמת דבר אמתי ועצמאי, אלא תלוי בתפיסה – למה שאני לא אשנה, אגמיש אותה בכיוון מסוים. מה אם הייתי מוצא דרכים לראות את היופי באחרים. זה כמו מה שאמרנו על פלא, לפני כמה ימים. זה נותן את התחושה של הקיום המדהים של אדם אחר. בדרכים שונות – אני מעצב, מזין – תפישות שונות של אחרים משום שזה ישפיע על המצב של המיינד. זה יוצר מעגל של היזון-חוזר (פידבק) והם משפיעים האחד על השני. בין אם זו סלידה או אהבה – הם עדיין יזינו האחד את השני. אז – אם יש סלידה, כולם נראים כמו חבורה של… אני מביט בחבורה של עלובים, ואיך אני מרגיש? מה זה מזין בתודעה? זה מזין עליבות. אז זה מעגל. וגם ההיפך הוא נכון. ומאחר וזה כך – למה שלא נזין את היפה? למה שלא נשתמש במעגל ההיזון-החוזר הזה. ואם שמעתם קצת על בודהיזם טנטרי – זה ממש חלק מהמהות של מה שהוא. דברים הם ריקים, אז בואו נשען לסוג אחר של תפיסה.

אז – שדרה אפשרית נוספת לראיית ריקות היא: העצמי הזה, שנראה כל כך ברור, אני פה, והארי שם, והארייט שם. ברור מאליו. אני כאן, הוא שם. הנה העצמי של רוב. ואם אני מסתכל יותר עמוק, איפה העצמי הזה? יש גוף. אוקיי. אבל – האם זה עצמי? אוקיי, זה גוף, אבל האם זה עצמי? איפה הוא? האם אני המיינד? איזה חלק של המיינד? אם אנחנו מסתכלים עמוק, ממש עמוק, במדיטציה – אנחנו לא יכולים למצוא את העצמי. והוא נראה כל כך מובן מאליו. כל כך ברור. אני מבלה את כל החיים שלי – נענה באופן כפוי לדרישות של העצמי, ולצרכים ולרצונות וללחצים שלו, ולנוירוזות של העצמי. ואיפה הוא, בעצם? זה היה מצחיק, לפני זמן מה, במקום קרוב לכאן – הלכתי, ורכבתי, ובאמצע חלקת אדמה ריקה – פתאום, יום אחד – שני עמודים, ושער ביניהם. נעול. ושום דבר מסביב. הלכתי, וחזרתי – לראות אם זה באמת מה שקורה שם. וחשבתי שזו מטפורה מצוינת לעצמי, ולמה שאנחנו עושים. הטבע של הדברים, אנחנו יכולים לומר, שהטבע האמתי של דברים הוא פתוח. רגוע. מרווח. זה הטבע האמתי של הדברים, אבל כשאנחנו מאמינים בסולידיות של העצמי – אנחנו לא רואים את הפתיחות הזו, אנחנו לא רואים את המרווח, את אי-הנפרדות והיעדר הגבולות. ואנחנו מבנים שערים וגדרות, ונועלים אותם – מאמינים שאנחנו מגינים על משהו שהוא באמת אמתי. מאמינים שמגנים על משהו באמת אמתי. למשך כל חיינו – זה הרגיש כל כך אמתי, אבל זה, למעשה – אשליה, מנקודת מבט עמוקה של הדהרמה – זו למעשה אשליה. אנחנו מרגישים שאנחנו מגנים על משהו אמתי, אבל הוא לא כזה.

אז בתרגיל היום, ולאורך הימים האחרים – זה ב14.30, שכולם שונאים. מלבד אדם אחד, כפי הנראה. כמה דברים, וכריס נכנס לזה קצת היום – כשאין מספיק מטא לעצמי – יש יותר קושי להיות במגע – ויותר קושי לתת מטא לאחרים. כשאין מספיק מההזנה הזו שדיברתי עליה קודם, בשיחת הפתיחה. אז כריס הציע – מה עם נעשה את זה חמישים-חמישים, ולא ננטוש את האהבה לעצמנו? זה מאוד חשוב. ועם זאת, יש לי תחושה שזה לא חריף, ברמה מסוימת. בכל זמן שבו יש אמונה בעצמי – תהיה תחושה של כבילה, מודעות עצמית, וחסימה של האהבה. במידה שבה האמונה בסולידיות של העצמי דועכת, או בזמנים בהם היא מתחילה לדעוך, הנוקשות והקפיצות של ההגדרה העצמית – ויש לזה ספקטרום שלם של עד כמה זה יכול להתפוגג, והתחושה של ריקות של דברים – הפחד מתנקז ויוצא מהתמונה. לגמרי יוצא החוצה, ויש שם, באופן טבעי – איכות טבעית של פתיחות שמתאפשרת. לגמרי טבעי – מתוך הריקות.

אז העצמי, אנחנו אומרים בשפת דהרמה – הוא ריק מקיום עצמי, הוא לא אמתי במובן שאנחנו חושבים עליו. הוא נראה עצמי, אבל הוא לא. זו אשליה ותעתוע. אנחנו גם אומרים – שלא רק העצמיים שלנו הם ריקים, אלא כל התופעות הן ריקות. כל התופעות, כל הדברים. חיצוניים – דברים של המציאות החיצונית, וגם דברים פנימיים – רגשות, תחושות – כל התופעות ריקות. ויש הרבה דרכים לראות את זה ולחדור לתוך ההבנה הזו. ו-אנחנו יכולים לראות את זה גם דרך תרגול המטא. לבודהא יש דרשה יפה, אני לא זוכר איפה היא בדיוק – המשל על גביש המלח. והוא אומר (ואני אעשה פרפרזה): אם תיקח גביש מלח קטן, ותשים אותו בכוס מים ותשתה – זה יהיה מאוד מלוח. אבל אם תיקח את אותו גביש מלח – ותזרוק אותו לתוך אגם גדול של מים מתוקים – ואז תשתה קצת מזה – בקושי תשים לב לכך. וכך גם, הוא אומר – כשהלב נעשה גדול לאין-שיעור – מה שגרם כאב – בגוף, בלב, בתודעה, מה שנקרא קארמה מן העבר – כל הדברים האלו נחווים כאילו הם כמעט ולא שם. כמעט לא שם. ויש דרכים שונות שבהן הלב יכול להיעשות, התודעה יכולה להיעשות רחבה לאין-שיעור. יש הרבה דרכים, ומטא היא אחת מהן. מה שעשינו היום עם המרחב – זה מתחיל להשפיע על התפיסה שלנו של תופעות – פנימיות וחיצוניות. אנחנו יכולים ליצור רוחב-לאין-שיעור דרך תרגול של מרחב, דרך מטא, חמלה, חדוה, איזון (אקווינימיטי) דרך אי-אחיזה. באופן בסיסי – רוחב-לאין-שיעור מתאפשר דרך אי-אחיזה. ככל שאנחנו אוחזים פחות – כך התודעה היא יותר חסרת גבולות. שוב – אז יש את כל העניין של: ‘אולי העניין הזה הוא אמתי, ואני מדחיק משהו’. ואני ממש רוצה לכבד את הפן הזה של הפסיכולוגיה שלנו. יש חשיבות ענקית בהתמודדות עם מה שקשה, במפגש ישיר אתו, באי-בריחה ממנו. ועדיין – יש רמה נוספת, אחרת לגמרי – של אמת. זוהי לא הדחקה, כל מה שאני עושה זה להיפתח ולא-לאחוז, ודברים מתחילים להתפוגג, כמו גביש המלח, ובקושי להשפיע. אז אנחנו אומרים – מהו הדבר האמתי? מהו הטעם האמתי של זה? ריק, ריק, בלי מציאות עצמית – שאינה תלויה בלב. והיום דיברנו על, בקבוצות – האפשרות, כשהמטא הולכת לכל הברואים – יש מרחב ענק של אהבה אוניברסלית שנפתח, וזה כמעט לא-אישי. אהבה מפולשת ליקום, לחלל, בדרך חסרת גבולות ואינסופית. מאוד יפה. מאוד אפשרי לנו, כמתרגלים – הפתח לתפיסה מיסטית כזו. זוהי אכן פתיחה, שינוי של תפיסה – שהוא מיסטי. וזה יכול, למעשה – לפתוח מסע נוסף משל עצמו. אז יש את המרחב הזה של אהבה שנראה שהוא מחזיק הכל – וכשאפילו זה מעמיק, למתרגל מסור – למרות שלפעמים גם אנשים מחוץ לריטריט, או אפילו אנשים שלא עושים מדיטציה יכולים להפתח לזה לעתים – הכל יכול להתחיל להיראות, להיחוות – כאילו הוא ביטוי של אהבה. הטבע האמתי של כל הדברים, אפילו דברים מוצקים הוא – באופן מיסטי – אהבה. זוהי תפיסה אפשרית וזמינה ואפקטיבית לאנשים. מישהו יכול לשמוע את זה ולומר: זה לא בודהיזם, או משהו כזה, אבל יש פה משהו לגבי – עד כמה מרפא, מועיל, שימושי – להפתח וחלקכם היום נגעתם זה – עד כמה עצום הכוח של זה – לריפוי שלנו – ולמה שמתבטא דרכנו. וגם, למרות שאין לי זמן להכנס לזה – במובנים מסוימים זו תפיסה אמתית יותר, אפשר לומר. תפיסה מציאותית יותר מאפשר המציאות ששישה מיליארד אנשים היו מסכימים עליה – מין מציאות חומרית – מדעית. אין לי זמן להכנס לזה…

עם תרגול זה אפשרי, ואפילו רק דרך תרגול מטא – להתחיל לראות – הכל הוא ריק באופן הזה – אפשר להתחיל לראות ויש התפתחות של ההבנה – כל הדברים הם ריקים. כשאני מתחיל לראות זאת, זה כאילו אני מתחיל לראות את היופי בכל הדברים, דרך הריקות. ועם ז – חיבה ואכפתיות הן טבעיות. הן תגובות טבעיות לריקות וליופי הזה. התפישות שהולכות עם אי-האהבה שלנו, אפילו אם הן לא עם ממש עצבנות, אלא רק עם ריכוז עצמי מסוים – התפישות האלו הן, במובן מסוים – ניראות כל כך אמתיות, אבל כל העניין הוא – שהן הרגל. זה רק הרגל. זה לא אמתי. התפישות של אי-אהבה, של דבר זה או אחר כבעיה או משהו כזה. והן לא מבוססות על מציאות. יש מורה טיבטי, שכנראה מת כבר, והיה תלמיד של מורה ענק בשם מיפאם רינפושה, שמת ב1912, ולבחור הזה קוראים קרושול ג’ונדור. הוא מדבר על מה קורה כשאנחנו מעמיים בדרך, ואני רק צובע פה את התמונה ומראה אפשרויות שיכולות להפתח דרך התרגול הזה: ‘לתרגל את הדרך זה כמו לטהר עיניים חולות, כמו הסרת קטרקט. הטיהור הזה – הוא של המכתמים הסובייקטיביים (המכתמים של הלב והתודעה) והוא מטהר גם את האובייקט. בפנים – כשהלב נקי מכתמים – וכלפי חוץ – אין כל אובייקט שאינו מטוהר’. במסורות מסוימות מדברים על: ‘תפיסה קונוונציונלית מטוהרת’. ומה זה אומר? שעם ההפתחות הזו – יותר ויותר, לאט לאט – אנחנו רואים שהעולם של הדברים – ריק. קסום, אפילו, מושלם איכשהו – בדרך פילאית מתוך הריקות הזו. איכשהו מואר וקדוש. במסורות מסוימות, למשל בדזוגשן – מדברים על מראיות אלוהיות. העולם נעשה עולם של מראיות אלוהיות. זוהי שפה מסוימת, אבל זה מצביע למשהו. אז אני חוזר לשיחת הפתיחה, ולאלו שאומרים שמטא זה ‘לילדים’. זה יכול להוביל את כל הדרך לשם. ולמעשה מה שקורה הוא שמטא מובילה אותנו לראות באופן מציאותי יותר. ואי-אדיבות, תפישות של אי-אהבה – לא מחזיקות לאור האמת. הן לא עומדות לאורה של אמת עמוקה. אבל אהבה יכולה. עם כל זה – ואני רק צובע תמונה של מה אפשרי עבורנו – ההבנה של ריקות, התפיסה של ריקות גדלה, וזה נעשה קל יותר לאהוב באופן שמתמיד. להחזיק את האהבה, בגלל התפיסה של ריקות. ועם זה – יש את מה שאפשר לקרוא לו ‘מראיות אלוהיות’. ושוב – במקום מעגל-היזון-חוזר מכאיב או קשה – אתה מקבל מעגל יפה. ככל שהעולם נראה קסום, שמיימי, ריק, קורן – כך זה קל יותר לאהוב, וזה נכון לשני הצדדים – וככל שהדרים ניראים ריקים יותר – כך קל יותר להתמיד בזה – בלי לשקוע לאי-התוחלת, הייאוש או האפתיה. אז, במלים אחרות – תובנה עמוקה, שמגיעה מתרגול המטא – מביאה אקווינימטי של האהבה והחמלה. ומעורבות,אפשרות של מעורבות. יש שיר יפה מרומי, המשורר המיסטי הסופי:

‘מהות היא ריקות,

כל השאר – מקריות.

ריקות מביאה שלום לאהבתך

כל השאר – אי-נחת

בעולם זה של תעתוע,

ריקות היא מה שנשמתך מבקשת’.

ריקות מביאה שלום לאהבתך וריקות מאפשרת טוב-לב רדיקלי. במסורות מסוימות – אני חוזר לשנטידווה, שמדבר על החלפת עצמי ואחר, שפירושו בעצם – החלפת סדר העדיפויות של האושר של אחרים ושלך – זה נראה דבר שכל כך קשה לחשוב עליו מחוץ להנחה ש’זה משהו לא בריא’, פתולוגי ותלותי וכל זה. אבל כשאני רואה את הריקות של הדברים – אני יכול לקחת את זה על עצמי. יש את הכאב הזה, את הקושי הזה – אני אקח את זה לעצמי, ואתן לך את כל הדברים הטובים, ומה מאפשר לי לקחת את זה על עצמי? זה שאני יודע שזה ריק. במהותו – זה שום דבר. היכולת שלי לקחת על עצמי, להקריב, לקחת על עצמי מה שקשה – כך שאני מסיר ממך עול – הופכת להיות ענקית, ובסופו של דבר – ללא-תחתית. יש אפשרות, דרך הריקות שנפתחת, של אהבה רדיקלית שנעשית אפשרית. לא אפתיה. ממש לא. אם אנחנו רוצים, ואנחנו מתחילים להתעניין בזה – אנחנו נעשים יותר מיומנים בניווט של כל זה. אז אמרתי – שאפשר לתת את המטא לעצמי נראטיבי כלשהו –  בעצמי של המסע והסיפור שלי, העצמי של הגוף והיישות, העצמי של שמיטת ההגדרות ושמיטת העצמי של עצמי, אחר, ושניהם – העצמי של הריקות. הלא-אני. ובמובן מסוים אנחנו יכולים לתת לכל המקומות האלו על הספקטרום – להיות המקור של מטא, ויש טעם מסוים למטא עם כל אחד מהם. ואנחנו יכולים לנוע על הרצף הזה. וכל זה טוב. זה לא אומר – שאם היתה הצצה לתחושת האחדות הזו, או לאהבה האוניברסלית, הלא-אישית של היקום – זו המציאות היחידה, או שזה תמיד צריך להיות כך. כבני אדם – יש לנו טווח, וכולו יפה, וכולו אנושי.

רק לסיים – עוד השלכה של כל זה – אם אנחנו מהרהרים – תרגול, לאורך זמן, אבל בעצם מהתחלה – הוא מסע של הסרה את מסכי האשליה. ומה זה אומר? האשליה שדברים קיימים באופן עצמאי, עצמאי מהלב, התודעה, התפיסה שלי. במלים אחרות – אנחנו מתחילים להבין ריקות יותר ויותר. אנחנו מסירים את התעתוע, וכשאנחנו עושים זאת – אהבה גדלה, באופן אוטומטי. וכך – ואמרנו את זה כבר קצת – האם זה באמת שאני ‘מטפח’ מטא? מתנשף ומתאמץ וכל זה, לפעמים זה מרגיש ככה, ולפעמים זה באמת ככה – אבל ברובד עמוק יותר – האם זה באמת מה שאנחנו עושים, או שאנחנו מאפשרים מטא? חושפים מטא. משהו שהוא טבעי. מה שאפשר לקרוא לו אפשרות הבודהא שלנו או טבע הבודהא שלנו. במידה שאנחנו רואים את העצמי, אחר ותופעה כריקים – במידה הזו זה חושף את העולם כקורן, כריק, כטהור וממושלם. ועם זה – טוב לב טבעי, מטא טבעית, חמלה טבעית. והשלה טבעית של ההרגל של ראיה וחיים מתוך העצמי שקודם לכל. בהדרגה. כל זה מאוד מדורג, לאורך זמן – אפשר להפוך את זה ליציב יותר ויותר, ולחיות קצת יותר מתוך ההבנה הזו. אני לא בטוח אם זה נשמע רחוק מכם או לא, אבל מה שאני רוצה לומר הוא – שזה זמין מאוד, ואפשרי מאוד. והתרגול שטעמנו פה לכמה ימים – זה הכיוון של האפשרות שיש בו. וזה משהו שהוא שם עבורנו, אם אנחנו רוצים ואנחנו נקראים לחקור את זה – האפשרויות הן, בדרך כלל – הרבה יותר גדולות ממה שאנחנו מעיזים לחשוב. ויש אנשים בחדר הזה, כרגע, שמתוך מסירות ארוכה לתרגול – חוו את מה שאני מדבר עליו. אז זה אפשרי לנו, כמתרגלים וכאנשים. האפשרות האחרת ללב, למיינד – אפשרית לנו. אנחנו הולכים בדרך הזה ככל שאנחנו רוצים, אבל היא שם.

רוב ברבאה – הנחיות לתרגול למטא – חלק 5

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום הרביעי של ריטריט קצר בנושא מטא, שכל השיחות וההנחיות ממנו מתורגמות באתר זה. את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

אחד הדברים הנהדרים בתרגול מטא הוא – שאי אפשר, בעצם, לטעות. די קשה לטעות בזה. ישנו טווח של דגשים שדיברנו עליהם לאורך הימים – והתרגול יכול לנוע, או להיפתח, לזמן מה – לאורך קו מסוים בין הדגשים האלו. אבל כולם יפים, מרפאים, ובאמת שקשה מאוד לטעות. חשוב לדעת את זה ולבטוח בזה. בתוך הטווח הזה – אנחנו מנסים/ות, בעדינות, לעודד את תחושת הגוף, ואת ההזנה והטיפוח של תחושת רווחה בגוף. תחושת של תענוג, אפילו, רווחה, קלילות, פתיחות, חמימות – שלעתים משקפות ומבטאות את המטא. כמו שאנחנו אומרים/ות לפעמים – אנחנו לא דורשים/ות או תובעים/ות או לוחצים/ות כדי שזה יהיה, אלא – אם אני פשוט מרגיש, זה שם, ואפשר לחוש את זה, להבחין ולהזין את זה. בתוך הטווח – אנחנו נשענים/ות לשם, ואם זה מרגיש שיש בחירה – אם להישען לכאן או לשם, אז קצת – מדגישים/ות את זה.

לפעמים, עם תחושת הגוף, זה אפשרי לבסס את תחושת הרווחה כדבר ראשון. יושבים/ות, רגישים/ות לכל הגוף, במרחב הזה של המודעות, ופשוט מרגישים/ות את המרקם של זה, ויש לזה איזו נימה של נעימות, רווחה או פתיחות, ואנחנו יכולים/ות לפרש את זה כמטא ולהמשיך משם. כמובן, הגוף, בהיותו הוא – לא תמיד יהיה נוח, ויהיו קשיים מכל מיני סוגים. ואם אני חוזר להתחלה – לעתים קרובות אנחנו לא מרגישים/ות כלום. התחושה בגוף מרגישה יבשה, ואין שם כלום. אם זה המקרה, וכש-זה המקרה, אפשר ממש לבטוח במשפטים ובכוונות שאנחנו זורעים/ות. לבטוח בזרם הזה. כל הדברים האלו נעים בכיוון הנכון. אז – אם התרגול נע בכיוון של הרמוניה, והגוף מרגיש טוב – זה נהדר. אם יש קושי, ואתם/ן פשוט דבקים/ות במטא – זה ממש ממש טוב. מאוד מועיל. ולפעמים – מרגיש שצריך לפנות למשהו, ואולי לוותר על המטא, ולהיפתח אליו ולקבל אותו. ואולי זה חלק של הישות – שאני לא אוהב/ת לראות אותו, לא רוצה שיתקיים, רוצה שייעלם. בין אם זה פיזי, רגשי, מנטלי – אפשר להביא את הגישה של לפנות אליו, להיפתח אליו, לאפשר לו להיות באופן מרווח, במרחב, באפשור. ובתוך האפשור – המים של טוב הלב מתחילים לטפטף לתוך המרחב הזה, וזה מתחיל לעשות את כל ההבדל, הריפוי נכנס. אז – לכל כיוון שנשענים/ות – אי אפשר לטעות.

לפעמים הגוף מרגיש לא נוח, ויש אפשרויות כאן. דבר ראשון הוא – אם לא נוח לכם – לזוז. להיות נינוחים/ות. זה ביטוי של אדיבות של הגוף, לעצמנו. להזיז בעדינות. אם מרגיש שלשבת על הרצפה כל הזמן זה יותר מידי – להחליף תנוחות מישיבה לישיבה.

כשיש קושי – אנחנו, התודעה – נוטה להישאב לתוך הכאב. כאילו מתמגנטת, או נשאבת לתוך הקושי. זו תגובה מאוד נורמלית של ההכרה. יש הזדמנות בתרגול כזה – לבסס את הרגישות לכל הגוף, ואת המרווחות של המודעות, ולהתנגד להישאבות לקושי, איפה שהיא לא תהיה בגוף. להישאר יותר איפה שזה מרגיש בסדר, נוח. לשבת שם, ולהפוך את זה למרכז של המודעות. לפעמים יש משהו בגוף שהוא מאוד קשה, ואנחנו יכולים/ות לפנות אליו ולהחזיק אותו באפשור מרווח. האם אפשרי שמידה של טוב לב תכנס לתוך ההחזקה הזו, האפשור של מה שקשה בגוף?

לעתים, עם תרגולים כאלו, ואנחנו מדברים/ות על רגישות לגוף וכן הלאה – לעתים האנרגיה מתחילה להיפתח, מרכזי האנרגיה מתחילים להיפתח, והאנרגיה זורמת בגוף, בדרכים שאולי אנחנו לא רגילים/ות אליהן. עולה, או מתרחבת, או אזורים מרגישים מאוד מלאים, וזה יכול להיות מאוד נעים, או קצת נעים. לפעמים מה שקורה הוא שהאנרגיה מתחילה לנוע, וזה טוב שהיא נעה ונפתחת – האנרגיה זורמת ונתקלת בחסימה איפשהו. זה יכול להיות בראש, בלב, בגרון – בכל מקום, בעצם. זה די נפוץ בתרגולים כאלו. ואפשר לעשות כמה דברים:

א. להשתמש בדמיון הוויזואלי או המוחשי, ולדמיין את האנרגיה זורמת דרך האזור. זורמת דרך האזור החסום בגרון, או אם זה בראש – לצאת דרך הקדקוד וחוזרת אל הגוף. או אולי זה בראש ורוצה לצאת בכיוון כזה או אחר. לדמיון יש הרבה מאוד כוח, ובהחלט יש לו מקום – ודאי שבתרגול הזה, וודאי שגם בתרגול מדיטציית תובנה או מיינדפולנס. אני מדמיין משהו, ומה שמכונה ‘המציאות’ – עוקבת אחריו.

אפשר גם לדמיין – שהאזור החסום הוא המרכז של ה-מטא, וה-מטא מקרינה מתוך החסימה הזו. לעתים קרובות, כשהאנרגיות נפתחות, ויש איחוד של הישות שהולך ומעמיק – האזורים שמרגישים הכי חסומים, יכולים להיפתח האופן שגורם להם להרגיש הכי טוב. וזה גם נובע מדרך עבודה אתם שמאפשרת את אי הנעימות, מאפשרת את אי הנעימות, מאפשרת.

אפשרות נוספת – אני יושב/ת, או הולך/ת, ויש כאב גב, או כאב ראש או אפילו כאב לב – ויש שינוי בגישה, בנקודת המבט: ‘זה לא משנה איך אני מרגיש עכשיו. איך אני מרגיש – זה לא רלוונטי, זה בשבילך’ (בפנייה לאדם אליו שולחים/ות את המטא). לזרוק החוצה את הדאגה לעצמי, להשליך אותה, ולהיכנס למיינדסט של בודהיסטווה. ‘זה לא משנה שאני מרגיש כאב או אי נוחות עכשיו’. מה קורה כשאנחנו משחררים/ות את הגישה? זה משחרר.

בתרגולי האלו, וזה ריטריט מאוד קצר, וזה בסדר אם זה לא מרגיש שזה קורה בגוף עכשיו, וא/נשים נפתחים/ות לאורך הטווח באופנים שונים – דבר חשוב הוא – שתחושת הגוף נעשית יותר מעודנת. כשדברים נעשים עמוקים יותר – התחושה של גוף גס, קיים, נוקשה, עם עצמות וחומריות והגדרות ברורות – מתחיל להתרכך, להיעשות עמום ומטושטש קצת, לפעמים. וזה ממש בסדר, ואפילו – אנחנו רוצים/ות קצת לעודד את זה, במקום לנסות להחיות משהו יותר מוצק או מוחשי, או אפילו – תחושה יותר ברורה של מטא. מישהו/י אומר/ת: ‘אני זוכר/ת שזה ממש רגש ודהר החוצה’. אולי זו דווקא תקופה שבה המטא הייתה פחות בוגרת, ועכשיו – היא מעודנת יותר, יותר שקטה.

שוב, בגוף, אנחנו נוטים/ות לחשוב – מטא צריכה להגיע מהלב. אבל לא בהכרח. לפעמים – המטא נובעת משם, אבל א/נשים אומרים/ות גם שהיא נובעת מהבטן, וזה בסדר גמור, והיא יכולה, בעצם, לבוא מכל מקום. מישהי הייתה פה, לאחרונה, בריטריט של שלושה חודשים שהיא עשתה מטא ברובו – והיא נכנסה לראיון, ישבה, ונפנפה את הרגל שלה מולי בהבעת ניצחון: ‘אני יכולה להקרין מטא מבוהן כף הרגל’. וכן, בוודאי, למה לא? בסופו של דבר, ואני אומר את זה ככיוון – בסופו של דבר – כל הגוף מעורב. וזה היה אמתי מה שהיא אמרה, ואני מכיר את זה כאפשרות. מה לגבי הידיים? מישהו אמר בקבוצה. הידיים, טוב, כל הגוף הוא מדהים, אבל הידיים – עד כמה הן מבטאות בעולם, דרך מגע, יצירתיות, מה שאנחנו עושים/ות. ואיך זה יהיה, אם תרצו, היום, להתנסות קצת, אם מתאים – לגעת בגוף שלכם – עם הידיים, ולתת למטא לבוא דרך הידיים, או לדמיין אותה מגיעה דרך הידיים. אנחנו, לעתים קרובות, לא נוגעים/ות בעצמנו בעדינות ורכות. ואיך זה יהיה – יד אחת נחה על גב השנייה, ובמגע – ריפוי, אהבה, עדינות שמתבטאת. מאוד מרפא ויפה. וגם, כאשר הגוף כולו מעורב במטא – אז אפשר להרגיש או לדמיין – אנרגיה יוצאת ממרכז כפות הידיים. אפשר להרגיש את זה עכשיו. כמו בתמונות שבהן א/נשים מברכים/ות אנשים – להרגיש משהו. כל העניין מעמיק – ומערכת האנרגיה העדינה נעשית מעורבת. יש פה משהו לגבי להיות איטי/ת ועדין/ה בתנועות שלנו – כי זה מעודד את הרגישות הזו, והפתיחה הזו. או כשהרגליים נוגעות באדמה. אנחנו הולכים/ות כל כך הרבה, והתחושה של כך רגל נוגעת באדמה, יכולה להיות המון עדינות שם. כף רגל אנושית נוגעת בארץ, בבית שלנו.

אז היום אנחנו נתרחב לכל הישויות. חוסר הגבולות. אני אקריא לכם את מילותיו של הבודהא אל כוונה אוהבת (תרגום לעברית: שי שוורץ):

כך יעשה המיומן בהשגת שלווה.

עליו להיות מוכשר, ישר, כנה לגמרי

בעל דיבור נעים ומנומס, עדין בהתנהגות.

עליו להיות צנוע ולא יהיר.

עליו להיות שבע רצון וקל לתמיכה.

עם מעט חובות, ואורח חיים פשוט.

עליו לשמור על חושיו רגועים.

עליו להיות חכם אך לא בוטה ונועז.

אל לו להיות קשור מדי לבני המשפחה.

אל לו לעשות דבר שפל שעלול להביא חכמים אחרים להאשימו.

הלוואי שכל היצורים החיים יחיו באושר ונחת.

שכולם יחושו מוגנים ובטוחים.

כל היצורים החיים אשר יהיו

אלו הרועדים ואלו היציבים והחזקים

בין אם ארוכים וגדולים, בינוניים, קטנים, זעירים או עצומים.

אלו הנראים ואלו הבלתי נראים

אלו הגרים קרוב או רחוק

אלו שנולדו או שטרם נולדו

הלוואי שכל אלו יחיו בברכה ואושר.

הלוואי שלעולם לא יַתעה אחד את האחר.

שבשום מקום לא יביט אחד על אחר בזלזול או בבוז.

גם לא בכעס או עוינות

שאנשים לא ירצו ברעתו אחד של אחר.

בדיוק כפי שאם הרוצה בטובתו של ילדה היחיד

מגנה עליו במחיר חייה

באותו אופן כלפי כל היצורים החיים

יפתח מחשבות של אהבה ללא גבולות.

יפתח אהבה ללא גבולות כלפי כל העולם:

מעלה, מטה, ולרוחב, ללא הפרעה, בלי טינה ובלי עוינות או קנאה.

באם הוא עומד, נע, יושב או שוכב

חופשי מעצלות, עליו לפתח את תשומת ליבו.

זוהי דרך החיים הנעלה.

אז אנחנו נעים/ות היום כדי לכלול את כל הברואים, ויש הרבה אפשרויות לגבי איך אפשר לעשות את זה. במסורת – לקחו חלקים מהדרשה, והפכו את זה לתרגול מדיטציה. אז – אפשר לחלק לקטגוריות כמו כל החיות עם ארבעת הרגליים, או כל החרקים, או בני האדם, או נקבות או זכרים וכן הלאה. ואפשר לחשוב על קבוצות של ברואים. ואפשר גם – לכוון לכל מיני כיוונים. אז הולכים/ות ושולחים/ות לכל היצורים שלפני, מאחורי, לצידי האחד, לצידי השני, למעלה ולמטה. לכל הכיוונים. האפשרות השלישית, וזו שאני הייתי מעודד פה, למרות שאתם יכולים להתנסות איך שאתם רוצים… אז אפשר לשלוח: ‘כל היונקים הצמריריים שמשמאל’ – זה בסדר גמור. לכו על זה. ויש הרבה יונקים צמריריים פה. זה חלק מהכיף – להיות יצירתיים. אבל משהו שיכול להיות יותר פשוט ואולי יותר מועיל בקו שלנו פה: הנה אני, יושב/ת כאן, רגיש/ה לכל הגוף, וזה כאילו שדה האנרגיה של מטא, הספירה של מטא מתרחבת החוצה. שדה של מטא הולך וגדל – ונעשה אינסופי וחסר גבולות. הסיבה שאני מציע את זה היא – גם משום שזה פשוט יותר, ולכן יותר קל לפתח ריכוז, וגם משום שהדגשנו את הגוף. אז יש לנו את הגוף פה, איזו ספירה, או בלון, ולפעמים זה מרגיש קצת כמו מטא, וזה יכול להתרחב. משהו שאמרתי כבר, אני לא זוכר מתי – עם כל המשפטים, והדמיון – לפעמים קשה לגרום למטא לנוע, והמרווח, המרחב של המודעות – מקל מאוד. בתוך המרחב – מטא יכולה להתפשט הרבה יותר בקלות. אז – לפעמים – היפתחות לתחושת מרחב – מביאה מטא. אולי אני אגע בזה שוב היום. משהו מאוד יפה ויוצא דופן יכול להתחיל לקרות עם המרחב הזה – אנחנו יכולים/ות לתפוש, לחוש, שהמרחב עצמו, אולי אפילו המרחב של היקום – רווי באהבה, חמלה, קיינדנס. האהבה היא באוויר. היא בתוך המרקם של היקום. זו לא אהבה אישית. זה לא ‘אני נותן/ת אהבה לך’. זה לא-אישי, ענקי, מתרחב, ללא גבולות, ולא שייך לאף אחד. האהבה מאמצת הכל, מחזיקה הכל. אהבה היא, מנקודה זו – הרבה יותר ממה שאולי חשבתי באופן רגיל. משהו הרבה יותר גדול. אם יש לחישה של זה או הצצה לזה – זה נפלא, וכדאי לעודד את זה. וכל הביטויים של אהבה הם יפים. לא רק הקוסמי, אנחנו לא רוצים/ות תמיד להיות שם. כל האפשרויות הן נפלאות, גם אני ואת/ה ומה שיש בינינו.

ומה קורה כאשר האהבה נכנסת? יש שינוי בתפישה. ‘אני יושב/ת בחדר, ויש קירות, ותקרה, ואוויר ומרחב, ואני יודע את זה’. אבל משהו יכול להתחיל לקרות בדרך בה אני תופש את העולם. כשהלב משתנה – העיניים משתנות. לפעמים מישהו/י אומר/ת, ומישהו כתב פתק הבוקר: ‘אני תופש הכל כמעשה של טוב לב. טוב לב בכל מקום’. שינוי של תפישה. לא ברור מה מזג האוויר יביא, אבל כשיש מספיק מטא – גשם לא משנה. כשיש סלידה – גשם משנה מאוד. גשם קר, באוגוסט, עניין שאנחנו מתחילים/ות להתרגל אליו עכשיו. זו הסלידה שהופכת את זה לבעיה, אבל גשם בפני עצמו, הוא לא בעיה. זו תובנה חשובה לאנגלים. כשיש מספיק מטא, אין סלידה – זה ההפך. אנחנו צובעים/ות דברים, רואים/ות דברים אחרת. די לדבר, בואו נתרגל יחד.

ככל שניתן, למצוא מקום של נינוחות, רווחה ופתיחות של הגוף. לתת לגוף לבטא את הפתיחות, את הרכות – ככל שניתן עכשיו. ולמלא את החלל הזה במודעות. להוות את הבועה הזו של מרחב במודעות – רגישה, מעודנת וקלילה. וכשאתם מוכנים – להתחיל להציע את הכוונה, האנרגיה של טוב לב, אכפתיות – לאיפה שזה הכי קל עכשיו.

למצוא את הדרך שלכם/ן לעבוד – מה שעובד עבורכם/ן. ויזואליזציה קלילה, המשפטים, או הגוף, או כולם – מה שעוזר.

כשאתם מרגישים/ות מוכנים/ות – אפשרו לספירה של טוב-הלב להיפתח בעדינות. לפרוש את עצמה, להקרין החוצה – נוגעת בכל הברואים/ות, כל הברואים/ות בכל הכיוונים. עם החזקה, רכות, עם חום ועם כבוד, ואיחולי טוב. לברואים/ות אנושיים/ות ושאינם אנושיים/ות. מאחלים/ות שמחה, רווחה, נינוחות. אז לתת לזה להיות מרווח ובהיר. למצוא מה מועיל לכם/ן, לשחק קצת אם אתם/ן רוצים/ות.

אם יש תחושה או אין תחושה – זה בעצם לא משנה. בהתמדה, בעדינות – אנחנו זורעים/ות את הזרעים, ויש לנו אמון בזה. הזרם הזה של כוונה. להישאר רגישים/ות לכל הגוף שלכם, מקורקעים/ות בקלילות בזה. ומציעים/ות. בעדינות מציעים/ות, ומברכים/ות את החיים של כל הברואים/ות.

הנחיה להמשך היום

בתרגול היום – כל השדה פתוח, מבחינת הקטיגוריות – אז בישיבה – אתם/ן יכולים/ות להביא את כולם/ן, ולבלות כמה דקות עם כל אחד/ת. אתם/ן יכולים לבלות סשן שלם על קטיגוריה אחת, או כל דבר באמצע. תחשבו על מטאפורת המדורה – מה היא צריכה עכשיו? אולי היא צריכה זרדים יבשים שיעזרו לה להידלק, או משהו אחר. ומה שמזין את האש יכול להשתנות מפעם לפעם. לפעמים ‘כל הברואים/ות’, למרות שאנחנו עושים/ות את זה בסוף – יכול להדליק את כל העניין. אז אתם/ן יכולים/ות להיות גמישים/ות עם כל זה.

הנחיות לתרגול מטא – חלק 4

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום הרביעי של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות באתר. את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

אני יודע שאנחנו אומרים את זה הרבה, אבל זה מאוד חשוב: יש פה אמנות של תגובה ואיזון. לפעמים הכוונה האוהבת פוגשת את הסבל שלנו או של אחרים/ות, והיא הופכת לחמלה, ויש לה את הטעם הזה, וזה טוב. ואנחנו עומדים לדבר על האדם הקשה, וזה יכול להיות מאתגר, ולכן נחוץ. אבל – בריטריט קצר – ממש שווה לעודד בהירות ושמחה, ככל שזה אפשרי. אנחנו מגיבים/ות למה שהאוקיינוס מביא, אבל ככל שיש לי את זה (בהירות, שמחה) – כך כל השאר נעשה קל. אם אני שמח/ה – יותר קל להביא חמלה. אם, כשאני פוגש/ת את הסבל בעולם – ואני שוקע/ת, אז אין שם חמלה. אם אין לי את הכוח, את העליצות – לפגוש את האדם הקשה – זו אותה בעיה. אז – אלו צעדים ראשונים, ואנחנו מעודדים את הרווחה, כשזה מרגיש הולם. לפעמים – זה עובד ל’מוד’ השני – של לפגוש את מה שקשה. אז…

יש לנו את הקטיגוריות האלו, ותזכרו את הדימוי של המדורה. ואנחנו נדבר על הקשה, אבל לא בהכרח, בימים הקרובים – לא בהכרח כדאי לבלות איתו יותר מידי. ‘הנה ההזדמנות שלי לרפא את הפצע הזה’ או’ לסלוח לדוד מורטימור הרשע’, או משהו כזה. בהקשר הכללי של חיינו זה יכול להיות מאוד חשוב, אבל אני מרגיש, לעתים קרובות – שזה פורה יותר כשהרווחה והעליצות שם. אלו לא כללים נוקשים, כמובן.

הקטיגוריות הן גמישות. לא רק התנועה שלנו ביניהן, אלא גם הן, במובן ש- מישהו/י יכול/ה להיות האדם הקל, או הידיד/ה, ואז הם/ן אומרים משהו קצת עקום, או בטון הלא – נכון, ו… למטה אל הקטיגוריה הרביעית. לליגה הארצית, או איך שלא קוראים לזה. ואחרי זמן מה, אולי, הם/ן יכולים/ות להשתקם ולחזור לקטיגוריה הראשונה. אז אנחנו הולכים/ות בהדרגה בכיוון של חוסר הגבולות. זה לא צריך להיות מקובע מידי.

‘האדם הקשה’ – הוא/היא לא באמת ‘קשה’, כאדם. (אולי אתם חושבים/ות – לא לא, אתה לא מכיר אותו/ה, הוא/היא באמת קשה) אלא – מישהו/י שאנחנו חווים/ות קושי ביחסים אתו. אז – לא צריך למצק דברים יותר מידי. בקטיגוריה הזו – אנחנו באמת… האדם הניטראלי זה כבר תרגול שמותח אותנו. שישה מיליארד א/נשים, וחיות וכו’. והאדם הקשה הוא/היא גם – ממש מתיחה רצינית. אנחנו מאוד רוצים/ות, בחיים שלנו, לעשות את המתיחה הזו. זה מנמיך אותנו, ועושה אותנו לא-שמחים/ות – להסתובב עם תחושה של קושי ביחסים שלנו. בחיים, בהיותם מה שהם, ועם א/נשים, בהיותם מה שהם/ן – זה מאוד נורמלי. אבל אנחנו יכולים/ות להיות מאוד מעוניינים/ות ב-לא לתת לזה להתמצק יותר מידי, וב-לרפא את זה. אז אפשר לראות את זה, את התרגול של לכוון אדיבות כלפי האדם שאתו/ה קשה לנו – כאדיבות כלפי עצמנו. שתהיה נקודת המבט הזו. לעתים קרובות א/נשים שומעים/ות וחושבים/ות – זוהי ההזדמנות שלי, ואולי יש מישהו שאתם מרגישים שפגע בכם/ן, או התייחס אליכם/ן בצורה מאוד לא-הולמת, וכמובן – לעתים קרובות זה נכון, ויש תחושה של פגיעה, כעס. ושוב, בחיי התרגול שלנו – היינו רוצים/ות לבנות את העליצות, הכוח, הבהירות של מטא – שיתנו תחושה של יכולת להתמודד עם זה, ולהתמיר את היחסים האלו. אבל – פה זה ריטריט מאוד קצר. אולי עשיתם/ן מטא הרבה זמן, וזה מאוד מתאים לכם/ן. אבל – יכול להיות שזה הרבה יותר נבון לחשוב על מישהו/י שאתם/ן מוצאים/ות קצת מעצבן. להתחיל ממשהו יותר בר-התמודדות. אין כללים, אבל לא צריך לקפוץ ראש למקום הכי קשה.

וכמו תמיד – הרהור יכול להיות מועיל. להכניס בהתחלה, או תוך כדי. להשתמש קצת בקוגניציה, או בדמיון. אז – יש את המשותפות שלנו. כל מי שזה – חולק/ת איתנו פגיעות, את הסופיות של החיים. הם/ן גם רוצים/ות אושר. זה יכול להיות – שהדרך בה הוא/היא מחפש/ת אושר – היא ממש בכיוון הלא-נכון. אני רואה שהוא/היא רוצה אושר – אבל הוא/היא הולך/ת בכיוון ההפוך. זה מה שאנחנו, בשפת דהרמה, קוראים/ות לו בורות. חוסר הבנה לגבי – מאיפה שמחה מגיעה. זה חלק מהתעתוע שלנו, כא/נשים. ומישהו/י יכול ללכת בדרך הרסנית, מתוך דימוי שהיא תביא שמחה. וזה לגמרי לא נכון. אז – מה בשורש של הסיבה שבגללה בן אדם הוא כזה או אחר?

לפעמים אנחנו, כבני/ות אדם, פוגעים/ות בא/נשים, וזה טוב להודות – שכן, גם אני פגעתי בא/נשים. ולפעמים אנחנו פוגעים/ות ואנחנו אפילו לא יודעים/ות שפגענו. אז האדם הזה – שאולי אני מרגיש/ה פגוע/ה ממנו/ה, אולי הוא/היא לא יודע/ת לגבי הסבל שהוא/היא גורם/ת. יכול גם להיות… אני נזכר בריטריט מטא ארוך שעשיתי, ובחרתי פוליטיקאים/ות דומיננטיים/ות, וראיתי איך הם/ן פוגעים/ות באחרים/ות, ושזה מגיע מאי-ידיעה, אי הבנה. או, אם אנחנו כנים/ות – א/נשים יודעים/ות, ובכוונה – מנסים/ות לפגוע. אולי ראינו את זה גם בעצמנו. שם ישנה אי ההבנה של החוק הבסיסי – שאם אני פוגע/ת באחרים/ות, אני פוגע/ת בעצמי. זה לא תמיד ברור לאדם, ולא תמיד ניכר מבחוץ, אבל זה נכון – אני לא יכול/ה לפגוע באדם אחר/ת בלי לפגוע בעצמי, ברמה עמוקה כלשהי. זה בלתי אפשרי.

אני אומר עכשיו, ואז אחזור על זה – אם אתם בוחרים מישהו שאתם/ן מרגישים/ות פגועים/ות על ידו, בעבר: זה יכול להיות מיומן, אם וכאשר יעלו רגשות של פגיעה, או רגשות של כעס עליהם – זה יכול להיות מאוד מיומן לשלוח להם/ן מטא, ואז, מתוך מודעות לרגשות שלכם/ן – לשלוח לעצמכם/ן לכמה דקות, ואז שוב – אליהם/ן. בהלוך-ושוב הזה, לראות את כל התמונה. ולפעמים אפשרי לשלוח יחד: אנחנו, כא/נשים, נכנסים/ות לעתים קרובות ליחסים מורכבים, ונכנסנו לעניין המורכב הזה יחד, ואפשר לראות את האנושיות שבזה – שזה חלק ממה שזה אומר להיות אנושיים/ות. מאז שיש בני/ות אדם – הם/ן נכנסים/ות למצבים קשים יחד. יכול להיות מאוד מועיל לראות את זה כ-כוליות. לראות את זה כאנושי – מפחית את התחושה שזה אישי, ואת האשמה שכרוכה של לעתים.

אז בואו נשב.

מדיטציה מונחית – האדם הקשה

ממש לבסס את תחושת הזקיפות, ולתת לכוח החיים להיות מורגש כלפיה. ולהרגיש את הוויברציה של הגוף בכל המרחב הזה. זקוף ופתוח.

החוויה של הגוף, של הישות – מוחזק בעדינות, רכות, אפשור.

לשבת עם תחושת קשר, חיבור. כך שיש פתיחות, זקיפות, עליצות, וגם – רכות וחיבור של הנוכחות.

ולהישאר מעוגנים, בעדינות – עם השדה של אנרגיה ונוכחות גופנית. מתחילים, כאשר מרגישים מוכנים – לכוון את המטא ולאחל טוב – איפה שמרגיש הכי קל עכשיו. לכל מי שזה מרגיש הכי קל עכשיו.

אז תרגישו חופשיים/ות לנוע בין הקטיגוריות, אבל לזמן מה – להישאר איפה שזה קל. אדם קל, עצמי, חבר, ניטראלי – לתת לאש לבעור איפה שאפשר, ולהשען על איפה שקל יחסית. בעדינות ובלי לחץ, מציעים/ות, שוב ושוב – את הכוונות של אדיבות, את ההגשמה של עדינות, אכפתיות, רצון טוב. שוב ושוב. למצוא דרכים להתחבר, להרגיש את הגוף מעורב כלל שניתן, וגם – לשמור על אמון בזרעים, בזריעה שלהם.

כשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – להביא לתודעה, למרחב המודעות את הדימוי או התחושה של מישהו/י שאתם/ן אתם/ן מרגישים/ות קושי כלשהו עכשיו, ובמרחב, ביציבות – בראש ובראשונה לשים לב לתגובה של הלב. לשים לב ולאפשר – למה שעולה.

מתחילים/ות להכיר בכך שהאדם הזה/ו, בדיוק כמוני, כמונו – מאחל/ת לשמחה, לרווחה, לשלווה, לנינוחות. חווה פגיעות – פיזית, רגשית, מנטלית. פגיעות בחיים. אפשר להתחיל לאפשר למטא להתרחב לכיוון האדם הזה/ו, לעטוף ולהחזיק גם אותו/ה, בבלבול שלו/ה, אחוז במומנטום של ההרגל שלו/ה. לזרוע, שוב ושוב, זרע אחרי זרע.

יכול להיות שתמצאו שכדאי להיות הרבה יותר עדינים/ות ומרווחים/ות עם המאמץ. לא ללחוץ חזק מידי. להיות מרווחים/ות יותר יכול לעזור מאוד. ולהיות סבלניים/ות עם עצמכם/ן, עם הלב, עם התודעה, לתת לה להיות מרווחת.

אם זה מישהו/י שיש אתו/ה היסטוריה של אהבה וקשר, ומתישהו, אולי בעבר – הייתה שם זרימה של אכפתיות, אדיבות – זה יכול להיות מועיל לזכור את זה, ואת האנרגיה של זה, ולהתכוונן לשם. לפעמים – כשיש קושי וכעס – אנחנו נלכדים/ות בתפישה, ושוכחים/ות את התמונה הגדולה יותר. אם זה המקרה – זה יכול להיות מועיל. אם לא, אם אני לא מכיר/ה אותו/ה, ואין לנו היסטוריה – אפשר לדמיין אותם/ן מדמיינים/ות אותם/ן מקבלים/ות אהבה ממישהו/י – מהמשפחה, או מבן/ת הזוג, ולראות אותם/ן מקבלים/ות אהבה, שמחים/ות.

אולי אתם/ן מודעים/ות לנראטיב, לסיפור מסוים – שכורך יחד אתכם/ן ואותו/ה – ואולי אפשר לבדוק: האם הנראטיב הזה מועיל עכשיו? אנחנו יכולים/ות למצוא את עצמנו כבולים/ות בנראטיב שהוא לא מועיל, למעשה. או – האם אני יכול/ה לשמוע את אותו סיפור בדרך שתעזור, שתועיל? ואם אני לא יכול, אולי ארצה ללכת עמוק יותר מרמת הנראטיב. להרפות מהסיפור, מההגדרה העצמית ברגע הזה – של הגדרה של עצמי, ושל האחר/ת. הגוף שלהם/ן, הישות שלהם/ן – לשמוט את ההגדרות שם.

כשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – אפשר לתת לדימוי של האדם הזה ללכת, לדעוך, ולחזור ולהציע את המטא לעצמכם/ן. לגוף הזה, הישות הזו – כאן ועכשיו בחדר. ולהחזיק את הגוף והישות ברכות, אכפתיות. עדינות, קלילות, ריפוי.

מילה לסיום

אני מקווה, ואני בטוח – שאתם/ן מקבלים/ות תחושה של עד כמה התרגול הזה עשיר, וזה משהו לחיים שלמים. אז יש לנו מעט מאוד זמן בריטריט הזה, אבל אתם/ן יכולים/ות לקחת את התרגול הזה, ולתת לו להשאר אתכם/ן לחיים, והוא נפתח לעומק רב, ויש לו רוחב ענק של היפתחות והתפתחות. אני מניח שזה ברור עד כה. ופה אנחנו נשענים/ות בכיוון מסויים – אז לא לעשות יותר מידי מזה, למרות שאולי – זה ירגיש נכון בדיוק ללכת כך, עם האדם הקשה. למצוא איזון. דבר רטן נוסף, בהקשר של המשכיות. אנחנו נעבור להליכה, ואז סביב הבית – שווה להאט קצת, או יותר מקצת. זה לגמרי אפשרי להיות במטא לגמרי, ולהיות גם זריזים/ות מאוד, אבל זה יכול להיות הרבה יותר קל באיטיות מסויימת – להרגיש את המטא, ולתת לזה להיות איטי, עדין. זה נותן יותר אפשרות להיות רגישים/ות למטא במהלך התנועה פה.

רוב ברבאה – הנחיות לתרגול מטא – חלק 3

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום השלישי של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר. את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

לפעמים מישהו/י יכול/ה להרגיש, כאן או בחיים – שלקבל אהבה זה יותר קשה מאשר לתת אהבה. אז אני רוצה לומר קצת על זה. ראשית – אם זה המקרה, אתם/ן לא לבד. וכדאי לראות את זה, ולהיות מעוניינים/ות. והיום – אולי אפשר להפנות את נקודת המבט לדרכים הרבות בהן אנחנו כן מקבלים/ות, ומשם להתחיל. למשל – כאן – אנחו מקבלים/ות מזון ומחסה, והמזון מוכן בצורה מאוד יפה. את/ה יוצא/ת החוצה, ובאופן אוטומטי – אנחנו מקבלים/ות מהטבע – אוויר, אור, מים. אנחנו בפתיחות ובדינמיות עם המערכת האקולוגית, ולפעמים אנחנו, באופן מאוד מובן, מאבדים/ות קשר עם זה, ומתכנסים/ות לעניינים שלנו. אז היום, לפעמים – אפשר לעצור, להיפתח, לוותר על המשפטים, ולשים לב לקשר הטבעי שלנו עם כל הדברים. תחושת יופי, הספגות, קשר עם המערכת האקולוגית. יש כ”כ הרבה יופי, ובמקום כזה – אנחנו כ”כ ברי/בנות מזל. אז פשוט – לתרגל היפתחות וקבלה מהטבע בדרך הזו.

ויש את התמיכה שאנחנו מקבלים/ות מאחרים/ות. אז ודאי – יש את התמיכה של אחרים/ות באולם הזה: נכנסים, מתרגלים/ות יחד, מתחייבים/ות לזה. וזה אחד הדברים שאנחנו יכולים/ות להיות בקשר אתו. בחיים שלנו אולי אנחנו מרגישים/ות – ‘אין אף אחד/ת שתומך/ת בי’. אבל אם אני מהרהר/ת קצת – יש הרבה תמיכה בחיים. זה עניין של התכוונות. והמטא של האחרים/ות באולם.

ויש את כל זה, ואולי יותר מעודן – כשאני נותן/ת מטא לעצמי – אני נותן/ת ומקבל/ת באותו זמן. אני נותן/ת לעצמי, וגם מקבל/ת. ובזה – אני יכול להיעשות מודע/ת לדו-צדדיות הזו, ולפעמים להישען לנתינה, ולפעמים – להישען לקבלה, לרספקטיביות. איך זה לקבל את האהבה, ולהישען לפתיחות של הקבלה. זה חלק מהמשחקיות של התרגול.

יש את התרגילים בזוגות, ולפעמים מה שקשה לא/נשים זה הקבלה. אז אפשר בתרגול – להעלות בדעתך מישהו/י שאכפת לו/ה ממך, ואת/ה יודע/ת שהאכפתיות שלו/ה היא די מתמידה. אז להעלות אותו/ה בהכרה, ואת האכפתיות שלו/ה. ואפשר, עם העקביות שלו/ה – להתכוונן אליו/ה, וגם לעזוב אותו/ה לעתים. אין לזה את המטען של הקשר עין-לעין. אולי האדם לא ממש נמצא/ת קרוב, ואת/ה רק מתחבר/ת להתמד של האכפתיות.

כשיש מספיק הזנה בפנים, ואני חוזר לזה שוב ושוב, במידה שאני מרגיש/ה מוזן/ת מבפנים – אני יכול/ה לקבל. כשיש מספיק אהבה עצמית, אני אהיה פתוח/ה לקבל. משום שכשיש לי מספיק אהבה עצמית… אני חוזר לתרגיל שעשינו, ועולה השאלה: ‘למה זה כ”כ קשה לפעמים?’ וחלק מהתשובה היא – המודעות העצמית שלנו – לפעמים אנחנו לא מרגישים/ות טובים/ות מספיק, או מרגישים חשופים באי-השלמות שלנו. אולי זה לא מודע או מילולי. המודעות העצמית הזו – חוסמת את היכולת לקבל. וכשיש מספיק אהבה עצמית – המודעות העצמית שוקטת, משום שהיא נספגת באהבה עצמית. ככל שאני רואה יותר דרך זה – כך תחושת העצמי הנפרד מתעמעמת, ואנחנו נדבר על זה יותר בהמשך. אז יש לנו את התחושה של יישויות/ות נפרדים/ות הולכים/ות פה, אבל ככל שזה מתחיל להתפוגג – יש יותר פתיחות לקבל אהבה, ולאט לאט – אפילו התחושה של ‘לקבל’ מתחילה להתפוגג. אז זה – לא לכולם/ן, אבל לרבים/ות – קו מאתגר של התרגול. אתם/ן יכולים/ות לקחת כמה מן הקווים האלו ולחקור: האם ניתן לעודד את התחושה של קבלה?

היום אנחנו מוסיפים/ות שתי קטגוריות חדשות: ‘האדם הניטראלי’, ומה שנקרא – ה’קשה’. וזכרו – אנחנו הולכים/ות בהדרגה מהקל ביותר, ומותחים/ות את עצמנו לעבר האין-גבול, והבלתי-מותנה.

אומר עוד משהו כאן: לפעמים כשאנחנו שולחים/ות מטא לאדם האהוב או לחבר – לחלק מהא/נשים יעלו תחושות מיניות. זה דבר מאוד נורמלי. אנחנו א/נשים, והלב נפתח, ואתו גם מימדים אחרים של הקיום. לא צריך להיבהל. זה בסדר, וקורה – העניין עם זה הוא, כשיש לנו תחושות מיניות אנחנו מתחילים/ות, לעתים קרובות, לחשוב ולהילכד בפנטזיה או דמיון. דיברנו הרבה על אנרגיות גופניות פה, ומטא ואנרגיה מינית הן די קרובות, במובן של האנרגיה הגופנית שלהן. אז איך זה יהיה פשוט להיפתח, לפתוח את הגוף, ולהיות בגוף יותר – עם המבע של אנרגיית חיים יפה שעוברת, ולא להילכד במחשבה, או בניסיון לדחוק את זה? אפשר להיפתח לזה, וליהנות, ולאט – להטות את זה למטא. לפרש את האנרגיה בדרך אחרת. יש פה גמישות.

יש לנו את הקטגוריות, ואני אדבר עכשיו רק על הניטראלי. מה זה אומר? כפי הנראה, רוב הא/נשים מתוך ששת המיליארדים על כדור הארץ – יהיו בקטגוריה הזו. ניטראלי זה אומר שאין לי רגשות של משיכה או דחייה כלפיו/ה. אנחנו יכולים/ות לבחור מישהו/י מהריטריט. וזה מעניין, בקבוצת א/נשים – אנחנו נכנסים/ות לחדר, או מתרגלים לקבוצה, ויש א/נשים שאנחנו מרגישים/ות משיכה כלפיהם, יש אנשים שכלפיהם של שיפוט, עצבנות, חוסר אהבה. ויש א/נשים, כפי הנראה – שאנחנו כמעט לא רואים/ות. אנחנו מסננים/ות אנשים מסוימים, ולאחרים/ות – תשומת הלב נמשכת. אז אולי – האדם הניטראלי/ת שלכם/ן יכול/ה להיות מישהו/י בריטריט הזה, שבקושי שמתם/ן לב אליו/ה. או אולי זה/ו מישהו/י בחיים, שעובד/ת בסופרמרקט או משהו כזה. מישהו/י שיש לכם/ן מגע איתו, אבל לא ‘פוגש/ת’ אתכם/ן, לא נוכח/ת לכם. בתרגול, וזה די מעניין – בגלל שאין לנו תחושה חזקה – העצמי מוצא עצמו מתקשה לגשת אליהם/ן. הם לא לוחצים/ות על הכפתורים של העצמי, כי אנחנו לא רוצים/ות משהו מהם, או דוחים/ות משהו בהם. לעתים קרובות עולה שעמום, או שהמוח מתחיל להתעופף. אז אולי צריך קצת יותר אנרגיה בתרגול. ויכול להיות שאחרי זמן מה, במיוחד אם זה ריטריט ארוך, שהאדם הניטרלי/ת מפסיק/ה להיות ניטרלי/ת, אלא מאוד אהוב/ה ומופלא/ת בעינינו, ואז כדי לתרגל עם נטראלי/ת – צריך מישהו אחר.

ישנם הרהורים שיכולים לעזור. אני מתחיל/ה מלחשוב: ‘וואו, האדם הזה/זו פה, ואני אף פעם לא שמתי לב לקיום שלו/ה בעבר!’ נניח שזה מישהו/י מהריטריט. ומה אני יודע/ת לגביו? כלום, פחות או יותר. אני יכול/ה להסיק משהו מכמה פרטים, אבל מה שאני יודע/ת הוא – שיש הרבה דברים משותפים בינינו. שהוא/היא, כמוני, וכמו כל הישויות החיות – רוצה רווחה, שמחה, שלווה, רווחה גופנית. אני יודע/ת את זה, ואני לא צריך/ה לדעת עליהם/ן שום דבר נוסף כדי לדעת את זה. אז – להתכוונן לעניין המשותף הזה.

אם אתם רוצים/ות – אפשר להתכוונן לסופיות שלהם/ן, לחשוב על המוות. אני לא יודע/ת עליהם/ן כלום, אבל אני יודע/ת שהם/ן ימותו, בדיוק כמוני. ויש משהו ב-לכלול, ברקע של המטא – את התחושה של הסופיות המשותפת שלנו, את הארעיות של הקיום, את הפגיעות הפיזית שלנו. אני לא יודע/ת אילו מחלות יהיו לי או לו/ה, ואני לא יודע/ת כמה אחיה, וכמה הוא/היא. הגוף רגיש לתאונות, פציעות. יש פגיעות גם במובן של יחסים ורגשות. אנחנו יצורים רגישים/ות, פתוחים/ות, פגיעים/ות. אז אני לא מכיר/ה, אבל אני יודע שהוא/היא יכול/ה להיפגע, לחוות דחייה, בדידות וכן הלאה. אלא אם הם מפותחים/ות בתרגול בכיוון מסוים – הפגיעות שם. ופה – צריך/ה לשים לב למה שעולה כאשר אני נשענ/ת לשם. זה די אפשרי להשען לראייה של סופיות, מוות – ושתבוא שמחה, וגם – להישען לכיוון הזה – ושחמלה תתעורר. חמלה היא חלק ממטא, אבל קצת שונה. וברטריט הזה – אנחנו רוצים/ות ללכת לשם לעתים, אולי, אבל ככלל – להישען על זרם המטא, שהוא יותר בהיר ועולץ. אז בסדר, אם זה עולה – אבל אל תעשו את זה יותר מידי. ההרהור בסופיות יכול להיות מאוד חזק בתרגול, ובמיוחד למטא וחמלה. יש לנו את השלד שם, בחדר ההליכה, מזה שנה פחות-או-יותר. ובהתחלה א/נשים לא אוהבים/ות אותו, אבל אחרי זמן מה – א/נשים מציינים/ות – כמה חמלה זה מביא, הפתיחות למוות וההכללה שלו.

מדיטציה מונחית: מטא לאדם הניטראלי

קחו כמה רגעים בשביל לבסס את התנוחה.

למצוא, ככל שניתן – את תחושת הפתיחות, הרכות – בתנוחה. יחד עם תחושה של זקיפות וערנות. התנוחה מגשימה משהו מן היופי, הכבוד של התרגול. ואפשר לחוש את האיכות הזו של התנוחה, ככל שזה זמין עכשיו.

לפתוח את המודעות סביב מרחב הגוף, ולמלא את המרחב במודעות. להספיג אותו במודעות. רגישים/ות לטון, למרקם, לתחושה – בעדינות, בקלילות, בלי לחץ.

ולהתחיל להציע כוונה אוהבת, אכפתיות, רצון טוב – איפה שזה מרגיש הכי קל. למי שזה מרגיש הכי קל – לעצמכם/ן, לאדם הקל, לחבר/ה. אפשר להיות משחקיים באיך שאתם/ן עובדים/ות. לבדוק מה עובד עבורכם/ן, ולהזין את הזרם של הכוונה.

להתרכך למטא, לכוונה של אדיבות. לרכך את הגוף לתוך הזרם של העדינות. להרשות. לאפשר לאדיבות לזרום בשקט.

לעטוף את עצמכם, או את מי שאתם מציעים/ות לו/ה מטא – באדיבות, בחמימות, אכפתיות. נוגע בקלילות, עדינות, בבהירות, עם ריפוי. ושוב ושוב – לאחל טוב. פשוט לאחל טוב.

כשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – להזמין למרחב הזה, למודעות – את הדימוי או התחושה של אדם ניטראלי/ת – משיהו/י שאין כלפיו/ה תחושה חזקה, בכיוון זה או אחר. אולי מישהו/י פה בריטריט, או בגאיה האוס, או מישהו/י בשולי חייכם/ן, איכשהו – לראות אם אפשר, ככל שניתן – תחושה בהירה יחסית שלהם/ן. בכל דרך שהיא. נשארים/ות רגישים/ות לכל הגוף שלכם/ן. אולי אנחנו לא יודעים/ות הרבה על החיים שלו/ה, אבל מהרהרים/ות ברצון המשותף, האנושי – לשמחה, לשלום, לרווחה גופנית. ודאי גם לו/ה יש את השמחות שלו/ה, את התענוגות שלו/ה, את הקשיים והמאבקים שלו/ה. כל זה, כל החיים האנושיים המורכבים שלו/ה – בדיוק כמונו. ממש כמונו. להרגיש את הקשר במשותפות הזו. אנחנו חולקים/ות, יש לנו במשותף – כל כך הרבה יותר מאשר דברים שאנחנו שונים/ות לגביהם/ן. כל כך הרבה יותר.

להתחיל להציע להם את אותם איחולי הטוב. אותם החמימות, האהבה, אכפתיות – לפנות אליהם/ן, להחזיק אותם/ן. האדם הזר/ה הזה, הוא/היא גם אדם יפה, מופלא, מורכב. לאחל להם/ן טוב. לחיים שלהם/ן, לישות, לגוף.

האם זה אפשרי לקבל תחושה של החיים היקרים שלהם, של הפלא של הקיום שלהם/ן? עצם הקיום שלהם/ן – הוא פלא.

לאחל להם/ן שמחה, ואולי לראות אותם/ן שמחים/ות, שבעי/ות רצון, עם תחושת מלאות. לאחל את זה עבורם/ן.

וכשאתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – לחזור שוב לרגישות הפשוטה, הפתוחה – לכל הגוף שלכם/ן, כאן ועכשיו.

רוב ברבאה: הנחיות לתרגול מטא – חלק 2

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום השני של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר.

את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

יש הרבה שאני רוצה להביא היום, אז אני מקווה שאתם/ן בנוח.

כמו שאמרנו כמה פעמים, אנחנו רוצים/ות לשמור את התחושה של מאמץ ומעורבות בתרגול – די קלילה. התחושה של ‘יישום’ היא עדינה, משחקים, ועיקשות עדינה וסבלנית. מה שהוא מפתח חשוב זו יכולת תגובה. האיכות והטווח של יכולת תגובה שיש לנו. אז אם אנחנו שטים/ות בספינה באוקיינוס, ויש לה כל מיני מפרשים, ומשוטים, והגאים ואולי אפילו מנוע, אז המלחים/יות כל הזמן יגיבו למצב האוקיינוס, לזרמים, לרוח וכן הלאה. קצת יותר מזה, קצת פחות מזה, לשנות את המפרש, את היחסים עם הרוח וכל זה. אידיאלית, מה שאנחנו עושים/ות זו הזנה של תנועה של הרמוניה של הישות כולה בתוך הזרם הזה של איחולי טוב. הרמוניה ואיסוף. מילה אחרת לזה תהיה ריכוז, אבל אני מעדיף את המינוח של איסוף והבאה להרמוניה. בשיחת הפתיחה דיברתי על הזנה, אז – האיסוף הזה הוא מזין. בחיוביות, אהבה, אדיבות – זה מאוד מזין, באופן עמוק. אז זה האידיאל, את זה אנחנו רוצים/ות לעודד ולהזין בעדינות. כשזה קורה, ובמידה בה זה קורה – זה מרגיש טוב. יש שם תחושת רווחה, שיכולה להתבטא כקלילות של הגוף והישות, חמימות, נינוחות, אפילו תענוג. וכמובן, לפעמים זה ממה לא מה ש-שם, אלא יש מכשולים, כמו שכריס אמר אתמול. אז אני יכול להיות מודע/ת: זה הכיוון שאליו אני הולך/ת, אבל עכשיו, מה שיש זו עצבות, וכמו באנלוגיה של הספינה, יש הרבה דרכים להגיב. אפשרות אחת היא לדעת שהעצב שם, אבל אני ממשיך/ה עם המטה. דברים באים, ואנחנו לא ממש משנים/ות את התרגול, ולתת לכל מה שיש שם – להיות שם. אז לגבי המכשולים, אם יש עייפות או עמימות, אולי אפשר להביא אור לשם. לדמיין את השמש בלב, למשל. האם אני יכול/ה לחדש את הזקיפות של הגוף, או להיות מודע/ת למרחב של הגוף? כשיש עייפות כל התחושה של ההכרה קורסת, אז אפשר לפתוח אותה שוב, וזה מאוד עוזר. או המרחב של החדר – מאוד מועיל. או לעמוד, כמו שכריס אמר. לגבי ספק – לבטוח בזריעה של הזרעים, ואם יש שאלות אז אפשר לשאול בקבוצות או עם עצמכם מאוחר יותר. אם יש חוסר מנוחה – להרגיע את הגוף, להרחיב את תשומת הלב, ובעדינות עם המאמץ. ואולי – לטפח קשר קרוב יותר למשפטים ולכוונה מרגע לרגע.

אז – מתישהו דברים יכולים לזרום באופן יותר חופשי, ואפשר להרגיש שדברים ממש נעים בכיוון של הרמוניה, אבל אז האוקיינוס, בהיותו מה שהוא, מביא סערה. אוקיי – מנמיכים/ות מפרשים, מדליקים/ות מנוע או משהו כזה. משנים/ות את התרגול. איך זה יהיה לוותר על המטא לזמן מה, לשנות צורה – ולפנות ישירות לעצב, או לעייפות, או לביקורת הפנימית וכן הלאה. אנחנו נכנס לזה הערב.

אוקיי, אני רוצה לדבר על, בתוך תרגול המטא – על אפשרויות תגובה ומשחק. אני מקווה שיהיה אפשר לעכל את כל זה, וזה לא יהיה יותר מידי.

הקטיגוריות הן גמישות, ואפשר להתחיל איפה שרוצים/ות. אפשר לעשות ישיבה או הליכה שלם על העצמי, על המיטיב, או לשחק בין הקטגוריות. אנחנו רוצים/ות להדגיש את מה שקל, ואז לבנות עליו. השתמשו הרבה במיטיב. כדי לעודד תחושה שזה זורם.

יש את המשפטים. לא לכולם/ן – המשפטים יהיו מרכזיים. יכול להיות שזה לא מה שהתרגול שלכם/ן סובב סביבו. יש גם את האור ואת תחושת הגוף. אבל אם אתם משתמשים/ות במשפטים – לפעמים המיינד מפוזר, ואז אולי עדיף לומר כל משפט פעמיים. בפעם הראשונה אולי אני לא ממש שם, ואולי בפעם השנייה ויש יותר נוכחות. אפשר לומר את המשפטים יותר ‘חזק’ כלפי פנים. ויש ספקטרום שלם: אפשר להשקיט את כל זה, ולהפוך את זה ללחישות. אולי לפעמים יש תחושה שהדברים מתחילים להיות בהרמוניה, ואז משפט שלם הוא יותר מידי מגושם. ואולי אני רק רוצה לומר: ‘שליו’, ‘שליו’. ולאט לאט נוטה לכיוון הרמוניה עם הכוונה. יכול להיות שבסופו של דבר המשפטים נעלמים, ויותר קל בלעדיהם. אני מרגיש/ה משהו שקורה כאן, ואני נותן/ת לו לעשות את שלו, והמשפטים הם רק עול. יכול לעזור עם המשפטים – לפעמים ממש לומר אותם אחד אחרי השני, ולפעמים לומר אותם ולשמוע אותם מהדהדים. לראות איך הישות מגיבה אליהם.

מטא, כוונה אוהבת – זו לא תחושה אחת. לפעמים אנחנו אומרים/ות ‘תחושה של מטא’. אבל האמת היא שיש שם טווח שלם של רגשות והרגשות. מצבים ותנאים רגשיים שהם חלק ממה שאנחנו יכולים/ות לקרוא לו מטא. קונסטלציה שלמה של צבעים וטעמים. אז לפעמים, ולפעמים אין תחושה בכלל וזה בסדר גמור, אבל לפעמים – המטא מרגישה מאוד מרגיעה או משככת. לפעמים יש תחושה של ריפוי; לפעמים של פעפוע או תסיסה; לפעמים זה בהיר מאוד, כמעט שמשי; לפעמים חמים; לפעמים יש עדינות. אנחנו רוצים/ות לאפשר את כל הטווח הזה. כל זה – מטא. לפעמים זה הופך יותר לחמלה. כשיש מטא, וזה פוגש סבל, זה הופך לחמלה. כל אלו הם הצבעים והגוונים של מטא, והם טובים. זה טווח רחב. ואני חוזר – ממש צפוי, ובסדר גמור – שלפעמים אנחנו רק שותלים/ות ואין תחושה.

ואני אומר שוב ושוב – רגישות לכל הגוף. מין רגישות מעודנת, קלילה, מרווחת – לכל הגוף. למה זה חשוב? גם בשביל ההרמוניה והאיחוי והריכוז. חלקית, ואני לא יודע אם שמתם/ן לזה לב, ואולי הייתה לכם/ן הצצה לזה לפעמים – אני אומר/ת משפט: ‘מי יתן ואהיה שליו/ה’. ואם אהיה רגיש/ה לגוף, אוכל לשים לב שמשפטים שונים מהדהדים אחרת בגוף. אז אם אני אומר/ת: ‘שליו’ זה מהדהד בגוף בצורה שהיא אולי קצת אחרת מאשר ‘שמחה’, או אפילו: ‘נחת’. האם מישהו/י שם/ה לב? זה ממש חשוב. אנחנו רוצים להיות רגישים/ות לזה, ולהיפתח, ואם אני מרגיש/ה במשפט מסוים – במשהו קטן שם, זה לא צריך להיות דבר גדול, אז אולי אני יכול/ה לחזור על המפשט הזה, להישאר אתו קצת, וכאילו לגלוש על הזרם הזה באוקיינוס לזמן מה. גולשים על הרזוננס והתחושה הטובה, ואולי זה דוהה ואני ממשיך/ה. לזה אני מתכוון כשאני אומר תגובתיות. אנחנו גולשים/ות בתרגול הזה. מקבלים/ות תחושה של… רוצים/ות הרמוניה ולהשען יותר ויותר על רווחה ומטא. אז – גוף, גוף, גוף, גוף, גוף. רגישים/ות לכל הגוף, ממש חשוב.

אומר משהו עכשיו, ואולי זה מוקדם מידי, אבל אולי לא. אם אני רגיש/ה לכל הגוף, לאט לאט אני נעשה רגיש/ה לניואנסים ותדרים גופניים, לשדה האנרגיה של הגוף, למרקם של המרחב הזה, ואני מתחיל/ה לשים לב – אם אני לא לוחץ/ת, ואני פשוט רגיש/ה – לפעמים – יש תחושה של משהו שם. משהו שמרגיש קצת חמים, קצת פתוח, קצת קל. אל תניחו שזה לא שם, ואל תדרשו שיהיה. אחרי זמן מה, וזה נפתח בקצב שלו, אז אין מה ללחוץ. וזה ממש לא בהכרח משהו גדול בכלל, לא זיקוקים, זה יכול להיות מין טון ברקע. וזו המטא, וכשאנחנו עם המשפטים – אנחנו מזינים את הטון הזה, ואפשר להתחיל להכיר בזה שהוא שם, ולהזין את התחושה הזו. וזה נעשה פן וביטוי של המטא, משהו שאנחנו מפרשים/ות כמטא. אין לחץ או דרישה, זה עניין של רגישות, של אפשור, ואז זה מתחיל להרגיש – אני לא יוצר/ת מטא, אלא יותר – מכיר בזה שזה שם. ואפשר להתרגל ולפתח ביטחון בזה.

אני אומר עוד דבר אחד, ואז במהלך התרגולים אומר עוד. זה משהו שאולי נתקלתם בו: אם אני שולח/ת מטא לעצמי: ‘מי יתן…’ ויש לי תחושת עצמי מסוימת ברגע הזה, וזה יכול להיות גם עם מישהו/י אחר/ת – אולי אני יודע/ת משהו על האחר/ת, או על סיפור החיים שלו/ה, הנראטיב שלו/ה, ואולי יש לי תחושה של המאבקים, הקשיים וההיסטוריה שלהם/ן, או על שלי, כמובן – אז לפעמים יש תחושה שהמטא פונה לכיוון של תחושת העצמי הנראטיבי: אני יודע/ת מה עברת, יודע/ת עם מה את/ה מתמודד/ת, ועל המסע שלך, ואני פונה ברמת הנראטיב – שלי או של אחר/ת. וזה ממש יפה והולם. ובפעמים אחרות – עם ההשקטה של הישות מתוך תרגול המטא – הכל נעשה פשוט יותר. מה שאנחנו מקבלים/ות, כתחושת עצמי – זה תחושה של הגוף וההיות כאן ועכשיו, ויש פחות תחושת נראטיב. תחושת העצמי משתנה. ואנחנו רוצים/ות להיות מעוניינים בזה. לפעמים זה עצמי מאוד נראטיבי, ולפעמים – הגוף והיישות, יותר פשוט. לאחר זמן מה – זו הופכת להיות הרמה הדומיננטית יותר, זה חלק מההתפתחות הטבעית של מטא, ויש שם הרבה ריפוי. וכמובן שגם ברמה הראשונה יש. אז אם אתם מוצאים/ות את עצמכם/ן ברמה הזו, תנו לזה לקרות. אתם לא בהכרח צריכים/ות להחיות את כל הרמה הנראטיבית.

אוקיי, אז היום נציג קטגוריה נוספת, ואנחנו מתרחבים במטא שלנו. היו לנו את העצמי ואת המיטיב, והחבר/ה הוא – חבר/ה, או צאצא/ית, או הורה וכן הלאה. מישהו/י שיש איתו/ה אהבה והיסטוריה של קשר ואכפתיות, אבל אלו יחסים ש, באופן טבעי, יש בהם יותר מורכבות מאשר עם המיטיב/ה, איתו יש יחסים קלים. עם החבר/ה – אולי התווכחנו, לא הסכמנו, אולי יש דברים בו/ה שפוגשים אותי לא טוב, ולהיפך, וזה בסדר ואני יודע/ת שיש שם אהבה. זה החבר/ה. קצת יותר רחב. זה מובן? אוקיי. את השאר אשאיר לפעמים הבאות.

מדיטציה מונחית

למלא את מרחב הגוף, את התנוחה – עם מודעות. רגישות לכל הגוף ולכל המרחב של תחושות שאנחנו קוראים/ות לו גוף. שוהים/ות שם זמן מה, ומותחים/ות את הגבולות של זה, כמו בלון, אולי קצת יותר מגבולות הגוף. ובתוך זה יש רגישות עדינה, קלילה. פתיחות לוויברציות שם. וממשיכים/ות להרחיב את זה. רגישים/ות לאיך זה מרגיש, כל המרחב הזה, הכוליות שלו. הוויברציות שם, המרקם, ההמהום, התחושה. אז שומרים/ות את זה עדין, מרווח, רגיש.

ואז מתחילים/ות את ה-מטא עם עצמנו או עם המיטיב, מה שקל יותר. לתת לעצמכם/ן לשחק, להגיב, ולהשתמש במה שמרגיש מועיל. אולי זה הפן הגופני, אולי המשפטים, אולי הגוף. החמימות שמתפשטת בגוף, אולי חמימות מדומיינת, אולי רכות מדומיינת, אנרגיה מדומיינת של רכות. אז לא צריך לפחד להשתמש בדמיון, בדמיון הוויזואלי, או התחושתי. הלב עוקב אחרי זה.

כאשר אתם/ן מרגישים/ות מוכנים/ות – מזמינים/ות ללב, לתודעה, לעיני הרוח – את הדימוי או התחושה של חבר/ה. מישהו/י שיש איתו/ה אהבה, היסטוריה, אכפתיות, ולפעמים, כמו כמעט בכל יחסי אנוש – מורכבות מסוימת. אז שהו שם, לזמן מה. קבלו תחושה שלהם/ן, של ההיות שלהם/ן. ושוב, תחושה של הטוב שלהם, של האדיבות, של האיכויות היפות. להתכוונן לזה. לראות איך גם הם/ן כמהים/ות לרווחה, באופן טבעי ויפה, כמהים/ות לשלום, לתחושת הרמוניה, בריאות, נחת, שמחה. משאלה טבעית של כל הישויות החיות. וכשאתם שומרים/ות על הרגישות הקלה והמעודנת לכל הגוף – מרחיבים/ות את איחולי הטוב, הכוונה האוהבת – לחבר/ה. להציע להם אותה אכפתיות, אותה עדינות, חמימות. מחזיקים אותם/ן בזה – באנרגיה המרפאת של מטא. לרחוץ אותם/ן באיחולי טוב.

בלי לחץ, בלי דרישה, רק מציעים/ות.

אם אתם/ן טיפוסים ויזואליים, תנו לעצמכם/ן לשחק קצת עם האור. איך זה יהיה לראות את האדם/אשה הזה/ו, החבר/ה – שמח/ה, מחייך/ת? זה לא מכחיש שום דבר לגבי מה שאולי הם/ן עוברים/ות, אלא – רק אפשרות לשחק עם הדמיון קצת כדי להזין משהו במטא. איזה אפקט יש לזה – לראות אותם/ן מחייכים/ות, שמחים/ות, שלווים/ות?

ושוב, אם אתם/ן ויזואליים/ות – אפשר לדמיין את עצמכם/ן נוגעים/ות בהם באדיבות. מלטפים/ות אותם/ן בעדינות, מבטאים אדיבות איכשהו. דמיינו את עצמכם/ן עושים/ות זאת. איזה אפקט יש לזה? תנו לעצמכם/ן לשחק קצת.

אם אתם/ן טיפוס יותר תחושתי – דמיינו את האנרגיה המרפאת, החמימה – מקרינה מתוך הגוף שלכם/ן ועוטפת ומחלחלת אל הישות שלהם/ן. הרבה אפשרויות. רק שחקו, היו קלילים/ות.

ואז כשאתם מוכנים/ות – חזרו לתחושה פשוטה של הגוף שלכם/ן כאן. החיים של הגוף. מקורקע ופתוח.

רוב ברבאה: עבודת הלב

השיחה הזו ניתנה על ידי רוב ברבאה ביום השלישי של ריטריט קצר בנושא מטא ב2010, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר.

את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

כל כך הרבה עלה בקבוצות היום, והן היו כל כך עשירות, כל כל הרבה מתגלה, ונדמה לי שאנחנו כבר מקבלים/ות את התחושה שזהו תרגול עשיר, עם הרבה דקויות. כשאנחנו עושים/ות תרגול מטא אנחנו לומדים/ות הרבה. אנחנו לומדים/ות המון לגבי התרגול, על עצמנו, על איכויות של לב ותודעה. אז אני רוצה לנסות לפנות לפחות לחלק מזה. יש כמה חלקים בשיחה, וכל אחד מהם היה יכול למלא שיחה בפני עצמה, אבל אני רוצה לצלול באופן מפורט לכל אחד. זה יכול להיות קצת ארוך, ונראה איך אנחנו מתקדמים/ות. יש את ההקלטות, ואפשר להקשיב שוב, ולקלוט יותר, כי קשה להבין הכל בפעם הראשונה. לפעמים אנחנו עושים/ות את תרגול המטא, ואני בטוח שלכולם/ן היו פרקים שבהם זה הרגיש יבש, כאילו אתם/ן סוחבים/ות מבנה קשיח ומקרקש, ושום דבר לא ממש קורה. שוב לומר, שבמובן מסוים – זה ממש בסדר. זה שימוש טוב בתודעה. הרי גם הביקורת הפנימית – אם אני מביט/ה מקרוב – אולי זה לא מרגיש כך, אבל ביקורת פנימית זה גם הרגל מכאני של מחשבה. אז מה הבעיה אם המטא תהיה כזו? לפחות אני מזין/ה משהו, הולך/ת בכיוון טוב יותר. וגם – אנחנו רוצים/ות להיות יצירתיים/ות ולהגיב, להפוך את התרגול לחי, להיות גמישים/ות, משחקיים/ות. הבוקר השתמשתי במטפורה, שהיא טובה אבל מוגבלת – של הפלגה בספינה עם תרנים, מפרשים, מנועים – ולהיות מסוגלים להגיב למה שקורה, והתרגול הוא בדיוק כך.

אפשר להבחין, לעת עתה – בין שלוש קופסאות, מודים, קונפיגורציות של הפלגה – בהן אנחנו עשויים/ות לתרגל. אחת היא – שכל הישות נוטה יותר ויותר להרמוניה של הכוונות של מטא, ונאספת ומתאחדת סביב זה, ולא הרבה יותר קורה. כתוצאה – מידה מסוימת של רווחה מתחילה להופיע בגוף, בישות. זה ‘מוד’ 1.

‘מוד’ 2: משהו קשה עלה, בהקשר של תרגול מטא – אולי עצבות, מתח, קושי גופני, יכולים להיות הרבה דברים, ואני מכיר/ה בזה וכולל/ת את זה במידה רבה, אני לא דוחה או מתעלם/ת – אבל דבק/ה בענייני. אני נשאר/ת עם תרגול המטא: ‘כן, זה פה, ואני ממשיך/ה עם תרגול המטא. זו האסטרטגיה שלי’. מאוד חזק וחשוב.

‘מוד’ 3: ה’אוקיינוס’ מביא כל מיני דברים ואני ארפה מתרגול המטא ואפנה לכיוון הקשה, ואמצא דרכים להתייחס, להגיב ישירות לקושי בדרכים מרפאות ומועילות. לצורך הדימוי – זה כמו להוריד מפרשים ולהדליק מנוע.

כלפי כלל חיי התרגול – כולם חשובים, ואנחנו רוצים/ות ללמוד לעשות את כולם, ואנחנו יכולים/ות. בריטריט הזה – הייתי אומר שכדאי להדגיש את הראשון, כאשר זה אפשרי. בעדינות, בלי ללחוץ או לאלץ – לפנות לכיוון הזה, לתעדף את זה, אבל אנחנו פתוחים לשאר. בחיים ‘בחוץ’ – אנחנו לא יודעים/ות מה האוקיינוס יביא, אז יש לנו את הגמישות הזו.

אז אם אני מדבר על הזנה, אז אני יכול לשאול: בחיים – מה זה אומר לדאוג לעצמי, להזין את עצמי? שני חלקים משמעותיים של זה: אחד הוא להיות מסוגל/ת להיות עם מה שקשה בדרך אכפתית. כשאני פוגש/ת מה שקשה – לפגוש באופן מיומן ואכפתי. והשני – ללמוד להזין את עצמי על ידי טיפוח ופיתוח תחושת רווחה, הרמוניזציה. אכפתיות כלפי עצמי בחיים – כוללת את שניהם.

הראשון – ‘להיות עם’. אז הדבר הראשון שאני רוצה לומר: אנחנו יכולים/ות ללמוד את זה. אנחנו יכולים/ות ללמוד, בחיים שלנו, וזה ללא ספק אפשרי – להיות עם מה שקשה, ברמה גופנית ונפשית. ופה אני אדגיש את הנפשית במיוחד. אנחנו כ”כ אבודים/ות, וחווים/ות כ”כ הרבה קשיים לנו באפיק של החיים הרגשיים שלנו. ואפשר ללמוד לעבוד עם זה באופן מיומן, מועיל ומרפא.

הטווח של רגשות קשים הוא ענק, ואני לא אדבר על כולו. דבר אחד שעלה הוא שלפעמים מה שקורה זה, שבגלל שאנחנו עובדים/ות עם תרגול של פתיחת הלב – הלב אכן נפתח, ולפעמים הוא נפתח בצורה יפה מאוד. אנחנו עשויים להתרגש, להיפתח, ושדברים יגעו בנו – החיים, אחרים, הקיום – ומה שעובר הוא יפה. אולי אנרגיה גופנית די חזקה, אולי אפילו נעימה. ועם כל זה יש פתיחה, ועם זה – אולי עולה פחד מפתיחה, פחד מהלא-מוכר, פחד מפגיעות. זה מאוד נפוץ. מאוד חשוב להבין שאנחנו בשליטה כאן. אולי זה לא מרגיש ככה, אבל זה כך – אנחנו עם הרגל על דוושת הגז. אנחנו יכולים/ות לסגת קצת בתרגול כשזה מרגיש ‘מספיק’. פשוט להפסיק ולפתוח עיניים – אם זה מרגיש יותר מידי. אבל אנחנו לומדים/ות שבהדרגה אנחנו יכולים/ות להיפתח עוד ועוד, ומה שמרגיש פוגע עשוי למעשה להיות משאב יפיפה ולא-מוכר. אולי אנחנו מתחזקים/ות הרגל של לפרש דברים כלא-בטוחים, וזה מאוד מובן. אז אנחנו יכולים/ות לקחת את זה בהדרגה. אז אם משהו נפתח ועולות דמעות וכן הלאה – דעו שזה ממש בסדר לבכות כאן, בין אם אלו דמעות של יופי משום שמשהו נוגע בנו, או של עצב – זה בסדר לבכות כאן. זה בטוח. אולי גם בזה יש משהו יפה שעובר דרכנו, ויש תחושה של פתיחה, ועוברת אנרגיה ומשהו נוגע בנו. בדרך כלל, עד שלב די מאוחר – כשאנחנו נפתחים/ות – שני דברים קורים ואנחנו לא תמיד מכירים/ות בהם: פחד, מצד אחד – ויופי, מצד שני. יופי מגיע עם הפתיחה, ואנחנו יכולים/ות לשים לב רק לפחד. אז צעד ראשון הוא – לפתוח קצת מרחב, ויש מורגש ששני הדברים קורים: יש את הפחד, ואני לא מכחיש/ה או דוחק/ה אותו, ויש את היופי של הפתיחה, לא משנה איזו פתיחה זו – אנרגטית, רגשית וכן הלאה. טרם נתקלתי במישהו/י שהיו לו את שתי התחושות של פחד ושל יופי, ולא שם את כל תשומת הלב שלו/ה ונשאב/ה לתוך הלא-נעים והקשה: הפחד. למה זה – אני לא יודע, אבל זה מאוד נפוץ. אז שיהיה מרחב – שמאפשר לחוות את זה שיש שני דברים, ולתת לעצמנו להינגע על ידי היופי. עצם היופי, התחושה של זה בגוף – יאשררו – ברמה תאית – שאפשר להירגע לזה יותר ויותר, וזה מרגיע את הפחד בלי להכחיש אותו. לאט לאט, אני לגמרי אוכל לנטוש את עצמי לתוך הפתיחה ללא פחד, וזה מגיע עם הזמן והתרגול, כשאנחנו מפנים/ות קצת מרחב ומטים/ות את התודעה בכיוון מסוים. ואנחנו לומדים/ות שאנחנו יכולים/ות לבטוח בפתיחה שלנו, באמת יכולים/ות לבטוח בזה.

אז זו אפשרות. זה גם אפשרי, ואני בטוח שחלקכם/ן נתקלתם/ן בזה, וגם אני נתקלתי בעבר: כשאנחנו עושים/ות מטא, ומה שעולה זה בדיוק ההפך ממטא – כעס, עצבנות שיפוטיות, אפילו זעם. אני זוכר שבפעם הראשונה שעשיתי מטא, לפני עשרים וחמש שנים – החשיפה הראשונה שלי היתה במדיטציה מונחית, ואני חושב שקיטור יצא לי מהאוזניים. הייתי לגמרי בזעם. וחשבתי: ‘אני בטוח שזה לא מה שאמור לקרות’. ועדיין – מי יודע – זה יכול להיות חלק מהטיהור, יש א/נשים שרואים/ות את זה כך. או שיכול להיות – שיש סלידות יותר עדינות אבל בהקשר של מטא ורצון טוב – מה שהוא לא-מטא נעשה בולט. אם אני מחפש לראות לבן, אני רואה לא-לבן. הלא-לבן מתגבר. אז התנגדות, למשל. כל זה יכול להיות שם, וכבני/ות אדם, ובמיוחד כמתרגלים/ות – אנחנו יכולים/ות, עם הזמן, לפתח היכרות עם הנוף הרגשי שלנו, ובאמת להכיר ולהיות מסוגלים/ות לנווט בו ולהגיב בתבונה.

דבר מעניין נוסף שעלה בקבוצות: לפעמים מה שנפתח זה – שמשהו נוגע בנו ומרגש אותנו, אבל בגלל שאין היכרות עם הסביבה הרגשית, מישהו/י יכול/ה להיות לא בטוח/ה: האם זו אומללות? עצב? או שאני מתרגש/ת? לאורך זמן – זה חשוב ללמוד להבחין. כי הם מאוד שונים, נעים בכיוננים שונים, וצריכים תגובות שונות. לפעמים יש אינטנסיביות של רגש, ויש תחושה שזה משהו שלילי. אבל אולי זה לא? אולי יש משהו יפה שנפתח?

זה לוקח זמן – ללמוד לנווט ולהכיר את הנוף הרגשי. זה לוקח זמן, לרוב הא/נשים, אלא אם גדלנו בצורה מאוד בריאה מבחינה רגשית – זה כנראה לא שם. זה לא ממש חלק מהתרבות, ולא מדברים/ות על זה הרבה. אז הרבה מאיתנו צריכים/ות ללמוד את זה מחדש. ו/אנשים חולקים/ות איתי: ‘ובכן, אני מבין מה אתה אומר, אבל בשנים האחרונות חייתי בהסחה עצמית וחוסר קשר לחיים הרגשיים שלי. זה ההרגל שלי לראות טלוויזיה בערב, ולשתות כמה כוסות יין. במיוחד אם אני מרגיש לא משהו’. אם אני עושה את זה, שוב ושוב – למה אני יכול/ה לצפות? ודאי – שתהיה לי תחושת פחד כלפי עולם הרגש שלי. ואני לא בטוח/ה אם אני רוצה להתקרב לשם. אנחנו יכולים/ות ללמוד את זה, ללמוד להיפתח, להכיר, ולהפוך את הטריטוריה הזו לידידותית. אם אנחנו לא, ואני פוגש כל כך הרבה, אפילו מתרגלים/ות של מדיטציית תובנה, אולי מתרגלים/ות עשרות שנים, ולא לקחו את הזמן לעשות את זה – והתוצאה היא חוסר ביטחון קיומי ועמוק בחיים: פחד מעצמנו, מהדרך בה אנחנו עם אחרים/ות, שמתבטא בכל מיני דרכים ואזורים של הקיום. ואם אנחנו עושים/ות את זה, וזה אפשרי – דברים אחרים באים: ביטחון, קרקוע, פתיחות, חדווה, הקלה. וזה באמת באמת אפשרי לנו. אז, בכל זה – שאלה גדולה היא – איך אני מגיב/ה כשמשהו קשה עולה, רגשית: האם אני שופט/ת את זה? האם אני מבטל/ת את זה? האם אני מוצף/ת מזה? האם אני שוקע/ת לרחמים עצמיים? או – שהסבל שלי נוגע בי, מרגש אותי. זה ממש אפשרי עכשיו, במונחים את תרגול – להכניס שאלה עדינה – עניין עדין, ולהתחיל לשים לב: מהן התגובות שלי לרגשות קשים? מישהו/י אמר/ה לפני זמן קצר – ‘כך וכך קרה’, או ‘אני התנהגתי בדרך כזו – ואז אני מרגיש/ה פחד ואשמה, בתגובה לזה’. ואז הוא/היא אמר/ה, וזה מה שמעניין: ואז – והוא/היא אפילו לא היה/תה מודע/ת למה הוא/היא אומר/ת: ‘אני לא מאמין/ה שזה עדיין כאן, ישו’. והוא/היא עבר/ה הלאה, לגמרי בחוסר מודעות לזה שהיה שיפוט. אנחנו כל כך מורגלים/ות בזה: השיפוט שכורך עצמו סביב רגשות מסוימים. אז כדי שיהיה מרחב להתרכך, וסביב הרגש – אפשר להיות בעמדה של התבוננות ועמדה של עד, להביא סקרנות, ואז דרך המרחב הזה- אפשר לשחק קצת. מה אם אני מנסח/ת את זה מחדש? להוציא את ישו, למשל. מה אם אני משנה את הטון? או מביא את ישו בדרך אחרת מאוד? אז מה שאנחנו רוצים/ות ללכת לקראתו, וכל זה הוא תרגול – הצעות וניסויים פרקטיים – אנחנו רוצים/ות שהתגובה תנוע לכיוון המרפא והמועיל. יש פה הרבה דקויות: מה אני יכול/ה לעשות כדי להביא ריפוי ותועלת למה שהוא קשה? אני יכול/ה לומר: רק להיות בתשומת לב לזה. אבל יש יותר דקויות. אם האופן בו ‘אני עם’ משהו… א אם ננסח כשאלה: ‘האם ה-‘להיות עם’ שלי עכשיו – מועיל או לא?’. האם אני נעשה/ית יותר כרוך/ה סביב הדבר הקשה, יותר עצבני/ת, או שאני מחזיק/ה את זה בדרך עדינה ומועילה? אנחנו רוצים/ות להיות בערנות לאופן בו אנחנו שמים/ות לב: האם זה הולך בכיוון הנכון או לא?

משהו שעלה כמה פעמים – לפעמים אני, או כריס נשיב, כאשר מישהו/י אומר/ת שעלה אצלו/ה כעס: האם את/ה יכול/ה להחזיק את זה? לערסל את זה? האם אפשר לתת לזה מרווח, להחזיק את זה בעדינות, להקיף את זה בחום? יש את האבן החדה הזו של הכאב, וסביבה – מים עדינים שטופחים בה. לכלול בתשומת הלב את החדות של דבר הקשה, וסביב זה – מרווח ורוך. אני קורא לזה לפעמים :’תשומת לב בנוסח ביצה עלומה’. כלומר – הצהוב באמצע, זה הדבר הקשה, וסביב זה הלבן – מחזיק ומקיף את זה. לפעמים אני יכול להציע את זה למישהו/י, ומיד יש תחושה של האפשרות שבזה. ולפעמים – מישהו/י לא יכול/ה לעשות את זה באותו הרגע. אז – איך את/ה יכול/ה לנוע בכיוון? יש לי שבע הצעות. זה הרבה, אבל יש את ההקלטה.

  1. ‘זה בסדר’. לחזור לעצמך: ‘זה בסדר’. ולהטמיע את הקול הזה. כלפי כל מה שקורה: ‘זה בסדר’. לטפטף את זה פנימה, בנימה עדינה. כל מה שאני מכניס/ה להכרה – עושה אדוות ואפקטים. כריס דיבר אתמול על: ‘לגדל את עצמנו מחדש’. ‘זה בסדר’. אפילו אם זה מרגיש כאילו זה לא באמת בסדר. נסו להביא את זה בכל מקרה.
  2. לפעמים, וזה מעניין, אנחנו בתוך איזה סבל, וכל כך כרוכים/ות בראקטיביות שלנו, ואנחנו לא, למעשה, מרגישים/ות את זה, באופן מודע, כסבל. ואיך זה יהיה לרווח את התגובות שלנו, ולחוש: ‘זה סבל’. להרגיש אותו. זה יכול לאפשר תגובה טבעית של חמלה.
  3. לפעמים אפשר להפוך את זה ליותר אישי: ‘זה הסבל שלי’.
  4. הרביעי הוא הפוך. כשחייתי בבוסטון הייתי משתתף בשיעורי מדיטציית תובנה, בקבוצה מתמשכת, ואני מרגיש מאוד בר מזל שזה קרה. אחד התרגילים היה: כשסבל מגיע, בכל דרך שהיא, בעיקר רגשי לענייננו – היה/יי מודע/ת לזה, והרהר/י בכך שמישהו/י, איפשהו – אולי אפילו עכשיו – עובר/ת משהו מאוד דומה. אנחנו נוטים/ות לחשוב, באופן מודע או לא (לרוב לא): ‘אני לבד בזה’. איכשהו. בסוג הזה של הכאב. וזה – כמעט אף פעם לא נכון. אז בכוונה להביא את זה פנימה – להרחיב את המודעות – מישהו/י, איפשהו, אולי אפילו כרגע – עובר/ת משהו מאוד דומה. ומה שזה יכול לעשות זה לפתוח את ההכרה והלב. וכשהלב נפתח וההכרה נפתחת – באופן אוטומטי וטבעי – יש פחות סבל. הלב נפתח, ההכרה נפתחת – פחות סבל. הלב נסגר, ההכרה נסגרת – יותר סבל. זה חוק של התודעה, של הלב. לעתים קרובות, למרבה הצער – כשאנחנו סובלים/ות – הלב נסגר, ואנחנו יכולים/ות לעשות ההיפך. כדאי לנסות, להתנסות עם הדברים האלו.
  5. אפשר לדמיין, כשאני עובר/ת קושי: איך הייתי מגיב/ה לילד/ה צעיר/ה שהיה/תה נכנס/ת בדלת ומבטא/ת סבל דומה לשלך. איך היית שוהה איתו, מגיב/ה אליו? אולי אפשר להפנים את המבט זה, על ידי הדמיון.
  6. כשהלב מתרכך – הגוף מתרכך. יחד עם כל מיני דברים אחרים. סיבתיות, לעתים קרובות – עובדת בשני הכיוונים בעבודה הפנימית. אז – לב מתרכך מוביל לגוף מתרכך, וגוף מתרכך – ללב מתרכך. אז לפעמים מתמקדים/ות בריכוך של הגוף, אפילו אם הלב והגוף מרגישים כמו אבן – לרכך את הגוף, הבטן – שוב ושוב, זה מרכך את הלב, ויש יותר פתיחות, וכל העניין מוחזק עם יותר ריפוי ומרחב. כמו עם כל האפשרויות האלו – אני צריך/ה למצוא נקודת משען של מרווח וכוח מסוים. ויש עוד הרבה אפשרויות מאלו שאני מציין כאן.
  7. לחקור בעדינות, בעדינות, בלי כוחנות ואילוץ: מה הדבר שמונע ממני מ-לעטוף ולהחזיק את זה באהבה? אם אני לא יכול/ה לגשת לזה, אז – מה מונע ממני? להביא סקרנות כלפי זה. בדרך כלל מה שמוביל לזה הוא באזור של שיפוט: אני חושב/ת שזה ‘לא צריך להיות כאן’. או שאני לוקח/ת את זה כמשהו שאומר משהו עלי ועל הקיום שלי. אנחנו מאמינים/ות במשהו לגבי עצמי, ויש השקפת עצמי נוקשה, שהיא בדרך כלל מגבילה ולא-נעימה. זה מספיק כדי לחסום אהבה עצמית. או שאני מאמין/ה שזה יימשך לנצח, וזה יוביל לכבילה וחסימה. גם בושה מובילה לזה. או פחד מהרגש. כל זה נורמלי, אבל זה טוב לחשוף את זה קצת. לפעמים, אם לא לעתים קרובות – אנחנו נעשים/ות חסרי/ות מנוחה, ויש כוחנות לגבי הרגש. לפני כמה זמן מישהי סיפרה שהיא לא הייתה מודעת לחוסר הסבלנות, עד שהיא אמרה: ‘בסדר, אני אשב עם זה כל הלילה’. ואז פתאום – זה נעלם. למה? כי המצב שהיא היתה בו נתמך על ידי חוסר סבלנות. אז בדרך כלל אנחנו לא שמים/ות לב לתגובות האלו: שיפוט, פחד, חוסר סבלנות וכן הלאה.

הייתי צריך לעשות את זה בעוד שיחה, אבל… ישנן רמות שונות של הדרך בה אנחנו יכולים/ות להתייחס לרגשות. לפעמים יש סיפור שלם, וזה טוב להיות מסוגלים/ות לפנות ברמה הזו, ויש גם את הרמה הפיזית. יש עצב, ואיך זה מרגיש כאן, או כאן או כאן. התחושה החשופה של העצב, כ-כבדות או משהו בגוף. התחושות הפיזיות. שתי הרמות האלו הן חשובות, וטוב לנוע ביניהן. לפעמים אנחנו נלכדים/ות בסיפור של איזה רגש. מישהו דיבר איתי על התחושה של להיות ‘לא אהוב’. היה סיפור חיים שקשור בזה, אבל כשהוא ישב עם זה בתוך מרחב כלשהו – זה התחיל להשתנות, והתחושה הפכה להיות – של דאגה למישהו שהוא אוהב. זה די שונה. סיפורים הם גמישים, והם מושפעים מדרכים שונות בהן אפשר לראות אותם. אני יכול/ה לעצב את הסיפור מחדש, לראות אותו מזווית אחרת. אם אני, אם יש לי את האפשרות – להתכוונן, כשיש רגש קשה, לזרם או לרובד הפשוט של החוויה: רק הפיזיות, רק התחושות – אי הנעימות של הכיווץ בחזה, למשל – אז באופן העבודה הזה – האמנות היא להרשות. להרשות להרשות לאי הנעימות הפיזית להיות שם. פשוט כך. לפתוח את האגרוף, ולאפשר לזה להיות לא נעים מרגע לרגע. יש בזה תחושה של ריפוי, וזה מאוד מועיל. לעתים קרובות – א/נשים חוששים/ות לשהות יותר מידי שם, כדי לא לאבד את המשמעות של רמת הסיפור, ויש היאחזות לסיפור וכן הלאה. חשש לאבד את המשמעות בחיים. זה אפשרי, כמתרגל/ת, ללמוד לעבור בין לבין, אפילו בסשן אחד – לדלג בחופשיות ביניהם, והמעברים האלו מגלים איזו אמת על רגש ועל חיי הרגש. אנחנו מתחילים/ות לראות, לאט לאט, אם אנחנו פתוחים/ות וכנים/ות ומביטים/ות בזהירות – זה מתחיל להאיר: טבעם המפוברק, המובנה – של כל הרגשות. זה מתחיל לגלות את עצמו. אני רוצה להיות מאוד זהיר פה. אנחנו ממש צריכים/ות לכבד את חיי הרגש שלנו, את מה שבא – את הקשה ואת היפה, ולא להתעלם מהם, או לזלזל בהם, או שום דבר כזה. ממש צריך לכבד אותם, להיכנס ולעבוד. ועם הזמן, יחד עם הכנות של ההתבוננות, לשאול: ‘מה זה, הרגש הזה?’. מה זה הסיפור הזה של חיים רגשיים? מה קורה כאן? וזה עניין לא לגמרי ברור או גלוי בהתחלה. אז צריך להיות זהירים/ות – לא לזלזל, ועם זאת להיות אמיצים/ות מספיק כדי לחשוף את מה שאולי קורה שם. אם אני ממש שקט/ה, לפעמים – אני יכול/ה לתפוש רגש נבנה. מישהו/י חווה/תה את זה?

אפשר ממש לתפוש רגש נבנה. יש תחושה בגוף, ואז מחשבה, שמתחברת לתחושה, ו/או – התחושה מפורשת בדרך כלשהי – והוקוס פוקוס – הנה הרגש הזה, והתחושה ש’אני כבר מכיר/ה אותו מהעבר’. והקשר הזה, על ידי ה-הרגל, מהיר מאוד, מתחת לרדאר – אז – לא צריך לעצור את זה, לא לחסום את זה או אפילו לנסות – אלא להיעשות מאפשר/ת מאוד בתודעה, ואם אני מאפשר/ת – הדבר לא נבנה. מאוד מעניין. אז כל הרובד של רגשות הוא לא בדיוק מה שהוא נראה בהתחלה. אני צריך/ה להיות מסוגל/ת לעשות את שניהם. כבוד מלא ונכונות להיכנס לתוך הרגשות, וחוסר הפחד – לחשוף את המציאות האמתית שלהם.

תרגול מטא זה חלק מזה – מההבנה של הטבע המובנה של רגשות, ושימוש בזה לטובתנו. אז הבוקר שאלתי – האם אפשר לשים לב לכך שלמשפטים שונים יש הדהוד שונה בגוף? מה קורה שם? אנחנו בעסק של להבנות את הרגש של מטא. זה מאוד טבעי. רק זורקים/ות מילה פנימה. אני אומר/ת מילה, ויהיה הדהוד. וגם זרקתי הבוקר, ואני לא יודע כמה מכם/ן שיחקו עם זה – מה אם אני אדמיין את עצמי נוגע/ת באדם האחר/ת באדיבות? לפעמים אני מדמיין/ת פעולה, ואז יש לי תחושה – יש לי את התחושה של עדינות רק על ידי הדמיון שלה. או, לדמיין את האדם מחייך/ת ושמח/ה. וגם זה מעניין. אני מדמיין/ת אותו/ה שמחיםה, וזה מעלה שמחה. האם מישהו/י ניסה/תה – לשבת למשך מדיטציה שלמה עם חצי-חיוך? מה קורה – אם את/ה משאיר/ה את זה שם? בהתחלה יש תחושה שזה מגוכך. ‘הוא אסייתי ואני אנגלי. זה לא בשבילי’. אבל אם את/ה יציב/ה עם זה את/תה לא יכול שלא להיעשות שמח/ה. זה די מעניין, אם כן – מה קורה ברובד הרגשות. כי זה עובד בכיוון הזה – וזה גם עובד בכיוון השני, לאומללות. רגשות הם מובנים. אל תשכחו את הכנף השנייה, של לכבד אותם, אבל יש גם את זה – יש להם איזה מבנה שאנחנו רוצים/ות לחשוף.

אני הייתי אומר – שאני לא מבין/ה את חיי הרגש שלי, עד שאני יכול/ה להיות עם רגשות, ולמצוא דרך להיות אתם באופן מיטיב; וגם – עד שאני מבין/ה את הטבע המפוברק, המובנה שלהם. עד שראיתי את שני אלו – אני לא לגמרי מבין/ה מה זה להיות בן אדם בעולם הרגשות. וזה מסע, ודרוש אורך נשימה וחוסר פחד כדי לגלות את שני הקצוות האלו. אוקיי.

חלק 2

להזין את המטא, את הרווחה, לנוע לכיוון התחושה הזו של הרמוניה, איחוד, ולטפח את זה, שזו הזנה לעצמנו, אם אני חוזר לשיחה הראשונה. אז דבר ראשון לומר הוא: האם אני רואה את התרגול הזה כאדיבות לעצמי? כל כך מהר בתרגול – הוא הופך להיות זירה למדידה ושיפוט: ‘האם אני עושה את זה נכון? היטב? האם אני לא טוב מספיק?’ אז – האם אני מודד/ת את עצמי? או – בכל פעם שאני הולך/ת או יושב/ת – אני נותן/ת לעצמי משהו יפה. זה ממש חשוב. בריטריט בשנה שעברה – בכל ישיבה שהינו בזה קצת, וזה כ”כ משמעותי לא/נשים רבים/ות. לעתים כל כך קרובות יש תחושה של ‘אני צריך/ה ל’ בתרגול, וזו הופכת זירה לשיפוט עצמי. אז בהזנה הזו יש תגובתיות, ואת כל עניין ההפלגה.

הקטגוריות. אנחנו נעים/ות מהקל ביותר, באטיות, מרחיבים/ות עוד ועוד לכולם/ן. זה התפקיד שלהן, ושום דבר יותר מזה. זה כמו שאתם/ן מדליקים/ות מדורה. אז מתחילים/ות, ובאים/ות ושמים/ות על האש גזע עץ גדול ורטוב – הוא פשוט יכבה את האש. אז – אם להתחיל עם העצמי זה קשה – תתחילו עם האדם הקל. מתחילים/ות את האש עם זרדים ונייר. התרגול הוא כך – כשהאש חזקה – אפשר לקחת את הגזע, ולשים מעל.

אנחנו יכולים/ות להזין את התרגול בעוד דרכים. איכות אחת שמזינה מטא ואהבה היא – פליאה. זה כ”כ קל להיסחף בלחצים והעיסוקים של החיים, אפילו בריטריט – כשיש יותר מרחב, ולפספס את הפלא של הקיום. ויש כל מיני סוגים של פלא בקיום, אם אני נותן/ת לעצמי להיפתח ולחוש את זה. אז מצאתי את הדבר היפה הזה, מפול הוקין, שהוא איש סביבה, סופר ויזם. הוא נתן הרצאה יפיפייה למסיימי/ות לימודים בארצות הברית – זהו הרהור על פלא מנקודת המבט של הביולוגיה. שימו לב מה זה עושה לכם/ן: “התא החי הראשון בא לכדי קיום לפי כארבעים מאות מיליונים, וצאצאיו הישירים נמצאים בזרם הדם שלנו. מילולית – אתם/ן נושמים/ות מולקולות, בשנייה זו, שנשאפו על ידי משה ו-אמא תרזה. אנחנו שזורים/ות באופן יסודי. הגורלות שלנו בלתי נפרדים. אנחנו מכאן משום שחלומו של כל תא הוא להיעשות שני תאים, וחלומות מתגשמים. בכל אחד/ת מכם/ן – יש קוואדריליון תאים (זה, אני חושב – מיליון מיליארדים של תאים) תשעים אחוז מהם הם לא אנושיים. הגוף שלכם/ן הוא קהילה, וללא ה-מיקרו-אורגניזמים האחרים האלו – הייתם/ן מתים/ות בתוך שעות. בכל תא אנושי יש ארבעה מיליארד מולקולות המבצעות מיליוני תהליכים בין טריליוני אטומים. כלל הפעילות התאית בגוף אנושי אחד היא מהממת: ספטיליון אחד של פעולות בכל רגע (ספטיליון זה אחד עם 24 אפסים אחריו). במילי-שניה אחת הגוף שלנו עבר פי עשרה יותר תהליכים מאשר שישנם כוכבים ביקום.” וכל כך בקלות אנחנו יכולים/ות… כשאנחנו עושים/ות מטא, אפשר להכניס משהו כזה פנימה. אולי זה לא נוגע בכם/ן, אז משהו אחר – יש די והותר אפשרויות למה שיכול להכניס תחושת פליאה לתוך החוויה כדי לעזור למטא. מאוחר יותר הוא אומר: “רלף וולדו אמרסון שאל פעם: ‘מה היינו עושים/ות אם הכוכבים היו מופיעים רק פעם באלף שנה? אף אחד/ת לא היה/תה ישנ/ה באותו ערב. העולם היה יוצר דתות חדשות בין לילה. היינו אקסטטיים/ות, מוכי/ות הלם, מתמלאים/ות חדווה מתהילת האל.” במקום זה – הם מופיעים בכל לילה, ואנחנו רואים/ות טלוויזיה. אז – פלא. כשאנחנו מעמיקים/ות במטא – ואם היה לנו ריטריט ארוך היינו עושים/ות יותר מזה – אפשר להביא עוד הרהורים ורעיונות ברקע, שיכולים להגביר מאוד את כל העניין.

איכות נוספת: מרווח. לפני שנים, כשגרתי בבוסטון והייתי בקבוצה שעליה סיפרתי כבר – הייתה תקופה שבה תרגול המטא היה מלא-דמעות. חשתי שיש פתיחה, ומשהו ננגע, והיו הרבה דמעות של חמלה. מאוד חזק ואינטנסיבי, ודיברתי עם המורה שלי, נראיין, והיא אמרה, באופן מיומן מאוד: אני לא רוצה להיכנס בדרך של זה, כי זה משהו יפה שנפתח, ועם זאת – מטא, כשהיא נעשית יותר ‘עצמה’, יותר מפותחת – יש לה איכות מרווחת, עולצת, בהירה.’ אבל היא לא אמרה – אתה צריך לשנות, או משהו. מאוד מיומן, וזה עזר לי לשנות לאחר מכן. תמיד יש מקום לדמעות, כמובן. אבל הנקודה שאני מנסה לומר היא ש-למטא יש את האיכות הזו של מרווח – כשהיא מתפתחת. מטא מביאה מרווח. ומרווח מביא… מטא. זה עובד בשני הכיוונים. אם אין תחושה של מטא, מה יקרה אם אפתח לתחושת מרחב גדולה יותר? יש כל מיני דרכים לעשות את זה, אבל אחת היא פשוט תחושה של מרחב פיזי. לפתוח את זה, וזה מאפשר תחושה רכה יותר של מטא. אז איפה אני יכול/ה למצוא מרחב, להיעשות מודע/ת למרחב?

עוד סיבתיות כפולה שכזו: כשיש מצב מנטלי כלשהו, תמיד יש אתו הדהוד גופני שכרוך בו. במלים אחרות – הגוף משקף את מצב התודעה. אנחנו עשויים/ות להיות מודעים/ות לזה, ואנחנו נעשים/ות יותר מודעים/ות עם התרגול. ועם מצב מנטלי – הגוף מרגיש אחרת, התפישה, התחושה של הגוף משתנה. אתם יודעים/ות, עם כעס – מכווץ וחם ולא נעים; עם מטא – אולי מגוון של דרכים; עם רוגע – מגוון. ואם זה עובד בכיוון הזה – זה עובד גם בכיוון השני. משום כך אני חוזר ומדבר על הגוף. אם זה עובד גם בכיוון השני, אולי שווה להדגיש מציאה של תחושת רווחה, פתיחות, קלילות, חמימות, טון נוח לגוף. למצוא את זה קודם, במידה מסוימת, ואז – אחרי שיש אותה – להשתמש בה, או לפרש אותה כמטא. להשתמש בה כפלטפורמה למטא. הטון הזה בגוף, אנחנו יכולים/ות לפרש אותו כמטא, ואז הוא יהיה מטא, ואנחנו יכולים/ות לרחוץ בו בעצמנו, או להקרין אותו החוצה. אז הרזוננסים האלו: ‘מי יתן ואהיה מלא/ה בשמחה’; ‘מי יתן ואהיה מאושר/ת’ – אפשר להרגיש את הרזוננסים, וזה מתחיל להיות להתעבות קצת. אז, עם הזמן – א/נשים מוצאים/ות – שזה לא כאילו אנחנו יוצרים/ות את המטא, אלא מכירים/ות בה כרמה של היישות, או כחוויה גופנית מתמדת. אולי זה מרגיש יוצא דופן, אבל אם יש לי את הרגישות הקלילה והעדינה הזו לגוף, אני נעשה בטוח/ה יותר ויותר שהרמה הזו של החוויה הגופנית נמצא/ת שם, כפי הנראה מאוד בצורה מאור לא-מרעישה או יוצאת דופן – ואני מתחיל/ה לשים לב לניואנסים, ובלי דרישה או לחץ – לראות אותם יותר ויותר בבירור, לאסוף אותם קצת, לפזר אותם קצת בגוף. ואז אני מתחיל/ה לתהות: האם אני עושה מטא, או שאני מאפשר/ת אותה, או – מה קורה פה בדיוק? זו שאלה שנחזור אליה.

מאוד בקלות בתרגול, ובמיוחד בתרגול של טיפוח, אנחנו יכולים/ות להכנס לחשיבה של שחור/לבן: ‘אני כישלון בזה, זה לא עובד’. אז אולי אפשר לשחרר את זה קצת. אין פה כישלון, אנחנו זורעים/ות זרעים, והם יצמחו. אין פה אפשרות של כישלון. אם אני רק מגיע/ה, ואני ממשיך/ה לשתול זרעים, ולבטוח בזה – הם יעשו עבודה. אני מבטיח את זה. ראיתי את זה כל כך הרבה פעמים, בדרכים כל כך יוצאות דופן – לאורך זמן. יש פרי. אז אנחנו יכולים/ות לשמור על רוח שהיא לא כל כך בשחור/לבן. תרגול של טיפוח תובע עיקשות והתמדה מסוימות. לפעמים זה יציב, סבלני; לפעמים מכאני ואיטי; אבל זה כולל גם את המשחקיות, יכולת התגובה, האיכות הניסויית.

חלק ממה שאנחנו מפתחים/ות דרך כל זה הוא: סמאדהי. לפעמים מתרגמים/ות את זה כ’ריכוז’. ואז מטא היא תרגול של ריכוז: אני מתרכז/ת במשפטים, בתחושה או משהו כזה. אני מעדיף את המילה: איחוד. הגוף, התודעה, הלב – מאוחדים, אסופים, בהרמוניה. יש רוגע באיסוף הזה, וגם אנרגיה. זה רוגע אנרגטי. בתוך זה – וזה מאוד מזין, ואנחנו לא מבזבזים/ות אנרגיה על מחשבות, עבר ועתיד, זה וזה, ומה הוא חשב ומה היא חשבה. אז בזה – אנחנו מתחילים/ות לאסוף אנרגיה במצב של הרמוניה, וזה מאוד מרפא, בכל רמה של הישות. מרפא לכל המערכת. ומביא אתו בהירות בנוגע לבחירות שאנחנו עושים/ות.

דרך כל זה – אני מתחיל/ה להבין, וזה מחלחל לאט ולעומק – את הטבע הגמיש באופן מדהים של הלב והתודעה. כל זה מוליד את המסקנה הבלתי נמנעת, והעובדה השימושית של הטבע הגמיש של הלב והתודעה. ועם זה – עד כמה, עד כמה הרווחה שלנו תלויה בלב ובתודעה, ובמה שיש בהן. ועם השניים האלו – עד כמה מרכזי המקום של כוונה. זה לא נראה יוצא דופן כשאנחנו עובדים/ות ברמה הזו, אבל אנחנו, למעשה, עושים/ות משהו חזק ועמוק מאוד בתודעה שלנו. כוונות הן מרכזיות. במה אני משקיע/ה בחיי? אלו הן הכוונות שמגשימות את ההשקעה שלי, ואני משקיע/ה בכוונות. לפני זמן מה – דיברתי עם מישהו/י שהיה לו/ה ראיון עבודה בקרוב, בתוך המשבר הכלכלי שאנחנו בו עכשיו, וכל זה. והוא/היא לא ממש רצה/תה את העבודה, מסיבות שונות. אבל היה לחץ, ותחושה של אי-ביטחון כלכלי וכן הלאה. ורק, דיברנו, והצעתי: האם את/ה מודע/ת לכוונות השונות שפועלות לקראת הראיון הזה,והאפשרות של עבודה שם? לפעמים עם החלטות ואירועים – אנחנו מאוד ממוקדים/ות בתוצאות: ‘מה ייצא מזה?’ אני אלך לראיון, ואני עצבני/ת, והאם אהיה טוב/ה, וכן הלאה. אני בפוקוס על התוצאות: ‘האם זה יתגלגל לטובה?’ וזה מאוד נורמלי. אבל נקודת מבט שונה לגמרי היא: כשאני ניגש/ת לראיון, ובוחר/ת אם לקחת את העבודה או לא – יש הרבה תנועות בפנים – אילו כוונות, בעצמי, אני מזין/ה? התוצאות – הן מאוד לא בטוחות. אני לא יודע/ת אם אקבל את העבודה, אני לא יודע/ת אם אקבל אותה ואז יפטרו אותי, אחרי שהם יגלו שאני לא משהו בזה בעצם. אני לא יודע/ת אם החברה הזו תשרוד וכן הלאה. תוצאות הן מאוד לא בטוחות. הרבה יותר בטוח – זה האפקט, שאנחנו בדרך כלל לא ערים/ות לו – של השקעה בכוונות – על ההכרה שלי ושל ההיפתחות של הקיום שלי כתוצאה מזה. יש כוונות, ויחד עם זה מחשבות, רגשות, תפישות. אז פה יש מחשבה: ‘אי ביטחון כלכלי’. וזה מביא אתו רגש, תפישה מסוימת של כל השדה, כל המצב בזמן הזה – ואז יש פעולות. מחשבות-רגשות-תפישות-פעולות, והרגלים. הרבה מזה הוא הרגלים. וכל הדברים האלו מזינים האחד את השני. אז אם יש הרגל של מחשבה על אי-ביטחון כלכלי, ולאדם הזה/ו היה הרגל כזה, למרות שמבחינת חשבון הבנק המצב לא ממש היה רע, למעשה, והוא/היא הכיר/ה בזה, היה – ההרגל. אז זו המחשבה, והיא מייצרת תפישה של המצב, ויש רגש עם המחשבה הזו, וכל הדבר נצבע יותר, ואז אני פועל/ת מתוך זה, כתגובה לתפישה וללחץ הפנימי של הרגש. וכל זה מאשרר את עצמו: התפישה את הרגש, הרגש את התפישה, המחשבה את שניהם, הפעולה מאשררת הכל – וכל הדבר מתמצק. ומה קורה? אם לצטט את הבודהא – האופי נעשה נוקשה. האופי נעשה נוקשה לאורך קווים נוקשים מסוימים. אלו הם החיים שלנו. היו לאחרונה מחקרים על נוירו-פלסטיות, וכל העניין הזה. על האופן בו המוח, התודעה – הם גמישים מאוד. אני לא יודע הרבה על המוח, אבל המיינד – מאוד גמיש. אני ממשיך/ה לתפוש בדרך מסוימת, אני מגיב/ה בדרך מסוימת, ודרכים נוירולוגיות מסוימות – מתמצקות, וזה המקצב של כל ההכרה. אבל, פוטנציאלית – המוח נשאר פלסטי עד יום מותנו. נשאר גמיש. אם הוא מתקשה סביב תפישה או נטייה מסוימת, סביב כל מיני סוגים של פעולות – מה קורה שם? פחות חופש. פחות בחירה. ואם המחשבות והרגשות בנויות על פחד וכן הלאה – פחות שמחה. פחות אפשרי לשמחה לגלות את עצמה בסביבה כזו, כאשר מחשבות ורגשות מסוימים בסביבה. איכשהו, הוא/היא גם אמר/ה לי – שהיא/הוא הכיר/ה בנקאי/ת בן 24, שדיבר לבנקאי נוסף, ואחת/ד מהם עזב את הביטחון של העבודה בבנק בשביל האוניברסיטה, והשני שאל/ה אותו: ‘את/ה משוגע/ת, מה יהיה עם הפנסיה שלך?’ בגיל 24! אז השאלה היא – האם אני מודע/ת לתוצאות של מה שאני מושקע/ת בו? זה משהו שאנחנו לעתים רחוקות מקדישים/ות לו את תשומת הלב. אז אני שואל: מהו תיק ההשקעות האמתי שלנו? האמתי – הוא בכוונות יפות, ואיכויות יפות של הלב, והן יעמדו לצידי – לא משנה מה יקרה בחיי, ואני יודע/ת את זה, בליבת הקיום שלי, ומתרגלים/ות שתרגלו הרבה יודעים/ות את זה, וחיים/ות על פי זה. זהו תיק ההשקעות היותר בטוח, ותר מכל דבר שנראה קשיח, יותר מקיר לבנים. וצריך די הרבה תובנה כדי להבין את זה באמת. אנחנו יכולים/ות להתחיל לראות, ואני לא מציע משהו אחר מאשר לגלות את זה. וזה לא בהכרח קל להיות מודע/ת וכן/ה עם עצמנו – מהי התנועה של הכוונה שם? אז עם הבחור/ה הזה/ו – הצעתי שי/תעשה רשימה של הכוונות, וי/תשאל את עצמו/ה: מאחורי אילו מהן אני רוצה לעמוד, ומאוחרי אילו – לא, כי אולי הן כרוכות בעיקר בפחד.

אתם/ן עדיין בסדר? יש עוד קצת.

אז יש רגשות, מחשבות, תפישות, ויש- פעולות. פעולות הן חלק מהסבך הזה של מעגלי היזון חוזר רבים. הפעולות שאנחנו עושים/ות בעולם משפיעות מאוד על הלב. זה משהו שאנחנו יכולים/ות להיות מודעים/ות לו ולהשתמש בו. פעולות של נדיבות, אפילו אם אני לא מרגיש/ה את זה – מביאות תחושה אוהבת. אנחנו לעתים קרובות חושבים/ות שפעולה מגיעה מתוך רגש, אבל זה פועל גם הכיוון ההפוך, אני עושה פעולה, והיא מזינה את הלב. אני לא צריך/ה להרגיש נדיב/ה כדי לנהוג בנדיבות, או אדיב/ה – כדי לנהוג באדיבות. ממש ממש חשוב. אני אזין את הלב על ידי התנהגות מסוימת. אנחנו יכולים/ות לעשות את זה – בדרכים מאוד קטנות. וזה מאוד חשוב לא להתעלם מהדרכים הקטנות בהן אנחנו, באופן מאוד יום-יומי – יכולים/ות להזין את היופי. להזין את הזרמים היפים של הכוונה, וכמובן – בדרכים גדולות. אבל לא להתעלם מהקטן. קראתי משהו לאחרונה, ואני רוצה לחלוק אותו. זוהי דוגמא שבה ה’קטן’ – הוא המקום שבו הפעולה נמצאת, ובו זמנית – זו דוגמה למשהו גדול, ואני בכלל לא מציע שמישהו יעשה משהו הקו הפעולה הזה. היא היתה, היא – מנסה להיות האישה הראשונה שתחתור לבדה לאורך האוקיינוס השקט. בי זה נגע מאוד, ונסו – אני לא אתרגם את זה, אז נסו לראות את הקשר לכל מה שדיברנו עליו פה. אני מקווה שזה ברור למדי, בנוגע לבחירות חיים, והזנה של כוונות. כל הקטע הבא הוא ציטוט (הערות של רוב יופיעו בסוגריים):

“לפני כמה שנים, רוז סאווג’ היתה יועצת ניהול מצליחה, עם הכנסה קבועה, בית, בן-זוג, ומכונית ספורט אדומה. עכשיו, כל זה מאחוריה, ובעת שאתם/ן קוראים/ות זאת, היא לבדה, בסירת משוטים, בלב האוקיינוס השקט. השינוי החל כאשר רוז, שהרגישה לא-מסופקת, התיישבה לכתוב שתי גרסאות של סיפור חייה: האחת – זו שהיא רצתה, והאחת שהיא הלכה לקראתה באותה העת. ‘כאשר קראתי את קורות חיי הדמיוניות – חשתי התרגשות ואנרגיה’, היא כותבת, ‘והעט שלי רץ לרוחב הדף. ואז – כשכתבתי את סיפור החיים שהתבסס על חיי כפי שהם היו, העט האט. אלו היו חיים נחמדים, אבל לא מה שרציתי. אחרי חצי עמוד השתעממתי ו-ויתרתי.’ זו הייתה קריאת השכמה עבורה, ש, לאט לאט, החלה להשיל את הכבלים של חייה הקודמים וכווננה אותם יותר עם הערכים שלה. ‘פישטתי את החיים לדברים הבסיסיים ביותר, כדי להבין מה באמת חשוב לי. לראות מה נשאר כשהייתי מוגדרת על ידי מה שהייתי, ולא מה ששייך לי.’ רוז הרגישה שהיא מתקדמת אבל ‘הרגשתי כמו נגר עם כלים חדשים, ובלי עץ לעבוד עליו. הייתי צריכה פרויקט, אז – החלטתי לחתור לאורך את האוקיינוס האטלנטי’. (רוב: כמו שאנשים עושים בדרך כלל). ‘פעם האמנתי – שלא יכולה להיות עבורי הרפתקה’, היא אומרת, ‘לא הייתי הסוג הזה של בת אדם. כצעד ראשון – רוז חשבה על ההכנות שיהיו נדרשות, וחילקה אותן לצעדים קטנים’. (רוב: יש כל כך הרבה תובנה, פה, ואני לא הולך לתרגם את זה, אז שימו לב): ‘עד שסיימתי את הרשימה, לפרטיה האחרונים, לא היה שום דבר בה שלא יכלתי לעשות’. חציית האטלנטי חייבה אותה למאבקים עם גלים בגובה 25 רגל, שברה את כל ארבעת המשוטים שלה, והביאה בידוד מוחלט מכל אמצעי תקשורת למשך 24 הימים האחרונים של החתירה. היא התגברה על ספק עצמי, דיכאון, ורצון מתמיד לוותר. זה היה ‘מאוד מפחיד, והדבר הכי קשוח שעשיתי’. רוז אומרת, ‘הייתי די בהלם מהאכזריות של האוקיינוס, לקחתי את זה באפן מאוד אישי’ (רוב: זה מאוד דהרמי, תרגמו את זה, זה נפלא). ‘בסופו של דבר הוא רק ציית לחוקי הפיזיקה, עושה מה שאוקיינוסים עושים, ואני הייתי צריכה לעשות מה שחותרים/ות עושים/ות: לחתור. למרות הסכנות, רוז מרגישה יותר בטוחה היום יותר מאי-פעם: ‘מצאתי שכל מה שאני צריכה נמצא בי, מה שמאפשר לי ביטחון עצום – שאני יכולה להתמודד עם כל מה שהעתיד יביא אלי. זה היה הפחד ששמר אותי בעבודה שלא אהבתי, מרוויחה כסף כדי לקנות דברים שלא הייתי צריכה’. ושוב על היבשה – אחרי מאה ומשהו ימים בים, היא מרגישה קצת כמו חייזר שמתבונן על החברה האנושית ממרחק צעד אחד: ‘אני רואה את כל ההתעסקות הזו במרדף אחרי עושר ורכוש, כל הצריכה הזו, ותוהה בשביל מה כל זה – המטרות שלי בחיים הן להיות שמחה, בריאה ונבונה, והייתי מניחה שאלו הן שאיפות אנושיות די אוניברסליות, אבל ההתנהגות שלנו, באופן כללי, לא תומכת במטרות כאלו.’ היא מרגישה שישנן, עם זאת, יותר ויותר הבלחות של מחשבה הגיונית. מוסיפה: ‘אני מקווה שבקרוב תהיה התעוררות קולקטיבית, לפני שזה מאוחר מידי’. כאשר חייה של רוז השתנו, זה נעשה בהיר לה, אינטלקטואלית ורגשית, שאנחנו צריכים/ות לדאוג לכוכב הלכת שלנו, (רוב: ולאחר מכן, בכתבה – מסופר על איך היא נעשתה פעילה סביבתית, ולאחר מכן שגרירת או”ם בנושאי איכות הסביבה). קצת יותר: ‘הבנתי שכל אחת מהחתירות הארוכות שלי מצריכה כמיליון תנועות של המשוט. תנועה אחת לא לוקחת אותי רחוק, אבל מיליון – לוקחות אותי אל מעבר למרחבים עצומים של אוקיינוסים. נכנסנו לבעיה הסביבתית הזו בעיקר בגלל הצבירה של מיליארדי החלטות קצרות רואי שכל אחד/ת מאיתנו קיבל/ה, מדי יום. כך שאם נתחיל להתנהג מתוך תחושה של אחריות אינדיווידואלית כלפי העתיד, אנחנו עוד יכולים/ות לסובב את זה בכיוון השני’. היא מדברת על צעדים קטנים שיעשו אדוות, ויעשו הבדל. ובסוף, אומרת: ‘אני אומרת לעצמי שאם לעולם לא הייתי דוחפת אל מחוץ לאזור הנוחות שלי, אז לא הייתי צומחת. אני מראה מה אדם רגיל יכול לעשות, כשהוא משקיע את הלב והנשמה שלו במשהו’.”

אני מצאתי את כל זה מאוד יפה כשקראתי את זה, ומאוד מעורר השראה ונוגע. אז, כמו שאמרתי – אנחנו לומדים/ות להבין את הגמישות המדהימה של הלב והתודעה, ועד כמה השמחה שלנו תלויה במה שנמצא בלב ובתודעה, ועד כמה ההשקעות שאנחנו עושים, הכוונות שלנו – כרוכות בזה. ואני לומד/ת לנווט את המטא, את התרגול הזה, בכל צורה שהיא, ולאט – הביטחון שלי גדל, ואני מקבל/ת תחושה של מה אפשרי כאן, ויש לי אמון במטא. וההרגל של הביקורת הפנימית – מתחיל להשתנות. אנחנו משנים/ות אותו. למעשה – כל ההרגלים מתחילים להשתנות. זה מאוד אפשרי. ואני מתחיל/ה לבטוח במטא עוד ועוד. יותר מאשר בשליליות שלי, או בקושי שלי. לפעמים אנחנו מניחים/ות שהקשה והשלילי – הוא יותר אמתי איכשהו. זו הנחה מאוד נפוצה. שהרגש הקשה הוא יותר אמתי. אז, בזמן שאנחנו מכבדים/ות אותו – אנחנו רוצים/ות ממש לחקור את השאלה הזו. מסתבר שאהבה היא פחות מובנית, פחות מפוברקת – ממה שנחווה כקשה. ככל שאנחנו בונים/ות פחות – יש יותר אהבה. אנחנו יכולים/ות לומר שאנחנו פשוט מאפשרים/ות לטבע הבודהא שלנו, לטבע האמתי שלנו – לגלות את עצמו, על ידי כך שאנחנו פחות בונים/ות דברים אחרים.

רוב ברבאה: הנחיות לתרגול מטא – חלק 1

הנחיות אלו ניתנו על ידי רוב ברבאה ביום השני של ריטריט קצר בנושא מטא, ששאר ההנחיות והשיחות ממנו נמצאות או יעלו במהלך השבועות הקרובים לאתר.

את ההקלטות מהריטריט כולו אפשר למצוא כאן: http://dharmaseed.org/retreats/1084/

אוקיי, אם נסקור בקצרה משהו שהזכרתי אתמול: שתי איכויות שישנן ל-מטא, שמבחינות בינה לבין מה שהיינו בדרך כלל קוראים/ות לו אהבה: חוסר תנאים, והיעדר גבולות. לגבי האיכות של חוסר גבולות – העניין הוא הרחבת הטווח של האכפתיות שלנו, של איחולי הטוב שלנו. אחת הדרכים בהן אפשר לעשות את זה היא – להתחיל בטווח צר יחסית, איפה שזה קל, ולהתרחב – לא/נשים שאנחנו לא מכירים/ות, לא/נשים שיש לנו קושי אתם/ן, לכל הברואים/ות. יש לנו את הקטגוריות האלו של יצורים/ות, וזה רק תמך, פיגום, ולא יותר מזה. ולאורך הימים אנחנו נעבור דרך הקטגוריות האלו, מרחיבים/ות ומוסיפים/ות ככל שהימים עוברים. היום נתחיל עם שתיים: עצמנו, והאדם/אשה המיטיב/ה. הכוונה היום היא להישאר עם הקטגוריות האלו, ולהיות גמישים/ות, ולהרגיש חופשיים/ות לעבור בין שתיהן. אז כמו שאמרנו אתמוך – ה-מטא לעצמי האכפתיות לעצמי – היא חשובה באופן יסודי. לעתים קרובות זה משהו שאנחנו כל כך צריכים/ות, צריכים/ות נואשות, וזה בסיס לכל שאר המטא, במובן מסוים. אכפתיות לעצמנו היא בסיס יציב, חזק – לאכפתיות כלפי אחרים/ות. כשיש לי מספיק אהבה עצמית – באהבה שלי לאחרים יש פחות היאחזות. אני לא צריך/ה כל כך… אני לא צריך/ה שהיא תהיה בדרך מסוימת. יש לי מספיק. זה משחרר את האהבה שלי כך שהיא יכולה להיות בלתי-מותנית יותר. אז האהבה הזו לעצמנו, הכיוון של מטא לעצמנו – לא/נשים מסוימים/ות זה מאוד קל, והם/ן פשוט מתחברים/ות ומתחילים/ות. אבל להרבה א/נשים זה די מאתגר. בגלל זה אנחנו מציעים שתי אפשרויות ביום הראשון, ואפשר להשתמש בפתיחות, בגמישות ובפלואידיות שאפשריות.

מיהו/י האדם/אשה המיטיב/ה? מסורתית, מיטיב/ה הוא/היא מישהו שאת/ה מרגיש/ה כמויות גדולות של הוקרה כלפיו/ה. מורה או משהו דומה. וזה טוב, ואולי יש לכם/ן מישהו כזה. מישהו/י אתו/ה היחסים מאוד פשוטים, ויש המון הוקרה, אהבה, הערכה אליו/ה. ולפעמים אנחנו מביטים/ות בחיינו – ואין מישהו/ה שהיה/תה כזו בשבילנו. בעיני, המיטיב/ה הוא/היא האדם הקל ביותר. פשוט ככה. האדם הקל היותר. מי שכשאת/ה קורא/ת לו ללב ולתודעה שלך זה פשוט קל לאחל לו/ה טוב. לפעמים זה לא… האדם המיטיב עבורי היה אחי, ואנחנו לא גרים קרוב, ואנחנו בקושי מדברים בימים אלו, אבל כשהיינו צעירים… טוב, רבנו הרבה וכאלה… בעצם למה הוא?… סתם, היינו מאוד קרובים שהיינו צעירים. וכששאלתי את עצמי מי יהיה הכי קל, הוא עלה, באופן טבעי. למרות שעל פני השטח הוא לא היה האדם המתבקש. אז כן, הוקרה גדולה או מורה, אבל הכי חשוב – מי שהכי קל. הכי פשוט וקל.

נקודה כללית – בתרגול המטא – משהו שאני חושב שהוא מפתח לכל תרגולי המדיטציה, אבל במיוחד למטא – יש פה הרבה מקום ליצירתיות, למשחק, לניסוי – אז ממש כדאי למצוא, כמו שאמרתי אתמול – את הדרכים שבהן זה יעבוד עבורכם/ן. לנסות ולשחק עם זה – ולראות מה פועל. אז יש טווח רחב של גישות וטכניקות, שהתייחסתי אליהן קצת אתמול. שלושת אלה שנתייחס אליהן יותר פה הוא השימוש במשפטים, בדימוי וויזואלי, ושימוש בגוף. התחושה המוחשת והדינמית (קינסתטית) של גוף. כשאני אומר שיש אחרות, אז יש תרגולים של התמסרות ו deities ועוד, ואנחנו נשמח לשמוע מכם/ן על זה, לעודד את זה ולראות איך זה עובד, אבל את שלושת הראשונים – אנחנו נדגיש יותר. אז מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לדבר על הגישה של המשפטים, ואחרי המדיטציה – לסכם ולומר עוד על האחרות.

השימוש במשפטים

דרך אחת לגשת למטא, שאנחנו נדגיש – זה לאמץ סט של של שלושה או ארבעה משפטים שנותנים ממשות לכיוון, לתחושה, למניע של מטא, ממחישים את הרצון הטוב, את הידידות הזו. ולחזור בינינו ובין עצמנו על המשפטים האלו בשקט, מתוך אהבה. שוב ושוב. לטפטף טיפות אל תוך הדלי בדרך זו. אז אלו שאנחנו נציע, ואתם לא חייבים/ות להשתמש דווקא בהם הם:

מי יתן ואני (או את/ה) אהיה בטוח/ה ומוגן/ת.

מי יתן ואהיה (תהיה/י) מלא/ת שמחה.

מי יתן ואני (או את/ה) אהיה שליו/ה.

מי יתן ואני (את/ה) אחיה בשלום ובאדיבות.

הן על הלוח, אם אתם/ן רוצים/ות. ויש הרבה אפשרויות. כל מה שמגשים את הכוונה הזו. מסורתית זה יותר משהו כמו: מי יתן ותהיה שמח/ה בגוף ובנפש. פשוט ככה. באופן בסיסי, מה אנחנו רוצים/ות? בריאות, רווחה בגוף, רווחה מנטלית, שלום, שלווה. אז לבחור משהו שמגשים את זה ומילים שמהדהדות עבורכם/ן. לגבי השני – מי יתן ואהיה מלא בשמחה – חלק מה/אנשים אוהבים/ות את זה, וחלק שונאים/ות את זה. המילה הזו – שמחה – ממש לוחצת בשבילם/ן על הכפתורים הלא-נכונים. מכל מיני סיבות: זה יותר מידי עולץ בשביל אנגלים/ות, או שזה מרגיש כאילו – אני לא יודע/ת מה זה אומר בשבילי. מישהו/י יכול/ה לומר: אני אוהב/ת את המילה אושר, אבל שמחה – לא מתאים לי. זה ממש בסדר. תשנו אותה. זה באמת באמת לא משנה. אבל לכבד ולהתכוונן, והרבה מכל זה הוא לגבי רגישות – להקשיב, להתכוונן, לפתח רגישות – מה עובד עבורכם/ן? מה מרגיש בעל משמעות ומחובר עבורכם/ן? המשפטים שאנחנו הוחרים/ות צריכים להיות כלליים – אני צריך/ה להרגיש בטוח שאני יכול/ה לפגוש מישהו, לא משנה מי ואיפה, כל אחד בכל מקום, אפילו עוד עשרים שנה, והמשפטים יהיו תקפים אליהם/ן. אז אם אתם חושבים/ות על מישהו, ואולי הכלב שלהם חולה, או משהו, ואז: ‘אני מקווה שהכלב שלך יבריא’. זה לא מספיק כללי. או: ‘אני מקווה שתהיה לך עבודה בקרוב’. צריך משהו הרבה יותר כללי. כמו כן, אנחנו צריכים/ות להיות זהירים/ות מפני הנטייה לאג’נדה מתקנת. אז – ‘מי יתן ואוריד משקל’; ‘מי יתן והשיער שלי יצמח מחדש’. ואפילו יותר מעודן מזה: ‘מי יתן ואהיה עם לב פתוח’. אולי זה מצויין, אבל אולי זה מגיע עם נימה של שיפוט: ‘אני לא טוב/ה מספיק איפה שאני, אני צריך/ה להיות אדיב/ה יותר’. מאיפה זה מגיע? צריך לשים לב לכל זה. זה לא אג’נדה של תיקון. אז שווה לקחת זמן, חלקכם/ן תרגלתם/ן מטא בעבר ויש לכם שאתם/ן כבר כובדים/ות איתו, אבל ככלל – שווה לקחת זמן עם המשפטים, ולבחור מה טוב לכם/ן. לפעמים א/נשים מגזימים/ות עם זה – ורוצים/ות ממש למצוא את הדבר הנכון. בסופו של דבר – המשפטים הם לא כאלה חשובים, וכל העניין נע למקום שבו האנרגיה שזורמת היא החשובה יותר. אז אל תהיו יותר מידי עסוקים/ות בזה.

לפעמים מישהו/י רוצה לשמור את המפשטים מאוד גמישים, ולומר מה שעולה באותו רגע למישהו אחר או לעצמם, כך שיש יצירתיות מתמדת. זה בסדר גמור. ‘מה מרגיש נכון לומר לעצמי (או לו) עכשיו?’. אני, עם זאת, הייתי נשען לשמירה על משפטים קבועים לזמן מה, כי לאחר זמן מה – חודשים או שנים עם התרגול הזה – משהו די יסודי יכול לקרות. זה כאילו המשפטים שוקעים לתאים ולישות, והם הופכים להיות מפתח: את/ה מתחיל/ה לומר את המשפטים, והמפתח הזה פותח את הדלת של מטא. כי ספגנו אותם בגוף ובתודעה מאוד מעומק.

בתוך אותם משפטים, המשמעות יכולה להיות גמישה. אז למשל הראשון – מי ייתן ותהיה בטוח ומוגן. לאחי הייתה עבודה בלונדון, והוא היה נוסע על רכב דו-גלגלי במרכז לונדון. אז – מי ייתן ותהיה בטוח ומוגן – באופן אוטומטי היה ברור שהכוונה היא: במסע הזה – מי ייתן ותהיה בטוח. או: ‘מי ייתן ואני אהיה בטוח ומוגן’, בזמן שאני מודע/ת לכל הביקורת הפנימית ואז – המילים האלו הן גמישות מספיק כדי להיות מובנות כ: מי ייתן ואהיה מוגן מפני הדפוס העיקש הזה של ביקרת פנימית. או שאנחנו יודעים/ת על מישהו/י אחר/ת שסובל/ת מזה. או, לפעמים יש לנו תובנות, ואז – בטוח ומוגן יכול לומר: מי ייתן ואזכור את התובנות האלו. הדברים האלו שמגיחים בתודעה, והם כל כך חזקים ופותחים: ‘מי ייתן ואזכור את זה, מי ייתן ואחיה שם’. זה גם – בטוח ומוגן.

דבר אחרון: יש, או ישנם רגשות, תחושות – שקשורות לכוונה אוהבת או מטא. בהחלט ישנן. אבל כל התחושות הן ארעיות – באות והולכות. זה בלתי אפשרי שתחושה של לב אוהב – תהיה שם כל הזמן. גם כשאני יושב/ת ומתרגל/ת עם המשפטים – אין סיכוי שתחושה תהיה שם כל הזמן. לפעמים זה נראה שהיא לא שם בכלל, לפעמים זה מגלה את עצמו, ואז נעלם. אז כן – יש מקום להתייחס לרגש, להרגיש אותו בגוף וכן הלאה, ואנחנו נגיד על זה יותר בהמשך, אבל רגשות הם ארעיים, והתחושה של מטא – ארעית – אז אל תתפסו לזה. יחד עם הרגש – אנחנו זורעים/ות זרעים של כוונה, ולפעמים זה מרגיש יבש. כל העניין ירגיש יבש. ואנחנו נדבר עוד על איזון ומשחקיות, אבל – אני לא צריך/ה לדאוג אם אני לא מרגיש/ה הרבה. פשוט – יש אמון בזריעת הזרעים האלו, כמו איכר/ה – זורע/ת, ויש אמון, ועם הזמן, כל זמן שהוא – הם מראים את עצמם, מלבלבים. זה יכול להיות ממש עכשיו, זה יכול להיות עוד חמש שניות, דקות או שנים. זה לא העניין שלנו, במובן מסוים. העבודה של האיכר/ה היא רק לזרוע, ולבטוח בזרעים. אוקיי, בו נתרגל יחד.

מדיטציה מונחית:

מצאו את הדרך לתנוחה נוחה, תומכת. זה די חשוב בתרגול המטא שהגוף יהיה די נוח, אז אם יש כאב תרגישו בנוח לזוז, ויש כיסאות. נכון לעכשיו – אם יש כאב פשוט זוזו בעדינות, בתשומת לב. מאוחר יותר נוכל לעבוד עם הכאב בתוך תרגול המטא. יש דרכים לעשות את זה. אבל אין צורך להזין חוסר מנוחה. אנחנו לא זזים/ות מתחושה של חוסר מנוחה. אז לבסס את תנוחת ותחושת הגוף. ושוב, לתת למודעות ממש למלא את חלל הגוף. אז יש לנו את החלל, המרחב הזה של תחושה – מה שאנחנו חשים/ות כגוף. לתת למודעות ממש למלא את כל המרחב הזה. אפילו לדחוף אותו קצת עם המודעות, עם תשומת הלב. כמו בלון שמתנפח, המרחב הזה מלא במודעות. ובמילותיו של הבודהא – רגישים/ות לכל הגוף. אז לאורך התרגול – אפשר לשמור על הרגישות הפתוחה, העדינה הזו – לכל הגוף. רגישים/ות לכל הגוף. אם אתם רוצים/ות, בתוך השדה הפתוח הזה של הגוף, הבלון של תשומת הלב – אתם/ן יכולים/ות למצוא מרכז לתשומת הלב במרכז הלב – בחזה. מאוד בעדינות, ברכות – לשים מרכז שם. ולהתכוונן, רגישים/ות לכל דרך בה הלב, הגוף – מרגישים עכשיו. פתוחים ומחוברים. מרגישים את עצמכם/ן, את הישות שלכם/ן. הגוף. החיים. כוח החיים.

חשים/ות ומכירים/ות ברצון הבריא שלכם/ן להיות בטוב, להיות בשלום. להיות ברווחה. פשוט להכיר בזה, אנחנו רוצים/ות לכבד את זה. הבודהא אמר: את/ה יכול/ה לחפש בכל היקום אחר מישהו/י שמגיעה לו/ה כוונה אוהבת יותר מאשר עצמך, אבל את/ה לא תמצא/י את האדם הזה. לא תמצא/י אותו/ה. אף אחד/ת לא ראוי/יה יותר מאשר עצמנו. אין שום דבר שאנחנו צריכים/ות לעשות, להיות – כדי שתגיע לנו מטא, ידידותיות כלפי עצמנו. ממש שום דבר. אז כשאתם מרגישים/ות מוכנים/ות, ותוך רגישות לכל הגוף, בעדינות ורגישות לכל אורך התהליך – מתחילים/ות להציע לעצמכם/ן את המשפטים, הכוונות של רצון טוב, של אדיבות.

מי יתן ואהיה בטוח/ה ומוגן/ת

מי יתן ואהיה מלא/ה בשמחה

מי יתן ואהיה שליו/ה

מי יתן ואחיה בשלום ובאדיבות.

פשוט לחזור על המשפטים האלו, נותנים/ות את הכוונה הזו לעצמנו, שוב ושוב. מציעים/ות. מקשיבים/ות, מבפנים, למשפטים, ורגישים/ות לגוף באותו הזמן.

לא מאלצים/ות או לוחצים/ות, אלא רק מציעים/ות – בעדינות ובסבלנות. מקשיבים/ות למשפטים, ומתחברים/ות אליהם כאשר חוזרים עליהם. מתחברים/ות לכל משפט.

מי יתן ואהיה בטוח/ה ומוגן/ת

מי יתן ואהיה מלא/ה בשמחה

מי יתן ואהיה שליו/ה

מי יתן ואחיה בשלום ובאדיבות.

לעטוף את הגוף בעדינות של איחולי טוב.

המשפטים כמו גלים עדינים מכים על החוף, על הגוף, היישות. נוגעים בגוף, ביישות – עם עדינות, רכות.

כשאתם מרגישים/ות מוכנים/ות, ובתוך הרגישות לתחושה הפתוחה, הרגישה של כל הגוף – לקרוא לתוך הלב והתודעה לדימוי או תחושה של האדם/אשה המיטיב/ה – מי שמרגיש שהכי קל לאחל לו/ה טוב. האדם הקל ביותר. רק לקבל תחושה שלהם/ן, של הישות שלהם/ן. לזכור את הטוב שלהם/ן. אולי את האדיבות שלהם/ן. לתת ללב להכיר בנדיבות שלהם/ן, בטוב שלהם/ן, ולתת לו הרגיש מה שהוא מרגיש. ולהתחיל להציע להם את אותה חמימות, אותה אדיבות ורצון טוב, אותה עדינות של אכפתיות.

מי יתן ואתיה תהיה/י בטוח/ה ומוגן/ת.

מי יתן ותהיה/י מלא/ת שמחה.

מי יתן ותהיה/י שליו/ה.

מי יתן ותחייה/י בשלום ואדיבות.

יש א/נשים שיש להם אוריינטציה ויזואלית – אתם/ן יכולים/ות להתנסות ב-לדמיין את המיטיב/ה מוקף/ת בספירה, כדור של אור זהוב – אור של מטא, אדיבות, אהבה – מרווה ומתפשט לכל הגוף שלהם/ן, הישות שלהם/ן. מרפא, משמח, מקל, מבהיר. גלו מה עובד עבורכם/ן.

עוטפים/ות את הישות שלהם בחמימות, באכפתיות, באדיבות הזו, איחולי הטוב. אולי אפילו אפשר לדמיין שהחמימות, הרכות – מקרינה מהגוף שלכם/ן ומאמצת את המיטיב/ה לתוכה. מחזיקה אותו/ה, מקיפה ומרווה. וככל שניתן – לנסות לשמור על העוגן של הרגישות עדינה לכל הגוף שלכם/ן.

אפשר להיות מאוד סבלניים/ות, ולא למהר לשפוט את התרגול. אם יש תחושה או לא – זה דבר מאוד משני. אנחנו זורעים/ות כוונות שוב ושוב, ובוטחים/ות בזה.

הנחיות נוספות

האם הרעיון הבסיסי ברור? אז אנחנו מעדנים/ות ומרחיבים/ות את ההנחיות לאורך הימים. יש את המשפטים, ולחלק מה/אנשים יש תחושה ויזואלית, ולאחרים/ות לא. זה לא משנה. וגם – יש את התחושה הגופנית, ואני אומר שוב ושוב – רגישים/ות לכל הגוף. יכול להיות שאחד מתוכם יהיה האהוב עליכם/ן – הגישה והדרך המרכזית עבורכם/ן. יכול להיות ששניים מהם יהיו, ויכול להיות שכל השלושה, ביחד, מאוזנים. כל זה בסדר. מה שעובד עבורכם/ן. לפעמים אנחנו מניחים/ות: ‘אני מרפא/ת במגע, אז התחושה הגופנית צריכה להיות בהירה לי’. או משהו אחר. אבל זה לא נוטה לעבוד כך. תמצאו בכל רגע מה עובד בשבילכם/ן. אם אתם הולכים לכיוון של ויזואליות, אז לא צריך רזולוציה גבוהה, באיכות של צילום דיגיטלי. אפשר לשחק עם הרושם הוויזואלי, אבל אין צורך לעשות את זה באופן מוגזם. לפעמים א/נשים מלבישים/ות את הדמות בכל מיני בגדים שונים, כמו בובת ברבי. זה כנראה קצת מוגזם. דברים שקשורים באור יכולים לעזור. אז יש ספירה של אור, והאור מרווה את כל הישות שלהם. אור זהוב יכול להיות מאוד מועיל. אפשר לדמיין מעין ליבה של קרינת מטא בתוכם/ן, כמו יהלום. או אולי זה מגיע מתוככם/ן ומקרין החוצה, אליהם/ן. זה יכול להקיף אותם/ן, או ליפול כמו גשם. הרבה אפשרויות. אפשר להיות יצירתיים/ות. הרגישות לגוף מאפשרת את התחושה של: ‘זה עוזר קצת’. חלק מהא/נשים מאוד גופניים/ות מהתחלה, ואפשר להרגיש אנרגיה, רכות – מקרינה אל החוץ, בשדה האנרגיה של הגוף, וזה נע מכם/ן אל החוץ כדי לאמץ ולהרוות את המיטיב. וודאי, אם עושים לעצמכם/ן – אפשר להפנות אותה לעצמכם/ן.

בסופו של דבר, הגוף, באופן מעניין – הופך להיות ההגשמה של המטא. אז תעקבו אחרי מה שעובד, ומתישהו, בסופו של דבר – זה יהיה הכי חשוב. אבל חשוב ללכת עם מה שעובד. זה הרבה לשחק אתו.

תרגישו את התרגול, ותהיו חופשיים/ות לנוע אליכם/ן או למיטיב/ה. מה שמרגיש יותר קל. תעשו את שניהם היום, אבל אל תרגישו שאתם ‘דופקים/ות ראש בקיר’ יותר מידי. אם עם העצמי זה קשה, אז ללכת למיטיב – ואז לחזור.

הנחיות להליכה

בהליכה – אתם יכולים להיות יצירתיים. אנחנו הולכים בין שתי נקודות, או שאנחנו עומדים לזמן ארוך. אתם יכולים ללכת עם המשפטים, או עם התחושה הקינסתטית של הגוף, או ויזואלית – אפשר לדמיין את המיטיב בצד השני של השביל, ואז הם עוברים לצד השני. או שאפשר ללכת לידם, וזה מאוד יפה – בתוך בועה של אדיבות, חמימות, אכפתיות. ובהליכה – בוחרים שביל והולכים הלוך ושוב, עוצרים לכמה זמן שרוצים וכן הלאה.

תרגול גופני פותח מאוד עוזר לתרגול הזה, אז אם אתם לא עושים דברים כמו צ’י קונג או יוגה – תראו שאתם עושים מספיק הליכה בחוץ.

רוב ברבאה: פתיחה לתרגול מטא

השיחה הזו ניתנה כשיחת פתיחה לריטריט מטא ב2010. אפשר למצוא אותה יחד עם שאר השיחות מהריטריט בכתובת:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1084/

הבודהא, ומורים/ות אחרים/ות לאורך הדורות הניחו לפתחנו איזו הבטחה – לגבי אפשרות יוצאת דופן שיש לנו, כא/נשים, בחיים שלנו: האפשרות של התעוררות. כשאנחנו מתבוננים/ות בחיים שלנו, אנחנו סובלים/ות, חוים/ות אי נחת, ויש טווח שלם של זה בקיום שלנו. הבודהא אומר: יש דרך לשנות את כל חוויית הקיום שלנו. האפשרות מגיעה באמצעות התבוננות עמוקה באי-הנחת, והבנה שלה. מצד הבודהא – אי הנחת נובעת מתעתוע יסודי. אנחנו רואים/ות את עצמנו ואת העולם באופן לא נכון. כל דבר שאנחנו, ששת המיליארדים של האנשים בעולם – נסכים עליו – הוא לא כפי שהוא נראה. אנחנו נלכדים/ות במציאות לכאורה, המציאות הנגלית של הדברים. ואנחנו מתנהגים/ות על פי ומגיבים/ות למציאות לכאורה של עצמי ושל עולם. אנחנו חושבים/ות במובנים האלו, ובוחרים/ות בהקשר של זה. מאחר והכל נסמך על אשליה – אנחנו מסתחררים/ות בתוך אשליה, מתחזקים/ות התנפחות על בסיס ראייה לא נכונה. אפשר להתעורר מזה. וככל שאנחנו מתעוררים/ות מזה יותר, כך אנחנו חיים/ות עם תחושת חופש רדיקלי. זוהי האפשרות וההבטחה שעוברת לאורך אלפי השנים האלו. אנחנו יכולים/ות לשמוע את זה, ולבחור: כמה אני רוצה ללכת עם זה? לגמרי? חלקית? רק קצת? אבל האפשרות נמצאת שם.

ההתעוררות הזו – היא לא עניין של מזל, אלא – יש דרך לשם, שאפשר ללכת בה. ולדרך הזו, כפרפרזה – יש שתי כנפיים. הראשונה היא תובנה: אנחנו יכולים/ות ללמוד דרכי ראייה שמסירות את המעטה מעל המציאות. ומהצד השני – יש לנו את טיפוח האיכויות היפות של הלב והתודעה: טיפוח של טוב לב אוהב, חמלה, חדווה, שוויון נפש. אלו הן איכויות יפות שאנחנו יכולים/ות לטפח בלב ובתודעה. נדיבות, סבלנות, שקדנות, רוגע, ריכוז, חכמה. אנחנו בונים/ות ומזינים/ות איכויות יפות בזרם הקיום שלנו. הדרך מכילה הן את התובנה והן את הטיפוח. מטא עונה לשתי הקטגוריות האלו.

ראשית, זהו טיפוח. אם נשאל את עצמנו – מהו התרגול הזה בעצם… יש את המילה הזו: ‘אהבה’. ואנחנו משתמשים/ות בה כ”כ הרבה: בתרבות, בסרטים, בכל מקום. מטא היא דבר שונה ממה שסביר שאנחנו חושבים/ות עליו כשאנחנו אומרים/ות ‘אהבה’. מטא היא איחולי טוב: טוב לנו, לאחרים/ות. איחול שתהיה רווחה עמוקה בחיים – בתודעה, בגוף. במובן מסוים – זה הכל. הידידותיות העמוקה של איחול טוב לכל היצורים.

יש פה שתי איכויות שהן שונות ממה שהיינו קוראים לו אהבה בד”כ. ההבדל הראשון, האיכות הראשונה – היא היותה חסרת גבולות. בדרך כלל – בחיים שלנו, אם נתבונן על היחסים, ועל התנועה של אכפתיות, נראה שהדאגה שלנו היא די מוגבלת. מאוד אכפת לנו מעצמי, ומאלה שהם קרובים/ות אלינו: משפחה, חברים/ות, אהובים/ות. טוב לב אוהב היא איכות בלתי-מדידה בהרבה מובנים, ובין השאר במובן ש – היא אינסופית בהתרחבות שלה. כא/נשים, זה נורמלי מאוד שהלב שלנו מוגבל בטווח שלו. מוגבל ותחום באכפתיות שלו. מטא היא היפתחות להיעדר הגבולות של הלב. זה כיוון, וזה אידיאל מאוד נאצל – שהדאגה תהיה שווה וחסרת גבולות. שיהיה לי אכפת מהילד/ה שלי, כמו שאכפת לי ממי שאף פעם לא פגשתי. זה רעיון מאוד נעלה, אז זה מצביע על כיוון כלשהו.

אם כשאנחנו משתמשים/ות במילה אהבה, ואומרים/ות: ‘אני אוהב אותך’, או: ‘האם אתה אוהב אותי?’. אז נגלה עוד משהו שמבדיל בין מטא לאהבה – שזה היעדר התנאים. לעתים קרובות אנחנו יכולים/ות לומר למישהו: ‘אני אוהב אותך’, אבל אם נהיה כנים, זה יותר: ‘אני אוהב אותך אם…’ או ‘אני אוהב אותך כש…’. יש תנאים. אולי אפילו: ‘אני אוהב אותך אם תשתנה/י’. זה חלק נורמלי מהקיום שלנו. אהבה רומנטית זה חלק מהחיים שלנו כלא-נזירים. ויש לזה את המקום שלו. אבל זה קצת שונה. יש שם היקשרות. ואני חושב שזה בסדר. אבל שונה. באהבה רומנטית בריאה – יש מידה של מטא, אבל יש שם גם היקשרות. יש שורה משיר של בוב דילן: ‘האם את אוהבת אותי, או שאת רק מרחיבה את הרצון הטוב שלך לכיווני?’ מהי המילה ‘אהבה’ אומרת, אם היא מוצבת בניגוד לזה? זה משהו אחר. מה בנוסף למטא? אני לא אומר שזה לא בסדר, זה חלק ממה שאנחנו עושים, אבל צריך להיות מודעים לזה שמדובר במשהו אחר.

לפעמים אנשים חושבים – שמטא זה פשוט להיות מאוד נחמדים/ות, לחבב את כולם, ולצבוע את העולם בוורוד. זה לא זה. זה אפילו לא שאנחנו מחבבים/ות או מאשרים/ות את כולם/ן. למטא יש כוח. זה לא דבר לא-כנה או רפה. אבל שלא בדומה למה שאנחנו יכולים לחשוב עליו ככוח, לכוח של מטא יש רכות בתוכו. זה חזק באופן אינסופי, ורך באופן אינסופי. סוג אחר של כוח. והמטא – במקום להיות תלויה בצביעה שקרית של הדברים, היא יותר בהרמוניה עם האמת העמוקה של הדברים (אנחנו נדבר על זה יותר בריטריט) היא יותר בהרמוניה עם המהות האמתית של הדברים מהתפישות הרגילות שלנו, האהבות ואי-האהבות. אז האיכות הזו של מטא, של חוסר גבולות ואי-תנאים – זה הכיוון שלנו, לשם אנחנו נעים/ות.

איך אנחנו עושים את זה? לי זה לא ממש חשוב. לא ממש אכפת לי אם אתם/ן עושים את זה כך או אחרת. החל ממחר אנחנו נביא אפשרויות, עם פרטים, ספציפיות, טכניקה, ותמיכה לכל זה. אנחנו יכולים/ות להשתמש במשפטים, ואפשר, ומומלץ מאוד – להשתמש בגוף, באנרגיה ובתחושה שלו; ואפשר להשתמש בדמיון ויזואלי. אני יודע ש-לחלקכם/ן יש תרגול של התמסרות, ואפשר להשתמש בזה. לחלק – תרגול עם ‘דייטי’. כל זה טוב, ולא ממש אכפת לנו איך אתם/ן עושים/ות את זה – אנחנו רוצים/ות לעזור לזה לקרות.

קרה ששמעתי א/נשים אומרים/ות – שמטא זה לא ‘הדבר האמיתי’, אלא מיינדפולנס היא, ומטא זה למתחילים/ות, מעין ריפוי ראשוני, ואחרי שעברת את זה – אפשר לעבור ל’ליגה של הגדולים’. בעיני – יש פה חוסר בהבנה. בגל הראשון של מדיטציית תובנה במערב, כשהגיעו המורים בשנות ה70, מטא לא ממש הייתה חלק מהתמונה, ואכן היה הרבה יותר דגש על מיינדפולנס. אחרי זמן מה, כמעט כולם/ן הסכימו שמשהו, בהרבה מקרים, לא ממש עובד, ולא ממש נפתח בדרך המועילה ביותר, או כמו שהיו מצפים/ות. ומתוך כך הגיעה ההבנה – ש-מטא ממש נחוצה להרבה א/נשים. אנחנו מבחינים/ות באיך שאנחנו, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים/ות במדיטציה – אנחנו רואים/ות איך אנחנו, על הכרית ולא על הכרית. ואם אנחנו כנים/ות – אנחנו יכולים/ות לראות הרגל של רצף של נוקשות, שיפוט, כלפי עצמי, כלפי אחרים/ות. אי-חיבור, אי-קשר. סגירות, לעתים, בדרכים שונות. חלק מזה מאוד ברור, חלק יותר מעודן, יותר חבוי – אבל יגלה את עצמו. וכל אלו, כל האיכויות האלו – אפשר לראות את הנזק שהן מחוללות בחיינו. השחתה, או סבל ברמה נמוכה, שאנחנו כבר רגילים/ות אליו. זה פוגע בנו, בתחושת הקיום שלנו, וגם במערכות היחסים שלנו. אנשים התחילו להבחין בקווים האלו מופיעים בתרגול המיינדפולנס, והבינו שצריך לפוגג אותם ולרפא אותם בדרך ישירה יותר. וכשהתחילו לעבוד עם זה ראו – יש לזה הרבה מאוד כוח. וככלל – התרגול של טיפוח – חזק בצורה לא רגילה כחלק מהדרך לשחרור. יש שתי כנפיים: טיפוח ותובנה, וצריך את שתיהן.

יש דרכים שונות… כשאנחנו מסתכלים על עצמנו, ועל הקיום שלנו, אפשר להבין אותו בהרבה דרכים. מסורות שונות – דתיות, פסיכולוגיות, מדעיות – מבינות את הקיום הזה בדרכים שונות. בדהרמה – יש שתי דרכי ראייה, שמשלימות ותומכות האחת בשנייה. האחת היא מה שנקרא לעתים – טבע הבודהא: לראות את הטוהר, את השלמות היסודית והבסיסית שיש בנו. זו דרך אחת, מאוד חזקה וחשובה. ודרך משלימה היא לראות שבכולנו, עד שאנחנו ערים/ות לחלוטין – יש בנו זרם של שלושה זיהומים, מפגעים – ‘קילסות’ בפאלי: 1. תעתוע; 2. תאווה; 3. סלידה. וזה כאילו יש מעיין אינסופי של זרעים שלהם, ששופך עוד ועוד מהם, כל הזמן. מעיין של זרעים של הזיהומים האלו. והשאלה היא: אם המעיין הזה כל הזמן שם, מה אנחנו עושים/ות אתו? אם אני לא מודע/ת – יש סכנה שהזרעים האלו צונחים לאדמה, ומצמיחים עצי אלון של אי-נחת וסבל. אז השאלה היא – כשאני מביט/ה פנימה, ואולי אני רואה את שניהם: יש לי אינטואיציה של היופי והשלמות המוטמע שלי, ויש, אם אני מביט/ה בכנות – ראייה של שלושת הזיהומים; השאלה היא – כשאני נע/ה בחיים, ופוגש/ת תנאים שונים: שבח ואשמה, הצלחה וכישלון, כאב, תענוג, קושי, אבדן – כל זה – אילו זרעים אני משקה?האם אני משקה את הזרעים המועילים? או שאני משקה את אלו שגורמים לקושי?

מה שמרגש אותי עמוקות ב-ללמד ריטריט כזה היא העובדה ש-מטא היא מיומנות. זה משהו שאנחנו יכולים/ות ללמוד ולטפח. במקום לראות את זה כמשהו שיש לך או אין לך: ‘אני פשוט אדם אומלל ורטנוני’, או משהו כזה. זה ממש מרגש בעיני שאנחנו יכולים/ות לדבר פה לאורך הימים על הדרכים שבהן זה יכול להתפתח. יש את הפוטנציאל הזה, אפשרות מאוד אמתית לכולנו. הבודהא השתמש הרבה במילה מיומנות. כמו שלמדתי לקשור שרוכים. מטא זו לא רק תחושה, שיש לנו או אין לנו, אלא משהו שאנחנו יכולים/ות לפתח, וללמוד איך לפתח. אם נרחיב את המחשבה על זה – לפעמים יש יחסים, כמו ידידות, יחסים משפחתיים, עם צאצאים, יחסים רומנטיים או משהו אחר. ולפעמים אפשר לחשוב שאנחנו ממש מקוללים/ות באזור הזה. אבל גם יחסים הם מיומנות שאנחנו יכולים/ות ללמוד ולפתח. זה מעצים לחשוב כך. בריטריט הזה – אנחנו רוצים/ות למצוא דרכים שבהן אפשר להביא את המיומנות הזו לגדול ולעבוד.

בטיפוח הזה, של האיכויות היפות של חמלה, טוב לב אוהב, נדיבות, שוויון נפש, וכל אלו – לתרגולי הטיפוח האלו יש משהו במשותף. מה שמשותף להם הם זה שהם מביאים שמחה לישות. זה מוטמע בדרך שבה הם עובדים בשבילנו. אז אנחנו צריכים/ות אותם, אנחנו צריכים/ות טוב לב בשביל הרווחה שלנו. ממש צריכים/ות. אם אנחנו חוקרים/ות לעומק החיים שלנו, ושואלים/ות את עצמנו – עם אהבה ועדינות: ‘כמה הזנה עמוקה יש בחיים שלי?’ מה הנגישות שיש בחיים שלי לתחושה עמוקה של הזנה, של משאב? כמה זה עמוק בשבילי? מנקודת המבט של הדהרמה אפשר לומר שהנורמה של האנושות היא מצב של תת-תזונה. תת-תזונה כרונית, בסיסית, במובן הזה – של להרגיש את הרווחה שלנו באופן עמוק. יש לנו המון דברים אחרים, בחיים במערב – הרבה מתאפשר, ופן אחר ממש לא מתאפשר כמו האחרים. כמובן, אחד מכל שישה אנשים בעולם לא-מוזן כיאות במובן פיזי לגמרי, ויש שאומרים שאחד מארבעה. אז משהו בין מיליארד לשניים, ואנשים יכולים לשרוד איכשהו. אז גם אנחנו יכולים/ות לשרוד עם תת-התזונה הרוחנית הזו. זו שאלת דהרמה יסודית, העניין הזה של הזנה. אנחנו מקבלים/ות הזנה דרך אוכל, דרך החושים, דרך חברים/ות, דרך האינטלקט, וכל זה זמין, אפשרי וחשוב. וטוב שיהיו יחסים בריאים עם כל אלו, אבל בלי הזנה מבפנים – הדברים האלו נושאים עול כבד מידי. הם נדרשים למלא את מה שהם לא יכולים למלא, מטבעם. איך זה יהיה באמת להזין את המשאבים הפנימיים שלנו? כשהמשאבים הפנימיים נמצאים שם באופן עמוק, כשהמעיינות מפכים בעומק, וזורמים באופן מלא לעומק הישות – הזרם הזה, בסיכומו של דבר – מתחיל לצבוע את העולם עבורנו. צובע את החושים ומשנה את העולם שלנו. עושה להם טרנספורמציה. זה לא בא רק ממדיטציה, מטא זה לא רק משהו שאנחנו עושים על הכרית, אלא גם מחוץ לה. ואופן ההיות הזה בעולם מביא הזנה, ומשנה את העולם; הופך את העולם למשהו שמביא ברכה והזנה, במקום שהוא יהיה שדה של מאבק ותחרות. משנה את העולם עבורנו. ושוב, לפעמים זה קשה אולי לשמוע, או להכיר בעצמנו, אבל זה חלק מאוד חשוב במה שהיא הדהרמה. ואם נסתכל על הכתבים המקוריים של הבודהא, הוא מדבר הרבה יותר על תרגול של טיפוח מאשר על הדברים האחרים, הוא ממש מדגיש את הטיפוח.

מה קורה כשאין לנו תחושה מלאה של הזנה? מתוך התחושה החסרה של הזנה, אנחנו מנסים/ות להשיג משהו עבור עצמנו. העולם נעשה שדה של צריכה עבור העצמי. כמו אדם רעב. אנחנו צריכים/ות משהו מהעולם. וב’לקחת עבור עצמי’ אין הרבה מטא. התנועה הזו מאשררת את המצב המנטלי, וזוהי תנועה שאינה מזינה. אם המיינד מוזן – ההפך יכול לקרות. אנחנו יכולים/ות לפתוח את עצמנו להמשכיות של אדיבות, ל’חלב’ של האדיבות. אז יש את זה, את המובן החשוב הזה של הזנה, ואנחנו – במובן הכי אדיב שאפשר – מזינים/ות את הישות שלנו באופן עמוק במים האלו של המשאבים הפנימיים. יש בזה יופי אמתי. כשאני אומר את זה – אולי יש מודעות לחסר. אבל אנחנו פה עם האפשרות והיופי של האפשרות הזו. אז יש את ההזנה הזו, ואת הדרך שבה מטא מתפקדת ומשנה את דרך הראייה שלנו – עושה טרנספורמציה בדרך שבה אנחנו חשים ותופשים את העולם והקיום שלנו. זה, אם לחזור להתחלה, מביא להתעוררות. אנחנו סובלים/ות, אם לעשות פרפרזה על הבודהא – אנחנו סובלים/ות כי אנחנו לא רואים/ות בבהירות, כי אנחנו לא מבינים/ות את המציאות. זוהי הדהרמה בקליפת אגוז. אנחנו סובלים/ות משום שאנחנו לא מבינים/ות את המציאות.

יש ציטוט יפה מאיינשטיין שמסכם את זה, ופן אחד במיוחד מההתפתחות האפשרית הזו של מטא. הוא אומר: ‘אדם/אשה הוא/היא חלק מהשלם, שנקרא על ידינו: יקום. חלק מוגבל בזמן וחלל. הוא/היא חווה את עצמו/ה, את מחשבותיו/ה ורגשותיו/ה כמשהו נפרד מהשאר, מין אשליה אופטית של ההכרה שלו/ה. האשליה הזו היא מעין כלא עבורנו, המגבילה אותנו להתאוויות האישיות שלנו, ולחיבה לכמה א/נשים, הקרובים/ות אלינו ביותר. המשימה שלנו צריכה להיות לשחרר עצמנו מהכלא הזה, על ידי הרחבת מעגל החמלה שלנו כך שיקיף את כל הייצורים החיים, ואת כל הטבע ויופיו.’ הצהרה כ”כ יפה.

אז יש דרך חזקה מאוד שבה תרגול מטא משנה את הראייה שלנו, ופותח הבנה של ריקות, תובנה אל הריקות של המציאות.

איך זה עובד?

כפי הנראה, ואני לא בדקתי, היו מחקרים על האפקטיביות של תפילה ושל ומדיטציות מטא לטובתם של אחרים: מישהו/י מאחל/ת, ומשהו קורה למי שמאחלים לו/ה. כנראה ישנן הוכחות כלשהן, אני לא ממש עקבתי. אבל זה לא הדבר העקרוני שאנחנו עושים/ות כאן. זו לא הסיבה לתרגול שלנו. מה שאנחנו בעצם עושים/ות בתרגול מטא הוא – שאנחנו עושים/ות את זה עבור הלב שלנו. ללב שלנו. ו-ודאי, כל השאר עשוי לקרות. בתהליך של מעורבות בתרגול מטא – הלב משתנה. ישנה האפשרות הזו. בהחלט יש אותה. וכשהלב משתנה – העיניים משתנות, הראייה משתנה, והפעולות והבחירות משתנות. מתוך השינוי של הלב, שבמרכז של הכל – משתנה הראייה שלנו את העולם, והדרך שבה אנחנו פועלים/ות בו. וזה, בודאי, משנה את העולם. אז בהחלט, עבורי, הדהרמה מעוניינת בריפוי העולם. במסורת היהודית זה נקרא תיקון עולם. תפילה עבור העולם. זה דבר יפיפה, ובתרגול הדהרמה אנחנו מעוניינים/ות בזה, אבל מתחילים פה, ונותנים לזה להיות עמוק, ולהתפשט.

איך אנחנו עושים/ות את זה?

אחת הדרכים החשובות שבהן תרגול המטא עובד היא – שאנחנו עובדים/ות ברובד של כוונה והתכוונות. ברמה של הזרעים האלו שעולים, ואנחנו מנחים/ות אותם בכיוון מסוים. שותלים/ות זרעים מסוימים: זרעים של כוונה ואיחולי טוב. עבודה ברמה של התכוונות, וזו רמה של הישות שהעבודה בה היא בעלת עצמה רבה, משום שהיא בת-שינוי, גמישה, והיא בת הזנה והכוונה. על ידי תרגול וחזרה – אנחנו יכולים/ות להשפיע עמוקות. אל לנו להפחית בכוחם של הרגלים וכוונות, ושל ההרגלים של הכוונות. זה חזק באופן עצום. זה, לעתים קרובות, לא ציר של הישות שלנו שאנחנו שמים/ות אליו לב או אפילו מודעים/ות אליו, אבל כל כך הרבה מהאופן בו החיים שלנו מתגלים – נשען על זה. נשען על הרובד הזה של כוונות: מה אני מזין/ה שם? למה אני מאפשר/ת מומנטום, ולאן הוא מוביל? אז אנחנו עובדים/ות בצורה מאוד פשוטה ומאוד בסבלנות עם ההתכוונות. הבודהא אומר משהו יפה מאוד, בהקשר של תרגול מטא: זה כמו למלא דלי של מים, ואולי יש טפטוף איתי, אבל ‘טיפה אחר טיפה – הדלי מתמלא’. וזה מה שאנחנו עושים/ות. מתמודדים/ות עם הכוונות, כמעט אחת אחרי השנייה.

התכוונות היא רמה מעניינת לעבוד אתה, כי במקום לומר: אנחנו מתקנים/ות את עצמנו, או משנים/ות את עצמנו, אנחנו עובדים/ות עם כוונות. וכוונות הן לא-עצמי, הן פשוט שם לעבוד איתן, הן גמישות.

כל זה – מביא ריפוי עצום. כל זה – ההזנה, הטיפוח של רווחה ושמחה, ועבודה עם הכוונות, ושינוי דרך הראייה – כל זה יחד מרפא את היישות שלנו ברמות העמוקות ביותר, ומביא קשר ופתיחות.

אנחנו באים/ות לריטריט עם סיבות שונות – וכל זה הוא ריפוי, ריפוי של עצמנו. לפעמים מישהו/י מרגיש/ה: ‘יש לי כ”כ הרבה נוקשות, וביקורת עצמית, ואני צריך לפנות לזה, אני צריך ריפוי עצמי’. ו-כן, לגמרי, לשם אנחנו ניגשים/ות – ריפוי עצמי. ובאותו הזמן – אני מרגיש, אני באמת מאמין ורואה – שבנו כא/נשים יש גם משהו אחר. משהו אחר שכמה לדבר מה רחב יותר מאשר רק ריפוי עצמי. יש זרם עמוק באנושיות של הלב שלנו, אנחנו כמהים/ות למשהו שמחוץ לגבולות העצמי, כמו שהזכרתי בהקשר של היעדר הגבולות. משהו שמרחיב באמת את תחושת הקיום שלנו, באמת מרחיב אותו אל עבר הבלתי מדיד, משהו שפותח את כל האירוע. יש שיר יפה של רילקה, אז אקריא את כולו:

“אני חי את חיי במעגלים גדלים, שמתרחבים לרוחב העולם כולו. יתכן שלא אשלים את המהלך, אבל אני נותן את כל כולי למענו. אני סב סביב אלוהים, סביב המגדל הראשון. אני סובב מזה אלפי שנים, ועדיין איני יודע: האם אני בז, סופה, או שיר מופלא?”

יש משהו שרוצה להתרחב, משהו שמנחה את התחושה הזו, אפילו אם אני מרגיש שרוב מה שאני רואה בחיי הוא לגבי עצמי, ואני צריך/ה לגשת לזה איכשהו בריפוי עצמי, ואנחנו אכן ניגשים לזה – יש גם משהו אחר. תיקון העולם, הרצון להתרחב הלאה. אז הריטריט, כמו כל ריטריט – מיועד לשירות, לכבוד ולהזנה של התנועות העמוקות של הלב שלנו. זה מה שאנחנו תומכים/ות בו פה, וחשוב, אני חש – לתת לעצמנו להרגיש את זה, להעריך את זה, לאהוב את זה, לאהוב את עצמנו בגלל זה, לכבד את זה. חלק כ”כ מעמיק וחשוב ויפה של הישות שאנחנו: החלק שרוצה להתרחב.

במסורת של המהייאנה יש את המילה הזו: ‘בודהיצי’טה’, וזו מילה יפה מאוד, עם הרבה משמעויות שאני לא אוכל לפרט וודאי שלא לרדת לעומקן כאן – אבל היא מצביעה לאיזו מהפיכה שאפשרית עבורנו. מהפיכה בכל האוריינטציה שלנו לקיום. מהפיכה בלב, מהמעגל הצר שהצבעתי עליו קודם: ‘זה אני, והמעגל הקטן שלי’, להפוך הכל על ראשו – ולתעדף את האושר של אחרים/ות בראש ובראשונה. לחיות למען אושרם/ן של אחרים/ות, בראש ובראשונה. אנחנו יכולים/ות לשמוע משהו כזה, ויכולות להיות כל מיני תגובות. אבל דמיינו – איך זה יהיה להפוך את כל תחושת הקיום על ראשה כך? אל תפחיתו באפשרויות שאליהן התרגול יכול להוביל. א/נשים יכולים/ות להגיב בכל מיני דרכים כששומעים/ות משהו כזה: אולי יש השראה או התרגשות, ואולי הביקורת הפנימית עולה, ויש מדידה או לחץ או תחושת ‘צריך’, או שזה נשמע ‘מטיף’. אולי כל זה קורה, וזה בסדר גמור, ואולי יש גם חלק אחר של הישות שחש באפשרות אחרת לגמרי. משהו אחר שאפשרי לקיום שלנו, יחד עם הסקפטיות והפחד. יש טווח גדול מאוד של מה שאפשרי לנו בתרגול; ואל תפחיתו מהערכתכם/ן לגבי – לאן זה יכול להוביל, ההרפתקה הזו. כפי הנראה, לרוב האנשים, הטרנספורמציה שאפשרית דרך התרגול עולה על מה שהם מעריכים/ות שאפשרי עבורם/ן. האפשרויות הן ענקיות. האפשרות לחשוף את טבע-הבודהא שלנו, ולתת לזה להתבטא בעולם.

אז, אני מדבר על הרחבת המעגל, והאפשרויות של בודהיצ’יטה – איך זה יהיה לחשוב על אחרים כשווים/ות אלי? אני רוצה להתחיל כאן, לגבי הריטריט, לגבי הסיטואציה הזו. איך אנחנו רואים/ות את הריטריט, ואחרים כאן? מהר מאוד, כשמגיעים/ות לריטריט, עולה התחושה ש’זה לגבי’, והאחרים/ות הם/ן, במובן מסוים, ‘פשוט בדרך שלי’, או אפילו מפריעים/ות כך או אחרת, ומסיחים/ות את דעתנו. אז אני תוהה אם, ממש מעכשיו, אפשר ליצור תחושה של ‘אנחנו’, ולהמשיך להזין תחושה כזו.

אז בואו ננסה משהו, קחו שניה, וקרקעו עצמכם/ן בגוף. לא עניין גדול. חושו את הגוף. תנו לעצמכם/ן להביט סביבכם/ן, סביב החדר, ולראות, לחוש, את הא/נשים בחדר. קחו את הזמן. באמת תראו. האם אתם/ן יכולים/ות להרגיש את הנוכחות של הישויות האלו כאן, יחד? בני/ות אדם אחרים/ות. האם אתם/ן יכולים/ות להיות מודעים/ות לאנושיות שלהם/ן? החיים, המאבקים, השמחות שלהם/ן? המשיכו להביט. האם אתם/ן יכולים/ות להרשות לעצמכם/ן להרגיש איזה קשר לאנושיות הזו, לתחושה הזו של ‘אנחנו’?

עכשיו, עצמו עיניים. העיניים עצומות, אין מראות, ויש דממה. האם אתם יכולים/ות לתת לתשומת הלב להתרחב, ולחוש את אותה תחושה של קשר, של אנושיות, של ‘אנחנו’? האם אתם יכולים/ות לתת לעצמכם/ן להיות מודעים/ות לכך שכל האחרים/ות האלו מבינינו – תומכים בכם/ן ובתרגול שלכם/ן לאורך הימים פה? הנוכחות והשקדנות, זה שהם מגיעים/ות שוב ושוב. האם אתם יכולים/ות לתת לעצמכם להיות מוזנים/ות על ידי הנוכחות של אחרים/ות פה? האם אתם/ן יכוליםות לראות שההקדשה שלכם, ההגעה שלכם, הנוכחות, אפילו אם אין לכם/ן כוח ונמאס לכם/ן, ההגעה שלכם – היא תמיכה בשותפות הזו?

אפשר לפקוח עיניים.

אנחנו מתרגלים/ות שינוי של נקודת המבט, וזה מה שהדהרמה היא, במובן מסוים. זה מה שהתרגול הוא: שינוי של נקודת המבט. המשיכו לעודד תחושת של ‘אנחנו’ לאורך הימים, ולא רק פה אלא בכל הבית. להרגיש את הקשר, התמיכה.

מחר אחרי ארוחת הבוקר נתחיל לפתוח את הנחיות התרגול, אבל אני אומר כמה מילים פשוטות עכשיו:

אולי תרצו להתמקם בתנוחה נוחה, מקורקעת וזקופה. לחוש את הזקיפות של התנוחה. לתת למודעות לחוש את הגוף והחוויה הגופנית, למלא את הגוף. חשים/ות את החיים שבחוויה הגופנית כרגע.

לתת למודעות להיות רחבה. לתת לה להתרחב ולמלא את כל הגוף, את כל מרחב הגוף, ורק להתכוונן לחוויה הזו. מודעים/ות לגוף, מודעים/ות לשקט.

תנו לתחושת הגוף שלכם/ן לגלות את עצמה, ממש כאן – בנוכחות. חושו את עצמכם/ן, את הקיום שלכם/ן. תנו לישות להיות שם עם תחושת פתיחות, מודעות. להרגיש את עצמכם/ן מוחזקים כך.

האם אפשר לקבל את התחושה הזו, של להיות מוחזקים/ות בשתיקה, מוחזקים/ות במודעות? כל מה שמציג עצמו, כל דרך שבה המיינד הוא כרגע: הרגשות, מחשבות, דימויים – כל דבר שהוא – מגלה את עצמו ומוחזק בעדינות, במרחב.

החמימות של הדממה. במגע העדין של המודעות, של מרחב המודעות. אין לחץ, אלא – החזקה עדינה ומאפשרת. אולי ריכוך של הגוף, או של המודעות שסביב הגוף, סביב הקיום, החוויה. ריכוך. רק לאפשר ל-הכל להיות מוחזק. הוא מוחזק.

ברוך, במרחב, בעדינות של המודעות הזו – אחלו לעצמכם/ן טוב. הגוף הזה, הלב הזה, התודעה הזו. הזרם הזה של הישות – לאחל להם טוב. לאחל לעצמכם/ן טוב.

אפשר לתת למודעות להתרחב – ולהיות מודע לנוכחות של אחרים בחדר הזה. גוף, לב, תודעה. לתת לעדינות, למרחב הזה – להחזיק גם אותם. רכות, אפשור.

ואפשר לקבל את האיחולים של כל מי שבחדר, ולתת לזה לתמוך בנו. לתת ולקבל. התמד של האפשור.

מאוד בעדינות, בלי להציב דרישות לחוויה שלכם, מתוך אפשור: לאחל טוב.