רוב ברבאה: הג’אנה הראשונה, ומשחק בתוך וסביב כל ג’אנה – חלק 2, בתרגום ליה חיים

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובדיוק על ידי ליה חיים. זהו השני מבין שני חלקים, וישנו חלק נוסף, שטרם תורגם.

בשיחה הזו, שניתנה ביומו השישי של הריטריט, רוב מתאר את הג’אנה הראונה, בהסתמך על התיאורים שלה בקנון הפלי, אליהם הוא מתייחס מתוך נסיונו שלו. הוא גם מתאר אופני עבודה מועילים עם כל אחת מן הג’אנות. מוזמנים/ות לשמוע את השיחה המקורית כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60882/

אז, בג’אנה הראשונה, הופיע פיטי, בדרך כזו או אחרת. על מנת לייצב אותו ולהיכנס לתוך היספגות בו (שזו הג’אנה הראשונה) – מה צריך להיות שם ומה עלינו לעשות? אלה הם כמה מהדברים שאני רוצה לדבר עליהם: איזה סוג של עבודה? איזה סוג של משחק? כמה חזק הפיטי צריך להיות?
יש טווח נרחב מאוד של האינטנסיביות האפשרית של הפיטי – טווח עצום. אבל זה כן צריך להיות חזק מספיק. חזק מספיק כך שזה בוודאות מענג, לפני שאני יכול להתחיל לעבוד עם זה, ולנסות לקחת את הפיטי הזה ולעצב אותו, לאפשר לו להיפתח ולקחת אותי אל תוך הג’אנה הראשונה. זה צריך להיות חזק מספיק – מה שלא בהכרח אומר לפוצץ לכם את הראש. זה גם צריך להחזיק מספיק זמן. אז זה צריך להיות בסביבות שתיים-שלוש דקות לפחות מבלי להיעלם. שתיים-שלוש דקות, חזק מספיק, בוודאות מענג – אז זה מוכן. אז אני יכול להחליט לקחת את זה כאובייקט הראשי שלי ובאמת להיכנס לזה, ולעבוד ולשחק, ויש את האפשרות שזה ינוע אל תוך הג’אנה הראשונה.

בארבע הג’אנות הראשונות (הן נקראות rūpa-jhānas – מתורגם לפעמים כ’ג’אנות צורניות’, ל rūpa יש כמה פירושים שונים, אך בואו נגיד ‘צורה’), מה שקורה כשאנחנו עוברים דרך הראשונה, השניה, השלישית, הרביעית הוא שתפיסת הגוף הופכת ליותר ויותר מעודנת. כך שהאושר של הג’אנה השניה – זה יכול להיות אושר סופר אינטנסיבי. זה יכול להיות אושר, שבחיים לא הרגשתי כל כך הרבה שמחה. אך זה עדיין, כאובייקט, זה יותר מעודן מה פיטי. הפיטי הוא גס באופן יחסי. זה אובייקט גס, כמו בגד גס בהשוואה לבגד מאוד מעודן ורך. זה לא אותו הדבר כמו אינטנסיביות. האם אתם מבינים את ההבדל? בג’אנה השלישית, הסוג המסוים של השלווה שמופיע בה הוא ממש ממש מעודן, וזה חלק מהיופי שלו. וזה יותר מעודן מהאושר של הג’אנה השניה.

וככל שאתם נספגים, מרווים, מתפשטים…. דרך אחת לומר את מה שקורה היא, שהגורמים הראשיים האלה, הנימטה הראשיים – הפיטי, הסוקהא, השלווה של הג’אנה השלישית (בואו נקרא לזה ככה בינתיים), הדממה של הג’אנה הרביעית – הגוף הופך להיות הם. הם הופכים להיות הגוף. מהו הגוף שלי עכשיו? אין לי תחושה של איברים ומוצקות. אז המוצקות הרגילה שיש לנו של הגוף – עצמות קשות וכל זה, איברים וכו’ – היא גסה יותר מאשר העידון של הפיטי, שהוא יותר גס מהעידון של תחושת המוצקות (אם אנחנו בכלל קוראים לה ‘מוצקות’ בשלב הזה) של האושר. האם אתם קולטים את ההיגיון? יש כאן ספקטרום של עידון הולך ומתגבר של תפיסת הגוף. בגלל שהספגתי, פיזרתי, הרוויתי, הגוף שלי הפך לפיטי. או שהגוף שלי, הנשימה, כל זה הפך לאושר. ויש פה ספקטרום של יותר ויותר עידון. כאשר אתם מגיעים לג’אנה החמישית, נעלמת כל תחושה של צורה, גוף, וזה רק חלל. במובן מסויים, זה אולטרה מעודן, זה כמו כלום.

פיטי הוא חשוב, למעשה, בהרבה אופנים. אחד הדברים שאני רוצה להדגיש הוא שזה חשוב לשמור אותו בהישג יד ולשמור את הנגישות שלנו אליו; ולשמור אותו כמשהו שאנחנו רואים כנעים וכמשאב, אפילו כשאני עובד וחצר המשחקים שלי הפכה להיות הג’אנה השביעית או השמינית. לפעמים מה שקורה הוא שאנחנו נכנסים אל תוך הג’אנות חסרות הצורה האלה, כאשר זה מה שאנחנו עובדים עליו, ואז אנחנו רוצים לחזור ולקפוץ חזרה מהשמינית לשלישית או הרביעית. ותדר הגוף של הדממה בג’אנה הרביעית, או השלווה בג’אנה השלישית – אני לא יכול למצוא אותם. כל התפיסה הפכה לכל כך אולטרה-מעודנת מהג’אנות חסרות הצורה העמוקות יותר, שאני לא מצליח למצוא את מה שאני צריך למצוא כדי להיכנס לג’אנה הרביעית או השלישית. כי אני צריך למצוא את התדר הספציפי הזה, את רוחב הפס הספציפי של העידון שהוא הגורם הבולט של הג’אנה הרביעית או השלישית. מה שיכול באמת לעזור הוא פשוט ללכת כל הדרך חזרה אל הפיטי, הג’אנה הראשונה, לתת לזה קצת זמן, ואז השלישית או הרביעית יהיו נגישות יותר.

אז שוב, מה שאני רוצה להגיד היום הוא לא רק לגבי הג’אנה הראשונה. אלא לגבי עבודה ומשחק באופן כללי. והרבה ממה שאגיד יהיה רלוונטי לכל שלב שבו אדם נמצא ויהיה רלוונטי גם בעוד שנה וכו’. לפעמים זה אפשרי שהפיטי  בפרט הוא טעם נרכש. אנחנו לא באמת בטוחים עד כמה אנחנו נלהבים ממנו בהתחלה. זה בהחלט אפשרי. למעשה זה אפשרי עם כל ג’אנה. זה יכול לקרות כך שאנחנו פשוט מתאהבים בזה מייד, ומרגישים את היופי שבו, מרגישים את המשאב שהוא, נורא נרגשים לגביו. או שזה טעם נרכש.

דבר מעניין שקורה לרוב האנשים הוא שכשהם מתחילים לעבוד עם הג’אנה השלישית – שהיא מאוד מאוד שלווה, סוג מעודן ביותר של רוגע, זה אחד המאפיינים הראשיים שלה – אז כשחוזרים לג’אנה הראשונה ולפיטי וכל זה, זה מרגיש כל כך מחוספס, והאדם הופך לקצת סנוב. “אני לא רוצה להתעסק עם זה בכלל”, כי באופן יחסי זה די גס, יחסית לג’אנה השלישית. עדיין, הייתי אומר, בקונטקסט של כל תרגול הג’אנות – אנחנו רוצים לשמר אותו. שוב, יכול להיות שאצטרך להגדיר מחדש את ההנאה שלי ממנו. יכול להיות שאצטרך להרגיש אותו מחדש כמהנה ונעים. זה דבר מעניין.

לפעמים (וזה למען האמת די נפוץ), אם מתרגל עשה הרבה תרגול מדיטציית תובנה, הסדר שבו הוא יחווה את הג’אנות הוא לא אחת, שתיים, שלוש, ארבע וכו’. לרוב, הדרך שבה מלמדים תרגול מדיטציית תובנה הוא להיות בתשומת לב, דברים עולים, להתבונן עליהם, לתת להם לחלוף – מה אני מטפח פה? אני מטפח סוג של שיוויון נפש. וכך, מה שקורה להרבה הרבה מתרגלי מדיטציות תובנה – שנים של תרגול, ריטריטים וכו’ – הם פותחים נתיב ללב ולתודעה לכיוון של שיוויון הנפש. אולי לא מצב ג’אני של שיוויון נפש. בקיצור, שיוויון נפש הוא מקום בילוי מועדף עבור המיינד שתרגל הרבה מדיטציית תובנה.

ואז מה קורה? אדם מגיע לריטריט ג’אנות. רוצה ללמוד את הג’אנות. אך מה שעלול לקרות הוא שהוא פשוט ישר מגיע לג’אנה הרביעית או משהו קרוב לזה, סוג של מצב חסר צורה, מאחר ויש מצבים שהם כמו חלל אינסופי או תודעה אינסופית, אך למעשה הם לא הג’אנות. יכול להיות משהו דומה לג’אנות הרביעית, החמישית השישית לדוגמא. וזה, לאמיתו של דבר, די קשה לאותו אדם להגיע לפיטי, שוב משום שהפיטי הוא יותר מדיי סוער ולמיינד יש כבר נטייה לשוויון הנפש. אז הוא מוצא את עצמו במצב, שהוא אולי לא הג’אנה הרביעית או משהו כזה, אבל אולי מספיק קרוב כדי שאולי זה יהיה טוב שהוא יתחיל מהג’אנה הרביעית (זה מסוג הדברים שאנחנו מבררים בריאיונות עם התלמידים). אנחנו לוקחים את הדממה הזאת שיש לך וממש משחיזים אותה והופכים אותה למאוד מגובשת, מאוד בהירה, מאוד עוצמתית. ואז מתמחים בזה, ואז הולכים אחורה, אז סדר ההתמחות לא קורה בסדר הזה: אחת, שתים, שלוש, ארבע.  אני מרגיש שאמרתי את זה בצורה מאוד מגושמת, אך האם זה הגיוני? כן?
אז הרבה מכם עשיתם הרבה תרגול תובנה גם כן. זה מעניין. זה פשוט משהו להיות מודעים אליו. יכול להיות כמעט הרגל ללכת לכיוון שוויון נפש, ולפעמים ההרגל הזה יכול להיות גם עוצמתי וגם מבוצר מספיק, שתמשיכו למצוא את עצמכם באותה טריטוריה הקרובה לג’אנה הרביעית.

לפעמים אדם מדלג מעל הג’אנה השניה, אשר מאופיינת בהרבה אושר, ויכולים להיות לזה כל מיני סוגים של סיבות פסיכולוגיות. או שאנחנו פשוט בהתנגדות לפיטי.
במונחים של ה arūpa-jhānas – הג’אנות חסרות הצורה, שוב, זה לא בהכרח הולך בסדר הזה – חמישית, שישית, שביעית, שמינית. בשבילי, אם אני זוכר נכון, אני חושב שהשישית היתה קלה יותר מהחמישית, וניסיתי ללמוד את שתיהן באותו הזמן. אך תודעות מסויימות ימצאו חלק מהג’אנות חסרות הצורה קלות יותר מג’אנות אחרות, וזה תלוי בנטיות שלהם, בניסיון ובתרגול. אני לא חושב שמישהו ימצא את הג’אנה השמינית קלה יותר מאחרות, אבל אולי זה בסדר ללכת עם הסדר שבו הדברים נפתחים לכם.

אבל אני מחזיק את ההשקפה הרחבה שלי, של “לאן אנחנו הולכים עם זה?” דמיינו סוג של צ’ק ליסט לשליטה בכל אחת משמונה הג’אנות: האם אני יכול להישאר ולהחזיק שם? האם אני יכול להשרות את עצמי שם?  האם אני יכול להיכנס לשם מתי שאני רוצה? האם אני יכול לקפץ מתוכה? אז מה שאני צריך לעשות בסופו של דבר זה זה לסמן “וי” על כל הכישורים האלה עבור כל ג’אנה. הסדר שבו סימון ה”וי” הזה קורה לא משנה כל כך בסופו של דבר. נטיות העבר והניסיון במדיטציה מאוד משפיעים על מה שנפתח, מתי נפתח ובאיזה סדר.


אבל אנחנו רוצים את ההבחנה הזאת. באמת באמת רוצים – כי זה כל כך חשוב. זה הוא זה וההוא הוא ההוא. זו הג’אנה השניה וזו הג’אנה השלישית. זו הראשונה וזו השניה. זה פיטי וזה סוקהא – או מה שזה יהיה. זה חלק מהטיפוח, מפיתוח הרגישות. ללא ההבחנה הזו, זה יהיה נחמד, אך האפשרות באמת להעמיק את התובנה תהייה מוגבלת.

אז מכל ג’אנה לג’אנה הבאה זה סוג של קפיצה קוואנטית. זה סוג של מציאות אחרת. ולרוב זוהי החוויה. אתם יודעים מה משמעות הביטוי “קפיצה קוואנטית”? זה אומר שאין שום דבר במרווח שבין לבין. אני פשוט כאן ואז פתאום אני כאן. לרוב זו החוויה. אלו הם מצבים מובחנים, מופרדים קוואנטית. אך לפעמים זה יראה לכם הרבה יותר כמו ספקטרום. כמו, “בעצם זה רצף”. לפעמים זה יחווה ככה. אנחנו גם יכולים להסתכל על זה ככה. אבל הייתי אומר שזה ממש חשוב להחזיק בתחושה מובחנת של קפיצות קוואנטיות בין המצבים.

נקודה ממש חשובה: במקום לחשוב “האם אני בתוך או מחוץ לג’אנה?”, האם אני יכול פשוט לחשוב על תרגול ג’אנות? זה כיוון שונה. זה אומר, למשל, שהמכשולים הם חלק מתרגול ג’אנות. המקום שבו אני לא בטוח אם אני בפנים או בחוץ – זה לא באמת משנה. או הזמנים האלו בהם אני שומע את כלבי-הטרייר של המכשולים נובחים עלי ממרחק, והם בקצה ההכרה. כל זה עדיין תרגול ג’אנות, אוקיי? ואם יש לי את ההשקפה הזו, זה הולך להיות הרבה הרבה יותר פורה ואינטלגנטי.

רוב ברבאה: הג’אנה הראשונה, ומשחק בתוך וסביב כל ג’אנה – חלק 1, בתרגום ליה חיים

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובדיוק על ידי ליה חיים. היא תפורסם בשני חלקים, וישנו חלק נוסף, שטרם תורגם.

בשיחה הזו, שניתנה ביומו השישי של הריטריט, רוב מתאר את הג’אנה הראונה, בהסתמך על התיאורים שלה בקנון הפלי, אליהם הוא מתייחס מתוך נסיונו שלו. הוא גם מתאר אופני עבודה מועילים עם כל אחת מן הג’אנות. מוזמנים/ות לשמוע את השיחה המקורית כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60882/


היום התכוונתי לדבר על הג’אנה הראשונה, ומחר התכוונתי לדבר על משחק ועבודה בתוך כל ג’אנה, אבל גם מחוץ לכל ג’אנה, או משחק ועבודה בתוך ומחוץ לכל ג’אנה. ואז החלטתי שאשלב בין שניהם, מאחר ושתי התמות האלה מנהלות סוג של מערכת יחסים הדדית ביניהן. אז הג’אנה הראשונה יחד עם משחק ועבודה בתוך ומחוץ לכל ג’אנה בכלליות – כשיחה אחת. ואחרי זה הלימוד יהפוך להרבה פחות דחוס ואז יהיה הרבה יותר מרחב נשימה במונחים של כמות החומר המגיע אליכם.

ג’אנה ראשונה – בואו נתחיל עם הדימוי:

כמו איש הרחצה המיומן (או העוזר שלו) הלש את אבקת הסבון שעליה השפריץ מים, שיוצר ממנה, בכלי מתכת, גוש רך, כך שכדור אבקת הסבון הופך אחד, תחום בשמן, כך שדבר אינו נשאר בחוץ. כך המתרגל מספיג, ממלא ומקרין את הגוף שלו, כך שלא נותרת נקודה שלא ננגעה ב Piti ו sukha שנולדו מתוך אי היאחזות.

אי היאחזות במה? אי היאחזות במכשולים (hindrances). זו משמעות ‘אי ההיאחזות’ במקרה הזה. זה משעשע: אם תסתכלו בתרגומים מוקדמים יותר, יש כל מיני תרגומים שונים ל piti ו sukha.

עם ה piti וה sukha הנולדים מאי היאחזות (אי היאחזות במכשולים, או לפעמים נסיגה, פרישה מהמכשולים), היא כל כך מספיגה, ממלאת ומקרינה את הגוף שלה – כך שאין אף נקודה בגוף שלה אשר איננה ננגעת ע”י העונג, ע”י ה piti וה sukha הנולדים מאי היאחזות.

אז דימוי הסבון הוא דימוי למה שאנחנו עושים עם הפיטי והסוקהא: מספיגים, ממלאים, מקרינים, מחדירים, מחלחלים – כל המילים האלה. אנחנו עושים את זה עם ה פיטי וה סוקהא. הייתי אומר שהתרגום הכי טוב ל סוקהא הוא ‘אושר’. בג’אנה הראשונה הפיטי הוא האיכות המרכזית (עוד אחזור לזה). הסוקהא נמצאת שם, והאדם הוא בוודאות לא ‘לא מבסוט’. האדם מודע לכך שהוא מאושר, אך למעשה, אפילו המודעות לכך שהאדם מאושר – מאוד מאוד מאושר – יכולה להיות קצת ברקע הדברים. האדם יותר נלקח, נלכד ע”י ה- פיטי וצריך להתרכז בו. הפיטי הוא הדבר הראשון במעלה במודעות.

אז לבודהא יש את הדימויים האלה. במקומות אחרים, הוא מתאר כל ג’אנה במונחים של הגורמים שלה – שנקראים ‘גורמי הג’אנה’: jhāna-aṅga בפאלי. פיטי וסוקהא – הם שניים מחמשת הגורמים של הג’אנה הראשונה.

גורם נוסף הוא ה ekaggatā, למעשה הוא גורם של כל ג’אנה. מתרגמים את זה כ’חד-נקודתיות’. זה בשום פנים ואופן לא יכול להיות שזה אומר לשים את המיינד בנקודה מרחבית קטנה. ייתכן שתעשו זאת, וכנראה שאכן תעשו זאת לעיתים בתוך ג’אנה, אם אתם משחקים עם קשב בוחן וממוקד יותר, או פתוח ומקבל יותר באופן מכוון. אבל זה לא יכול להיות שהמשמעות של זה היא חד נקודתיות במובן המרחבי, מאחר וזהו גם גורם של הג’אנה החמישית, שהיא מרחב אינסופי. אתם מבינים שיש פה סתירה מוחלטת, נכון? אם מבינים את זה כנקודה מרחבית אז אין בזה היגיון, נכון?

אז מה המשמעות של זה? Eka, ‘אחד’. בסנסקריט Āgra ו tā הוא ה ‘-ness’ בסוף. אני יכול להבין למה זה ‘חד נקודתיות’. זה משהו כמו שיא הגובה של ההר או בליטה. וכמובן , חלק מההרים הם אכן די חדים בצורה הזו. אך התרגום הכי טוב הוא משהו כמו ‘דבר אחד בולט’: eka-prominent-ness. דבר אחד בולט. מהו הדבר האחד ההופך בולט? אנשים מתווכחים לגבי זה. האם זהו אובייקט המדיטציה הראשוני? האם זוהי הנשימה? האם זהו הגוף ההופך בולט, תחושת הגוף? או האם זהו הפיטי? אני הייתי אומר שבתוך ג’אנה, מה שקורה הוא שהם כולם מתערבבים יחד. כמו שאמרתי, אני נושם פיטי, אם אתה עדיין עם הנשימה, אם הנשימה עדיין שם. או שהגוף הפך לפיטי. או שרק הפיטי  הוא מה שבולט. אז אני הייתי אומר שהפיטי הוא מה שבולט. במידה מסוימת זהו הגורם הכי משמעותי של הג’אנה הראשונה. בואו נגיד את זה ככה. ולכן פיטי הוא הדבר שהכי בולט לתודעה. זה לא שדברים אחרים, מימדים אחרים או אספקטים אחרים של הג’אנה לא יעלו לתודעה. הם כן. אבל הדבר הכי בולט, ומה שאמור להיות הכי בולט, הוא הפיטי.

אוקיי, אז פיטי וסוקהא הם שני גורמים, ואקגאטה – גורם שלישי. אני לא אומר אותם בסדר שבו הם בדרך כלל מוצגים. ואז יש עוד שני גורמים, שבפאלי נקראים vitakka ו vicāra. רובכם, אם שמעתם את המונחים האלה בעבר, הייתם שומעים את התרגום: ‘יישום ראשוני ומתמשך’. זה ממש נפוץ. זה מה שלימדו אותי במשך שנים רבות. אחד ממורי המדיטציה הראשונים שלי – בהתחלה למדתי אצל קבוצה של מורים – אחד מהם היה פרופסור לפאלי, לא פרופסור לבודהיזם, אפילו לא פרופסור לבודהיזם תהרוואדי, אלא פרופסור לפאלי. זה היה הקטע שלו. והוא אמר שזו לא היתה המשמעות של זה בזמנו של הבודהא. בזמנו, זה לא איך שהשתמשו במילים האלה. המשמעות של ויטאקה ו –  ויצ’רה היתה פשוט משהו כמו ‘חשיבה’. באנגלית יש לנו סוג של פועל כפול – אתה תמיד אומר זה וזה.

כ-500 שנה אחרי הבודהא בסרי לנקה, נזיר בשם בודהאגוסה כתב ספר שנקרא ויסודהימאגה, שניתן לתרגם ל’נתיב ההיטהרות’. בכמה ארצות תהרוודה הוא נחשב לתנ”ך – ספר ממש נערץ, ובארצות תהרוודה אחרות הרבה הרבה פחות. זו בעצם אסופה – הוא הלך וראיין הרבה מאסטרים של מדיטציה, לקח את מה שהם נתנו לו, זרק את מה שהוא לא אהב (על אף שהוא עצמו לא היה כזה מודט מיומן) שרף את מה שהוא זרק, ושמר את השאר. אני לא יודע אם עניין השריפה הוא אמת, רק שמעתי את זה. בכל אופן – אני חושב שאם ההיסטוריה שאני מספר היא נכונה – הוא, וכך גם האבהידאמה (שזה סוג של בירוקרטיה פסיכולוגית טכנית של הבודהיזם התרוודי) – גם כ ‘יישום ראשוני ומתמשך’.

אך בזמן הבודהה זו לא הדרך בה השתמשו במילים האלה. אלה הם תרגומים סבירים במידה מסויימת. בנקודה כלשהי בתרגול שלכם, אם תשארו עם התרגומים האלה תהיה לכם תחושה של “זה לא הגיוני” – ברגע שתגיעו לג’אנות האחרות. בנקודה מסוימת זה מספיק להיות הגיוני, אבל עד נקודה מסויימת זה ממש בסדר.
אז ‘יישום ראשוני’ אומר להביא את המיינד שלי לדבר כלשהו, למשל נשימה. אני מביא את המיינד: ‘יישום ראשוני’.
‘יישום מתמשך’ אומר במקרה הזה – אני נשאר שם, אני חוקר את זה ומייצר עם זה אינטימיות.
זה בדרך כלל ההסבר שנותנים בריטריטים של ויפאסנה וגם, אני מנחש, בהרבה מהריטריטים של ג’אנות.

אחד מהמורים המרכזיים שלי, אג’אן ג’ף, מתרגם אותם כ’מחשבה מכוונת’ ו’מחשבה מעריכה’ – תרגום מאוד שונה. וכוונתו היא ‘לגשת ל’ אובייקט כלשהו ו’לחשוב’ עליו. אז זוהי הג’אנה הראשונה: ‘לחשוב’ על הנשימה, ‘לחשוב’ על הגוף האנרגטי, ‘לחשוב’ על הרווחה או העונג. “מה יעזור עכשיו? מה יהיה לעזר? כיצד עלי לשנות את הדגש שלי? כיצד עלי להתבונן על הנשימה? עם איזו צורת הסתכלות עלי לשחק? הוא מקשר את המילה ויצ’רה (השנייה מבין המונחים האלה) ל vicaya, חלקכם מכירים את הפאלי – dhammavicaya – הוא הגורם השני מתוך 7 הגורמים של ההתעוררות: ‘חקירה’. ישנה סוג של חשיבה חקרנית על מה שקורה בג’אנה הראשונה. הייתי אומר, לפחות לפעמים.

אז עבור 2 מונחים אלה, יש לנו את האפשרות לתרגום ופרשנות הכי פופולריים: ‘ישום ראשוני ומתמשך’. האפשרות השניה היא פשוט ‘חשיבה’. והשלישית היא ‘חשיבה מכוונת ומעריכה’, מה שלמעשה אומר הסוג הזה של חשיבה יצירתית, כמו “מה עוזר עכשיו? איך אני יכול לשחק עם זה?”
מי מהן נבחר? מה נעשה כאן?

רוצים לדעת מה אני חושב?
אני חושב: תשכחו מזה!

תשכחו מהמונחים האלה. פשוט תזרקו אותם החוצה. זה לא משנה. כמובן שאתם הולכים לעשות יישום ראשוני ומתמשך בתרגול. פשוט אל תדאגו לגבי זה. אם אתם חושבים על המדיטציה, אחלה. אם אתם עובדים עם פיטי, אחלה, זה טוב. אני חושב שלמען האמת המונחים לא כל כך עוזרים. יש את כל הויכוחים וההתכתשויות לגבי זה. ושוב, מה באמת חשוב כאן? אנחנו יכולים להגיד, לפעמים, שהג’אנה הראשונה יכולה לכלול חשיבה על איך המדיטציה הולכת, מה עוזר וכו’. אבל ה’חשיבה’ – זה לא סוג החשיבה של “אני גרוע בזה”. “אני בטוח שכל השאר פה בג’אנה השמינית, כדאי שאלך הביתה”. לא סוג החשיבה הזה, אוקיי? אם יש חשיבה היא לגבי מה שקורה. זהו סוג מאוד מעודן חשיבה אינטלגנטית, מחוברת, שנענית לתרגול. אולי כמו שאנשים שואלים אותי “כנגן ג’אז, האם אתה חושב כשאתה מנגן? אתה מאלתר, האם אתה חושב או האם זה….?”. אז זה כמו: “כן, אבל זה סוג אחר של חשיבה”. אני לא מהרהר במשפטים ארוכים. או צייר, בזרימה של היצירה שלו – האם הוא חושב או לא חושב? לגמרי יכולה להיות מחשבה כלשהי בחלק מהזרימה. נגיע לזה מאוחר יותר כשנדבר על ג’אנות עמוקות יותר, משום שמחשבה אחת כאן היא: “מה זה מחשבה בכלל?” נחזור לזה.

אם זה שווה משהו, הנה תרומתי הצנועה לדיון: תשכחו מזה! פשוט תכנסו לתוך העניין. תכנסו לתוך זה ואז כל ה”מה זה אומר?” יפתור את עצמו. פשוט תיכנסו לתוך – במקרה הזה – תיכנסו לתוך הפיטי. תהנו ממנו, תיעשו אינטימיים כמה שאתם יכולים עם החיבור עם זה באופן מלא ככל שניתן, תרחיבו את זה, באמת תפתחו לזה, תראו כמה אתם יכולים ליהנות מזה – אם רק תעשו את זה, אל תדאגו לגבי “האם יש פה חשיבה?” פשוט תיכנסו לזה יותר וזה יפסיק להיות שאלה – מה זה הדבר הזה באמת.

ואז, אפילו בג’אנה השניה, כשאתם נעים לג’אנה השניה, אחד הגורמים של הג’אנה השניה הוא שמיטת החשיבה. אז זה סוג של גורם של היעדרות, אם תרצו. אבל אם אני בודק – “האם אני חושב? האם היו מחשבות כלשהן כבר?” – או אם אני מודד כמה זמן כבר לא חשבתי, או האם היתה חשיבה, או אם אני מנסה לא לחשוב – זה, הייתי אומר, לא תרגול כל כך אינטליגנטי, מכמה סיבות, שאחת מהן היא שאני שם את הדגש שלי על הגורם הכי פחות משמעותי והכי פחות מועיל של הג’אנה השניה. כמובן שאחזור לזה כשנדבר על הג’אנה השניה.

מתוך ניסיון ההוראה שלי, נראה שאם אתם יכולים להגיע לג’אנה הראשונה, אז למעשה כל הג’אנות זמינות לכם, עם הרבה עבודה. אם אתם יכולים להגיע לג’אנה, אתם יכולים להפוך למיומנים (במובן שאני מתכוון אליו) בכל הג’אנות. זה יקח הרבה זמן והרבה מאוד עבודה והרבה התמסרות, אך זה אפשרי אם זה מה שאתם רוצים. אני רוצה לעדכן את זה ולהגיד שאם פיטי יכול לעלות עבורכם – אתם יכולים לעשות את כל זה. אם פיטי יכול להופיע אין סיבה שלא תוכלו להגיע לג’אנה הראשונה ואז לכל הג’אנות. אז למעשה, הופעת הפיטי צריכה לתת לכם הרבה ביטחון. זה אומר “הדרך פתוחה, כל מה שעליכם לעשות הוא ללכת. כן, זה יכול להיות מאתגר לעיתים, זו דרך ארוכה. תצטרכו בה הרבה תבונה והרבה התמסרות. היא פתוחה. אין משהו שעומד בדרכיכם – הדרך הזאת פתוחה”.

מי שמע מילת פאלי נוספת – nimitta? האם אתם מבינים נימיטה – בקונטקסט של תרגול ג’אנות – כמשהו כמו הופעת צורה ויזואלית מוארת עם כמה פרטים בתוכה, שאתם יכולים להתמקד בה ותיקח אותכם לתוך ג’אנה? כן? אוקיי, הבודהא מעולם לא השתמש במילה הזאת. הוא השתמש במילה נימיטה אבל לא במובן הזה. שוב, זה מגיע מתוך הויסודהימאגה; באנגלית זה הרבה פעמים מתורגם כ ‘counterpart sign’, או אולי זה בתרגומים המאוחרים. אני אפילו לא בטוח איך מתרגמים את זה עכשיו. בקאנון הפאלי, כלומר במילותיו של הבודהא, הוא אכן משתמש במילה הזאת (נימיטה), אך הוא משתמש בה כ’האובייקט של התפיסה’. כל אובייקט של התפיסה במדיטציה הוא נימיטה. לפעמים אני חושב שהוא משתמש בה כמשהו כמו ‘תמה’, ‘נושא’, התמה של המדיטציה. בלימוד של המהאיאנה יש למילה הזו משמעות נוספת של ‘קרקע’ או ‘בסיס’, וזה מקושר ללימוד של ריקות ושל חוסר קרקע וכד’. אז היה לזה משמעות די שונה בלימוד של המהאיאנה. אנחנו יכולים להשתמש במילה הזאת. אך אני רוצה שנשתמש בה בצורה קצת שונה כ’סימן’. זה בדרך כלל התרגום. נימטה משמעותה ‘סימן’.

ומה זה? זה סימן שהסמדהי מעמיק, כל סימן שהסמדהי מעמיק. אז הופעת הפיטי זה סימן שהסמדהי מעמיק. הופעת הסוקהא, האושר, היא סימן לכך שהסמדהי מעמיק. הופעה של דממה טהורה, מוארת, יוצאת דופן גם היא סימן. הופעת התפיסה של מרחב, כתפיסה מאוד צלולה היא סימן, ברמות שונות, שהסמדהי מעמיק.

לחלק מהאנשים קורה שהם מודטים ואז בנקודה מסוימת מגיע אור לבן זהוב או סוג של ענן של אור במיינד, זה ממש נפוץ. לפעמים האדם לא בטוח, הוא מודט ושואל את עצמו “האם השמש יצאה הרגע?”, משום שהכל נהייה מאוד בהיר. אז גם זה, אור לבן שכזה, הוא סימן שהסמדהי מעמיק.

אבל הנימטה הראשית בג’אנה הראשונה – הדבר הכי חשוב לשים עליו את תשומת הלב ושסביבו כל התרגול מתכנס – הוא הפיטי. בג’אנה השניה הגורם הראשי הוא הסוקהא, האושר. נחזור לזה.

רוב ברבאה: לפתח פיטי, לפתח תחושת רווחה – חלק 3, בתרגום מעין גולדמן

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, ביומו החמישי של הריטריט, תורגמה בנדיבות ובמיומנות על ידי מעין גולדמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשלושה חלקים.


אז פיטי עולה, והבודהה אומר, “אל תנסו לחמוס אותו, ואל תנסו לחמוס את הג’אנה הראשונה.” מה זה אומר? כבר אמרתי את זה יחד עם דרכי ההסתכלות של תובנה. הנה העלייה שלו, בכל צורת עלייה, ואני פשוט נותן לו לעלות. ואם יש לי מושא נוסף, כמו תחושות האף שאני מתרכז בהן, אני פשוט נותן לו לעלות לצידן – אני מודע לכך שהוא עולה, כי יש לי את הרקע הזה של הגוף כולו. נכון? אני מודע לכך שהוא עולה, וחלק ממני נהנה מזה ונפתח אליו, אבל אני עדיין ממוקד במושא האחד שלי. ואז, כשהוא מוכן – מוכן זה אומר שזה חזק מספיק עד שזה ללא ספק נעים; בואו פשוט נגיד ככה – כשהוא מתמיד מספיק, אז מאד בעדינות, כמו שתיארתי עם דרכי ההסתכלות של תובנה, מאד בעדינות אני הופך אותו למושא העיקרי שלי: את הפיטי. ואז אנחנו חוזרים למה שאמרתי אתמול: ישנם אופנים של תשומת לב שבהם אני ממש מתרפק לתוכו, ממש חודר לתוכו, או שאני ממש ממש פותח את עצמי אליו, למשל.

[51:16] עוד משהו שאמרתי אתמול, הוא שעוד עבודה שיש לנו לעשות, עוד עבודה או משימת משחק שיש לנו לעשות, זה לגרום  לפיטי להתפשט. הבודהה אמר, בג’אנה הראשונה, להתפשט: “אין להותיר אף נקודה בגוף לא נגועה, מלאה לגמרי, ספוגה” וכולי. אז איך אנחנו גורמים לו להתפשט? אני מתכוון, לפעמים הוא יתפשט, וזה מעולה, ואז לא צריך לעשות דבר. אבל הרשו לי לעבור דרך רשימת אפשרויות:

  • אחת היא, הנה הפיטי, ובואו נגיד שהוא רק בפנים שלי, או אזור מהסוג הזה – אזור הראש. לפעמים מה שקורה, בגלל שהוא מאד שובה לב, זה שהמודעות מתכווצת קצת למעשה. אז דבר אחד שתוכלו לעשות כדי לעזור לו להתפשט, זה פשוט לפתוח את המודעות שוב, להיפתח לגוף האנרגיה כולו. ורק מפתיחת תשומת הלב לגוף האנרגיה כולו – הפיטי יתפשט באופן טבעי, כמו שגז יתפשט באופן טבעי כדי למלא חלל. אתם הופכים/ות את הבלון לגדול יותר, בלון תשומת הלב, הגז ימלא את הבלון. האוויר ימלא את הבלון. זו אפשרות אחת.
  • עוד אפשרות היא שאתם/ן יכולים/ות, כביכול, א) ‘לערבב’ את הנשימה עם הפיטי, ולדמיין ולהתחיל להרגיש כאילו אתם/ן נושמים/ות פיטי. או ב) אנרגיית הנשימה מעסה ומזיזה את הפיטי דרך הגוף. אז אתם נושמים פנימה – ודיברנו על הזרמים האלה של אנרגיית הנשימה. אולי אתם נושמים פנימה דרך מרכז הלב, וזרמי האנרגיה עוברים במורד הגוף. באמצעות זה, הנשימה סוג של מעסה את הפיטי דרך שאר הגוף, כביכול, סביב החזה או מה שלא יהיה. אבל שוב, כל זה משחקי מאד, ניסיוני מאד: לערבב את הנשימה עם הפיטי, או להיעזר באנרגיית הנשימה כדי להזיז את הפיטי למקומות שונים בגוף.
  • דבר שלישי, אתם/ן יכולים/ות לדמיין שהוא כבר התפשט. שוב, זה יכול להיות דבר די מדהים, כוחו של הדמיון. פשוט תדמיינו שהוא כבר התפשט. הוא ממלא את הגוף כולו. ואז, הביטו וראו, אתם/ן עשויים/ות לגלות ש” ובכן, זו החוויה שלי עכשיו.” אוקי, אז תרגישו אותה. תהנו ממנה.
  • אתם/ן יכולים/ות לדמיין (ואני עשוי לחזור לעניין הזה בקצרה) את הפיטי מעורבב עם אור לבן, מוזהב, כאילו הפיטי עצמו הוא אור לבן מוזהב. אתם יכולים/ות להרגיש אותו, ואתם גם יכולים/ות לראות אותו. ואז אתם/ן מדמיינים/ות את האור הלבן המוזהב ממלא את כל המרחב, את כל המרחב של גוף האנרגיה כולו. וכשאתם מדמיינים/ות את האור הלבן המוזהב עושה את זה, הוא מביא את הפיטי איתו.
  • דבר חמישי – למעשה, זה מאד דומה למשהו שאמרנו קודם. פשוט תדמיינו את שני המקומות האלה: אז הנה הפיטי, בואו נגיד, באזור הפנים שלי, אזור הראש והגרון שלי, מקומות מאד שכיחים עבורו להתחיל מהם. הוא שם, אבל אני לא מרגיש כלום בבטן שלי. אין שם פיטי. אז שוב, פשוט נסו שתהיו לכם/ן מודעות בשלב הזה, מודעות למקום הזה בבטן – מודעות למקום בו יש פיטי, ומודעות למקום בו אין פיטי, ופשוט תחברו אותם עם צינור, צינור דמיוני. פשוט תחברו אותם. תראו מה קורה. אתם/ן לא מאלצים/ות שום דבר. אתם/ן לא מדמיינים/ות שום דבר זז. אתם רק מחברים בין שני מקומות בגוף האנרגיה, או מדמיינים מקומות בגוף מחוברים אחד לשני.
  • אני חושב שהזכרתי את זה אתמול – זה מספר שש – אפשר גם לזוז בקלות ובמשחקיות ויחסית באיטיות בין שני אופני תשומת הלב האלה: א) המיקוד החודר, הצר והחקרני ב) היותר רספטיבי. יכול להיות שהתנועה עצמה תעבוד עם הפיטי ותאפשר לו להתפשט דרך הגוף, דרך מרחב הגוף. בסופו של דבר, מה שקורה זה שבכל פעם שאתם/ן חווים/ות פיטי, הוא תמיד כבר התפשט. הוא תמיד ממלא את הגוף כולו. כל כך הרבה מתרגול ג’אנה קשור בזה, זה כמעט כמו ה citta-(לב-תודעה) והחוויה הגופנית, החוויה האנרגטית, העניין של פשוט להתרגל למשהו, עד שהוא הופך לנורמלי, הופך לגמרי נורמלי, כך שאחרי זמן מה, כל פעם שתרגישו פיטי, זה יהיה אוטומטי. זה אף פעם לא רק במקום אחד. זה תמיד מתפשט. תמיד יש מקרים יוצאי דופן, אבל בסופו של דבר זה נהיה די שכיח.
  • ואחרון (זה יהיה מספר שבע), אוקי, לפעמים הפיטי לא מתפשט. ניסיתם/ן את כל זה, והוא לא מתפשט. אל תדאגו בקשר לזה! פשוט תהנו מאיפה שהוא נמצא, ותיכנסו לשם. כן, אוקי, הוא פה בסביבה, באזור הגרון והראש שלי או איפה שלא יהיה. ניסיתי את כל שאר התעלולים האלה. הוא לא מתפשט. פשוט תיכנסו לעניין ותהנו מזה. אל תדאגו. תהנו מזה. ולמעשה זה ממש, ממש חשוב – ממש חשוב.

ואל תדאגו גם, אתם/ן יודעים/ות, בקשר לזה שהבודהה אומר, “אין להותיר אף נקודה בגוף לא נגועה.” זה לא כאילו שצריך לעבור על כולו ולהגיד, “ובכן, איך מרגישה זרת כף הרגל השמאלית שלי?” לא צריך להישאב כל כך אל מעין דימוי או תמונה אנטומיים של הגוף. זה באמת יותר העניין של המרחב הכולי. אם עדיין יש לכם/ן תחושה של אצבעות רגליים נפרדות, גם זה לא משנה, אבל היא בהחלט לא חייבת להיות כזאת. זה יותר עניין של תחושה של המרחב הכולי, תחושה של גוף האנרגיה כולו, לאפשר או לעודד בעדינות את הפיטי למלא את המרחב השלם הזה בדרכים שונות.

כך או כך יש תנועתיות בג’אנה, של התמוססות הצורה של הגוף. עכשיו, אנשים הם שונים זה מזה. עבור אנשים מסוימים, זה קורה – אני לא בטוח ברמת האחוזים, אבל עבורי, בהחלט, זה קורה בג’אנה הראשונה. זה חלק מהמאפיין של הג’אנה הראשונה: התחושה שהגוף נהיה קצת כמו במשחקים הקטנים ששיחקנו. הוא נהיה די אמורפי, אור לבן מלא בפיטי. אין ממש תחושה של – אני יכול למצוא כאן את בהונות הרגליים שלי ואת כל השאר. אבל אנשים הם שונים. בכל אופן יש תנועה לעבר התמוססות צורת הגוף, מה שאומר שאין צורך לדאוג כל כך בנוגע לשאלה “האם הפיטי נמצא בכף הרגל שלי?” או שום דבר בסגנון. זו יותר תחושה של “כן, זה ממש ממלא את המרחב הכולי, את החוויה הכולית, את חוויית הגוף.”

שוב, חזרה לנושא התפיסה. באמת, אחת הדרכים להבין את מה שקורה בג’אנה הראשונה היא חוויית הגוף, תפיסת הגוף הופכת לפיטי. חוויית הגוף שלי היא חווית גוף של פיטי, מרחב של פיטי. בג’אנה השנייה, הגוף (רופה: ארבע הג’אנות הראשונות נקראות רופה-ג’אנה, כלומר ג’אנות ‘הגוף’) הופך לשמחה. ואם אתם/ן עדיין עובדים/ות עם הנשימה, גם היא במובן מסוים אלמנט של הגוף, הנשימה הופכת לשמחה. אני נושם שמחה לתוך גוף של שמחה. בג’אנה השלישית, זו הופך למעין שלווה; ברביעית, זו דממה מוארת, וכולי. [59:01] אז המרחב האנרגטי, מרחב גוף האנרגיה הופך לדברים האלה. הגוף הופך להם. אז ישנה התמוססות הדרגתית של צורת הגוף על פרטיה. הגוף מתמוסס, אפשר לומר.

אוקי. לפעמים מה שקורה לאנשים מסוימים – ושוב, זה אישי; ישנם הרבה סוגי תנאים שונים ודברים שקורים לאורך זמן – אבל לפעמים מה שקורה, זה שיש יותר מדי. זה מרגיש כאילו יש יותר מדי פיטי. או שהפיטי מרגיש – “זה יותר מדי לשאת. זה כל כך אינטנסיבי או חזק או נעים.” דבר אחד הוא חשוב במיוחד כשזה קורה. בדרך כלל, כשזה המקרה, מה שצריך לקרות זה יותר היפתחות. זה ההיפך. אם אני מרגיש, “זה יותר מדי בשבילי לשאת. זה חזק מדי. אני לא יכול להתמודד עם זה,” אז למעשה, יש איזו התכווצות של הישות, איזו סלידה, איזו החזקה קלה; אני הודף, כאילו אני מנסה להדוף ממני מים. זה יכול להיות מאד, מאד עדין. הדבר העיקרי לעשות כשזה מרגיש כך, או כשאנחנו חושבים/ות, “זה חזק מדי,” זה לפתוח: לפתוח את מרחב גוף האנרגיה. להיפתח לזרימה של הפיטי. הרבה פעמים לפיטי יש מין זרם משלו; הרבה פעמים זה זרם שזורם כלפי מעלה, במעלה הגוף. יותר היפתחות – לפתוח אפילו יותר. סובבו את חוגת ההיפתחות על ’11’, 150 אחוז. יותר היפתחות, יותר התמסרות, יותר שמיטה. ההיפך ממה שתרגישו שאתם/ן רוצים/ות לעשות, כשזה יותר מדי. אתם/ן צריכים/ות ללכת לתגובה האנרגטית המנוגדת לאינטואיציה.

לפעמים, בשיחות שלי עם אנשים, פיטי יכול להיות קצת כמו – אנלוגיה שלו יכולה להיות מים זורמים במורד הר, כמו לייצר נהר במורד הר. וכשזה מתחיל, בשלבים הראשוניים, לפעמים זה יכול להיות נורא מהיר. ואז זה פוגש בסלעים בדרכו למטה. ובמקום בו זה פוגש בסלעים, נוצרים המים הלבנים האלה, נכון? אשדים וקצף וכאלה. שני דברים כאן:

  • אם אשים עוד סלעים במסלול שלי בגלל שאני לא אוהב את זה, בגלל שאני לא רוצה שזה יהיה כל כך אינטנסיבי, מה אני אקבל? אלא אם כן אשים שם סכר. אבל בואו נגיד שפשוט אי אפשר. מה אני אקבל? אני הולך לקבל יותר אשדים. אני הולך לקבל יותר קצף. אני הולך לקבל יותר. אני צריך לעשות את ההיפך: להיפתח, להתמסר, לשמוט, באמת כמו “אוקי, כמה אני יכול לפתוח את הגוף שלי?” זה כמעט ככה: רק לפתוח את החזה, להיפתח. פשוט לגמרי לתת לו לזרום דרכו. ולעיתים קרובות הוא רוצה לזרום דרכי, ישר למעלה והחוצה מהראש. פשוט לפתוח, לפתוח, לפתוח. בדרך כלל, בנקדה הזו יש מידה מסוימת – בין שמעודנת או לא כל-כך מעודנת – של סלידה והתכווצות, וזה גורם לבעיה. בנוסף זה גם מאט את התקדמות הנהר הזה, כי הנהר, בעוד שהוא זורם במורד ההר, בעוד שהוא מתפתל לו, הוא ימצא את דרכו בטבעיות למים שקטים יותר. ככל שפיטי מתפתח – אמרתי את זה כבר באופן עקיף – הוא הופך שקט יותר באופן טבעי.

אלה הם שלבי התרגול שבו נרגיש “זה באמת יותר מדי. זה אינטנסיבי מדי.” זה בדרך. זה רק שלב. מה שאנחנו רוצים זה, “אוקי, ובכן, איך אני יכול לעזור לשלב הזה לעשות את שלו?” סלידה והתכווצויות לא עוזרים לו לעשות את שלו. זה ההיפך: אני צריך להיפתח, להיפתח, לתת לו לזרום. ויכול להיות שתצטרכו לשאת את זה שהוא סופר אינטנסיבי. שוב, מישהו אחר עשוי לתת את יד שמאל וימין שלו בשביל רמה כזו של עונג. אבל עלינו להיפתח, להיפתח, להיפתח, וזה יעבור דרך הדבר שלו, וזה יירגע. לפעמים, אפילו עצם ההיפתחות ברגע הזה מרגישה טוב כי ההתכווצות היא המקום בו זה מתחיל להפוך ל”אני אפילו לא בטוח שזה נעים בכלל.” זו גם הסלידה שצובעת את החוויה. אז תיפתחו, תיכנעו, תשמטו. באמת, מה המשמעות של לעשות את זה? תמצאו דרכים לעשות את זה.

  • ואז, כשעשיתם/ן את זה, תמצאו את העונג, תמצאו את העונג, תמצאו את העונג. אז שני דברים: (1) להיפתח, לשמוט, להתמסר ו-(2) למצוא את העונג. וזה בדרך כלל כבר יסדר הכול. [1:03:42] זה צריך לעזור לכם באותו הרגע, ללא ספק, ואז זה גם אמור לעזור לתהליך כולו להתפרש ביותר חופשיות ומבלי להיתקע במקום כזה לזמן מה. ולפעמים, מתרגל/ת – או שהפיטי יהיה כל כך חזק שהוא/היא ירגיש/ו “אני לא בטוח/ה שזה נעים בכלל”. או שזה לא כל כך חזק; ואומרים, “אני לא בטוח/ה שזה נעים.” שוב, לשחק עם התפיסה: למעשה אתם/ן יכולים/ות להחליט לראות את זה כנעים. פשוט תחליטו לראות את זה כנעים. פשוט תשחקו עם זה. תשחקו עם התפיסה. אנחנו חוזרים/ות לרעיון הזה של גמישות, לשחק עם תפיסה. בסמאדהי, בג’אנה, כל המערכת היא כל כך רגישה, כל כך רגישות לתנודות הזעירות האלה בדרכי ההסתכלות, בהשקפה, ברמות המאמץ, וכולי.

עכשיו, לפעמים, שוב, פיטי יהיה מאד חזק, אפילו למשך כמה ימים, או שסוקהה, שמחה, תהיה חזקה, ויש שאלה כאן: “האם עלי להזיז את הגוף? יש כל כך הרבה אנרגיה. כדאי לי להזיז אותו איכשהו? לרקוד? בא לי לרקוד.” יש עליזות, ויש פיטי, והבן-אדם רוצה לרקוד. והשאלה היא, “האם לעשות את זה?” או כשיש הרבה סוקהה, אנשים יכולים פשוט לצחוק ולצחוק ולצחוק בקול רם. “או האם לא כדאי לי לרקוד ולא לצחוק כל כך הרבה, ודווקא לתת למשהו להיאסף?” באופן כללי, אני נוטה לעבר, “לא, תנו לזה להיאסף,” בגלל ששוב, אם לחזור למה שאמרתי קודם הרבה פעמים, רובנו, כבני אדם, למעשה לא ממש נתנו לאנרגיה להיאסף, לא ממש אפשרנו לשמחה להיאסף. אנחנו לא יודעים מה זה כשגוף האנרגיה מתמלא ככה עם שמחה, ולהרשות לה להתאסף ולהתעצם ולתת לה לעשות את העבודה האלכימית שלה.

עם זאת, לפעמים זה ממש מועיל למתרגל/ת, ובגלל כל מיני סיבות, לרקוד או לזוז, כל דבר, בגלל שלפעמים, בחיי אותו/אותה מתרגל/ת, והאישיות שלהם/ן, יש איזה הרגל של להחזיק את הגוף. והגוף קצת נוקשה, או שיש איזושהי עכבה בכל הקשור בתנועה. או ביחס לצחוק, יש מתרגל/ת שלא ממש צוחק/ת – כאלה שלעולם לא תראו מצחקקים/ות. הם/ן לא צוחקים/ות. הם עשויים/ות – אם משהו מצחיק נניח – טיפה, אבל הם לא מתמסרים/ות לצחוק בדרך כלל. למה זה כך? אולי, לפעמים, ישנה עכבה רגשית קלה. זה עניין אישיותי. יש מעט נוקשות או חוסר-נזילות. אז לפעמים, למעשה, עבור מתרגל/ת מסוים/ת – זה לא מזג אוויר המעולה ביותר, אבל זה לא אומר שאי אפשר לצאת החוצה לשדות ולרקוד בגשם. ואם זה צריך לזוז, תעשו את זה, מה שזה לא יהיה. עם זאת, הסכנה היא שנבזבז את האנרגיה שנבנית, נבזבז את הפיטי, ונבזבז את השמחה שנבנית, ואז הם לעולם לא ממש יבשילו לכדי ג’אנה. אז זו עשויה להיות שאלה מורכבת, אבל אפשר להתנסות איתה. להתנסות עם שתי האפשרויות, אם זה מרגיש רלוונטי. עבור הרבה אנשים זה לא יהיה רלוונטי. באנלוגיה מקודם, הקַבָּל לא אוסף מספיק אנרגיה. והוא לעולם לא ממש מאפשר לכם/ן להיכנס לג’נאה. אבל אנחנו רוצים/ות, כפי שאמרתי, ללמוד לאפשר לדברים להתרחב, לזרום, למלא את הישות, ולעשות את העבודה שלהם מבפנים.

שוב, בנושא פיטי ממש חזק, מה שיכול לפעמים לקרות לאנשים מסוימים – למעט אנשים – זה שהפיטי חזק מאד, או שהאנרגיה נהיית חזקה מאד, והגוף הפיזי מתחיל לרעוד: סוג של רטט, או רעד, או טלטלה, או משהו בסגנון. וזה דבר די חשוב כאן. יש אנשים עם ההשקפה, “אה, זה קתרזיס. את/ה משחרר/ת משהו.” וכולי. בתור מי שהיה לכוד בכל זה במשך אי אילו שנים, אני מרגישה שזה ממש חשוב. זה חשוב שתהיה ההשקפה הנכונה והגישה הנכונה. [1:08:31]. מה שיכול לקרות עם סוג כזה של תזוזות זה שהן בקלות יכולות להפוך להרגל. והגוף פשוט מתחיל לרעוד במדיטציה בקביעות, או להיטלטל, או מה שלא יהיה. במקרה שלי, הגוף היה עושה את זה אפילו כשהקשבתי למוסיקה. הוא התחיל לעשות את זה כל הזמן. נוצר איזה לופ קבוע.

אוקי, זה שונה מסוג התנועה הגופנית שחלקכם מכירים, שקורית למשל כשפיטי מופיע, והראש נשען אחורה בגלל הזרימה למעלה. חלקכם מכירים את זה. למעשה, עשיית התנועה הזו מביאה את הפיטי. אבל אני מדבר על משהו אחר. אני מדבר על סוג של רעידה או טלטלה כמו שאמרתי. השענת הראש אחורה היא לא בעייתית. אם אתם/ן יכולים/ות לא לעשות אותה – לי יש הרגל רע; אני עושה את זה, אז עשו מה שאני אומר ולא מה שאני עושה! אבל זה הרבה פחות בעייתי.

אבל נושא התנועה – והרעידות – הוא חשוב למעשה. שוב, אולי תוכלו להשתמש קצת בדמיון. הדבר הראשון הוא, תראו אם תוכלו להשאיר את הגוף הפיזי דומם במהלך מדיטציה. עבור הרבה אנשים, שום דבר כזה לא הולך לעלות; זה לא עניין. אבל אני אומר את זה כי זה כן עניין עבור אנשים מסוימים. האם אני יכול להשאיר את הגוף הפיזי דומם? ואולי תניחו כוונה עדינה אך נחושה שכך יהיה בתחילת המדיטציה. אבל באופן כללי, אני מנסה להשאיר את הגוף הפיזי דומם, ובמקום לאפשר לאנרגיה להזיז את הגוף הפיזי, מה שאני עושה זה לאפשר לה להזיז אנרגיה במרחב גוף האנרגיה, ואפילו החוצה ממנו. אז שוב, אולי, מטפורית – או כאנלוגיה, זו אנלוגיה גרועה – בואו נגיד שיש יותר מדי מים ולחץ מים בצינורות האנרגיה הפנימיות, והצינורות מתחילים להתפוצץ ולשקשק את המבנה כולו. מה שאנחנו צריכים/ות לעשות זה לפתוח את הצינורות, לייצר צינורות גדולים יותר. לאפשר ליותר לזרום. אז שוב, תדמיינו את הגוף שלכם נפתח, נפתח לזרימת האנרגיה, את פתיחת הערוצים, הזרמים, כדי שהאנרגיה תוכל לזרום, לאפשר את התנועה הפנימית כביכול של אנרגיה במקום את תנועת הגוף הפיזי. ובדרך כלל תמצאו שזה כבר מסדר את העניין כולו.

לפעמים, שוב, האנרגיה רוצה לצאת החוצה, והיא עשויה לרצות לעוף מתוך צ’אקרת הכתר ולרדת למטה כמו מפל, או משהו בסגנון. אז תשתמשו בדמיון. אולי היא רק רוצה להתנועע בפנים. אולי היא רוצה לצאת החוצה. איך היא רוצה לנוע? מה מרגיש טוב? מה נותן הרגשה של קלילות והרפיה לתחושת ה’יותר מדי’, כך שהגוף הפיזי לא יצטרך לזוז, כי האנרגיה יכולה לנוע? כשהאנרגיה יכולה לנוע כמו שצריך, מבלי להיתקל במחסומים ותקיעויות, אז הגוף הפיזי לא צריך לזוז כל כך, או אפילו בכלל לא. אז שוב, האנרגיה עשויה לרצות לנוע בכל כיוון שהוא: היא עשויה לרצות להתעופף לכיוון ההוא, או ההוא, או למעלה, או מה שלא יהיה. פשוט תגלו – מה היא רוצה לעשות? ותנו לה לעשות את זה; דמיינו אותה עושה את מה שהיא רוצה לעשות. והיא תעשה את מה שהיא רוצה לעשות, ואז הגוף הפיזי לא יצטרך לזוז.

הרבה פעמים, משהו כזה קורה כשיש אפילו מעט מאמץ-יתר. בהחלט יותר סביר שהוא יקרה כשישנו מאמץ-יתר. או בואו נגיד שלסוגי גופי אנרגיה מסוימים – לגמרי סביר שזה יקרה אם ישנו מאמץ-יתר. לאנשים אחרים יש סוגים אחרים של גופים אנרגטיים, והם יכולים להפעיל הרבה מאמץ, וזה לא יקרה. הם לעולם לא יחוו משהו כזה. אבל עם סוגים מסוימים, למעט מאמץ-יתר יכולה להיות השפעה עצומה. למאמץ-יתר קל עשויות להיות השפעות מעודנות במדיטציה, כל מיני סוגים של השפעות מעודנות, אבל עשויות גם להיות לו השפעות דרמטיות. כך שלפעמים כל עניין התנועה הזה הוא לא קתרזיס או שום דבר בסגנון: אלא פשוט קצת יותר מדי מאמץ. שום טיהור; פשוט מאמץ-יתר ששם יותר מדי לחץ אנרגטי על כל המערכת. ויש לו השפעה.

מה המשמעות של זה? על מה זה מצביע? שוב, אולי כדאי לי לשחק עם מידת האינטנסיביות. מה זה אומר להרפות קצת מדוושת האינטנסיביות? מה זה אומר להיות רק קצת פחות מכווץ בגישה שלי, לאופן בו גוף האנרגיה שלי נמצא במדיטציה, להפנות תשומת לב קצת יותר רחבה, להיכנס למצב יותר רספטיבי ופחות חקרני? כל הדברים האלה ישפיעו, הם כולם חלק מהמאמץ וגם מהנסיגה המעודנת מהמאמץ, ותהיה להם השפעה על כל עניין הרעידות.

[1:13:43] לפעמים, מתרגלים/ות שעשו הרבה מדיטציית תובנה חוו הרבה סוגים של מצבים – שוויון נפש עמוק, או מודעות רחבה, דברים בסגנון הזה – ואז בהגעה לתרגול ג’אנה, כשהם/ן שומעים/ות על פיטי ועל הג’אנה הראשונה, ועל הג’אנה השנייה עם כל השמחה התוססת שלה, או מה שזה לא יהיה, יחשבו: “טוב, למה שאטרח עם פיטי אם שוויון נפש הוא אפשרי? הרי אני מכיר/ה שוויון נפש. למה לטרוח עם פיטי?”, והם עשויים/ויות לחשוב, “טוב, שוויון נפש זה כל מטרת התרגול, נכון? אז למה לי לטרוח עם פיטי? אנחנו מנסים/ות להגיע לשוויון נפש. אז למה לי לטרוח עם פיטי ועם סוקהה, עם הג’אנה הראשונה או השנייה, או מה שלא יהיה? הרי שוויון נפש הוא המקום אליו אנחנו הולכים/ות.”

שוויון נפש הוא לא המטרה. הוא חד-משמעית לא המטרה, ואין לטעות בשוויון הנפש ולחשוב אותו להתעוררות. זה ממש, ממש חשוב. שוויון נפש הוא לא ‘ה-מטרה’. הוא חלק חשוב מהתמהיל, מהמנעד של מה שאפשרי עבור הישות, אבל הוא לא ‘ה-מטרה’ ובהחלט לא שווה ערך להתעוררות. התעוררות איננה שוויון נפש. התעוררות היא, אם נרצה לסכם אותה, הבנת הריקות – הבנת הריקות של הכול. וההשלכה של ההבנה הזו היא שאחריה אפשר להסתכל על דברים בדרכים שונות. למה? בגלל שאובייקט מתקיים באופן בלתי תלוי מהאופן שבו התודעה תופסת אותו. מכאן, שכשמתרגל/ת תופס/ת את זה, ומשתחררת האפשרות לגמישות מוחלטת של צורות הסתכלות, שאפשר גם לתרגל אותה, ולפתח את המשחק איתה, צורות שונות של משחק, משחק עם תפיסות – זו התעוררות. התעוררות איננה שוויון נפש. [1:15:30]. ומכאן, שוב, לתרגל את גמישות התודעה, גמישות מצבי התודעה, גמישות התפיסה, משחק עם התפיסה – כשאנחנו עושים/ות את זה, אנחנו מתרגלים/ות למעשה את הדרך שדומה למטרה, שדומה להתעוררות, כי אדם ער מכיר בריקות של הכול, וכל שנותר לו, והוא יודע את זה, כל שנותר לו הוא האפשרות והגמישות של צורות הסתכלות שונות. כך שבלתרגל את זה, אתם/ן למעשה מתרגלים/ות צורה של הרהור ושל תרגול בדרך שדומה להתעוררות, בניגוד לפשוט לתרגל שוויון נפש, ו”אני מנסה להיות שווה נפש ביחס להכול כל הזמן.” זו לא התעוררות. וזו אפילו לא פסיכולוגיה בריאה במיוחד, הייתי אומר.

בנוסף לפעמים, מתרגל/ת עשוי/ה להגיד, “למה לי לטרוח עם פיטי? למה לי לטרוח עם סוקהה?” לפעמים ישנן נטיות פסיכולוגיות, דפוסים, הרגלים. פיטי וסוקהה, במובן מסוים, הם מציקים. במובן מסוים הם מטרידים. הם לא שלווים. הם פותחים דברים. הם מסעירים. הם זזים להם והם עושים דברים. ולפעמים זו אפילו לא מחשבה דהרמית, או שמתרגל/ת משתמש/ת במחשבה הדהרמית, אבל הכוונה, הסיבה לשימוש בה היא כי הפסיכולוגיה של המתרגל/ת היא כזו שלא רוצה שיפריעו לה: “אני פשוט רוצה שהכול יהיה רגוע, רוצה שהרגשות יהיו תחומים ובשליטה. אני רוצה להרגיש להפגין רגש רק עד טווח מסוים.” וזה עשוי להיעשות או להיות הרגל או דפוס. זה כל מה שהנפש שלי מכירה. זה כל מה שהנפש שלי מאפשרת, את הטווח הזה. ולכן כל הגודש הזה של דברים שעולים – “הממ, לא מת/ה על זה.” אז מה בעצם קורה שם?

אני חוזר למשהו שכבר אמרתי, אבל הוא חשוב. הוא ממש, ממש חשוב. אנחנו יכולים להבין פיטי כאנרגיה, כך שכשגוף האנרגיה לא חסום – אם דרך פתיחות הלב, פתיחות הנפש, או שגוף האנרגיה איננו חסום בגלל שצורות הסתכלות של תובנה מאפשרות שחרור של היאחזות (היאחזות גורמת להתכווצות, כך שעם שחרור ההיאחזות, יש שחרור של התכווצות, וכך גוף האנרגיה הוא באופן טבעי לא חסום) – כשגוף האנרגיה איננו חסום, אז באופן טבעי, מערכת גוף האנרגיה האנושית תחווה זרימה נעימה של אנרגיה. הגוף יחווה פיטי באופן טבעי. אז אנחנו יכולים/ות להבין פיטי כאנרגיה. ואנחנו יכולים/ות גם להבין פיטי כאנרגיה במובן שבו, במצב של ריכוז, אני לא מפזר אנרגיה דרך הסחות דעת, כשהתודעה הולכת לה לכאן ולכאן, חושבת על זה או על זה, נתפסת בזה ובזה, הצליל הזה, הצליל ההוא, מה שלא יהיה. ומכאן שהאנרגיה מתאספת באופן טבעי, כמו קַבָּל חשמלי.

אז אנחנו יכולים/ות להבין פיטי כאנרגיה, אבל כפי שאמרתי כבר אי אילו פעמים, צורת הבנה טובה, אמיתית, פורייה ומיטיבה יותר, צורת הבנה שמתמזגת טוב יותר עם שאר הדהרמה, שהיא גם צורת הבנה של כל שאר הדהרמה, היא להבין פיטי כדרך לתפוס את הגוף. זה לא באמת ‘אנרגיה’. וזה לא קשור ל’לפתוח צ’אקרות חסומות’ או ‘ערוצי אנרגיה’. וזה לא קשור ל’איסוף אנרגיה’. פיטי הוא צורת תפיסה של הגוף. זו תפיסת גוף. [1:21:41]. זו מיומנות של תפיסה. השגה של תפיסה, כפי שהבודהה עשוי לומר. זו אמנות של קוסם. פיטי הוא צורת תפיסה של הגוף. שוב, אתם/ן אולי כן ואולי לא מבינים/ות עד כמה זה משמעותי, אבל אני רוצה לפחות לטמון את הזרעים.

דבר אחרון, כמה דברים אחרונים: פיטי הוא מרכזי לג’אנה הראשונה. הוא המאפיין הכי חשוב בג’אנה הראשונה. לג’אנה הראשונה יש חמישה מאפיינים ופיטי הוא מרכזי: (1-2) ויטקה-וויצ’רה ((vitakka-vicāra ועוד אדבר על כך; כשקראתי את הרשימה של הבודהה, תרגמתי את זה כ’חשיבה’. נחזור לזה. זה קצת – איך אומרים – שנוי במחלוקת, התרגום של זה. אבל בכל אופן, חמישה אלמנטים: ויטקה-וויצ’רה, או לפעמים, מה שבטח שמעתם “תשומת לב ראשונית ומושהית” – לא משנה. פשוט נגיד ויטקה-וויצ’רה. (3) אקגטה (Ekaggatā). אני אסביר את כל זה מחר, אחדות ההתמקדות או התמקדות בנקודה אחת, בואו נגיד – גם זה תרגום מטעה, לא משנה. ושני אלמנטים נוספים, (4) פיטי ו- (5) סוקהה. דיברנו על פיטי, והמשמעות של סוקהה היא שמחה. אלה הם חמשת הרכיבים של הג’אנה הראשונה.

בדרך כלל, הם נוצרים ונתפסים, בין שבמודע או לא, בסדר מסוים. במילים אחרות, אתם/ן עובדים על הויטקה-וויצ’רה שלכם/ן, אתם עובדים על תשומת הלב הראשונית והמושהית למושא המדיטציה.  במשך זמן, אתם/ן די מתמקדים בנקודה אחת או ספוגים בה או משהו, אקגטה. ופיטי וסוקהה עולים כתוצאה. אז ישנה תנועה מריכוז ומרכיבי הריכוז לעבר הופעה של פיטי וסוקהה. זה מעולה.

אבל לפעמים אפשר לעבוד אחורה, בכיוון ההפוך: הנה הם חמשת המאפיינים. מה מהם זמין לי כרגע? ולפעמים אנשים אומרים, “אה, אצלי – כל פעם שאני חושב/ת על הבן אדם הזה, או כל פעם שאני חושב/ת על הדבר הזה, שמחה מופיעה.” זה אחד האלמנטים של הג’אנה הראשונה. זה אפילו לא אלמנט מרכזי. פיטי הוא האלמנט המרכזי. “אבל כל פעם שאני חושב/ת על הבן אדם הזה, שמחה עולה.” אם אתם/ן מיומנים/ות, אז השמחה הזו – אני פשוט משתהה איתה והביטו וראו, פיטי נמצא שם יחד איתה, ואז אל תנסו לחמוס אותו, והפיטי ייבנה. ישנם חמישה מאפיינים. מה זמין? אני יכול להתחיל מכל אחד מהם, במובן מסוים. אני עובד אחורה. זה העיקרון של לעבוד אחורה, של “לאן אני מנסה להגיע?”, במקום להחליט מראש מה צריך להדגיש ומכאן מה רלוונטי. איזה מאפיין אני מדגיש כדרך להיכנס פנימה עכשיו, אם אנחנו מדברים על הג’אנה הראשונה? ובכן, שניהם: אני יכול לתפוס אותם בכיוון אחד, קדימה, במובנים של הקשרים הסיבתיים שיש ביניהם, או שאני יכול לתפוס אותם אחורה. יש לי חמישה מאפיינים. אז בואו נראה לאיזה מהם יש לי גישה כרגע, איזה מהם יש לי אפשרות להצית קצת, לעורר, ומתוך זה, שאר המאפיינים הנותרים יתעוררו גם הם.

אם נחזור לשתי הגישות הרחבות, ריכוז או עבודה עם גוף האנרגיה – אז במובן מסוים, עבודה עם הגוף כולו ועם גוף האנרגיה מלכתחילה זו דוגמה לעבודה אחורה, במידה מסוימת, מכיוון שארבע הג’אנות הראשונות – מה שמכונות הרופה-ג’אנה, רופה משמעו גוף או צורה – כל ארבעתן קשורות במה שאמרנו מתוך דוגמאות הבודהה, “אין להותיר אף נקודה מהגוף לא נגועה בשמחה, הנאה או עונג”, “להרוות, להספיג, להשרות, להטביל את הגוף כולו.” כל ארבע הג’אנות הראשונות מערבות את הגוף כולו, מודעות גוף אנרגיה. לכל אחת מהן יש טעם שונה, טעם מרכזי שונה של מודעות גוף האנרגיה. אז אם אנחנו מתחילים עם מודעות גוף האנרגיה, אנחנו גם קצת מאמצים את עיקרון ה”בואו נתחיל הפוך ונלך אחורה.” במקום להתחיל עם נקודה, נתחיל עם הדבר כולו, הרי ממילא נגיע בסופו של עניין לדבר כולו.

אז בחזרה לנושאים האלה (נקודה אחרונה וסיימנו), לשתיים האלה (מה שאמרתי כבר בתחילת השיחה) – לשתי הגישות הרחבות. או שאת/ה (1) בוחרים/ות נקודה, מושא, ומתרכזים בהם, מתרכזים/ות בהם באינטנסיביות ובעדינות, כל הכיווניות מופנית אליהם וכולי. כך שאתם/ן מתרגלים/ות ריכוז במשהו, ריכוז יציב במשהו. זו שיטה אחת, או (2) יש את השיטה השנייה של להתחיל עם גוף האנרגיה כולו ולאסוף את הנעימות שם.

אבל בכל רגע נתון, אפילו – בואו נגיד שאתם/ן חדשים/ות לג’אנה השנייה. שמחה היא מושא די מעודן. היא עשויה להיות מאד תוססת ואינטנסיבית, אבל ככל שדברים נרגעים, היא למעשה אובייקט די מעודן. ואפילו אם צורת העבודה המרכזית שלכם/ן הייתה גוף האנרגיה, ואפילו לא ממש חשבתם/ן על זה כעל ריכוז, עדיין, לפעמים, תצטרכו גם לתרגל ריכוז. לפעמים תגידו, “אוקי, אני צריך/ה ללמוד איך להישאר יציב/ה ומרוכז/ת במושא העדין הזה שהוא שמחה.” ויהיו פעמים אפילו בהן הכוונה והדגש שלכם/ן יהיו הריכוז. ויהיו פעמים שבהן הדגש שלכם הוא יותר על להפיץ ולהנות משאר הדברים, או על תפיסה – על משחק, כמו שאמרנו. כך שבכל רגע נתון, בתרגול הג’אנות, הדגש יכול להשתנות, וזה לגמרי נכון והולם. ולפעמים זה לא ממש עובד, ותגידו, “אוקי, אני פשוט מתרגל/ת ריכוז כרגע.” אבל זה לא כל מה שאתם/ן עושים/ות. אתם/ן רואים/ות את זה כדגש אחד מיני רבים בתוך מנדלה שלמה של דגשים אפשריים.

אוקי, אז בחזרה למה שאמרתי בהתחלה, שתי הגישות הרחבות – ריכוז לעומת שידול של רווחה באמצעות משחק עם התפיסה וכל זה – כן, הן די נפרדות, אבל לא באמת. ואנחנו ננוע בין שתיהן, וישנם אזורים אפורים. אבל עלינו לנוע ביניהן ולחשוב על כך שבכל נקודה בתרגול הג’אנות, ממש בכל נקודה, זה יהיה רלוונטי. הן לא סותרות זו את זו. [1:28:00].

אוקי? אני חושב שכדאי לעצור במקום לעשות זמן שאלות היום. כן, בואו נעצור כאן. בואו נהנה מקצת שקט ביחד. [שקט]. אוקי, תודה לכולם/ן. אז, זמן לתה. תהנו מהתה. ויהיו כמה שיחות הערב, אז אם אתם/ן בודקים/ות במקרה את הלוח, תסמנו בבקשה, כי יהיו כמה שיחות הערב. עוד משהו? לא? אוקי, תהנו מהתה.

רוב ברבאה: לפתח פיטי, לפתח תחושת רווחה – חלק 2, בתרגום מעין גולדמן

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, ביומו החמישי של הריטריט, תורגמה בנדיבות ובמיומנות על ידי מעין גולדמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשלושה חלקים.


אוקי. בואו נחזור לדרך העבודה עם גוף האנרגיה, דרך העבודה השנייה. מה שדי נפוץ – לא, לא די נפוץ, אלא ממש נפוץ; זה יקרה כל יום בדרגה כזו או אחרת, הרבה פעמים ביום – זה שמשהו בגוף האנרגיה ירגיש לא נוח. זה מרגיש כאילו יש איזו תקיעות או חסימה פה או שם, איפשהו בגוף האנרגיה. זה חלק ממש, ממש נורמלי של החוויה הנורמלית, חלק מהחוויה האנושית. זה יקרה. גוף האנרגיה הוא לא דבר סטאטי. חסימות, השתחררות של חסימות, תקיעויות – כן, יש לנו תקיעויות מאד שגרתיות, אבל אפילו אם אין לנו, יהיו תקיעויות שיבואו וילכו בגוף האנרגיה במקומות שונים. אז במדיטציה, מה עושים עם זה? בגלל שהתקיעות, החסימה, היא לא הולכת להרגיש טוב. היא ההיפך מפיטי, אם תרצו.

  • דרך אחת, שוב, אל תשכחו: היא לפתוח את המודעות. תמתחו אותה על פני כל מרחב הגוף, קצת גדול יותר מהגוף האנטומי. [34:58] מה שקורה כשיש תקיעות, או כל דבר שאנחנו לא אוהבים, זה שתשומת הלב מתכווצת. תפתחו אותה שוב. ועצם הפתיחה שלה עושה משהו. יש כאן תלות הדדית: תקיעות מכווצת את המודעות, פתיחות המודעות יכולה לפעמים לפתוח את התקיעות – דבר ראשון.
  • הדבר השני לשחק איתו במדיטציה אם אתם עובדים עם גוף האנרגיה ועם הנשימה, פשוט תדמיינו את אנרגיית הנשימה עוברת וזורמת ישר דרך התקיעות הזאת. פשוט תדמיינו את זה. [35:38}
  • או שתדמיינו זרם של אנרגיה שפשוט עובר ישר דרכה. זה יכול להיות עם הנשימה; וזה יכול לא להיות עם הנשימה. תשמשו בדמיון. הזרם עשוי לרצות לזרום דרך מה שתקוע. בואו נגיד שהתקיעות היא בגרון שלי. הוא עשוי לרצות לזרום דרך הגרון שלי ולמעלה מתוך הראש שלי, או למטה דרך החלק התחתון של הגוף שלי. האם הוא רוצה לזרום למעלה? האם הוא רוצה לזרום למטה? תרגישו מה מרגיש מועיל. שוב, אתם בסך הכול משתמשים בדמיון כדי לעצב, לפברק, לפתוח את חווית גוף האנרגיה.

נגיד שיש לי תקיעות בצוואר. אני יכול לדמיין את הנשימה נכנסת ויוצאת, לא דרך הפה והאף, אלא ממש נכנסת ויוצאת ישר דרך הגרון, או אחורי הגרון, אחורי הצוואר. אני פשוט מדמיין את זה. או אולי היא רוצה לצאת דרך הצדדים, ככה. והדמיון הזה יכול לפתוח משהו.

  • אם אתם מתרגלים/ות מטא, למשל, ויש לי תקיעות בגרון או איפה שלא יהיה, כל מקום שיש בו תקיעות, מה אם תשחקו עם לדמיין את אותו המקום בו נמצאת התקיעות, לדמיין אותו כמו המרכז ממנו קורנת המטא? זה המקום האחרון שהייתם חושבים/ות עליו, כי הוא מרגיש הכי גרוע והכי תפוס ומכווץ והכי פחות כמו אהבה, אבל פשוט תדמיינו את המטא מגיעה משם, ותראו מה זה עושה.
  • עוד אפשרות – נדמה לי שהיא החמישית, אם אנחנו עורכים רשימה. בואו נגיד, לדוגמה, אני מרגיש תקיעות באמצע הבטן שלי איפשהו – לא, בואו נגיד בעצם שאני מרגיש תקיעות סביב הלב שלי. אבל הבטן התחתונה שלי דווקא מרגישה די נחמד, יש איזו רווחה שם. או שההיפך. לא משנה. יש מקום שמרגיש טוב, טוב יחסית, ואז יש מקום שלא מרגיש טוב. אחד הדברים שתוכלו לעשות זה פשוט לדמיין את המקומות האלה כמחוברים. יש מעין צינור אנרגיה או משהו שמחבר בין המקומות. אני לא מזיז שום דבר; אני לא מושך. אני פשוט מחבר ביניהם בדמיון שלי – המקום שמרגיש טוב והמקום שלא מרגיש כל כך טוב. ואז פשוט רואה מה קורה. אני פשוט מחבר בין שני מקומות בדמיון שלי, מאד בעדינות.
  • ישנה גם האפשרות של: הנה התקיעות, הנה החסימה, הנה אי הנוחות, ואליהן להביא צורת הסתכלות של תובנה שאתם/ן כבר מכירים/ות, ולהתבונן בתחושת התקיעות עצמה, בתחושת החסימה עצמה, עם צורת הסתכלות של תובנה. בהקשר של תרגול סמאדהי, של תרגול ג’אנה, אלא אם דרכי הסתכלות של תובנה היא דרך העבודה המרכזית שלכם/ן, אולי זה יהיה המפלט האחרון, אולי (אני לא יודע אם זה חשוב). אבל בעיקרון, שוב, אלה תרגולים ממש חזקים, ממש חזקים. ולהסתכל על החסימה ככה, מבעד לעדשה של דרך ההסתכלות הזאת, פחות או יותר ימוסס אותה, כל עוד אתם לא – “נו קדימה! תתמוססי, תתמוססי, תתמוססי!” – דוחפים יותר מדי.
  • עוד דבר לומר, שוב, שהוא ממש, ממש חשוב בהקשר של תרגולי ג’אנה וסמאדהי: אוקי, ישנה תקיעות. הנה החסימה. אני לא תמיד חייב להתמקד בהם. אני יכול לשמור את תשומת הלב שלי – אני אצטרך לעבוד על לשמור את תשומת הלב שלי איפה שנעים, איפה שמרגיש טוב, איפה שיש פיטי, אולי, או איפה שפשוט מרגיש בסדר. הנטייה תהיה או להיגרר למקום בו יש הרגשה קשה, לחץ, או חסימה, או להיגרר לגמרי החוצה ולהתחיל לחלום בהקיץ. אבל אם אני יכול לשמור את תשומת הלב שלי – למשל, בדוגמא ההיא, הבטן שלי מרגישה טוב ואזור הלב שלי לא, אני משאיר את תשומת הלב בבטן. אל תישאבו לזה. או שהברכיים שלי כואבות. אל תישאבו לזה. [40:03] פשוט תישארו עם איפה שנעים, ותתמקדו שם, ותיהנו מזה.

עכשיו כשאני אומר “איפה”, “איפה” עשוי להיות מיקום גופני. וגם יכול להיות שהגוף קצת התמוסס, ואז זה מעין מיקום מרחבי. זה פשוט איפשהו אי שם במרחב. אני לא יודע אם “איפה” היא בבירור המילה הנכונה, אבל זה יכול להיות גם תדר. אז זה דומה למה שאמרתי קודם: הנה אי הנוחות, הנה התקיעות, הנה החסימה. במונחים אנרגטיים, זה סוג מסוים של תדר. האם אני יכול למצוא תדר נוסף שפחות קשור במיקום מרחבי ויותר במיקום מנטלי? ואז להיכנס אליו? למצוא אותו, לצלול מתחת, להיכנס אליו? שוב, עם יותר ניסיון של תדרים שונים, ובטח עם יותר חוויות של ג’אנה, זו פשוט הופכת להיות אפשרות שכיחה יותר. היא הרבה יותר נגישה, משהו כזה.

[41:03] רוב מתרגלי תובנה, רוב מתרגלי ויפאסנה, די מאומנים, אם בכוונה ואם מכורח ברירת מחדל, בזה שאם יש משהו קשה בגוף, אם יש דוקהה, כשיש לחץ, כשמשהו מרגיש לא בסדר, כשיש התכווצות, אז לשם הולכת תשומת הלב. ואנחנו מקבלים עידוד לעשות את זה, בדרך כלל, באופן שבו אנחנו מלמדים מדיטציית תובנה. וזה יכול להפוך להיות “טוב, זה מה שאנחנו עושים.” ברגע שמשהו קשה לנו, לשם התודעה הולכת. זו אפילו לא בחירה שאני עושה. המתרגל/ת מבין/ה: “אה, זה בסך הכול הרגל. אני נותן/ת תשומת לב למה שקשה, לאיפה שישנה חסימה, איפה שישנה התכווצות, איפה שיש דוקהה.”

יכול גם להיות שמדיטציית תובנה מושכת אליה טיפוסים ונטיות פסיכולוגיים מסוימים. יכול להיות, אבל זה גם סוג של אימון שקורה, גם ישירות וגם בעקיפין. המוכנות לעשות את זה, המוכנות ללכת לאיפה שקשה, להרגיש את זה, להיפתח לזה, ולעבוד עם זה – היא יקרת ערך. זה דבר כל כך יקר. מוכנות לא מספיקה. יש חשיבות לסוגהמיינדפולנס שאני מביא, בגלל שאני יכול להביא לשם תשומת לב, אני גם יכול להביא לשם סוג מסוים של מיינדפולנס, מה שרק עושה את זה יותר גרוע. ואני נוהג כ”מודט טוב”, ויש לי את המוכנות, שזה מעולה, וזו כוונה טובה. אבל במיינדפולנס שלי יש רק טיפה של סלידה, והיא הופכת את זה לגרוע יותר. או שאני יכול להיות עם זה בדרך שפשוט לא עושה לזה כלום. או שאני יכול להיות עם זה – לתשומת לב ולמיינדפולנס יש איכויות של מיומנות בהן. מיינדפולנס היא לעולם לא דבר אחד. אין דבר כזה “מיינדפולנס טהורה”. למיינדפולנס תמיד יש השקפות, תפיסות, איזה סוג של מערכת יחסים עם אובייקט – טיפת סלידה, או הרבה סלידה, טיפת חמדנות – תמיד יש שם משהו מזה, ואנחנו מדברים על רמה ממש, ממש מעודנת. אין דבר כזה “מיינדפולנס טהורה”. ומה שיגרום לזה לקרות או לא לקרות, מה שיכריע מה יקרה, זה מה יש במיינדפולנס. זה מעולה שאנחנו מוכנים/ות לעשות את זה. כמתרגלי/ות תובנה, כולנו תרגלנו את זה, אני מקווה. מעולה שאנחנו מוכנים, אבל זה גם חשוב מאד – האם יש לי את המיומנות להביא מיינדפולנס שהיא באמת מיטיבה, תשומת לב מיטיבה?

אז כל זה מעולה, אבל עכשיו אנחנו רוצים גם מנעד, כמו שאמרתי בשיחת הפתיחה, מנעד, מנעד, מנעד. בחירה, חופש בחירה – בטח, אני יכול ללכת לאיפה שקשה. אני מוכן לעשות את זה. אני לא פוחד לעשות את זה. בין שזה קצת קשה, בין שזה קשה בדרך זו או אחרת, ובין שזה ממש, ממש קשה, אני מוכן ללכת לשם. ואני מסוגל לעבוד עם זה. ככל שעובר הזמן ואני מתרגל יותר, אני מסוגל לעבוד עם זה בכל מיני סוגי דרכים, בהרבה דרכים. אבל, אני גם מוכן ומסוגל לא ללכת לשם. אני אניח את התודעה כאן, איפה שנעים. ולא אלך לשם. אני מאמן את התודעה להישאר עם הנעים. כשאנחנו נפתחים לתרגול ג’אנה, זה הופך למיומנות די חשובה, וסוג של תרגול נגד הזרם, עבור מישהו שתרגל הרבה מדיטציית תובנה. אז עם האימון, יכול להיות לנו מנעד הרבה יותר רחב והרבה יותר חופש בחירה בנוגע למה אנחנו עושים ביחס לקושי.

אני זוכר שלימדתי את זה כאן בפעם הראשונה לפני שתים עשרה, שלוש עשרה שנים, בריטריט סמאטה (samatha). היו הרבה אנשים שאמרו, “אבל זה לא תרגול נכון! תרגול נכון, התרגול הכי טוב, זה ‘להיות עם מה שיש’. כך שאם כואב, אני צריך ‘להיות עם מה שיש’. ואפילו אם לא כואב, איכשהו הכאב הוא יותר ‘מה שיש’ מאשר המקום שלא כואב.” אבל למרות זאת, או בנוסף לזאת, שוב, לא. אנחנו חייבים לשאול לגבי אונטולוגיה, לגבי המציאות כאן. האם זה באמת ‘מה שיש’? למה אני מאמין בנוגע ל’מה שיש’? או האם זו תפיסה מפוברקת?… התשובה היא ‘כן’. [צחוק]. ואני חייב להבין את זה. אני חייב להיכנס לשם ולעבוד עם דברים ולשחק עם דברים עד שאני יודע בתוך הלב שלי, עמוק בפנים, בתודעה שלי, בחיים שלי, אני יודע: “זו תפיסה מפוברקת.” ואני יודע איך לפברק אותה אחרת. לפחות לפעמים יש לי את היכולת הזאת.

אנחנו רוצים לאמן את פתיחת המנעד. ואנחנו רוצים להבין שיש משהו, יש כל כך מהטבע של המציאות שמעורב בכל זה. עבודה עם ג’אנות – איך היא קשורה לתובנה? היא קשורה לתובנה בכל דרך אפשרית. האם היא באמת אמיתית כמו שאתם/ן חושבים/ות שהיא? מה אמיתי? אלה שאלות יסוד חשובות. אנחנו ננעלים לתוך השקפות מסוימות. לפעמים אנחנו ננעלים לתוך השקפות מסוימות שנובעות מעצם ההקשבה והאימון והחשיבה שלנו בדהרמה.

אז, עשויות להיות, והולכות להיות, תחושות של אי נוחות ושל כאב לפעמים. כפי שאמרנו בתחילת הריטריט, אתם/ן באמת רוצים שלא ללכת לשם יותר מדי, ואדבר על כך עוד מחר. אבל ישנה גם אפשרות לתפוס, לתפוס במכוון, את הלא נעים כנעים. הנה הכאב בברך שלי, אני ישוב במדיטציה, ואני יכול במכוון לשחק עם התפיסה. הנה משפט המפתח: לשחק עם התפיסה. אני יכול לשחק עם התפיסה, ולתפוס את הלא נעים כנעים. אז הנה הכאב בברך. אני מחליט לתפוס אותו כפיטי. עם אימון, זה אפשרי לגמרי. אני מחליט לתפוס אותו כשמחה. כך שמרקם הברך שלי הופך לשמחה. הברך שלי הופכת לשמחה. אני מחליט לראות את זה, עם אימון, כדממה, כדממה מאירה, הברך נעלמה, ומה שיש שם הוא דממה מאירה, יפהפייה. אימון. אימון באמצעות משחק עם התפיסה.

דרך אחת לעשות את זה היא פשוט לגרום ל פיטי להתפשט, והפיטי מתפשט גם לאזור הקשה. זו אפשרות. דרך נוספת היא ישירה יותר, בה אני ממש מביט במשהו, ובגלל שיש לי מספיק היכרות עם פיטי, ובגלל שאני לא נעול לתוך ההשקפה של “מציאות הדבר היא הברך הכואבת” – אז ישנה היכרות עם פיטי, וישנו היעדר של השקפה נעולה בנוגע למציאות, ואז המתרגל/ת פשוט רואה את זה כפיטי, ומכאן חווה פיטי, או שמחה, או דממה, או מה שלא יהיה. מה הבודהה אמר? ” “הישג תפיסתי” ((perception attainments. הג’אנות הן השגות של השקפה. מה הדרך הכי טובה לחשוב על זה? לשחק עם ההשקפה. אנחנו משחקים עם השקפות. וכפי שאמרתי, זה הרבה יותר משמעותי מהשאלה של “זו ג’אנה? או שזו לא ג’אנה? האם הגעתי לג’נאה השלישית? כי מה-שמו מגדיר אותה כ….” – זה נראה כל כך רלוונטי וחשוב. מה שאני מדבר עליו עכשיו, היכולת הזו, ולא רק היכולת, האפשרות, ההכרה, וחוויית האפשרות לעשות את זה עם, למשל, הכאב בברך – זה הרבה יותר משמעותי מאשר עם הגעתי לג’אנה הראשונה או השלישית כמו שצריך. זה הרבה יותר משמעותי. ‘קסם’: אנחנו משתמשים במילה הזאת, קסם.

כל העסק הזה על שאלת המציאות, על ריקוּת (שקשורה ל”מה היא המציאות של הדברים?”), על דרכי הסתכלות, על פבריקציה, על תפיסה (שוב, זו מילת המפתח), על לשחק עם התפיסה – כל זה מהותי לחלוטין לתובנה משחררת. זה מהותי לכל הדהרמה. זה מהותי לתובנה משחררת. וזה הרבה יותר חשוב, כמו שאמרתי, מאשר “ג’אנה שלישית, ג’אנה רביעית” – אתם יודעים, מה שזה לא יהיה – “הגעתי אליה? לא הגעתי אליה?”.

רוב ברבאה: לפתח פיטי, לפתח תחושת רווחה – חלק 1, בתרגום מעין גולדמן

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, ביומו החמישי של הריטריט, תורגמה בנדיבות ובמיומנות על ידי מעין גולדמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשלושה חלקים.


הנושא שאני רוצה לדבר עליו עכשיו הוא פיטי, וסביר להניח שלא אסיים איתו היום, אבל אני רוצה להספיק די הרבה חומר. במובן הרחב ביותר, ניתן לומר שישנן שתי גישות רחבות, או שני מסלולים, בהם מתרגל/ת עשוי/ה לעבוד ולשחק כך שבסופו של דבר עולה תחושת פיטי. לא מדובר בחלוקה של שחור ולבן. האבחנה בין הגישות איננה בשחור ולבן. והן גם לא סותרות זו את זו, בנוסח “אני עושה רק את זה או אני עושה רק את זה.” אבל לכל אדם יש על פי רוב דרך אחת שהיא יותר דומיננטית.

  • גישה אחת היא עבודה עם גוף האנרגיה. למצוא ולעודד כל תחושה של רווחה במרחב גוף האנרגיה, וכמו שאמרתי, לשדל אותה, לטפח אותה. האנלוגיה שאמרתי – אם זו גחלת ואני מנסה להדליק מדורה, מה אני צריך לעשות כדי לייצר את הגחלת הזו? מה אני צריך להניח סביבה? האם לנשוף עליה? האם להגן עליה מהרוח? מה שלא יהיה. מה אני צריך לעשות כדי לגרום לגחלת הזו להפוך לאש, למדורה? במובן מסוים אנחנו מתחילים עם חווית גוף האנרגיה, ובכל דרך שבה אוכל לקבל את החוויה הזו, לעסות אותה, לתמוך בה, לעצב אותה, לעודד אותה, להצית אותה כך שתנוע קדימה לעבר יותר ויותר נעימות, עד שנוצר פיטי, בעצם.
  • הדרך השנייה היא לבחור משהו, לבחור מושא, ופשוט להתרכז באופן חוזר ונשנה במושא הזה. ואם הריכוז נהיה יציב יותר, והאנרגיה מצטברת שם, אז בנקודה מסוימת, פיטי מתפתח בתוך החוויה, בגוף האנרגיה. אז כן, במובן הרחב, יש שתי דרכים.

מה זה פיטי? אני חושב שכבר אמרנו משהו בנושא. אני אחזור עליו בכל אופן. פיטי זה – אני מגדיר את זה כ”תחושה נעימה שמורגשת פיזית, אך שמקורותיה אינם בחושים”. ככה אני מגדיר את זה. וכך, עבור מתרגל/ת, זה יכול לעלות בכל מיני דרכים. ישנם כל מיני טעמים והתגלמויות לפיטי. דיברנו על זה שכל הגוף יכול להרגיש כאילו הוא רוטט, או שחלקים מהגוף יכולים להרגיש כאילו הם רוטטים. למעשה זה יכול להרגיש כמו אורגזמה. יש אנשים שאומרים, “אה, זה מרגיש בדיוק כמו אורגזמה.” זה יכול להרגיש כמו אורגזמה. זה יכול להרגיש כמו משהו הרבה יותר מעודן, כמו סוג של חמימות נעימה, או קלילות נעימה, כאילו את/ה כמעט צף/ה. זה יכול להרגיש כמו גלים של מעין התענגות נעימה, או התלהבות או אקסטזה שעוברת דרך הגוף. יכולות להיות לזה הרבה, הרבה התגלמויות.

אחד הדברים המעניינים בנוגע לאיך פיטי מופיע, זה שהוא מתפתח לאורך זמן, וגם מתפתח בכמה דרכים. דרך אחת (שאולי כבר הזכרתי) היא שכשאת/ה נכנס/ת, בואו נאמר, לג’אנה השלישית, אז החוויה החוזרת של הג’אנה השלישית משפיעה על הדרך שבה פיטי עולה עבורך מאז ואילך. הג’אנה השלישית היא מאד שלווה, רגועה ושקטה באופן יפהפה ויוצא דופן. וזה כמעט כאילו שזה עושה משהו לכל הגוף האנרגטי, או שזה עושה משהו לכל ה- citta (לב-תודעה) או משהו. ומאותו רגע והלאה, בדרך כלל, הפיטי של אותו/אותה המתרגל/ת יהיה יותר רגוע ממה שהוא אולי היה בהתחלה. אז לג’אנות העמוקות יותר יש מעין אפקט רטרואקטיבי על הג’אנה הראשונה שמאופיינת בפיטי. אז זו דרך אחת.

וזה מאד אינדיבידואלי. מה שעוד יכול לקרות, זה, אתם/ן מתרגלים/ות. לדוגמה, בואו נגיד שאתם/ן עושים/ות – אני הולך עם עניין הריכוז, ואני מתרכז בשפה העליונה, קצה האף שלי. אני מתרכז, מתרכז. ואז, הריכוז מתפתח, ולרגעים אני שם לב ל… כמעט כמו ברקים שעוברים דרך הגוף, ברקים של עונג עצום. אבל זה נעלם. זה נעלם בשתי שניות או בשנייה אחת או משהו. או שזה קצת כמו גל, כמו שאמרתי, של התענגות או אקסטזה, או פשוט גל של תחושה נעימה ששוטפת את הגוף או דרכו. אבל כאמור, היא נעלמת תוך כמה שניות, שתיים או שלוש שניות. וזה, במובן מסוים – זה טוב. זה פיטי. זה ללא ספק פיטי. זה מעולה. דברים קורים. נהדר. כשזה קורה, תיפתחו לזה, תהנו מזה. אם אתם/ן עדיין ממש עובדים/ות עם המושא, אתם/ן לא מוכנים/ות לעזוב את המושא המרכזי. אז תישארו איתו – שוב, אם אני ממשיך את הדוגמה, המושא הוא הנשימה. זה (פיטי) נמצא ברקע המודעות שלי. אני בהחלט נפתח לזה ונהנה מזה, אבל אני לא אומר לעצמי אז, “אוו! בואו נתמקד בזה!”. זה עדיין לא מוכן. זה עדיין לא יציב מספיק. זה רק דבר חולף. כן? מה שאנחנו רוצים, ומה שעשוי לקרות מההתחלה, או שעשוי לקרות יותר ויותר עם הזמן, מה שאנחנו רוצים זה פיטי יציב יותר – משהו שנשאר למשך, בואו נגיד, לפחות שתיים או שלוש דקות מבלי להיעלם. ברגע שזה נהיה יציב, ואם אתם/ן בטוחים/ות “זה בטוח נעים,”, אוקיי, אז אתם/ן מוכנים/ות לעבוד עם זה. ואני אתחיל לדבר, בשיחה הזו, [על] איך לעבוד עם זה קצת יותר, אוסיף עוד על מה שנאמר אתמול. אז אנחנו צריכים/ות לחכות עד שזה יחסית יציב, ועד שזה יציב לאורך זמן. אנחנו רוצים/ות שזה יהיה יציב.

אבל בעצם, רק כדי להיות ברור, אנחנו רוצים פיטי וסוקהה. אני זוכר – אני לא יודע כמה פעמים, אבל בלי ספק שתיים שלוש או יותר, במהלך השנים, בשיחות כאן, מישהו או מישהי באו במהלך מה שזה לא יהיה שדיברנו עליו בריטריט, ודיווחו שהם תרגלו, בדרך כלל איפשהו באסיה או משהו, וחוו פיטי, וחוו  סוקהה (זו מילה שאציג; המשמעות שלה היא “שמחה” שמגיעה ממדיטציה; פיטי וסוקהה, או פיטי או סוקהה), והם דיווחו על זה בשיחה, והם נשאלו אם זה היה נעים ואם הם נהנו מזה, והם ענו שכן, ואז למעשה ביישו אותם על כך שהיה להם את זה. המורה – לפי מה שהם סיפרו לי – היה למעשה חמוּר למדי; איכשהו המתרגל או המתרגלת הרגישו מבוישים. והם הרגישו, שנים אחר כך, לעיתים קרובות, די פגועים ודי בטראומה מהאינטראקציה ההיא. ומשהו בכל התרגול שלהם, וגם בכל מערכת היחסים שלהם עם התרגול, נהיה די מעוות בגלל זה. ולעיתים קרובות היה שם – מה שעשוי להפתיע – די הרבה יגון בעניין. משהו שנגע בנפש  שלהם בצורה די עמוקה, שהם היו פתוחים לגביו, משהו מקסים, לא רק הדוקהה הקשה שמשתפים לגביה – מתרגל/ת משתפ/ת משהו מקסים, וזה מבוטל, ובסופו של דבר הם הרגישו בושה לגביו. אז רק כדי להיות ממש ברור, אנחנו רוצים פיטי. אנחנו רוצים סוקהה. זה דבר טוב.

איך פיטי עולה ומופיע? איך נוכל לחשוב על ההופעה שלו? דרך אחת לחשוב עליו היא, אם ניקח, למשל, את המודל שציינתי של שתי גישות רחבות, אם אנחנו חושבים על ריכוז – אני פשוט משאיר את התודעה יציבה בשפה העליונה, בנחיריים התחתונים, וכולי – וככל שהתודעה ממשיכה להישאר שם, מה שלא קורה בשלב הזה הוא שהתודעה לא מפזרת ומכלה אנרגיה דרך מחשבה, דרך הסחת דעת. התודעה אוספת אנרגיה. באלקטרוניקה, יש משהו שנקרא ‘קַבָּל’. אני לא יודע אם אתם/ן יודעים/ות מה זה. זה מין דבר אלקטרוני שכזה שבעצם עושה בדיוק את זה: אוסף מטען חשמלי. אז דרך אחת לחשוב על מה זה פיטי, מנקודת המבט של הריכוז, זה שאתם/ן לא מפזרים/ות אנרגיה. אתם/ן לא מכלים/ות אותה. והיא מתחילה להיאסף.

[9:13] אבל כמו שאמרתי, זה לא רק עניין של למסמר את התודעה שלכם/ן למושא. אתם/ן תצטרכו גם את הזיקוק, את העידון של המושא, אם אתן/ן בוחרים/ות בגישת הריכוז.  פיטי לא יעלה רק מהתבוננות במשהו. צריך את איכות תשומת הלב ואת העידון של המושא ושל תשומת הלב כדי שפיטי יעלה, אם אתם/ן הולכים/ות במסלול הריכוז.

פיטי יכולה לעלות גם פשוט מלאסוף את האנרגיה, למשל, בתרגולים כמו צ’י קונג. למעשה אתם/ן אוספים/ות אנרגיה, והצ’י והפיטי הם מאד קרובים. האם הם נפרדים? האם הם שני דברים שונים? האם הם לא שני דברים שונים? הייתי אומר שזה נמצא על ספקטרום. וככל שאנחנו אוספים את הצ’י יותר ומתחילים להרגיש אותו באופן יותר חיובי, אנחנו יכולים לקרוא לו פיטי. או שהוא הופך לפיטי.

בנוסף אמרנו, עם דרכי הסתכלות של תובנה, שישנה גם התרה, ישנה גם הרפיה מהיאחזות, ובכך, ישנה פחות פבריקציה. יש פחות פבריקציה של תפיסה גופנית. סמאדהי  (samādhi)– אני אחזור לזה; זו נקודה כל כך חשובה. אני הולך לחזור לזה ככל שהריטריט ימשיך. סמאדהי, מה שהוא באמת – או אולי, שוב, הדרך הכי פורה, הכי מיטיבה לתפוס מה זה סמאדהי – היא שכשאנו מעמיקים לתוך סמאדהי, אנחנו מפברקים פחות. ישנה פחות פבריקציה של תפיסה, פחות פבריקציה של העצמי, ללא ספק פחות פבריקציה של דוקהה, בהחלט. יש פחות פבריקציה של העצמי. יש פחות פבריקציה של תפיסה גופנית. ויש פחות פבריקציה של כל תפיסה שהיא. וכל הספקטרום של הג’אנות, אתם/ן יכולים/ות להבין אותו במסגרת אחת. וזוהי הדרך הכי חשובה להבין אותו. והדרך הזו להבין אותו תפתח כל מיני דלתות, בכל הקשור לתרגול הדהרמה כולה ולשחרור.

אז איך פיטי עולה? הוא עולה גם – דרך נוספת היא מבעד לדרכי הסתכלות של תובנה. להרפות מהיאחזות, ומכאן לפברק פחות, ומכאן פחות פבריקציה של הגוף. פיטי, לתפוס את הגוף כפיטי, זו תפיסה שמערבת פחות פבריקציה של הגוף. או שאנחנו יכולים לומר, עוד דרך היא גוף האנרגיה, עבודה עם הגוף האנרגיה כדי לעצב את זה, כדי לפברק את זה ככה שיש הנאה ופיטי. או כמו שאמרתי קודם, יש פשוט פתיחות של הישות, פתיחות של הלב. וזה מאפשר לפיטי לזרום. זה כאילו שפיטי רוצה להיות שם, רוצה לבוא, וזו רק הפתיחות. ברגע שהוא שם, יש לנו גם עבודה וגם משחק לעשות, שזה אומר, אני צריך לגבש את זה, לייצב את זה, להיספג לזה, כדי שזה יוכל להפוך לג’אנה הראשונה, אם מה שאנחנו מדבריו עליו הוא פיטי, להבדיל משמחה או משהו אחר שמרכזי לג’אנות אחרות.

זה מעניין. שוב, תמיד יהיו מקרים יוצאי דופן, אבל זה נוטה להיות כך שאם אני משתמש בשיטת הריכוז, כשהפיטי מגיע, הוא נוטה להתפרץ מאד בפתאומיות ודי באינטנסיביות: “מתרכז, מתרכז. אוקי, אני בהחלט מרגיש שאני בתוך מצב עמוק יותר של ריכוז.” אבל כשהפיטי מגיע, הוא די מתפרץ לתוך חוויית הגוף, לתוך המודעות. או שמתרגל/ת עשוי/ה אפילו למצוא את עצמו/ה בתוך ג’אנה. הכול שם, לא רק הפיטי.

הדרך הנוספת, לעבוד עם (כמו שאמרתי) הגחלת הזאת שאנחנו מנסים/ות להפוך לאש, היא לעבוד עם גוף האנרגיה, זה נוטה להיות – לא תמיד, אבל זה נוטה להיות הדרך בה הפיטי נבנה יותר בהדרגתיות. אז ישנה תנועה הדרגתית יותר לתוך חוויית הפיטי המלאה.

כמה אנשים שמעו את הביטוי, את המונח “ריכוז מקורב” (upacāra-samādhi/ access meditation) ? כן, אוקי, די הרבה מכם. אני לא משתמש בו. אני מתכוון, הבודהה מעולם לא השתמש בו. זה לא ביטוי שהבודהה אי פעם עשה בו שימוש. הוא מגיע, אני חושב, מה- וִיסוּדְּהִימָאגַה  Visuddhimagga), דרך ההיטהרות), שהוא טקסט שאנו עשויים לחזור אליו או שלא, טקסט פרשני שנכתב בערך חמש מאות שנה אחרי הבודהה. אני לא נוטה להשתמש בו. הבודהה מעולם לא השתמש בו. מה המשמעות שלו? ובכן, זה כאילו שאתם/ן יכולים/ות להרגיש, לפעמים, אם אתם/ן מתרכזים/ות, בואו נגיד, בנשימה, בנקודה כלשהי יש סוג של מעבר קוונטי שבו אתם/ן מרגישים/ות כאילו, “אה, עכשיו התודעה באמת התייצבה, באמת מצליחה להתייצב על המושא שלה.” בדרך כלל הנשימה מעודנת יותר בנקודה הזאת, למשל. בדרך כלל דברים מרגישים יותר הרמוניים. אבל זה בסך הכול סוג של סימון נקודה של “כן, אוקיי, התייצבנו קצת.” אתם/ן יכולים/ות להשתמש בזה אם אתם/ן רוצים/ות; אני לא נוטה למצוא את זה מועיל, האמת, אבל זה בסדר. לפעמים אני חושב, טוב, בעצם אני ממש יכול לחשוב שזה יותר העניין שלכל ג’אנה יש את הריכוז המקורב המסוים שלה, ברגע שאתם/ן עושים/ות הרבה תרגול ג’אנות. אבל באמת שזה לא משנה. אם זה מועיל לכם/ן במובן של לקבל איזו תחושה של איפה אתם/ן, לכו על זה. אבל אני לא נוטה להשתמש בזה. לא משנה; אני שמח לדבר על זה אתכם.

עם הנשימה בנקודה מסוימת, אם זו השיטה הזו, כן, יכולים להיות מעין מעברים קוונטיים בנקודות שונות. אז לדוגמה (אני חושב שהזכרתי את זה כבר; בואו נגיד את זה שוב, פשוט תעקבו אחרי הדוגמה שלי), כשהנשימה באף או בשפה העליונה – בנקודה מסוימת, אז ככל שזה מתחיל ללכת טוב יותר, כך האזור הזה מרגיש גדול יותר. זה מתחיל להרגיש כמו, “בעצם, האזור הזה הוא בגודל של כל הראש שלי, או בערך בגודל של כל הגוף שלי.” זו התפתחות טובה. זה דבר טוב. והתנועה הזו שם – היא בדרך. היא חלק מיסוד של התנועה המלאה לעבר חווית גוף כולית של פיטי, או מקבילה אליה, או משהו בסגנון שלה.

עוד הקבלה שאפשר להשתמש בה במקום הקַבָּל היא כמו כשאתם כשאתם/ן מחזיקים/ות זכוכית מגדלת, ואתם/ן תופסים/ות את קרני השמש, ואתם מכוונים אותה לעלים יבשים או משהו. זה הולך להצית את העלים האלה. זה לאסוף את האנרגיה של התודעה. זו דרך שבה אנחנו יכולים/ות לחשוב על זה. לאסוף את האנרגיה של התודעה עד שהיא מציתה פיטי. אבל כמו שאמרתי, זה לא כל מה שצריך. חלק מהאיסוף, חלק מההטענה באנרגיה יהיה איכות תשומת הלב, וזה יותר חשוב מהכמות. דיברנו על זה שלוש פעמים כבר: איכות חשובה יותר מכמות. כמות עדיין חשובה, אבל משנית. וכמות כוללת בתוכה הרבה משתנים.

עכשיו, אנדי שאל שאלה אתמול. אני רוצה לראות – אני חושב שאיבדתי את פיסת הנייר, אבל תראה אם אני עונה על זה עכשיו בזרימה של מה שאני אומר, ואם לא, נוכל… אז דיברתי על לעדן, כמו עידוד בלהפוך דברים למעודנים יותר, או לאפשר לדברים להפוך מעודנים. כשאנחנו מדברים על ריכוז בנקודה אחת, אז המושא – במקרה זה של תחושות נשימה באותה הנקודה – צריך להפוך, או אכן יהפוך, כחלק מהעמקת הריכוז, ליותר ויותר מעודן. ותשומת הלב, בהתאמה, צריכה להפוך מעודנת יותר. אם אני יכול לעודד את כל זה להפוך ליותר ויותר מעודן, זה מעולה. אני בהחלט צריך לעודד את תשומת הלב להפוך ליותר ויותר מעודנת. המושא נהיה מעודן יותר, ותשומת הלב נהיית מעודנת יותר, ואני מעודד את זה.

[16:35] אם אני הולך בדרך השנייה, של לשדל את חווית גוף האנרגיה כולו בהדרגה, אז חוויית התדרים השונים בגוף האנרגיה אולי תכלול תדרים מעודנים וגסים יותר. אנחנו רוצים/ות להיות פתוחים/ות לכל זה. אנחנו רוצים/ות להיות רגישים גם לחוויות המעודנות וגם לגסות. אבל חווית גוף האנרגיה הכולי, בדרך לג’אנה הראשונה – להבדיל מחוויית הנשימה בנקודה אחת שנהיית יותר ויותר מעודנת –לא נהיית מעודנת יותר בדרכה לג’אנה הראשונה. אתם/ן למעשה בונים/ות שם יותר, אז היא פחות מעודנת. עשויים להיות הרבה תדרים בהתחלה, אבל אני בונה יותר, אז החוויה נהיית פחות מעודנת. אז אל תבלבלו ביניהם. הם מעט שונים.

עם זאת כשאתם/ן עוברים דרך כל הג’אנות, ישנו, כפי שאמרתי, ספקטרום של עידון שנפרש על פני שמונה הג’אנות. הג’אנה השלישית היא הרבה יותר מעודנת מהראשונה. הג’אנה השנייה גם היא יותר מעודנת מהראשונה. הג’אנה השלישית יותר מעודנת מהשנייה. הרביעית מעודנת יותר, וכולי. זה ספקטרום של עידון גובר. כמו שאמרתי, הג’אנה השמינית היא מעודנת באופן שכמעט אי אפשר להגות, עידון צרוף, שאי אפשר לתאר. אז המילה הזו “מעודן” מיושמת בדרכים שונות. זה עונה על השאלה שלך, אנדי? כן? יופי.

[18:30] אז בואו נשאר עם הרעיון של “עידון” רק לרגע. אני זוכר בשלב מוקדם מאד בתרגול שלי, במסורת שונה מאד, ששמעתי על “נשימה מעודנת”. חשבתי “הו, מה זה? זה נשמע מעניין”. באופן חלקי המשמעות של זה היא פשוט נשימה מעודנת, נשימה שנהיית מעודנת דרך השקטה, או שהמתרגל/ת מעודד/ת את העידון שלה. אז בסוטת האנאפנאסטי (Ānāpānasati Sutta), הסוטה על המודעות הקשובה לנשימה, ההוראה הראשונה היא: המתרגל/ת נושמ/ת ארוכות ויודע/ת שהוא/היא נושמ/ת ארוכות. בדיוק כמו שחָרָט, מה שזה לא יהיה – מישהו יודע מה זה חָרָט? זה כנראה קשור לסוג של עבודת עץ או אריגה, או משהו כזה. לא אריגה – זו עבודה בעץ. אז הם חורטים משהו, מאיזו סיבה. [צחוק]. כנראה כי מישהו משלם להם כדי לעשות את זה. והם יודעים. אז הרבה פעמים, זה נקרא באופן פאסיבי, כזה, “אני יודע/ת שאני לוקח/ת נשימה ארוכה”, בניגוד ל “לא, עכשיו אני צריכ/ה לקחת אחת ארוכה. אז אני אקח אחת ארוכה, ואני יודע/ת שאני לוקח/ת אחת ארוכה.” עבורי זה יותר אקטיבי. “אנשום ארוכות מתוך כוונה.” ואז, ההוראה השנייה היא: “אנשום נשימה קצרה מתוך כוונה.” והנשימה הקצרה יותר היא משקיטה. ישנו עידון עם הנשימה הקצרה יותר, באופן כללי. אז ישנה התנועה הטבעית הזו לעבר העידון של הנשימה, ההשקטה של הנשימה, והעידוד של זה.

עם זאת, יש עוד אפשרות למשמעות של הביטוי “נשימה מעודנת”. ואני לא יודע אם אי פעם שמתם/ן לזה לב: לפעמים הנשימה יכולה להרגיש די גסה, או שהיא יכולה להרגיש כאילו היא תקועה איפשהו, ואתם/ן סוג של תופסים ומושכים אותה כדי להחליק מבעד לחסימה בגרון או משהו. ולפעמים זה עוזר. זה פשוט, אוקיי, למצוא צורת נשימה שעוזרת ושמחליקה את העניין, וכולי. לפעמים זה ממש עוזר.

אבל לפעמים, אם אני לא נהיה אובססיבי מדי – ואני משתמש במילה ‘אובססיבי’ בדרך עדינה מאד, כי אנחנו יכולים להיות אובססיביים בצורה מאד מעודנת במדיטציה – אז הנה, ישנה נשימה כזאת שדי נתקעת איפשהו, היא קצת קשה, קצת גסה, קצת לא אחידה. אבל למעשה, באותו הזמן, איכשהו, זה כמעט כאילו ישנה עוד נשימה, עוד רובד של נשימה שהוא הרבה יותר מעודן והוא כבר חלק – מאד, מאד מעודן. אני צריך לא להיות כל כך אובססיבי, והרבה יותר מרווח, וקצת יותר רספטיבי, שהאנטנה שלי תהיה קצת יותר רספטיבית, כדי בכלל לשים אליו לב. אז לפעמים אני יכול למצוא את הנשימה הזו, ואני שוכח מההיא שמרגישה קשה. זה כמעט כאילו שהן מתרחשות באותו זמן במין דרך משונה כזאת. ככל שאני מתרכז בזו המעודנת יותר, ככל שאני מוצא אותה ומתכוונן אליה, כפי שאמרנו אתמול, מה קורה כשאני מתכוונן אליה? זה מעצים אותה! היא מתעצמת. השנייה פשוט מתפוגגת לה. אני לא מודאג בקשר אליה יותר. זה מעצים את הנשימה המעודנת במודעות שלי. והיא הופכת להיות המושא שאני מתרכז בו. שוב, רגישות, רספטיביות, וסוג של התכווננות אופורטוניסטית: “אה, יש כאן משהו שלא הבחנתי בו קודם”. אופורטוניזם – והדלת נפתחת. אני אומר לעצמי, “בוא נלך עם זה בעדינות. נמצא את זה. נלך עם זה.”

זה קרוב ל-, זה עוד רובד של משהו שכבר הזכרתי, שהוא, בדרכו, אפילו יותר מעודן, שהוא הרבה יותר רלוונטי, בדרך כלל, כשכבר חוויתם/ן די הרבה ג’אנות. שוב, לפעמים התודעה לא מתייצבת ונרגעת. גוף האנרגיה מרגיש משובש. זה פשוט לא קורה. אבל שוב, אם אני לא נשאב מדי לתוך הבעיה הזו, רק נשאר בהתכווננות מרווחת, בהתכווננות רכה, ישנו רובד של התודעה, נקרא לו. ישנו רובד – ממד של הקיום, עדיף לומר – שלמעשה הוא כבר שליו, כבר ספוג באיזו איכות ג’אנית. זה כנראה הרבה יותר מובן מאליו ברגע שאתם/ן מכירים אותה, ברגע שכבר התוודעתם/ן לאיכות הג’אנית הזאת. ואני אומר, “זה פשוט לא מתייצב ונרגע בישיבה הזאת, או ביום הזה, או מה שזה לא יהיה.” אבל עם קצת ריווח, וקצת אופורטוניזם, האנטנות שלי נזקפות, ואז “אה, יש כאן משהו שדומה להתחלה של שלווה, של סוג השלווה שאופיינית לג’אנה השלישית. ואני פשוט הולך לצלול לשם.” ובזה שאני צולל לשם, אני מתכוונן לזה, ובכך שאני מתכוונן לזה, זה מעצים את זה, וכל שאר הדברים פשוט די מתפוגגים. וזה נהיה מה שמשתלט על החוויה שלי. אז העסק הזה של למצוא את סוג הנשימה השני המעודן דומה לזה; זה בדיוק אותו הדבר רק על קנה מידה אחר, אולי.

[23:25] ואז, בנושא העידון, הזכרנו גם שאם אתם/ן הולכים/ות להשתמש במובן המדומיין או הפואטי של המושא, גם זה דבר ממש מעודן. זה ממש כמו כמה טיפות של שמן אתרי קסום או מה שזה לא יהיה שאתם מטפטפים פנימה – באמת מעודן.

אוקיי, אז ישנם שני דגשים, כמו שאמרתי, באופן כללי, של ריכוז מול הסוג הזה של לטפח, לשדל רגישות לגוף האנרגיה, ולפתח את זה. בשלב מסוים, בכל דרך שאיתה הלכתם אל תוך הג’אנה או הפיטי או השמחה שלכם או מה שלא יהיה, לפעמים יש יותר צורך בדגש: יותר ריכוז, יותר מיקוד, יותר מאמץ. ועבור אנשים מסוימים, זה הרבה פעמים העניין: יותר מאמץ, יותר ריכוז.

עבור אנשים אחרים, או בפעמים אחרות, או אפילו כשפיטי כבר עלה (ואני אכנס לזה היום ומחר), זה כאילו, מה אני צריך לעשות עכשיו שפיטי הופיע? זה עשוי להיות יותר מיקוד, יותר ריכוז – אולי במושא המקורי, אבל אז גם בפיטי עצמו – וזה מה שאני עושה. זה למעשה כמו שאמרתי אתמול: אל תמעיטו בערך של זה, או בחשיבות, או בכמה קריטי זה יכול להיות. פעמים אחרות הדגש והכוונה צריכים להיות על יותר התמסרות, יותר פתיחות, יותר שמיטה. אז אתם/ן יכולים/ות להזיז את הדגשים, ואתם/ן תעשו את זה. ואני אחזור לזה. זה לא שאתם/ן ננעלים/ות לתוך דגש אחד. אלא מה דרוש ברגע זה? ואז, באופן כללי, כפי שאמרתי, בתור מתרגל/ת, בתור בן/בת אנוש לאורך זמן, מה אני צריך/ה? ולפעמים – אמרתי את זה אתמול – “אה, אני רק צריך יותר מיקוד, יותר מיקוד,” למעשה זה לא מה שאת/ה צריך/ה. זה לא מה שאת/ה צריך/ה. את/ה צריך/ה עוד קצת מהדבר האחר, או אולי באמת לחוות את זה, להתפתח ברכות. להיפתח, להתמסר, לשמוט. ודרך זה, ישנה ההעמקה, ההתקדמות, ההתגבשות, כל זה, דרך שיווי המשקל הזה, המשחק הזה.

אני לא יודע אם שמת/ן לב לזה כבר בריטריט הזה או בריטריטים אחרים, אבל אם הכוונה שלכם/ן היא מיקוד, אם זה הדגש שלכם/ן, ואם זו המסגרת המושגית שלכם/ן לגבי מה שאתם/ן עושים/ות, אם זו התפיסה שלכם/ן לגבי מה שאתם/ן עושים/ות פה, מיקוד וריכוז, אז לכוונה הזו, לדגש של הכוונה הזו, מיקוד וריכוז – ברור שיש לכך הרבה תוצאות טובות, אבל יש לזה גם כמה תוצאות שליליות, ככה שכשיש רעש – משהו, ציפורים, מה שלא יהיה, מישהו באולם המדיטציה – עם הדגש והכוונה האלה, הרבה יותר סביר שתהיה סלידה מהרעש. מישהו/מישהי שמו לב לזה? אף אחד? [רעש של מתרגל/ת ברקע] אוקי.

הכוונה, כוונות, הן הבסיס לגוון הטעם של התפיסות. אם זו לא הייתה הכוונה שלי, הרעש לא היה – לא הייתה עולה סלידה ברגע הזה. הסלידה משמידה את האפשרות של ג’אנה. היא לוקחת מאיתנו את האפשרות של ג’אנה. זה לא שאסור לתרגל ככה; זה פשוט משהו לציין לעצמנו. אם אני מתרגל ככה – או בעצם, אם לדבר במובן היותר רחב, היותר דהרמי, אם יש לי את הכוונה הזו, תהיה לה את ההשלכות האלה על התפיסה שלי. סביר שיהיו ההשלכות האלה, מה שלא תהיה התפיסה. נוכל לדבר על זה הרבה. אז זה לא שלא כדאי שתהיה לנו הכוונה הזו, אבל כן כדאי להבין “אה, זה הולך להיות חלק מהטריטוריה שלי אם אני הולך על עניין הריכוז.”

אני לא יודע. האם ישנה קצת פחות סבירות שתהיה סלידה אם הולכים על הדרך השנייה, עם הגוף כולו ועם שידול הרווחה, אם זו המסגרת המושגית, אם זו הכוונה, אם זה הדגש? בגלל שאז, באמת, כמו ששיחקנו מוקדם יותר היום, אז למעשה, כל גישה היא זמינה לנו. אז הנה סלידה – אנחנו פשוט יכולים/ות להכניס לגוף האנרגיה קצת מטא. לעומת זאת אם אני הולך למטא, כשאני מתרכז בנשימה, אני למעשה עושה תרגול אחר לגמרי. או שאני יכול להירגע עם הסלידה בעזרת תובנה של דרך הסתכלות, דרכי הסתכלות שונות. וכל העניין הופך להיות משהו שיותר ניתן לעבוד איתו. ועם השכיכה של הסלידה, עולה השמחה. אז זה לא כדי לומר, “תבחרו בדרך הזו או הזו.” אלא כדי להיות נבונים/ות בנוגע לגורמים ולתנאים, והכוונות הן גורמים ותנאים, ויש להן השפעות – כל מיני סוגים של השפעות, השפעות שעל פי רוב אנחנו לא צופים או תופסים.

מיקוד וריכוז – ממש חשוב. עוד דרך לשקול בה את המונחים האלה, או מה קורה עם סמאדהי היא לחשוב על מילים כמו “איסוף” או “יושרה”. זוכרים את התרגום (שאני חושב שאמרתי אתמול) – המשמעות של סמאדהי במקור בסנסקריט (ואולי המשמעות הזו שלה נשמרה, אני לא יודע, במשך מאות שנים אחר כך), הייתה יותר כמו “הסכמה” ו”הרמוניה”. אז סמאדהי בתור “יושרה”, זה אומר שהיסודות של הישות שלי נמצאים בהסכמה, בהרמוניה. יש יושרה לישות שלי, ויש איסוף של אנרגיה, תודעה ותשוקה – איסוף, יושרה של אנרגיה, תודעה ותשוקה.

עכשיו, כשאני מנסח את זה ככה, יש לזה יותר השלכות על החיים שלי, העבודה שלי, האישיות שלי, איך אני במערכת יחסים. כן, הפרעות קשב וריכוז (ADHD) הן לכאורה מגיפה בתרבות שלנו, וטלפונים סלולריים, וזמן מסך, ויותר מדי וואטסאפים ופייסבוקים וכל זה – בהחלט. אבל אני מכיר אינספור אנשים שלגמרי מסוגלים להתרכז בצורה טובה מאד בעבודה שלהם, במערכת היחסים שלהם עם מישהו, בפרויקט יצירתי, וכולי, והם מעולם לא בילו עשר שניות על כרית מדיטציה. אין להם מושג בנושא. אבל כשאנחנו תופסים/ות את זה מעט אחרת – איסוף, יושרה של אנרגיה, תודעה ותשוקה – וחושבים/ות על המונחים האלה בצורה יותר רחבה כרלוונטיים לחיים, רלוונטיים לדרך בה אני חי את חיי, ואיך אני מגלם את האנושיות שלי. 

אז כשישנם האיסוף, היושרה של תודעה, אנרגיה וגוף, ישנו כוח. אני לא מתכוון כוח על משהו; אני מתכוון כוח. לישות יש כוח. לאדם יש כוח. ואפשר להרגיש את זה באדם. ואתם/ן יכולים/ות לראות, איך במהלך החיים שלהם, של אותו האדם – האם כוח הנפש שלהם, הכוח שאתם/ן מרגישים/ות בהם, הכוח שהם עצמם גם מרגישים (או שהם אפילו לא מבחינים בו; לא מרגישים בו או מה שלא יהיה) – האם הוא גדל? האם הוא פוחת? הדברים האלה מתחילים להיות הרבה יותר רלוונטיים מאשר “איך אני יכול לשמור את הריכוז שלי על מושא?”, שעבור רוב האנשים – מעבר לנקודה מסוימת, היכולת הבסיסית האנושית להתרכז במשהו – היא לא ממש רלוונטית.

אבל איסוף, יושרה, כוח, כוח נפשי – אלה דברים חשובים. אז אתם/ן מתחילים/ות לקשר, “כן, טיפה אלכוהול? זה משפיע על זה.” זה לא שזה, “כן, למשך זמן מה זה עשוי להשפיע על היכולת שלי להתרכז.” יותר חשוב מזה, זה משפיע על משהו באנושיות שלי וביכולת שלי לעקביות ולהופיע עם כוח נפשי, עם הכוח והיושרה של הישות שלי, של הגוף, התודעה, האנרגיה, התשוקה, כהרגל – הופעה שהיא עקבית, שיש בה אנרגיה אסופה, שיש בה יושרה. או פשוט, אתם/ן יודעים/ות, אנשים שמקשיבים לרדיו – הוא פשוט דולק. או שהטלוויזיה דולקת, או הרבה טלוויזיה, הרבה רדיו – זה עושה משהו לנשמה שלכם/ן. עם חשיבות הרבה יותר גדולה מכמה מרוכזים/ות אתם/ן יכולים/ות להיות. תחשבו על זה בדרכים רחבות יותר.

או שוב, על המחויבות המלאה, וכמה היא משמעותית, שוב, עבור החיים שלי, עבור האנושיות שלי, עבור מערכות היחסים שלי, העבודה שלי, עבור השירות שאני רוצה לעשות. כשאין את הקיבולת הזאת ואת התרגול של להיות במחויבות מלאה, והם ממש אסופים ככה, זה כמעט כמו אנרגיה מתפזרת, תודעה מתפזרת – כנראה שאפילו הישות מתפזרת בקביעות, בטח בדרכים מאד קטנות. ובמשך זמן, אפשר לחוש את זה: משהו בישות הזו נהיה קצת רפוי. האישיות עצמה משתנה. משהו רפוי ורופס בנשמה, ובישות, ולפעמים אפשר להרגיש את זה באנשים. פשוט אין שם הרבה רגישות. אז מנקודת מבט אחרת, מיקוד, ריכוז – אנחנו חושבים עליהם קצת אחרת, בעצם. הם מאד, מאד חשובים אם אנחנו חושבים עליהם כעל איסוף, יושרה, דברים כאלה הם מאד, מאד משמעותיים עבור הנפש.  

רוב ברבאה: אוצר נסתר – עבודה עם חמשת המכשולים בתרגול סמאדהי – חלק 2, בתרגום דנה פרבמן

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובאופן מדויק ומוקפד על ידי דנה פרבמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשני חלקים.

שיחה זו, העוסקת בעבודה עם חמשת המכשולים בתוך תרגול הסמאדהי, ניתנה על ידי רוב ביומו שלישי של הריטריט. את הקלטת השיחה המקורית אפשר למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60867/


כמו שאמרתי, אנחנו צריכים להבהיר לעצמנו כמה דברים לגבי המכשולים: אחד מהם הוא שיש גם  מכשולים ממש עדינים. אז כולנו רגילים למכשולים ממש גסים, ולרוב זה מה שמלמדים אותנו כששומעים לראשונה על המכשולים בריטרטים של תובנה ודברים כאלו. אבל מכשולים מגלים את עצמם גם בצורה ממש ממש עדינה. וכפי שאמרתי, יש סוטה ב – Majjhima Nikāya – קובץ הדרשות באורך בינוני – שהבודהא מדבר על המכשולים העדינים והוא מונה את כל המכשולים העדינים[1]. דברים כמו התרוממות רוח ואינרציה, פחד, מאמץ יתר עדין, או פחות מידי מאמץ, ממש ממש עדין. תשוקה, אם היא לא מנוהלת נכון. תפיסות של ריבוי – אתם יודעים, יותר מידי מודעות ליותר מידי דברים. יש רשימה שלמה שם. אבל הנקודה היא, שיש מגוון שלם של דקויות. ובאופן מסוים, תמיד יש משהו לשחק אתו ולהתנסות בו משהו שניתן לעשות בו שינוי או טוויסט ממש קטן. 

כמובן שיש פעמים בתוך תרגול ג’אנות שכל זה נעלם, ואנחנו לא רואים אף מכשול. וזה בסדר. אתם לא צריכים לחפש אותם בשלב הזה. אתם פשוט נהנים מזה. כשתיכנסו יותר ויותר לטריטוריות של ג’אנה תתחילו לראות את המכשולים העדינים ששם, או שיכולים להיות שם, שבמבט ראשון לא הבחנתם בהם. זה לא שאנחנו תמיד מחפשים אותם. אנחנו לא תמיד מחפשים את המכשולים בתרגול ג’אנות. אנחנו אפילו יותר נוטים לעבר מה שנעים ומרגיע ומהנה. אבל הם יגיעו באופן מעודן.

תנו לי לציין משהו אחר שאני רוצה לחזור אליו בריטריט ולהדגיש אותו די הרבה. וזה משהו שאני חושב שמתבהר יותר בתרגול ג’אנות מאשר בתרגולי תובנה או מיינדפולנס. וזה סוג של מיקרו-נגטיביות של התודעה, שהיא מאוד שכיחה. אז אתם יכולים לשבת עם אנרגיה ממש נעימה בגוף. אתם יכולים לשבת עם פיטי למשל, או מה שזה לא יהיה, ואתם כבר יכולים להיות ממש רגילים לזה בשלב הזה. אבל זה עדיין ממש נעים. רוב האנשים יתנו את יד ימין שלהם כדי להרגיש את מה שאתם חווים ברגע הזה. אבל אתם כבר חוויתם את זה בעבר ו”ביום ההוא זה היה יותר טוב מהיום” (צוחק) ו”ואני יודע שזה יכול להיות יותר טוב”. ובצורה הממש עדינה הזו, המיינד נוטה למה שלא בסדר, מה שלא טוב כמו שהוא צריך להיות. חלק מזה זה בסדר. זה חלק מ’ההתעצבות’ לכדי צורה. שוב, כמו הקדר עם החמר על האבן ריחיים. זה ברור?
“אז מה לא בסדר? זה לא.. זה קצת כמו..” אני מפעיל על זה לחץ. אבל כשיש לזה את הטעם הזה של השליליות, אנחנו מדברים פה על משהו ממש ממש עדין. זה כמו כוס חצי מלאה, חצי ריקה, אבל ברמה ממש ממש מעודנת. זה רק שברגע הזה, הדרך שבה אני מסתכל על זה ומתייחס לדבר הזה שהוא בעצם ממש יפה, ואיכשהו אני מסובב את זה עם נימה שלילית, מסתכל על זה דרך עדשה שלילית. זה מאוד שכיח, וזה מה שאנחנו יכולים לקרוא לו כמו רמה מאוד בסיסית של זיהום מנטלי, של סלידה בתודעה. ואתם תבחינו בזה יותר ויותר ככל שתתקדמו, וזה בעצם משהו שממש חשוב להתייחס אליו ולעבוד אתו. החדשות הטובות הן שאנחנו מבחינים בזה הרבה יותר בתרגול ג’אנות, למרות שהייתם נוטים לחשוב שתבחינו בזה יותר בתרגול מיינדפולס או תובנה. אתם תתקרבו לזה ותראו את זה עובד ברמה הרבה הרבה יותר מעודנת, ואתם תוכלו לעשות עם זה משהו. ומה שאני רוצה לומר עכשיו ואני אחזור על זה, ועל דברים נוספים, זה שאנחנו פשוט מבחינים בזה. תצפו לזה, תזהו את זה, ואז תמצאו מחדש את ההנאה ותלמדו ליהנות ממנה. תמצאו את מה שנעים, תכנסו לזה, לתוך ההנאה. אז אנחנו עושים את המיקרו-תנועה הזו. אנחנו מדברים על מיקרו תנועה ממש מעודנת. שיפט קטן במערכת יחסים והגישה שלנו, כן? אבל בעצם, אנחנו יכולים לחשוב על זה כמכשול ממש עדין, לגמרי. 

אוקיי ושוב במונחים של מכשולים עדינים, יש שני מונחים שנקראים ‘שקיעה’, ו’הסחפות’ . אני לא יודע מאיפה הם מגיעים. אני לא יודע אם המילים האלו מגיעות מהבודהא, אף פעם לא נתקלתי בהן אצל הבודהא, הבאתי אותן אני חושב מ-קמלסילה[2], אני לא זוכר. אבל אלו מילים שנוכחות כיום בתרבות הדהרמה. אז – ‘שקיעה’ ו’היסחפות’, מה זה אומר ?

היסחפות היא כמו גרסה מעודנת של חוסר מנוחה, ומה שזה בעצם אומר זה שהתודעה עדיין חיה, אתה עדיין עם המיינדפולנס, אתם ממש לא קופצים מחוץ לעור שלכם, או אובססיביים או מודאגים, או משהו כזה. התודעה נוכחת. הכל טוב, היא די עם האובייקט, אבל יש טיפה יותר נטייה להיסחף מהאובייקט, או לעיתים הביטוי של זה יהיה פשוט קצת יותר מחשבות או תמונות במיינד ונטייה שלו להימשך אליהן. אז שוב אנחנו מדברים כאן על משהו ממש עדין. 

ושקיעה היא ורסיה מעודנת יותר של עצלות. שוב, זה לא קרוב אפילו להירדמות או משהו כזה, זו פשוט קצת יותר עמימות שנכנסת פנימה. זה פשוט שיש פחות נוכחות, חיות, בוהק או חדות. אלו מכשולים מעניינים, בגלל שלעיתים קרובות הם בעיקר קשורים לרמות של מאמץ. שוב חזרנו לעניין של רמות מאמץ והעובדה שאני לא יכול להימנע מהנושא הזה. אני לא יכול להתעלם מהפרמטר הזה של התרגול. ככל שתכנסו עמוק יותר ויותר לסמאדהי, ממש טיפה יותר מאמץ, רק מעט יותר מידי או מעט פחות מידי עושה באופן פרופורציונאלי יותר הבדל, ויש לזה יותר השפעה. במילים אחרות, ככל שאנחנו הולכים עמוק יותר, המערכת הופכת להיות הרבה יותר רגישה. ואז רק ממש מעט מאמץ יתר או פחות מידי מאמץ הולך להפריע ולגרום לבעיות ויש לזה יותר השפעה ברמות העמוקות האלו. 

אז עם המכשולים העדינים, ‘שקיעה’ ו’היסחפות’, אחד הדברים שממש שווה לשים אליהם לב הוא רמת המאמץ, ולראות כפי שאמרנו קודם היום, מה תהיה ההשפעה של להפחית מעט את האינטנסיביות? או אולי לעבור ממוד של ‘חקירה’ למצב שהוא יותר ‘רספטיבי’. במילים אחרות, מה שאני רוצה לומר הוא ששני המצבים – היסחפות ושקיעה יכולים להתעורר גם כתוצאה ממאמץ יתר, ממש מעט, או ההפך – קצת מאמץ חסר – באופן שנשמע פרדוקסלי. אנחנו לא יודעים…
מה אתם צריכים לעשות? אתם פשוט צריכים להיכנס לזה ולשחק, לשחק עם המאמץ העדין. מעט יותר, מעט פחות, טיפה יותר אינטנסיביות, טיפה פחות, טיפה יותר חקירה, טיפה יותר רספטיביות, קצת יותר עדין, אתם יודעים, מה שזה לא יהיה. ולפעמים אחת הדרכים שאני אוהב לחשוב על זה היא למשל עם ההיסחפות, למה יש שם יותר מחשבות? למה התודעה הולכת? אנחנו לוחצים עליה חזק מידי ו.. (אני אשתמש עכשיו בדימוי שהוא ממש מוצלח) זה קצת כמו ללחוץ על בננה והיא פשוט יורה החוצה לכל עבר. אולי זו לא האנלוגיה הכי טובה. אבל שוב, לחזור למה שאמרנו קודם, הגוף יכול לגלות לנו משהו לגבי המאמץ. אפילו המידה של תשומת הלב יכולה להשפיע על זה. אז יש הרבה דברים לנסות, אבל נקודה אחת שצריך לקחת בחשבון היא הספקטרום. מה שאנחנו באמת מדברים עליו הוא ספקטרום. כשאנחנו מדברים על המכשולים, אנחנו בעצם מדברים על ספקטרום, למרות מה שהבודהא אמר “עם נטישת המכשולים, עם סילוק המכשולים עולה, הג’אנה הראשונה”. כן, זה נכון, וברמה אחרת, אנחנו מדברים כאן על ספקטרום שלם שלא הולך להיעלם בדרך כזו או אחרת. לפעמים אפילו בתוך הג’אנה, שוב, אני משתמש במילה ‘בתוך’ בצורה רופפת. אתה יכול להיות בתוך השמחה. הנה האור הבוהק לפניכם ובקצוות שלו, בקצוות של המודעות אליו יש חבורה של כלבי טרייר שנובחים. וזה לא שהם ממש באמצע וממש רועשים, אבל אתה פשוט מודע להם שם ברקע. האם אתה בתוך הג’אנה או מחוץ לג’אנה? זו שאלה לא רלוונטית, ‘בפנים’, ‘בחוץ’; מה יהיה הדבר האינטליגנטי פה? השאלה היא – מה אני צריך לעשות בנקודה הזו? מה צריך לקרות? 

אחד מהדברים: למה אני צריך לשים לב? בואו נגיד – הנה האור הבוהק והשמחה ממש פה. והנה הטריירים הקטנים נובחים. אני פשוט הולך להיכנס ממש לשמחה, ואני הולך לפתוח את הגוף שלי לזה, ואת המיינד שלי לזה. עוד נדבר על כך. עכשיו, מאוד יכול להיות שכשאני אעשה את זה, הטריירים פשוט לאט לאט יירדמו או יירגעו או מה שלא יהיה. אבל גם יכול להיות שהם פשוט יישארו שם, ושזה הכי טוב שזה הולך להיות לעכשיו. אוקיי. אז יש לי את השמחה היפה הזו, ממש שמחה ואושר כיפיים וטעימים, שהאדם שקודם נתן את היד הימנית שלו עבור הפיטי עכשיו ייתן גם את היד השמאלית שלו עבור זה. ואל תדאגו! הטריירים שם. זו לא בעיה. פשוט תכנסו לזה ותיהנו מזה. ואל תדאגו מהעסק הזה של ‘בתוך’ או ‘מחוץ’. זו בדיוק הדרך איך לא לגרום לתודעה לצרוך דברים שהם לא רלוונטיים. אבל גם לפעמים הטריירים ינבחו, ואני אגיד – תנו לי ללכת אליהם ולראות מה הם צריכים ולראות אם אני יכול לעשות משהו שיעודד אותם לעשות משהו אחר.   

אז זה לא שיש תמיד נוסחה אחת, אבל אחת הנוסחאות היא: “זה בסדר. זה הדיל עכשיו. זה הכי טוב שזה הולך להיות”. 

—————–

לפעמים יש מכשולים בצורות אחרות. לפעמים מכשול עולה, והאם זה מכשול? לא, זה פשוט גוף האנרגיה, זה לא שהתודעה עסוקה עם משהו כזה או אחר. זה פשוט שגוף האנרגיה מרגיש קצת מכווץ או חסום. אני לא באובססיה לגבי זה, אני לא חושב על זה, לא נאבדתי בהשתוקקות, או בספק, או משהו כזה. זה פשוט מרגיש קצת חסום. אנחנו יכולים לקרוא לזה מכשול עדין, אם אתם רוצים. או שזה פשוט גוף האנרגיה שפשוט לא נרגע, או שהצ’יטה פשוט לא באמת ‘מתיישבת’ ונרגעת. זה אפילו לא בגלל איזו הסחת דעת גסה או מחשבה, זה לפעמים פשוט משהו מעט נסער באנרגיה של הצ’יטה או של הגוף. אז זה קצת כמו הטריירים הנובחים.

ולפעמים, ושוב ,זה משהו שיכול להיות רלוונטי עבור חלק מכם, או עבור חלק מכם בשלב מאוחר יותר, יכול להיות רלוונטי לחלק מכם עכשיו – לפעמים זה פשוט מדהים, אם יש לכם די הרבה ניסיון בכניסה ויציאה מג’אנות, זה לפעמים, זה ממש כמו, זה כמעט כמו שאתם יכולים לצלול מתחת למשהו. אז פה זה חסום, או פשוט לא מרגיש נכון. משהו לא ממש מיושב. וכמו שאמרתי זה קצת כמו תדרים של רדיו או בגדים בארון – הג’אנות שם ממילא, ואתם פשוט יכולים לכוון את הנקודה הזו בתודעה לרמה שהיא בעצם ממש שקטה. עכשיו, אולי זה לא יהיה ממש בתולי, מדהים, בוהק, שליו בצורה יוצאת דופן, אבל יש שם משהו שאתם מזהים אותו כמו – “אוקיי זה סוג של שלווה שמתאימה לג’אנה השלישית” בואו נגיד. אני מזהה את השלווה הזו. ואתה מכוון לשם את התודעה, ואתה פשוט קצת צולל מתחת. ואז מתכוונן לזה. אני לא נכרך. כן, החלק הזה של הגוף לא מרגיש ממש מחובר, או מרגיש אולי מעט מכווץ, או שהתודעה… אבל אני פשוט מתכוונן לשם, אני צולל לשם, ואז מה העבודה שלי שם? צללתי פנימה. עכשיו אני במגע עם השלווה הזו. מה עכשיו? עכשיו אני צריך לעבוד עם זה, להיכנס לזה, ליהנות מזה, להיפתח לזה, להתמקד בזה וכו’. נדבר על זה עוד. אז זה לא באמת שהג’אנה כבר ממש שם, אבל יש איזה פתח אליה, זה כמו שביל אל הג’אנה שנמצא שם, ואתה יכול לתפוס את זה ולכוונן את התודעה לשם ולצלול לשם – באמצעות אימון, עם הזמן. אז זה זה. וכשיש לך גישה אל השביל זה, או לפתיחה הזו, אז אתה עובד על להישאר שם ולייצב את זה, להיספג בזה וכו’. כמו שאמרתי, בתרגול ג’אנה, אנחנו ממש רוצים לפתח את הגישה הזו של לעבוד עם – לעבוד נגד, אם תרצו – המכשולים. אנחנו ממש רוצים את הרעיון הזה של ‘אנטי דוט’. אבל אנחנו גם ממש רוצים לטפח סבלנות. אז אני סבלני בזמן שאני עובד עם זה. ממש חשוב. אני משחק עם זה ומתנסה עם כל זה, ואני משתמש בכל היצירתיות של וכושר ההמצאה שלי ב-איך שאני מתייחס למכשולים וממנף כל מה שיכול לעזור. אבל בו זמנית – יש לי פתרון חזק ומבוסס. אני לא מתכוון להרים ידיים עכשיו. אני לא מתכוון לקום וללכת, או רק לשבת שם ולומר “או מה שלא יהיה, למי אכפת”. יש את עשר הקומבינציות האלו של איך לעבוד באופן אקטיבי, בצורה יצירתית, נבונה ונחושה, עם סבלנות, הכל יחד. זה לא שאנחנו רוצים להיקלע לקרב עגום של שעות עם המכשול הזה או עם מכשול אחר. בנקודה כלשהי, זה יהיה: “אוקיי מכשול, אתה ניצחת את הקרב הזה. אתה לא הולך לנצח את המלחמה, אבל את הקרב הזה ניצחת ואני יוצא להליכה”, או “לשתות כוס תה”. חלק מזה זה פשוט לשחרר קצת מהלחץ שאנחנו מפעילים ולפתוח קצת את התודעה. 

אם אני יוצא להליכה, אז זה היופי, האוויר, האור, המרחב. אני מקווה שעד סוף הריטריט הזה כולכם תכירו ביופי של הגשם, כי אתם הולכים לתרגל הרבה עם זה. אין שום סיבה שמזג אוויר רע (או מה שקוראים לו מזג אוויר רע) ישפיע על התפיסה שלכם לגבי מהו יופי. באופן מסוים, מה שאנחנו עושים זה, הדגש הוא יותר על  טיפוח של well being מאשר להילחם נגד המכשולים. אנחנו עושים את שניהם, אבל זו דרך מסוימת לחשוב על זה. זה שיווי המשקל. ושוב, לאלו מכם, או כשאתם צוברים יותר ויותר ניסיון, אחרי שכבר יש לכם הרבה ניסיון בכניסה ויציאה מג’אנות שונות, אתם לפעמים ממש יכולים לחוש מה אפשרי ברגע מסוים. אז אולי אני עובד עכשיו בג’אנה הרביעית, שם מגרש המשחקים שלי. אבל יש מכשולים מסביב, או מה שלא יהיה, ואני תקוע בראשונה או בשנייה, ואז פשוט יש לך תחושה של: אני יכול להישאר עם זה, ולעצב את זה, ולשחק עם זה וזה יעמיק. בפעמים אחרות יש תחושה ש: ” זה הכי טוב שזה יכול להיות עכשיו”. פשוט יש לכם תחושה לגבי זה אחרי כמה זמן. זה דורש תרגול. אז עדיין, זה נהדר. אתם יודעים שזה ממש טוב. רק העובדה שיש איזה מכשול עדין שמונע מכם להגיע רחוק כפי שהגעתם בעבר היא לא בעיה. אתם לוקחים מה שאתם יכולים עכשיו, מה שנגיש לכם, ואתם סוג של מפתחים תחושה של (אני לא יודע מה יכולה להיות האנלוגיה פה…) מה יהיה אפשרי בכל סיטואציה. אוקיי. 

———

לסיום, כמה דברים על תובנה בהקשר של המכשולים.
משהו שכבר אמרתי: המכשולים הם ספקטרום. הם לא און / אוף. יש ספקטרום לכל מכשול כשבקצה אחד הוא ממש ממש גס, ואז נהיה יותר ויותר עדין. חלק מזה זה פשוט לדעת ולהבין שזו הטריטוריה שבה אני פועל. וגם להבין את ההשלכות של זה. אחת מהן, זה שהמכשולים הולכים להיות מבקרים שכיחים. הם יבואו וילכו. אם אני מחזיק בגישה של “הם לא צריכים להיות כאן” או “הם לא יהיו” או “אחרי כמות מסוימת של תרגול, או כשאגיע לג’אנה X  זה לא יקרה”, זה יהיה ההפך מתובנה. זו אשליה. אז יש חלק מסוים מהתובנה הוא רק ההכרה שהם ספקטרום, מה שאומר, בצורה כזו או אחרת, ברמה כזו או אחרת על גבי הספקטרום, בין אם בצד הגס או העדין, שהם הולכים לבוא. אני מודע לזה. 

הדבר השני – זה לא ליניארי. כן, הם יבואו וילכו, וזה יקרה אפילו אחרי שתגיעו לאיזו ג’אנה שלא תהיה, אתם יודעים, כחלק ממה שהוא התרגול שלכם עכשיו. ואתם יכולים, במילים אחרות – איך אני אגיד את זה? יכול להיות לכם הרבה יותר קשה עם המכשולים בשלב מאוחר יותר של הריטריט מאשר שהיה לכם בשלבים מוקדמים של הריטריט. או שתרגישו “עכשיו הגעתי לג’אנה הזו. זה הלך כל כך טוב, ועכשיו פתאום אני בסוג של גיהנום” או מה שלא יהיה. אמרתי את זה כבר בעבר בהרבה מאוד שיחות. אם מישהו בא אלי ומתרגל סמאדהי, והוא מתאר לי סוג של תרגול חלק, בגרף עולה, יום יום, בדרך לגן עדן או עולם טושיטה, סוג של גרף ליניארי עולה ששום דבר לא מפריע לו, או שהוא משקר, או שהוא באמת, ממש לא שם לב. זה יותר כזה: אוקיי: יש מגמה, כן, אבל זה יותר כזה (מחוות יד – כנראה גרף שעולה כלפי מעלה עם גלים) בעצם זה יותר כזה. אני אסביר, אבל זה לא ליניארי. אז שוב, רק בגלל (ואני אחזור לזה עוד שנייה), שהיה לנו כזה מדהים בחמישת הימים האחרונים, וכל זה נפתח עבורנו, לא אומר שאני לא הולך ליפול לבור של מכשול מחר, או שהמכשולים לא הולכים לבקר. בואו נגיד את זה כך.   

החלק השלישי לגבי תובנה, זה שאנחנו רוצים לעזור לעצמנו להיכנס למערכת יחסים עם המכשולים, בה אנחנו ממש לא לוקחים אותם באופן אישי. המכשולים הם חלק מלהיות אנושיים, עד ש, כנראה, מישהו הופך לארהנט, וזה אומר ער לחלוטין. הם פשוט פנים של להיות אנושיים. לקחת באופן אישי – מה שאני מתכוון בזה למשל: “או, אני מודט רע” או “זה אומר שאני..” או יותר גרוע “אני אדם רע, כי כל הזמן מגיע המכשול הזה. כל הזמן מגיעה סלידה”, או “כל הזמן מגיעה השתוקקות. אני ממש תאב-בצע” או “אני כזה וכזה”. 

המכשולים – אל תיקחו אותם אישית. הם פשוט משהו אנושי. הם כמו חלק מהעובדה של להיות בני אנוש, והעלייה של המכשולים לא אומרת כלום על היכולת שלי כמודט או הערך שלי כבן אדם. זה ממש, ממש חשוב. אז, האם אני יכול לעודד את הגישה הזו? וזה חלק מהכיוון שאנחנו רוצים לנוע אליו. זה חלק מהמתנה של תרגול ג’אנות. אחרי זמן מה אנחנו מתחילים לראות: זה לא אישי. אבל אנחנו רוצים ממש לעודד את הגישה הזו – לא לקחת את זה באופן אישי. 

הדבר השני שאנחנו רוצים לנוע לעברו – וזו כבר התובנה הרביעית– הוא שיותר ויותר אנחנו מתחילים פחות ופחות להאמין לסיפורים שהמכשולים ‘מוכרים לנו’. מה שקורה זה שמכשול עולה, ואנחנו משוכנעים שהעניין הוא בעצם הבן האדם הזה, שהוא בעצם הבעיה. זו לא הבעיה של המכשול שלי. זה הוא. או שהסיפור מסובב לגבי עצמי, ולעיתים קרובות זה מעורר את כל הפפנצ’ה, את כל ההתרבות של המחשבות. בעצם, מה שקורה זה, שזה זרע של מכשול שצמח, שזה מה שקורה לבני אדם. הזרעים האלו של המכשולים פשוט ימשיכו לבוא – זרעים של סלידה, זיהומים מנטליים, תאווה, התנגדות, אשליה – בצורה כזו ואחרת, יציגו עצמם כמכשולים. הם זרעים קטנים. ואז ללא תשומת לב קשובה וחכמה, הזרעים האלו הופכים עצים ממש ממש ענקיים, יערות, ג’ונגלים – כן, ג’ונגלים זה יותר טוב. חלק ממה שמאפשר להם להפוך לג’ונגל זה שאני מאמין להם: מאמין למה שהם אומרים לי, מאמין לתפיסות, לסיפורים שהם מוכרים לי. זה כל כך חשוב ומכריע. כמו שאמרתי, אם שום דבר אחר לא הולך לקרות לכם בריטריט הזה; אם לא חוויתם אפילו אלפית השנייה של גרם של הרגשה טובה, אבל זה מה שקרה בריטריט, שלמדתם להאמין להם פחות, אז זה ממש ממש טוב. זה הולך לעשות שינוי ענק בחיים שלכם – שינוי עצום. 

והתובנה החמישית, בהקשר של מה שאמרתי עכשיו, היא שאנחנו בעצם מתייחסים למכשולים כ – כן, הם ממש לא נעימים, אבל הם בעצם סוג של אבק של זהב, עפר של זהב. יש בהם משהו כל כך יקר. אני פשוט צריך למצוא את מערכת היחסים הנכונה איתם. אני יכול להפוך את זה לאוצר עבורי, אם אני רק אמצא את מערכת היחסים הנכונה איתם, בהקשר של אופן ההסתכלות שלי עליהם, והבאת חכמה לזה. אז הם ממש כמו אבק זהב, כמו משהו לא מזוקק, שמכיל עדיין גם דברים לא ממש טובים. אבל בעצם יש פה אוצר, בגלל שכמו שאמרתי, המכשולים הולכים להופיע בחיים שלנו. לא רק במדיטציה. בואו נחשוב, למשל, מה לגבי הפרויקט היצירתי הזה שלי? לגבי העבודה שלך? מה לגבי איך אני מביא את עצמי במערכת יחסים ארוכה? אותם דברים עלו. אותם מכשולים יעלו, הם יפריעו, והם יכשילו. ניווראנה – זו המילה להם בפאלי. וזה בדיוק מה שזה אומר: משהו שהוא מכשול, שמפריע בדרך שלנו להתקדם קדימה. הם הולכים לעשות את זה בכל התחומים השונים של חיינו. לא רק במדיטציה. אני יכול לפתח חכמה לגביהם, אם אני אלמד איך להתייחס אליהם בדרך שבה הם יאבדו את הכוח שלהם מולי. יכול להיות שהם ימשיכו לבוא כזרעים, אבל הם יאבדו את הכוח שלהם – זה ענק, ויקר באופן אבסולוטי. וחלק מזה הוא שאני מתחיל להבין גם משהו לגבי רגשות. וזה ממש מעניין. משהו שנראה כמו “זה הרגש הזה שאני מרגיש”, אני בעצם רואה “הו, לפעמים זה בעצם רק זרע של מכשול. והתודעה הפכה אותו לסיפור ואז עלה הרגש הזה. אבל בעצם, בשורש שלו, זה היה רק מכשול, או בעיקר מכשול”. לפעמים. אז יש משהו לגבי הבנה של המכשולים, שבעצם ממש חשוב להבנת חיי הרגש שלנו. אני אחזור לזה עוד דקה. העובדה שיש פה ספקטרום, שיש מנעד – זה חלק מההתפתחות של העידון, כי אני מבחין שהם יהפכו יותר ויותר עדינים. אז תשומת הלב שלי צריכה להפוך גם היא יותר עדינה, על מנת שתוכל לקלוט את המכשולים העדינים ולעבוד איתם. אז כשדיברנו אתמול על כמה חשובה ההתפתחות של העידון, הדקות, והיכולת לברור ולהבחין, אז זה גם בהקשר של המכשולים. בהקשר של המסלול המלא שלנו, הזיהוי הזה, והעבודה עם הספקטרום העדין של מכשולים, הם גם חלק מפיתוח של העידון. כן, כמובן שזה הרבה יותר נעים להתכוונן ולהבחין בדקויות של רמות עידון של השלווה המדהימה הזו, לעומת השלווה היוצאת דופן הזו, אבל במונחים של העידון המלא, השלם, ששוב, כל כך חשוב בהקשר של חיי הרגש שלנו וכל השאר – זה גם חשוב. זה הכול עניין של עידון. הכול עניין של הבחנה בדקויות. של התכווננות. 

בהקשר של לא לקחת את המכשולים באופן אישי ולא להאמין להם, האם אתם יכולים לשמוע שזה בעצם וויתור, letting go? זה בעצם הבאת תובנה לגבי מה הם המכשולים. אני רואה אותך, מה אתה, ואני משחרר. אני לא נכרך שוב אחרי הסיפור הזה, אחרי ההזדהות הזו. יש פה letting go. זו תובנה. כן?

דבר אחרון: אם אתם עושים מספיק זמן תרגול ג’אנות, מה שתתחילו לשים לב אליו הוא, מה שנראה כמו נפילה / הדרדרות או אפילו ריאקציה – זה כאילו הכל הולך ממש טוב, ואולי אפילו טריטוריה חדשה נפתחת. הגעתי לפתיחה חדשה, או למצב חדש, או משהו מדהים קרה. ואני שם למשך זמן קצר, כמה שזה לא יהיה – חצי יום, שלושה ימים, מה שלא יהיה, אפילו כמה שעות – ואז פתאום זה כאילו גיהנום משתחרר. ולפעמים זה נראה ממש כאילו הפתיחה המדהימה הזו היא זו שגרמה לנפילה אחורה, שזה כמו איזו תגובה לזה איכשהו. זה לא שזה יקרה עכשיו כל פעם, אבל יש משהו כזה. וזה מעלה הרבה שאלות. מה שאני מתכוון זה, שתצפו לזה, אל תיקחו את זה אישית, זה לא ליניארי, כל זה. אבל האם יש פה איזשהו קתרזיס, איזושהי היטהרות שמתרחשת? 

אני יודע שיש אנשים שזה בדיוק אופן ההסתכלות שלהם: שמה שאנחנו עושים בתרגול ג’אנות זה בעצם מאפשרים סוג של היטהרות קארמטית של הסנקהרות שלנו ושל הרגשות שלנו. יש אנשים שזו דרך ההסתכלות שלהם. אני אהיה קצת יותר זהיר. אז אני לא רוצה לפסול את זה, אבל אני מעדיף להחזיק בשתי התפיסות: כן ולא. שוב, אם אני לוקח צעד אחורה, מה שאנחנו רוצים זה את הטווח. זוכרים מה אמרתי? אני רוצה שיהיה לי טווח. אתם זוכרים שאמרתי את זה? אני רוצה שתפתחו טווח בהקשר של הרגשות שלכם. אני רוצים אותו בהקשר של הרגשות שלנו, וגם בהקשר של איך אנחנו עובדים עם ומתייחסים לרגשות. אני רוצה שיהיה לכם טווח ממש רחב. אני יכול לעבוד עם רגשות בהרבה דרכים. אני יכול להסתכל על רגשות בהרבה צורות. וגם יש לי טווח ממש גדול של רגשות. אבל אם יש הרבה תרגול ג’אנות, ואם אנחנו מאפשרים לתרגול ג’אנות, בטווח הארוך אני מתכוון, לאפשר לתובנות להגיע, אנחנו נבחין יותר ויותר באופן הפיברוק של רגשות. אנחנו נוטים לחשוב “רגש זה דבר אמיתי. הוא עולה מעצמו. הוא כאן. וזה כאילו – אני צריך להתמודד אתו בגלל שזו האמת”. במשך הזמן, אולי נכנס לזה יותר ואולי לא, ואני יודע שזה עניין רגיש, אבל זה הופך להיות כמעט בלתי ניתן להכחשה שרגש זה פבריקציה. מבלי שאני אעשה משהו, בדרך כלל באופן בלתי מודע, הוא לא יכול לעלות כרגש כזה. הוא לא יכול להיות מפוברק. הוא לא יכול להיבנות. אז במילים של הבודהא, אנחנו: “רואים מכשול כמכשול”[3], ולא בהכרח כרגש. אני מזהים מה נוכח שם. זה ‘פברוק’, ובמילים אחרות זה בעצם ‘ריק’. רגש הוא ריק.
אבל אם אתם זוכרים את התובנה הראשונה, אמרתי “אני יכול לבחור לראות רגש כריק, ואני יכול לראות אותו כאמיתי”. אני לא חונה באף אחד מהם. יש לי את האפשרות להחליף בין צורות ההסתכלות. עבורי זה ממש מכריע. לרוב, אנשים יחנו באחד מהם, וזו הופכת להיות ההשקפה שלהם. בשבילי זה יהיה קטסטרופלי וטרגי להחזיק רק בצורת הסתכלות אחת, תמיד לראות רגשות כפברוק. אני לעולם לא ארצה להחזיק רק באופן ההסתכלות הזה. אבל שתי דרכי הראיה הופכות נגישות. ולכן הראיה של קתרזיס, הראיה של “כן, משהו מיטהר כאן. אולי אני אפילו לא יודע מה, אבל אני יושב בתוך ההיטהרות הזו” ואז יש לי את העמדה הזו ואת המערכת יחסים הזו עם זה, או את הראיה של “זה לא זה. הם פברוקים, ואני צריך להתעניין בפברוקים”. שתי דרכי ההסתכלות שם. אבל ככל שאנחנו מתרגלים יותר ויותר ג’אנות אנחנו מתחילים לראות “מכשול כמכשול” יותר ויותר, כפי שהבודהא אומר. ומה שקורה, כפי שאמרנו, זה לא ליניארי. זה ממש למעלה ולמטה. אבל יש שם כיווניות, בטווח הארוך, עם תרגול ג’אנות, שמה שעשוי להראות יותר כפפנצ’ה – כמו תסיסה ממש חריפה, כאילו אנחנו ‘נאבדים’ בתוך סיפור, ומאמינים בכל דבר, והשקפה עצמית וכל זה, בעצם מתחיל להראות עצמו פחות כ-פפנצ’ה, ויותר כפשוט מכשול טהור. ובמשך הזמן, יש סוג של ניפוי, סינון החוצה של האלמנט ה’פפנצ’אי’ של התודעה. וזה הופך ל: “זה רק המכשול”. זה עדיין יכול להיות ממש חזק: אני ממש חסר מנוחה בגוף, אבל אין סיפור שמוצמד לזה. אני לא נאבד לתוך זה. מה שהיה בדרך כלל פפנצ’ה הופך יותר ל”אני פשוט מתמודד עם מכשול עכשיו”. ואז במשך הזמן, אפילו המכשולים עצמם ייטו יותר ויותר להיות בצד העדין של הדברים, אבל הם עדיין שם. אז עם הרבה זמן לתוך תרגול ג’אנות, יש את התנועה הזו של ‘גילוח החוצה’ של הגסות, ירידה לעומק של המכשולים, אפילו של היותר מעודנים. אבל הם יישארו. זה חלק מהדיל. ואנחנו צריכים להיות בסדר עם זה,  ממש מוכנים לזה, אוקיי? (צוחק) סליחה.

התכוונתי לענות עכשיו לשאלות, אבל כבר היו לנו כמה, ואני חושב שזה מספיק לעכשיו. אז בואו נשב דקה יחד. (שתיקה). תודה לכם. תהנו מהתה, מהתרגול בערב, ואני חושב שיש כמה ראיונות הערב. אז אם לא בדקתם עדיין, פשוט תבדקו שזה לא אתם. ונפגש מחר.


[1] MN 128

[2] כפי הנראה לכוונה היא למורה מודרני בשם קמלסילה, ולא למורה בן המאה השמינית. לדיון בשקיעה וריחוף ראה: Kamalashila, Meditation: The Buddhist Way of Tranquillity and Insight, 2nd edn (Birmingham: Windhorse, 1996), 165–74

[3] 7 Cf. the Buddha’s statement at DN 22: “One dwells seeing phenomena as phenomena in terms of the five hindrances” (dhammesu dhammānupassī viharati pañcasu nīvaraṇesu).

רוב ברבאה: אוצר נסתר – עבודה עם חמשת המכשולים בתרגול סמאדהי – חלק 1, בתרגום דנה פרבמן

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות ובאופן מדויק ומוקפד על ידי דנה פרבמן. כדי להקל על הקריאה, השיחה תפורסם בשני חלקים.

שיחה זו, העוסקת בעבודה עם חמשת המכשולים בתוך תרגול הסמאדהי, ניתנה על ידי רוב ביומו שלישי של הריטריט. את הקלטת השיחה המקורית אפשר למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60867/


בעצם, מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לדבר על המכשולים, אבל כמה דברים לפני כן. 

כמו שאמרתי, זה מאתגר ללמד את הריטריט הזה. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להעביר, וכל כך הרבה דברים שמרגיש שחשוב לתקשר, כיוון שכל אחד מכם נמצא במקום שונה, עם צרכים שונים. הזכרתי אתמול את התרגול בהליכה, ודרק בדיוק הזכיר מטא. מי מכם מתרגל מטא כתרגול הבסיס שלו? מישהו? יופי, אוקיי. כשאתם מתרגלים בהליכה האם מרגיש לכם בנוח לתרגל מטא? זאת אומרת, אתם יודעים איך עושים את זה? כן? אוקיי, אני מניח שמה שאני רוצה לומר זה שאני אדבר על מטא מחר, אבל שוב, מה שאני רוצה להציג זה את האפשרות לתרגל מטא עם מודעות לגוף האנרגיה. זה אומר שיכול להיות שיש לי משפטי מטא, ויכול להיות שאני רואה את זה ויזואלית, או לא משנה מה. אבל בעצם יש לי את כל המרחב הזה, ואני אף פעם לא מאבד את זה, ואני רגיש לזה (אדבר על זה יותר מחר) אז כשאני הולך הלוך ושוב, אני עושה את זה עם הסוג הזה של המודעות, עם כל המטא, כפי שאני מתרגל מטא, אוקיי? האמת, זה כל מה שרציתי לומר על זה לעת עתה, ואני אדבר על מטא מחר. זה בסדר? 

דבר שני, ממש בקצרה. ממש מיהרתי אתמול בחלק האחרון של השיחה, אז אני רק רוצה לוודא שמשהו היה ברור. יכול להיות זה שהיה ברור בכל מקרה, ואולי אין צורך שאומר את זה. אבל כשדיברתי על, אתם יודעים, “למה אנחנו עושים ריטריט ג’אנות?” ואיך אנחנו תופסים את הסיבות לעשות ריטריט ג’אנות, ועל מה אנחנו שמים דגש – אני לא רוצה להחליף דגשים אחרים או מה שמורים אחרים אולי ידגישו – בין אם זה לפשט, או קרן לייזר, או האפשרות של תודעה חסרת תנודות, או כל זה. אני לא רוצה להחליף את כל הסיבות האלו – יותר להוסיף עליהן, אוקיי? אז כל הדגשים האלו חשובים, ויכולים להדגיש אותם בזמנים שונים, אבל אני רק ממש רוצה להוסיף משהו שלרוב לא מדברים עליו, שעבורי נראה ממש ממש חשוב: וזה האיכויות האלו של הרגישות, התכווננות, עידון וכו’. זה יותר להוסיף את זה לסיבות האפשריות שבגללן אנחנו עושים את זה, והדגשים האפשריים, ואז לאפשר להם להיות יותר משמעותיים, או אולי אפילו הסיבות והדגשים הכי משמעותיים. אז לא התכוונתי לומר, אתם יודעים, לזנוח את כל זה. זה יותר שאלה של על מה אנחנו שמים דגש.

אוקיי. מה שאני רוצה לדבר עליו, כפי שאמרתי, זה המכשולים. עכשיו יש פה כמה דברים: אחד הוא שלפעמים, בסוטות, זה כאילו, זו לא בדיוק ההגדרה, אבל זה כאילו, כשנוטשים את המכשולים, אז נפתחת הג’אנה הראשונה. אז זה ממש נשמע כאילו שחלק מההגדרה של הג’אנה זה העדר מכשולים. לא נאמר “עם הריכוז המתמשך על כך או כך..” אלא “עם נטישת המכשולים”[1], זה ממש מעניין, וזה די חשוב. שוב, יש לזה השלכות. איך אני חושב על מה שאני עושה פה?
אבל חלק ממה שאני רוצה לומר עליהם זה שזה יכול להישמע “אוקיי עבודה עם המכשולים בעצם מתרחשת לפני הג’אנות (‘טרום-ג’אנות’)”, וזה אכן כך, ברור, זה קורה מהיום הראשון כשמישהו מתחיל לתרגל מדיטציה. אבל לא רק אז. ברגע שנכנסים לג’אנות, אפילו כשכל שמונה הג’אנות אולי נגישות ומבקרים בהן וחוקרים אותן לעיתים קרובות וכו’ – אפילו כשכל זה קורה ומצליח ונהדר, המכשולים עדיין יופיעו לפעמים. בוודאי. מה שאני עוד רוצה להוסיף, ועל זה מדברים רק לעיתים רחוקות, ומכירים בכך, זה שהמכשולים יכולים להופיע בצורה מאוד מעודנת גם בתוך ג’אנה.  

עכשיו אני משתמש במילה הזו, ג’אנה, בצורה מאוד רופפת ופתוחה, כדי להימנע מהגדרה נוקשה של מהי כן ג’אנה ומהי לא ג’אנה. הנקודה היא, שוב, לגבי עידון. כך שאפילו בתוך ג’אנה, מכשולים יכולים להופיע. ויש סוטה ב  – Majjhima Nikāya כשהבודהא מלמד מתרגלים ממש ממש מתקדמים. הם עושים כל מיני דברים שקשורים להתעוררות עם כוחות-תודעה מיוחדים וכל מיני כאלו, והוא עדיין מדבר איתם על המכשולים העדינים שמגיעים ברמות כל-כך של סמאדהי עמוקות[2]. אז אנחנו צריכים להחזיק ברעיון הזה שמכשולים, כמו שאמרתי קודם, הם חלק מהעסק כאן. הם חלק מהעסק כשהג’אנות נראות לנו רחוקות מאיתנו שנות אור, והן חלק מהעסקה גם כשצברנו הרבה ניסיון בג’אנות. הם יבואו וילכו, והאמת, הם חלק מהעסקה, בצורה מעודנת יותר, אפילו כשנמצאים בתוך ג’אנה, ולכן הם חלק מהעבודה, חלק מהמשחק, חלק מהשלם. שוב, כשאני אומר ‘תרגול ג’אנות’ אני מתכוון שהוא כולל את המכשולים וכל זה. אני רוצה לומר משהו על תובנה בהקשר של המכשולים, אבל קודם אני רוצה לעבור עליהם ממש מהר כיוון שהרוב כנראה ממש מוכר לכם. אני רוצה לעבור על חלק מה’אנטי-דוטס’, הנוגדנים למכשולים. 

הדבר הראשון שאני רוצה לומר לפני כן הוא שאנחנו משתמשים בהם, בנוגדנים, כשיש לנו איזושהי מטרה: כשאתה רוצה להיפטר ממשהו או משהו, אני רוצה נוגדן למחלה, או כל דבר, אני ממש מקווה להיפטר מהמחלה הזו. אז יש, בואו נאמר, דרכים לתרגל מדיטציית תובנה, שבהן כשעולה מכשול, ההשקפה היא “זה בסדר”. הוא רק פה, אני רק מתבונן בו. אני עושה אותו דבר עם מכשול ובלי מכשול, או כמו שאני עושה עם כל דבר אחר. רק מתבונן. זה לא יותר טוב או פחות טוב. ואני פשוט אומר לעצמי – “זה בסדר”. אבל כשמתרגלים ג’אנות זו לא הגישה. אנחנו רוצים נוגדנים, ואנחנו רוצים לעבוד נגד המכשולים. וזה בבסיס, גם בסאטיפאטאנה סוטה – זו ההנחיה של הבודהא – הוא מדבר על מה מזין את המכשולים ומה מרעיב אותם. ואנחנו בוודאות ממש מעוניינים במה שמרעיב אותם.[3]

יש נטייה קלה במהלך השנים של הלימוד המודרני של מיינדפולנס… אבל בכל מקרה, זו עדיין דרך לגיטימית לעבוד מידי פעם. אבל בג’אנות, בתרגול לסמאדהי – לא. יש לנו מערכת יחסים אחרת, גישה אחרת. שוב – תיזהרו מהאינרציה. תיזהרו מההרגל. אם יש לכם הרגל של “אוקיי, זה רק מכשול. אני רק אשב עם זה. אני רק אתבונן בזה. זה בסדר” אנחנו רוצים לנער את האינרציה הזו מעט, לעורר אותה מעט. הם מתכוונים להגיע. אין מצב שהם לא יופיעו. אם אתם באים אליי לראיון ומספרים לי שלא פגשתם שום מכשול, אני פשוט אסיק שאתם לא שמים לב. כיוון שלפחות המכשולים המעודנים יותר הולכים להופיע, לא משנה כמה תרגלתם, ולרוב, ואני אסביר אח”כ, גם המכשולים הלא כל כך עדינים יופיעו. 

אז אם נעבור במהרה על הנוגדנים, שני המכשולים השכיחים ביותר הם כנראה – הם בד”כ ניתנם בסדר מסוים, אבל בואו נתחיל עם שני המכשולים הכי שכיחים – רפיון ועצלות, וחוסר שקט ודאגה. אז אני רק הולך לזרוק לכם כמה נוגדנים, ואם אתם חושבים על משהו ששכחתי אז זה ממש יעזור, אז בבקשה תגידו בקול רם. נשים את כולם יחד בכלי כך שכולם יוכלו להשתמש בהם. 

רפיון ועצלות – לנמנם להירדם זה המצב קיצון שלהם, כשהראש נופל ככה. אבל כמו כל המכשולים, יש לזה טווח, אז זה יכול להיות רק עמימות, ערפול, חוסר אנרגיה וכו’. אז – להרחיב את המודעות לגוף כולו. יש סיבה שאני חוזר על זה שוב ושוב ושוב. זה כל כך, כל כך חשוב. זה ישפיע על המיינד, על התודעה. זה יהיה בלתי אפשרי, אם אתם באמת מרחיבים את המודעות לגוף כולו וממלאים אותו במודעות, זה הולך להיות ממש קשה לנקר. יש בזה משהו שהוא התנועה ההפוכה. אז להרחיב את המודעות לכל הגוף וממש למלא אותו שוב ושוב ושוב. כפי שציינתי בחלק מהמדיטציות המונחות, השאיפה פנימה היא באופן טבעי מעוררת והנשיפה באופן טבעי מרגיעה. אז אם אני רוצה, אם אני צריך עוד אנרגיה, קצת יותר מודעות לשאיפה וקצת יותר מודעות לפן המעורר של השאיפה הולך להביא אנרגיה לדברים. נשימה ארוכה, או ארוכה יותר, או ממש ארוכה תביא אנרגיה. היא תביא אנרגיה לגוף. אתם יכולים לחשוב על זה כחמצן או מה שתרצו, אבל אם תחשבו במונחים של אנרגיה, זה פשוט שיש שם יותר אנרגיה. וזה יעורר את המיינד. אז נשימה ארוכה, לעבור לנשימה ארוכה – אם אתם עובדים עם הנשימה כמובן. וגם אם אתם עובדים עם מטא, אז שוב, מה הולך לעזור? יכול להיות שחזרה אחורה לאדם הקל ביותר תקליל קצת את הדברים, תביא קצת בהירות, רק בגלל שהמטא תגיע וזה קל יותר, או אולי דווקא ללכת לאדם הקשה יותר, כי אז קשה יותר והאתגר ישמור עלי ערני. או אולי ללכת לכל הברואים, חלקית בגלל שזה מגדיל את המרחב – אחזור לזה תיכף. השאלה היא – האם אני צריך להחליף קטגוריה אם אני מתרגל מטא, ובאיזו צורה? וזה לא כאילו שזה תמיד הולך להיות אותו דבר שהולך לעזור. אז אני צריך לרצות להגיב ולהתנסות.
עוד יתדות, אוקיי? דברנו על יתדות בספירה (עם הנשימה) נכון?; כשמביאים את היתדות האלו זה נותן לתודעה משהו להתעסק אתו, משהו להתמקד בו. זאת אומרת זה ממש שומר על התודעה ולא מאפשר לה ‘ליפול’, אוקיי? עם המספרים והספירה, הם כמו יתדות. עם תרגול המטא, אם אתם משתמשים במשפטים, המשפטים הם כמו יתדות. מה שיכול להיות ממש מועיל לעיתים קרובות במטא – בואו נאמר ששני המשפטים הראשונים שלכם הם “מי ייתן ואהיה שמח” “ומי ייתן ואהיה שליו”. אז בד”כ אתם אומרים “מי ייתן ואהיה שמח, מי ייתן ואהיה שליו”. בעצם אם התודעה צריכה עוד יתדות, אם היא צריכה עוד אנרגיה, או אם היא נאבדת: “מי ייתן ואהיה שמח. מי ייתן ואהיה שמח. מי ייתן ואהיה שליו. מי ייתן ואהיה שליו”, תאמרו כל אחד פעמיים. בראשון אני לא ממש שם, בשני אני קצת יותר שם. אז רק דברים קטנים כאלו, אבל הם יכולים לעשות הבדל עצום. אתם יכולים גם רק לדמיין למשל את כל הגוף שלכם מלא באור, אור לבן, ממש כמו השמש – ממש, ממש עוזר. שוב, כשהתודעה מתעייפת, כשמחשיך, מעורפל. אתם יכולים גם לפתוח את המודעות ממש ממש רחב, הרבה יותר רחב מגוף האנרגיה, שהוא בעצם קצת יותר רחב מהגוף הפיזי. אתם יכולים להרחיב אותה לגודל של החדר הזה. זהו חדר ממש רחב ועצום. או אפילו לשמים בחוץ וכו’. כשאנחנו מתעייפים התודעה מתכווצת. זה בעצם מה שאנחנו עושים כשמתכרבלים והולכים לישון. התודעה סוג של מתכווצת פנימה. אז לפתוח את המודעות, לפתוח את העיניים, לפתוח את המודעות. יש לכם תחושה של כל החדר. אתם כאילו מעוררים את התודעה ומעודדים אותה לכיוון המנוגד שאליו היא הולכת כשהולכים לישון. תודעה עייפה היא תודעה קטנה. אתם יכולים גם לפעמים לסקור מהר את כל הגוף, ושמים לב לכל תחושה שאתם מרגישים שם. ושוב, להתנסות. האם זה עוזר עכשיו, עם המכשול הזה לסקור ככה ממש מהר? לפעמים כן, כשאנחנו עייפים. רק להעביר את תשומת הלב ממש מהר. אולי יותר יועיל לעבור מלמטה למעלה, או אולי הפוך – מלמעלה למטה. אולי שניהם, או אולי זה ממש יועיל לעשות את זה ממש לאט, ממש להרגיש את התחושה. שוב, אתם צריכים לנסות. אז אלו היו כמה נוגדנים לעייפות ועצלות. אנחנו ממש רוצים להשתמש בהם. 

עם חוסר שקט  – זה בעצם חוסר שקט ודאגה, כשלגבי דאגה, הכוונה היא לדברים לא אתיים שאני דואג שעשיתי, או שמישהו הולך לגלות כך וכך. אבל נעזוב את החלק הזה. נשים את זה בצד רגע. אז הרבה מהנוגדנים הם, באופן מעניין, דומים, אז: יותר יתדות יכולים ממש לעזור. אם אתם עובדים עם הנשימה, הנשימה הארוכה נוטה ממש לעזור עם חוסר שקט. או שזה יכול להיות בדיוק כמו שעשינו עכשיו. אתם מוצאים דרך לנשום או דרך לבנות את הנשימה כך שזה מרגיש מרגיע.
אני מתכוון למשל, כאילו יש מקום בגב שלכם, וזה ממש כאילו הנשימה והתחושה שלה באות מטאפורית, כאילו מישהו מלטף בצורה מרגיעה את הגב שלכם, וזה משקיט את חוסר המנוחה.
שוב, אנחנו יכולים לעצב את הנשימה עם הדמיון שלנו, ולזה יכול להיות אפקט ממשי על האנרגיה שלנו, וודאי. שוב, הרחבת המודעות לכל הגוף. אז זה עוזר גם למכשולים המנוגדים (ז”א, גם לעייפות וגם לחוסר המנוחה) אם תרצו. ושוב הנעת תשומת הלב יכולה ממש לעזור כשיש חוסר שקט. משהו ממש פרקטי – אם יש ממש הרבה חוסר שקט שהוא יותר פיזי ממנטלי, במילים אחרות – זה לא כ”כ הרבה בניה של מחשבות או פפנצ’ה, אבל פשוט הגוף מרגיש חסר מנוחה, והמיינד לא מצליח להירגע, אז מה שיכול ממש לעזור, זה שוב, מודעות ממש גדולה, עד כמה שאתם מצליחים לפתוח אותה. אבל בתוך זה יש לכם עבודה לעשות. והעבודה היא לשחרר את האובייקט המרכזי שלכם, ולהפוך מודעים לתחושות של חוסר השקט, ממש לתחושות המעקצצות שעולות ועוברות בגוף – אתם יודעים משהו כזה – במודעות הרחבה הזו, והעבודה שלכם היא ממש לאפשר את זה באופן מלא, והתחושות האלו יהיו מרגע לרגע, באות וחולפות, לא נעימות – וממש לאפשר אותם, לקבל בברכה. טכנית מה שאנחנו עושים זה מה שאני הייתי קורא לו ‘מאמצים דרך הסתכלות מסוימת’ אבל אם אתם נשארים עם זה זמן מה, אז מסיבות שאפרט אח”כ, זה יכול להרגיע את כל הדבר הזה. כל המערכת נרגעת, כי אז אנחנו במערכת יחסים שונה לגמרי עם האי שקט. כשאי שקט עולה, עולה בנו גם התנגדות לאי שקט. זה לא נעים התחושה הזו של האי שקט. ואז ההתנגדות מזינה את כל הדבר הזה. כשאתם הולכים רחב ככה, ונכנסים למוד שממש מאפשר ומקבל בברכה, אנחנו, בהגדרה כמעט, מרגיעים את ההתנגדות. אנחנו מתרגלים מערכת יחסים שלא דוחה, לא מתנגדת. וזה זה, והמרחב, שממש ממש יעזרו. אתם פשוט נשארים עם זה, נשארים עם זה, שוב ושוב. האמת, אם רק תעשו את זה – אני זוכר ששיחקתי עם זה לפני שנים בהרמיטאג’, יושב חסר מנוחה, חסר מנוחה, יושב… בזמן שאני עושה את זה, האמת בסופו של דבר ישבתי שלוש שעות, כי התרגול הזה הוא שאפשר להכל ממש ממש להירגע. אז כל הדברים האלו  – הם די עוצמתיים, אם אנחנו מוצאים את הדרך הנכונה לעבוד איתם.

אוקיי, השתוקקות כמכשול שלישי (בד”כ ממקמים אותו כמכשול הראשון, אבל אני שם אותו שלישי). בואו נדבר על סוג מסוים של השתוקקות: תשוקה מינית. אוקיי אז יש השתוקקות למישהו, או מה שזה לא יהיה. אתם יודעים, אתם יכולים ללכת ולעשות מקלחת קרה או מה שלא יהיה, אבל אני רוצה להציע את זה כאפשרות אמיתית, במיוחד כשמתרגל מתפתח, ואתם כולכם מתרגלים מנוסים. אז לעיתים קרובות, מה שקורה זה שיש תשוקה מינית, וזה הולך לתמונה של ‘לעשות סקס בצורה כלשהי’, יש לי את הבן אדם הזה, או מה שלא יהיה. זה החלק שפחות מועיל לסמאדהי. אבל התשוקה עצמה והאנרגיה, יש דרך לעבוד עם זה. למשל: אוקיי, הנה השתוקקות. זה כבר הלך לתמונה בראש. האם אפשר להרגיש את האנרגיה של התשוקה המינית? אז יש לי את התשוקה, יש לי את התמונה (שכנראה היא לא תמונה במובן אימג’ינלי, אלא ממש תמונה שם), ויש לי אנרגיה מינית. כמובן שהן קשורות. אנחנו יכולים לומר שיש לכם שלושה דברים. מתוך השלושה האלו, אם אני יכול להתמקד ב-, ולהיפתח ל-, בעצם, להרגיש את האנרגיה – אז רוב האנשים, עולה תשוקה, ואז עולה התמונה, ואז עולה התחושה ואני נאבד בתוך התמונה. ברדיפה אחרי הפנטזיה המינית. אני מסתבך ונכרך בתוך זה. אם אני רק יכול להתמקד יותר באנרגיה ולהיפתח לזה, לאפשר לאנרגיה הזו שבמרחב ובגוף, זה בעצם מרגיש טוב. אם זה לא לחוץ מידי, אני נפתח לזה, ואני נהנה מזה, זה בעצם די קרוב לפיטי. זה די קרוב לתחושה טובה. והרבה פעמים כשאנשים חווים פיטי לראשונה, הם אומרים “זה כמו אורגזמה”. זה לא חייב להיות כזה אינטנסיבי, אבל יש שם דמיון. אז מה שאתם בעצם עושים זה מתקרבים לזה יותר אנרגטית, מרגישים את זה, נפתחים לזה, ואז סוג של ‘רוכבים’ על זה בדרך שמאפשרת להפוך את למשהו שהוא יותר אנרגיה טהורה, שזה בעצם ממש תורם ומועיל לאן שאנחנו הולכים. או דומה לאן שאנחנו הולכים. אני לא בהכרח אציע את זה למישהו שהוא ממש מתחיל. אבל לכם כבר יש הרבה ניסיון, אז אם עולה כזו תשוקה, זה טוב. זו הדרך לעבוד עם זה. זה יכול להיות מאוד דומה לפיטי אם אצליח לסנן דברים החוצה, ולשים דגש ולהיפתח בדרך הנכונה. 

מה לגבי השתוקקות לאוכל? למישהו יש רעיונות? לשבת כאן, ואתה לא יכול לחשוב על שום דבר אחר חוץ מארוחת צהריים, או תה. זה קרה למישהו? אוקיי, אם כך זו לא בעיה. 

סלידה או זדון (ill will). אני אחלק את זה לשניים – המכשול של זדון מתייחס למצב שבו אני ממש כועס על מישהו, עד כדי כך שאני רוצה שיפגע. מטא כמובן. אתה מחליף – אם זה ממש חזק, אם נשימה זה התרגול בסיס שלכם, פשוט תחליפו אותו במטא. אני צריך להתמודד עם השליליות הזו. זה הכרחי,  כי כשזה נמצא שם, זה לא הולך לעזור. זה ממש להולך להפריע פה. אבל יש עוד אפשרות נוספת, שהיא כשיש לי כוונה רעה כלפי מישהו, או אפילו שאני לא אוהב אותם, והתודעה נמצאת במצב הזה של דחייה  (זה יכול להרגיש מעודן או גס) אז מה שאני יכול לעשות, דבר ראשון – אני יכול לומר “אוקיי, אני שולח מטא לבן אדם הזה”, שזה נהדר. זה יכול ממש לעזור. אבל יש אפשרות שניה, שהיא בעצם להביא את המודעות בחזרה אליי בלי ניסיון לשנות את הכוונה הרעה, או כמה הבן אדם הזה נורא, או כאלו מחשבות ורגשות.  להחזיר את המודעות לעצמי, ובעצם לשים לב ולהרגיש את הדוקהה שזה מייצר אצלי. בלב שלי. יש לזה טעם בפה. יש לזה טעם בגוף האנרגיה שלי ובתודעה שלי. זה דוקהה. זה כואב. אז אני לא מנסה לשנות את הכוונה הרעה, אני רק חוזר אליי ומרגיש מה קורה לי. לא שופט, רק: “איך זה מרגיש? אוקיי, זה דוקהה”. ומרגיש את הכאב של זה. אני רק צריך לתת למודעות שלי לחוש בכאב שם. 

אם אני עושה את זה, אם אני פשוט נותן לעצמי להרגיש את זה, אז מה שיכול לקרות, זה כשאני מרגיש את הכאב, כשאני פוגש אותו, הוא הופך לחמלה לעצמי, אוקיי? חמלה עצמית. אתה חושב “כן.. אבל הבעיה שלי היא עם האדם הזה”. זה לא משנה. ברגע שיש חמלה עצמית, יש חמלה. זו אנרגיה חדשה במערכת, וזה מרכך את הכל. אז החמלה העצמית שלי מתחילה לשנות את המערכת יחסים שלי עם האדם הזה. זה גם ממש ממש עוזר. 

מה שעוד יכול לקרות – ומה שאני בטוח שתשימו לב אליו במהלך הריטריט הזה, הוא שאנחנו מפתחים התנגדות לרעשים מסוימים: החימום, הציפורים, המחוגים, שהם הרבה פחות רועשים היום ממה שהם היו בעבר, נגיד לפני 10, 15 שנה משום מה. וזה כאילו “אוף.. העורבים האלו כ”כ רועשים”, או מה שלא יהיה, ו”אני מנסה לתרגל והם מפריעים לי”. או הבן אדם הזה “כל פעם כשהוא קם, העצמות שלו חורקות” כמו ששלי חורקות, או הנשימה שלו. התנגדות לרעש, שיכולה גם לכלול התנגדות לאדם אחר או יצור אחר, או מה שלא יהיה. זה הולך להיות ממש שכיח, אוקיי? אני חייב לזכור את התמונה הגדולה, את המטרה. לאן אני הולך עם התרגול הזה? אני בוודאות לא הולך לכיוון של יותר סלידה / התנגדות. אני הולך לקראת פחות התנגדות, זה מה שאני רוצה. זה אפילו לא קשור לזה שג’אנה היא המטרה המרכזית שלי. זה פחות התנגדות. זה מה שאני רוצה. הפחתה של מזהמי התודעה, חופש ממה שמזיק. אני רק מזכיר לעצמי “מה אני רוצה? אני רוצה ללכת למקום שיש בו פחות התנגדות, בו אני פחות מוטרד מרעש, אני פתוח יותר, יש שם יותר אהבה וכו'”. אז שוב, מה זה מרמז על איך כדאי לתרגל ג’אנות ובאיזו דרך אני מחזיק את כל הדבר זה? האם זה אפשרי, האם אני יכול למצוא דרך לתרגל ג’אנות שבה אני לא כ”כ מוטרד, כזו שכוללת קולות ורעשים שהולכים ובאים? לא מוטרד, אבל גם לא בדרך ש’שוטפת את התינוק עם המים’: “כאילו, אז אין שום צורך שאתאמץ אם כך”. 

אז כגישה, השקפה או עמדה, שזה ממש ממש אפשרי. לפעמים מה שבעצם אפשר לעשות זה באופן מכוון לשחרר את האובייקט המרכזי להיעלם ולהיפתח יותר לקולות, ולתחושת מציאות שכוללת קולות. אני לא חושב על הצלילים כ”משהו אחר ממה שאני מנסה לעשות כאן”, אלא אני נפתח לקולות וכולל את זה בחוויה ואז זה מתחיל לשנות את איך שאני מרגיש לגבי הצלילים. ואז בתוך זה, כשאני שומר על הפתיחות, אני יכול להחזיר את האובייקט המרכזי, אבל עכשיו יש לי מרחב הרבה יותר גדול וגישה הרבה יותר פתוחה, אוריינטציה יותר רחבה. אתם יודעים, טכנית, נגיע לזה כשנדבר על הג’אנה השנייה, אבל בעצם טכנית אם בכל רגע נתון, אתם יכולים להפחית באופן ממש משמעותי התנגדות בתודעה, אתם בעצם תגיעו ממש קרוב לג’אנה השנייה. סוקהא תתעורר. אושר יתעורר. עם הרבה תרגול – או אולי, שוב, זה עוד אחד מהדברים האלו. פשוט תנסו. אני אומר, אוקיי פשוט תנסו את זה. לפעמים אני אומר ” אוקיי, פשוט תנמיכו את ההתנגדות”, כיוון שהפחתת ההתנגדות יכולה לאפשר התעוררות של שמחה, התעוררות של סוקה.

אוקיי, מכשול אחרון: ספק. אנחנו יכולים להטיל ספק במורה, להטיל ספק בלימוד, ואנחנו יכולים להטיל ספק בעצמנו. בטוח יש עוד הרבה דברים שאפשר להטיל בהם ספק, אבל אלו השכיחים ביותר.  

אז מה ההבדל בין שאילת שאלות לבין ספק? ספק לרוב לא יכלול שאילת שאלות, או שיהיה שם העדר של אפשור של שאילת שאלות, או של איזשהו מצב של חקירה שהוא דווקא מועיל. ספק נוטה לשתק. אנחנו נתקעים בסוג של בלבול או משהו כזה. במצב כזה אנחנו בעצם לא שואלים כלום. המיינד פשוט נע קדימה ואחורה או במעגלים. אז לפעמים, מתחת לכל זה, פשוט מסתתרת שאלה אחת, שתיים או שלוש שפשוט דורשות מענה, או שצריכות להתנסח, ושאולי אני צריך לשאול את עצמי או את המורה. אבל לא נתנו לשאלה להתנסח עדיין; ואנחנו פשוט תקועים בסוג של תנועה לא ברורה קדימה ואחורה. אז – האם יש שם שאלה? וברגע שיש לנו שאלה, זה כבר מפסיק לשתק. אפילו ניסוח של השאלה באופן בהיר יעזור. נרגיש לא משותקים. ואז ניסוח השאלה ושאילת השאלה והתעסקות בזה יעזור ממש. אבל ספק משתק. אז, רק דבר אחד שכדאי לזכור פה הוא הטיימינג. מתי אני הולך להיאבק בספק או בשאלה הזו? התשובה היא – “מחוץ למדיטציה”. במילים אחרות – כן, יש משהו שאני לגמרי לא בטוח לגביו. אני מבולבל. יש לי שאלה ואני לא יכול להמשיך עד שתהיה לי תשובה. רק “זה זמן המדיטציה שלי, אז אני פשוט הולך לשים את זה בצד. אבל אני מבטיח לך, תודעה, שאני אחזור לשאלה הזו, ואני אחשוב על זה, אני אהרהר בזה, אני אחקור, אני אשאל מישהו מאוחר יותר”. אתה עושה דיל עם התודעה, כמו “אנחנו נגיע לזה, אני לא מתעלם מזה”. אבל זה יקרה מחוץ לתרגול הפורמלי.

כמה אנשים שמעו על תרגול של החלפת האושר של עצמי עם אחר? כמה מכם, אוקיי.
זה תרגול אדיר, עם אפשרויות אינסופיות. אני חושב שיש על זה חלק נרחב בספר שכתבתי, ראיה שמשחררת[4]. בשלב כשלהו, תוכלו לבקר את זה. אני רוצה לומר שזה תרגול יפיפה ממש. זו אחת החקירות המדהימות שאתה יכול לעשות כמודט, מלאה באפשרויות יצירתיות ואפשרויות יפיפיות לטרנספורמציה. בקצרה, הנה אני, די אומלל מאיזו מתקפת מכשולים או משהו כזה, ואני אומר לעצמי “אתה יודע מה? אני אקח את זה. אני אקח את זה כיוון שאיפשהו, מישהו אחר – אולי מישהו שאני מכיר, אולי מישהו שאני לא מכיר ולעולם לא אכיר – מישהו ממקום אחר, שבדרך מופלאה, בהתאמה, אני לוקח את הדוקהה שלו כדי שהוא יכול לקבל את האושר” אז שוב, טכנית, אתם יכולים לומר, מה אני עושה פה? במקום התגובה האוטומטית של ההתנגדות למכשול, אני בעצם אומר: “בוא, בוא אני אקח את זה”. אבל יש בזה לב, יש בזה “אני מוכן לקחת את הסבל הזה עכשיו. אני פותח את עצמי לסבל הזה לטובת שחרור של מישהו אחר מהסבל הזה, איפשהו”.  

אז זה סוג של, אם תרצו, ‘חשיבה קסומה’, זה לא משנה – שימוש בדמיון שלכם, אם תרצו. יש הרבה וריאציות על זה עם ריקות ועוד, אבל זה בקצרה מה שזה. זה דבר מאוד יפה. ולרוב מה שיקרה עם המכשולים, זה שאין בזה לב. הכל נדחס, אומלל, ללא לב. אפשרות אחת זה להביא את הלב לזה, בדרך ממש יפה. אפשר לעשות את זה גם עם אי נוחות פיזית: “אני יכול לקחת את הכאב הזה עכשיו. אני אקח את הכאב הזה עכשיו. אני מוכן לקחת את הכאב הזה עכשיו כדי שמישהו אחר יזכה בהקלה, ברווחה”.


[1] DN 2

[2] MN 128

[3] DN 22, MN 10. Also see SN 46:51.

[4] 4 Rob Burbea, Seeing That Frees: Meditations on Emptiness and Dependent Arising (Devon: Hermes Amāra, 2014), 322–6.

שיחה מאת רוב ברבאה: אוריינטציה לתרגול הג’אנות. חלק שני: גישה לקשיים (תרגום: אביב לוי)

בשבועות האחרונים הצעתי לתלמידים/ות בקורסים לקחת עם עצמם/ן לתרגם שיחות של רוב, ובחרנו לתרגם שיחות מתוך ריטריט הג’אנות שהתקיים רק לפני כמה חודשים. השיחה הזו, הראשונה מתוך אותו ריטריט, תורגמה בנדיבות על ידי אביב לוי.

בשיחה זו רוב ‘מכין את השדה’ לקראת תרגול ג’אנות. הוא מציע גישות מועילות לתרגול מהסוג הזה, ואופנים בהם ניתן להתייחס למכשולים ולרגשות קשים. את הקלטת השיחה המקורית ניתן למצוא בקישור: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/60865/

17 בדצמבר, 2019

כולם מכירים את המשמעות של המילה ‘אינרציה’? יש מישהו שלא יודע מה המשמעות? אוקי. טוב, אינרציה, בקצרה, זה משהו בפיזיקה, אז משהו שהוא ניח, את/ה צריכ/ה לעבוד כדי להזיז אותו, ומשהו שכבר זז, את/ה צריכ/ה לעבוד כדי לגרום לו לשנות את התנועה שלו – לעצור או לשנות כיוון. אז מה שאני רוצה להגיד זה שתיזהרו מאינרציה. תיזהרו מאינרציה. קל לראות איך לעתים קרובות, במיוחד – הרבה מכם/ן שמתרגלים/ות כבר שנים, אם לא עשורים – ואיך בקלות אנחנו סוג של עושים/ות את מה שאנחנו רגילים/ות לעשות. ואנחנו כמו נמנעים/ות מהמאמץ או מאי הנוחות או מהטרחה של לנסות לפעמים משהו חדש בתרגול. אז יש אפילו ברירת מחדל, בטח ברירת מחדל של רק לעבוד עם הנשימה: “אני פשוט תמיד עושה את זה ככה” או ברירת מחדל של דרך לנשום. זה לא מודע. “אני פשווט תמיד נושמ/ת. אני לא ממש שם לב איך אני נושמ/ת,” וזה קצת לא נוח לנסות ולשחק עם הנשימה ולהפוך את הנשימה לשונה. או איזה תרגול אנחנו עושים/ות – “אני נוטה להתרחק ממטא” או מה שזה לא יהיה. או, כמו שהזכרתי קודם, יכולה להיות אינרציה בנוגע לאיך אנחנו מקשיבים/ות לשיחות דהרמה. אז אולי אני תמיד למצב כזה של..[צחוק] וזה פשוט…[צחוק] אתם/ן יודעים/ות, לתת לזה פשוט לשטוף דרכך. אז אולי אם את/ה רגיל/ה לזה, איך זה יהיה להקשיב על קצות האצבעות, וממש להקשיב עם התודעה המבחינה? “על מה זה מרמז?”, ו – “אה, מה ההבדלים המדיוקים בין…? איך זה שונה, מה ששמעתי הרגע, ממה  שאני רגיל/ה לשמוע, או מה שאני חושב/ת שאני יודע/ת.”

אחד הפירות של הג’אנות הוא גמישות של התודעה. כולם יודעים מה המשמעות של ‘גמיש’?  זה אומר אפשרות לשנות צורה. באמת, אחד המשמעותיים ביותר – אנחנו נדבר על זה – אחד הפירות המשמעותיים ביותר של תרגול הג’אנות הוא גמישות – גמישות של ההכרה, התפיסה, התודעה. כמו כל כך הרבה דברים, ג’אנות מובילות לגמישות. ונחשו מה? גמישות מובילה לג’אנות. במילים אחרות, זה תנאי לג’אנות. אז גמישות היא עכשיו ההפך מאינרציה. את/ה חייב/ת להיכנס לשם ולנסות דברים: “אה, לעולם לא שיחקתי על הנדנדה הזאת קודם.” טוב, תיכנס/י לזה ותן/י לזה ניסיון. וזה יכול להיות משהו מאוד עדין במה שאת/ה עושה. או שאולי זה אומר תרגול אחר או מה שזה לא יהיה. ג’אנות מובילות לגמישות, גמישות מובילה לג’אנות. לא תהיה לך גישה לג’אנות אלא אם תהיה/י מוכן/ה להיות גמיש/ה, ואת/ה משחק/ת ומשחק/ת, ומתחיל/ה לנסות דברים שונים. את/ה חייב/ת, בדרך מסוימת, לתרגל על קצות האצבעות, מוכן/ה, מגיב/ה. אנחנו נדבר על זה הרבה.

אז גמישות, מצד אחד. ובאותו הזמן, עם זה, אנחנו רוצים/ות כוונה יציבה, בהירה ופשוטה או נחישות. זו בסוג של איזון עם הגמישות. במילים אחרות, אנחנו כאן כדי לתרגל ג’אנות. אני רוצה להיות מאוד ברור. זה הדבר הראשון בסדר העדיפויות שלי. זה מה שאני כאן בשבילו, וזה בהיר. זה מאוד פשוט. מה שקשור בזה מסובך, אבל הכוונה פשוטה, ויש בה נחישות, והיא יציבה. זה בהיר, פשוט ויציב. שוב, יש לזה חשיבות ענקית. זה לא נשמע הרבה. זה מה שיבנה או יהרוס את התרגול שלך, תלוי במידה של הכוונה, אם את/ה לא דואג/ת לזה. אז כשאני אומר תרגול ג’אנות (ושוב, אני ארחיב על הרבה ממה שאני מדבר עליו פה), אני מתכוון כולל המכשולים, כולל עבודה עם הקשיים, הדברים המגעילים, הבוץ והעבודה הקשה דרכו, וכו’. אני מתכוון גם, כשאני אומר תרגול ג’אנות, כל מערכת היחסים עם התרגול, כל ההשקפה על העצמי עושה את התרגול, ועל הניסיון ליישם את התרגול. אני מתכוון לכל מערכת היחסים עם יעדים ומאמץ, המסגרת הקונספטואלית של כל זה, העצמי כמודט – כל זה כלול בתוך מה שאני קורא לו תרגול ג’אנות, לא רק החלקים הנחמדים על איך לעבור מהג’אנה השנייה לשלישית או כאלה.

אז גמישות ונחישות בהירה, פשוטה ויציבה בתרגול של הג’אנות. מה שזה אומר, באופן מעשי, זה שזה יהיה יותר מדי להוסיף, נניח: “אה, יופי, שלושה שבועות בגאיה האוס – מטה תמיד הייתה קלה ומוכרת לי, וכשניסית תרגול עם הנשימה, תמיד נהיית לי חסימה בגרון, אז אולי אני אשתמש ברטריט כדי לראות אם אני יכול/ה לשחרר את החסימה הזאת.” אז לא. אוקי? אני מתכוון, זה יכול לקרות, זה יכול לא לקרות, אבל אל תהפכו את זה לכוונה שלכם/ן. כמו שאמרתי קודם, לך עם – או לומר את מה שאמרתי קודם בדרך שונה – לך עם איזה תרגול שהכי קל להעלות איתו רווחה, פיטי. תקשיבו למה שאני אומר. אני לא אומר, “לך/י אם איזה תרגול שאת/ה מרגיש/י שאת/ה יכול/ה להישאר בו עם אובייקטים הכי הרבה זמן.” אלא – לך/י עם איזה תרגול שהכי קל לרווחה לעלות איתו. אוקי? אז אני לא מנסה לתקן את החסימה בצוואר שלי. אני גם לא הולך/ת ל: “אה, שלושה שבועות, אני יכול/ה גם לפתח את תרגול היוגה שלי, או לשפר את תנוחת הלוטוס שלי, או להיגמל מקפאין או מה שזה לא יהיה.” כל אלה יכולים להיות דברים ממש טובים, אבל ברגע שאנחנו מתחילים להרחיב את הכוונה בדרך הזו, זה בעצם, בצורה עדינה, מתחיל לשחוק משהו.

אוקי דוקי. אז הזכרתי את המכשולים, ואני ממש רוצה להדגיש את הנקודה הזו – אני אומר את זה שוב ושוב – אני כולל את זה בתוך תרגול הג’אנות. בתרגול הג’אנות, אני מתכוון תמונה מאוד רחבה, שכוללת את הזמנים שזה לא כל כך עובד טוב, ואת הקשיים הספציפיים, ואיך אנחנו מתייחסים/ות אליהם, ואיך אנחנו עובדים/ות איתם. הם – לפעמים אני קורא להם – הבטן הרכה, האפלה והעשירה של תרגול הג’אנות: המכשולים, הדברים שאנחנו ממש לא אוהבים. יש להם זהב בתוכם, והם מביאים את הזהב שלהם אם את/ה עובד/ת איתם בצורה נכונה. ואני אעיז לומר, שאם בילית את כל שלושת השבועות, ולא הגעת לאף ג’אנה בכלל, אבל החכמת בקשר למכשולים (ואני אסביר למה אני מתכוון בזה), הרטריט הזה עדיין יהיה שווה את המשקל שלו בזהב. מכשולים הם מכאובים של החיים. הם לא באים רק במדיטציה. הם משפיעים על החיים שלנו, ובאמת לדעת איך לעבוד איתם, ולהיות חכמ/ה בקשר אליהם, זה ענק, זה יתרון, מתנה, רווח.

אז כל הצד המגעיל הזה, הצד הקשה של התרגול, המכשולים, בעלי ערך בדיוק כמו הדברים הנפלאים, אוקי? אני לא מחרטט כשאני אומר את זה. אני באמת באמת מתכוון לזה. אם אנחנו יכולים/ות למצוא, לפתוח קצת חוכמה שם, להתייחס בצורה חכמה – אני אומר עוד על זה – אבל שני דברים עקרוניים, מה שאני מתכוון בחוכמה (אני אחזור על זה אחר כך). זה אומר שאנחנו לא מאמינים/ות למכשולים יותר. אנחנו לא מאמינים/ות לסיפורים שהם ממציאים. אז אם את/ה הולכ/ת לכיוון של לא להאמין במכשולים, זה דבר עצום בחיים שלך. זו מתנה ענקית גם אם את/ה יכול/ה ללכת לכיוון של להיות בסדר עם המכשולים כשהם מופיעים בלי שום תחושה של מעורבות בעצמי שלך, בשווי שלך או בערך שלך כמתרגל/ת – במילים אחרות, את/ה לא לוקח/ת אותם אישית, לא מאמין/ה להם ולא לוקח/ת אותם אישית – אם את/ה יכול/ה ללכת לכיוון שני המקומות האלה או העמדות האלה ביחס למכשלום, זה לחלוטין עצום בצורה נפלאה. זה לא נשמע כל כך סקסי, זה לא נשמע כל כך זוהר ומנצנץ ולא משנה מה, אבל במובנים של מה זה מביא לחיים שלך, זה ענק.

אז אני מכליל את כל זה. זה חלק מהמסגרת. ושוב, כל זה, מה שאני אומר עכשיו, זה משליך משהו בקשר לתרגול שלך. זה משליך משהו בקשר לכוונה שלך. זה משליך משהו בקשר להשקפה שלך. זה משליך משהו בקשר לגישה שלך. אז זה עושה הבדלים במובנים של עמדות, השקפות, תפיסות, מערכות יחסים, גישות  ואיכויות לב של רגע לרגע. אז אל תתן/י לזה לעבור לידך כאילו אני מברבר “בלה-בלה-בלה” – קח/י את זה כחלק מלהיות על קצות האצבעות. את/ה מתרגם את זה. [נוקש באבעות] מה זה אומר ברגע הזה עכשיו? “אה, כן, זה…” מה זה אומר פשוט להפוך את כל ההשקפה, לפתוח את כל ההשקפה של מה שאנחנו עושים? כי מי לא שמע כבר שיחה על המכשולים בעבר? מי לא שמע עשר שיחות על המכשולים בעבר? מי מאיתנו לא שמע מאה? [צחוק] מה שאנחנו רוצים זה לשנות משהו, והדרך שאנחנו – טוב, אנחנו ניכנס לתוך המכשולים עוד בהמשך.

בואו נרחיב את זה. מהמכשולים, בואו ניפתח עכשיו ללדבר על רגשות, וספציפית רגשות קשים, בהקשר של רטריט ג’אנות – הקשר ((context, הקשר, הקשר. אני באמת רוצה להדגיש או להציע הקשר לכל הדרך, ואז למקם את הרטריט הזה בתוך ההקשר הרחב הזה, בסדר? בשבילי, אני מרגיש וזה עניין בעל חשיבות יסודית – יש לי רגשות חזקים בקשר לזה – שכל הדרך שלנו, התנועה שאנחנו עושים/ות, הפתיחה, הלמידה, ההתפתחות שאנחנו עושים/ות על כל הדרך, חייבת לכלול בתוכה התפתחות, העמקה של המודעות הפסיכולוגית שלנו, בהחלט בקשר לעצמנו, אבל גם בקשר לאחרים/ות. וזה נושא ממש גדול. בשבילי, זה חלק מהדרך. זה חלק מהדרך בימים האלה אפילו יותר, ואנחנו יכולים לדבר על זה בזמן אחר אולי. זה שונה ממתי שהבודהה היה חי. יש לנו פסיכולוגיה שונה. כל תחושת העצמי שונה. ההשלכה של זה היא שבעצם מה שהוא שחרור הוא משהו שונה בימינו. אני לא הולך לסטות בשביל זה, אבל אנחנו יכולים להמשיך את זה.

מה שזה אומר זה, שבימים האלה, שחרור צריך לכלול בתוכו עומק מסויום, ורוחב, וקיבולת ותחכום ורגישות בקשר למה אנחנו יכולים/ות לקרוא לו מודעות פסיכולוגית של העצמי ושל האחר/ת. כל הדרך, בשבילי, והדרך שבא אלמד ואצייר את הדרך כולה, זה שהיא חייבת לכלול, בתוך זה, הבחנה רגשית וקיבולת רגשית. הלב הוא גדול ויכול להחזיק הרבה. יש לו מנעד, מנעד שלם, מנעד רגשי – כל מני סוגים של רגשות. הבחנה רגשית זה חלק, בשבילי, ממה שישות ערה עושה או ממה שיש בה, או ממה שהיא – זה שיש כמות עצומה של עדינות שם ביחס לרגשות וההבחנה והעבודה עם רגשות. גם מתוך יחס לרגשות כ’אמיתיים’, ובעלי גורמים אמיתיים, עם האפשרות להתייחס להם ולדאוג להם כישויות אמיתיות עם גורמים אמיתיים. ואנחנו שלמים/ות לגמרי גם עם להתייחס אליהם כריקים לחלוטין, ולא אמיתיים, ולא באמת נגרמים על ידי משהו אמיתי. יש מנעד של השקפה, ואנחנו מיומנים בהרבה גישות שונות ותפיסות ביחס לרגשות.

אז זה, בשבילי, ההקשר הרחב ביחס לרגשות על הדרך כולה. עכשיו אנחנו בשלושה שבועות, או מה שזה לא יהיה, רטריט ג’אנות של 23 ימים. אנחנו שמים את הרטריט הזה בהקשר, בהקשר ההרבה יותר רחב הזה איפה שאנחנו רוצים/ות את כל הרשימה של מה שאמרתי עכשיו בקשר לרגשות. עכשיו, רק בשביל שלושת השבועות האלה, הבחירה הראשונה שלנו ביחס לרגשות קשים – ביחס להנאה ודברים ושקט, אנחנו נדבר על זה עוד ככל שנמשיך – אבל בקשר לרגשות קשים, הבחירה הראשונה שלנו היא לפשט. לפשט פסיכולוגית, ולתת להם להשתתק, או לעודד אותם לשקוט.

עכשיו, אם מישהו/י עושה את זה תמיד, אם זו מערכת היחסים היחידה שלו/ה עם הרגשות לאורך כל הדרך שלו/ה – אני לא בסדר עם זה. אני ממש לא בסדר עם זה. אבל אם מישהו/י לא יודע/ת איך לעשות את הזה, ולא יודע להכנס להילוך הזה, אני גם לא בסדר עם זה. כשאנחנו מאפשרים לרגשות, לרגשות קשים לשקוט, כשאנחנו מפשטים/ות את כל המורכבות שלהם – והמורכבות שלהם יכולה להיות יפה ומאוד חשובה לעתים, אבל לא ברטריט הזה, זה מה שאנחנו עושים ברטריט הזה. זו הבחירה הראשונה והעיקרית שלנו לדרך של עבודה, של התייחסות. כאנחנו מפשטים ומשקיטים אותם בדרך הזו, עדיין יש שם אכפתיות. אנחנו לא קשים/ות או זלזלנים/ות או אכזריים/ות בשום דרך. עדיין יש שם אכפתיות. אז זו הבחירה הראשונה שלנו. זו לא תמיד ההעדפה, אלא העדפה זמנית, שמוצבת בהקשר הרבה יותר רחב.

חלק מכם/ן, אני יודע, עובדים/ות לאחרונה מאוד קשה כאקטיביסטים/ות באזורים שונים. חלק מכם/ן, אני יודע, בקשר לשינויי אקלים, הכחדות מינים, מה שזה לא יהיה. ואני לא יודע איפה אתם/ן עכשיו עם זה. זה הכל מאוד טרי. זה הכל מאוד חי, ונוכח מול הפנים שלנו. אולי את/ה עדיין מרגיש/ה את התשוקה ואת האש הזאת, ואולי יש אבל או יגון מסביב לכל זה. זה מסביב. זה נוכח אצל הרבה אנשים. אני בהחלט מרגיש את זה. זה מאוד חשוב. התשוקה הזאת והאבל הזה מאוד חשובים.

חלק מכם/ן – בטח בארץ הזאת ואולי אפילו בארצות אחרות – אולי מרגישים/ות אבל, אולי אפילו כעס, על הבחירות האחרונות פה. אולי את/ה כן. אולי את/ה לא. חלק מכם/ן – ושוב, אני לא יודע – חלק מכם אולי מרגישים אבל בקשר אליי ולמצב שלי, הבריאות שלי, ומה שהוא כנראה הליכה לקראת מוות. וכמובן, אולי יש דברים אחרים שאת/ה מרגיש/ה שמשפיעים על הלב שלך עכשיו – קשה לנשוא את תחושת האובדן של דברים מתפרקים. בקשר למה שאמרתי קודם, אני רוצה בשבילכם/ן שיהיה לכם/ן מנעד מאוד רחב ועמוק של גישות לנשמה שלכם/ן. אני רוצה את זה בשביל הנשמות שלכם/ן, כדי שתוכלו להיפתח לאבל, ובאמת להיפתח, אבל להצליח להחזיק את זה, ולהחזיק את זה טוב, להחזיק את זה בדרך מרפאת. אני רוצה את זה בשבילכם/ן, ואני גם רוצה שתוכלו להחליט לפעמים לא לקחת את זה, ובמקום זה ללכת אל החיובי, המהנה, הכיוון הג’אני, ההשקטה של הרגשות, שמתרחשת בג’אנות דרך הנאה. את/ה הולך דרך תחושת הבעבוע וההנאה, ואז דברים מתחילים להיו שקטים. אז כאן ברטריט הזה – למרות שאני רוצה את כל זה בשבילכם/ן – כאן ברטריט, כמו שאמרתי, שהגישה האחרונה, של ההשקטה היא המרכזית.

זה עסק רציני. אין סכנה, אני חושב, אם את/ה לא בטוח/ה, אין סכנה בלא להצליח למצוא את האבל אחר כך, אוקי? זה חשוב להגיד את זה. אם יש לך שלושה שבועות בהן את/ה נוטה לכיוון בחירה מסויימת – לא לדחות את זה ממך, לא לכבות את זה, אלא רק לאמץ גישה של “אני לא כל כך הולכ/ת לשם” – אין סכנה שלא תוכל/י למצוא את זה אחר כך, אם זה אותנטי.

 נניח, אבל או משהו כזה, אחרי הרטריט. אין סכנה שתהיה/י נעול/ה באיזה סוג של מערכת יחסים עם הרגשות שלך או עם הלב שלך שבה אתה סוג של נעול במצב של לא להרגיש רגשות מסיימים. אין סכנה בכלל. אוקי? לשלושה שבועות, את/ה יכול/ה לתרגל את הגמישות הזאת. אין סכנה בדברים האלה. שוב, אנחנו רוצים את המתנה של גמישות, של מנעד.

אז אם את/ה לא יודע/ת, עכשיו… בואו ניקח כמה דקות, בסדר? אני רק רוצה להמשיך עם זה עוד כמה דקות. אם יש משהו שהשפיע על הלב שלך, שמשפיע על הלב שלך, משהו שקשור לאובדן, לכל דבר – זה יכול להיות בקשר לטבע, זה יכול להיות בקשר למצב חברתי, זה יכול להיות בקשר למערכת יחסים אישית או לא משנה מה, אובדן או אובדן שעומד לקרות – אם יש לך תחושה שמשהו מתפרק או אולי יתפרק, איזשהו אבל, איזשהי הצפה, אם יש משהו כזה, בואו ניקח רגע. אולי תיכנסו לתנוחת מדיטציה. רק לכמה רגעים ביחד, אני רוצה לעשות משהו.

[1:03:25, תחילת מדיטציה מונחית]

אז זה לא משנה מה זה. זה גם לא משנה אם אין שום דבר ספציפית אבל זה יכול להיות, כמו שאמרתי, שהלב שלך מושפע, מוצא את זה קשה לשאת את מה שבני/ות אדם עושים לכדור הארץ, לשלנו, למערכת הסביבתית, כוכב הלכת ששומר עלינו חיים ומשמר את הציוויליזציה שלנו, מה שאנחנו עושים למינים אחרים. זה יכול להיות אובדן אישי, או האפשרות של אובדן אישי, איזושהי מערכת יחסים, מישהו/י שאכפת לך ממנו/ה או אוהב/ה אותו/ה, או שהיה האובדן הזה. יכול להיות שאת/ה מרגיש/ה אבל או יאוש או כעס על חלק ממה שקורה או קורה תחת הכותרת של פוליטיקה – אבל זה לא באמת פוליטי, זה אתי: העלייה של לאומנות, גזענות; מה שנראה כמו שליטה תאגידית בדמוקרטיה; פשוט התפוצה ההולכת וגדלה של טיפשות – כל דבר כזה.

בתנוחת המדיטציה שלך, תנ/י לזקיפות וליציבות של התנוחה לעזור לך. אלה רעיונות גדולים, תנועות גדולות, שינויים גדולים, שמבקשים מאיתנו הרבה. תנ/י לתנוחה שלך לעזור לך – פתוחה, מקורקעת, יציבה. אז תביא/י את מה שזה לא יהיה, או איזה אחד מאלה, תביא/י אותם לתודעה. רק תביא/י אותם בקלילות לתודעה. אין צורך להיכנס לסיפור כולו. רק תחושה של מה שקורה, מה שיכול לקרות, ואיך זה משפיע על הלב שלך. איך זה משפיע על הנשמה שלך.

תנ/י לתשומת הלב והמודעות לכלול את כל הגוף שלך, כל המרחב של כל הגוף שלך. זה הבסיס שלך, כל המרחב הזה. פתח/י את המודעות. את/ה נותנ/ת לכל המרחב להיות במגע עם האתגרים האלה, עם הקשיים האלה, ההתרחשויות האלה, ההתפתחויות האלה. יציב/ה, פתוח/ה. רק תבחינ/י איך הלב שלך עכשיו. כל הגוף – לשמור על כך מרחב הגוף פתוח. תמשיכ/י לפתוח את הגוף. אל תתנ/י לו להתכווץ. הוא יתכווץ; תמשיכ/י לפתוח אותו.

ותרגיש/י את הלב בתגובה, או איך הוא מגיב לסיטואציות האלה, מה שזה לא יהיה. תאפשר/י קצת ריווח, קצת רכות מסביב לתגובת הלב. כל הגוף. אבל לא להדגיש יותר מדי את הריווח מעבר לרכות. תנ/י לזה להיות שם, אבל במידת מה, איך אני רוצה לעבוד? איך אני רוצה לחיות בתגובה לאובדן הזה, להתפרקות הזו, מה שזה לא יהיה? איך אני רוצה להתגלות במערכת היחסים עם זה?

אני לא מדבר על עניניים מעשיים: “אני אעשה את זה. אני ארשם לזה. אני אשיג עבודה בזה.” אני מתכוון רק לאיכוץ של הוויה, לעמדה של הוויה, מערכת היחסים, הנחישת – לב, נשמה, הוויה, כל הגוף. למה אני מסור/ה? עם כל הדבר זה שאני אולי אעמוד מולו, שאנחנו אולי נעמוד מולו, למה אני מסור/ה? הפרטים לא משנים. האם אני יכול/ה לקבל תחושה של זה בדרך שמשנה את התחושה שלי עכשיו? זה יכול להיות הבודהה. זו יכולה להיות הדהרמה. אולי את/ה משתמש/ת ברופה של הבודהא בקדמת האולם. אולי זה דימוי מסוים שעבדת איתו, וזה מה שאת/ה מסור/ה אליו. זה יכול להיות משהו קצת יותר אבסטרקטי כמו טוב או יופי או אהבה. תקבל/י תחושה של מה שאת/ה מסור/ה אליו, כך שאת/ה מחזיק/ה את הגוף, את הלב, את הקושי בתחושת המסירות הזו.

האם את/ה יכול/ה לחוש את המסירות הזו בגוף בדרך שבה היא מעצבת את הגוף, בדרך שהיא מכניסה אנרגיה לגוף, בדרך שהגוף בונה את עצמו סביבה, בדרך שהגוף מתיישר עם המסירות הזו? לחבר את הגוף, מסירות; לב, נשמה, גוף. את/ה יכול/ה לקבל תחושה של איך המסירות בעצם מכניסה אנרגיה לגוף עכשיו? דממה פנימית – יש תחושה של נחישות שם. את/ה יכול/ה להרגיש אותה במרחב של הגוף? אנחנו אל הולכים/ות לפרטים מעשיים: “אני נחוש/ה לעשות את זה כל יום. אני נחוש/ה…” יותר התחושה האנרגטית של נחישות, של מסירות. את/ה יכול להרגיש את התחושה של מסירות בגוף, בתחושה של נחישות, את/ה יכולה להרגיש שיש שם כוח, ואת/ה מרגיש/ה אותו בגוף? יש שם יציבות.

לא להשתיק כאן כלום, אבל בהתיישרות הזאת של הלב והתודעה, הישות, הגוף, עם מה שאנחנו מסורים/ות אליו, בקשר למה שקשה, הנחישות והמסירות, האנרגטיות, היציבות – זה נהיה סוג של בסיס מינימלי של שמחה. יש רווחה במצב הזה. יש כאן שוויון נפש, רווחה, יציבות, אנרגיה וכו’. בקשר למה שאמרנו עם זה, בהחלט בקשר לעבודה עם ג’אנות, הסוג הזה של בסיס של כוח, של יציבות, של רמה מאוד בסיסית של שמחה שם. וזה עובר לחיים שלנו, לעבודה שלנו או מה שאנחנו לא עושים. זה נבנה, מרחיב את הקיבולת שלנו לשירות. כמובן, גם הג’אנות עושות את זה.

[1:12:21, סוף מדיטציה מונחית]

אוקי, אז אתם יכולים פשוט לצאת בעדינות מזה עכשיו. יש לכם תחושה של מה שאני מדבר עליו פה? יש בזה הגיון אנרגטי? כן? אז זה היה מאוד מהיר. זו אפשרות אחד עם רגשות קשים, וכמו שאמרתי, יש הרבה מיומנויות אחרות, וכו’. אבל יש חשיבות בדבר מהסוג הזה, בהינתן – ואני יודע שהרבה מכם/ן באים/ות מהרבה עיסוקים באקטיביזים, וכו’ , או מה שזה לא יהיה עכשיו, ודברים אחרים שקורים.

אוקי. קירסטן או סארי. מי מכן…?

קירסטן: תודה לך רוב. אז גם אני רציתי לברך את כולם/ן מאוד מאוד מאוד בברכת ברוכים הבאים. זה ממש נפלא לשבת פה איתכם/ן. אני ממש ממש נהנית מזה, ואני כל כך שמחה, רוב, שאחרי כמעט שנתיים, זה באמת יכול לקרות. אז זה באמת באמת נוגע בי ואני מודה ומעריכה את זה שרוב, אחרי ש-16 שנים הוא רצה ללמד את זה, סוף סוף יש לו שלושה שבועות לעשות את זה. ואני ממש ממש שמחה – שמחה להיות פה איתכם/ן.

אז הנה אנחנו נוחתים/ות ביחד. אז רוב נתן לכל אחת מאיתנו חמש דקות, אז עכשיו אני אנסה הטוב ביותר שלי.

רוב: זה לא משנה! [צחוק]

קירסטן: אז מה שאני באמת ארצה לדבר עליו לקצת זה איך אנחנו יוצרים/ות את המיכל הזה ביחד. זה באמת כל כך נפלא בשבילי לשבת באולם הזה, וכבר להיות בתחושה של קבלה בברכה במיכל הזה של גאיה האוס. המתנות החשובות האלה – לפחות בתוכי, משהו מרגיש באמת מקובל בברכה, אתם/ן יודעים/ות? אני יכולה להירגע קצת. אתם/ן יכולים/ות לחוש את זה, רק בלהגיע לפה?

וגם ממש מעריכה את מה שרוב הזכיר, שכולנו משתתפים/ות בזה. כולנו תורמים/ות. כולנו משתתפים/ות כדי לשפר, לעשות את הכלי הזה אפילו יותר יפה. וכולנו נחוצים/ות, כולנו נחוצים/ות בזה. כולנו מרכיבים פעילים, מרכיבים חשובים, מרכיבים הכרחיים – מרכבים שמתקבלים בברכה והערכה. אני ממש רוצה לברך אתכם/ן לשלום לתוך כל זה.

אני חושבת שמרכיב אחד מאוד מאוד יפה הוא כל הכוונת המשותפת של אי-פגיעה; החגיגה המשותפת הזאת של הרגישות המוסרית שלנו, אפשר להגיד – ההתחשבות האתית שלנו. אני חושבת שזה משהו אנושי ייחודי, אתם/ן יודעים/ות. זה חלק ממה שעושה אותנו אנושיים/ות. אז ממש מזמינה את החקירות, הבחינה. זה מרחב של רגישות מוסרית, אפשר להגיד, זו דרך לחגוג את האנשויות שלנו. זו דרך לחגוג את זה – מה שיקר בלב האנושי.

ומסורתית, כמובן, כמו שכולכם/ן יודעים/ות, הרגישיות המוסריות האלה, כוונת אי הפגיעה הזאת, מתבטאת בחמשת הכללים, ואני עוד רגע רק אנקוב בשמם. אני באמת רוצה רק לנקוב בשמם. אני באמת רק רוצה להביא אותם לתוך החדר. אני רוצה לעשות אותם חלק מהמנדלה שלנו כאן, וכמובן, כולכם/ן מודעים/ות לזה שהם איכשהו רק כותרות או שערים לחקירות מאוד מאוד משמעותיות לגבי מה זה אומר להיות בחיים.

וכמו שרוב כבר אמר קודם, כשדיברנו בקצרה באגף המורים, הם בסיסים מצוינים לסמאדהי – דרך בה אנחנו יכולים/ות להעריך את הלב שלנו, אנחנו יכולים/ות להעריך אחד את השנייה, ואת המתנה היקרה הזו של ביטחון, ביטחון שאנחנו נותנים/ות אחד/ת לשני/ה. תקשיבו, תיכנסו לזה. באמת תראו אם אתם/ן יכולים/ות להיכנס לכוונה היפייפיה הזו – או הדרך היפייפיה הזו של כוונות שהן באמת מעוררים. זה דורש אימון, לא להזיק בכוונה או להרוג מישהו/י אחר/ת. כשאת/ה מהדהד עם היופי של הכוונה הזו, נקודת ההוקרה הזו, אנחנו ביחד, כאן, לוקחים מפלט בלא לקחת מה שלא ניתן לנו בחופשיות, ולכבד את הרכוש אחד של השנייה, ולכבד כל מה שניתן לנו.; אנחנו לוקחים את האימון בלא להזיק לאחרים/ות עם המיניות שלנו. זה לא עושה את המיניות של מישהו/י פסולה, או שזו אמירה מוסרית מהסוג הזה, אבל אנחנו נותנים/ות אחד לשנייה את החופש לא להסתכל אחד על השנייה בצורה כזאת, כדי שנוכל להיות בנוח אחד עם השנייה. אנחנו לוקחים את האימון של לא לפגוע בכוונה בעצמנו או באחרים/ות עם המילים שלנו. וכמובן, זה אולי יהיה בעיקר פנימי, אבל אנחנו שמים/ות לב: איך אנחנו מדברים/ות בתרגול שלנו, לעצמנו ולאחרים/ות? ואנחנו מקבלים המחוייבות של לא לקחת שום חומרים שמערפלים את התודעה, בגלל שאנחנו באמת רוצים לחקור את העומק של מה שאפשרי להכרה האנושית. אנחנו רוצים/ות לחקור, אנחנו רוצים/ות לשהות, אנחנו רוצים/ות להכיר את זה לעומק, מה שאפשרי פה. וכמובן, זה לא אומר שאת/ה מפסיק לקחת תרופות, אתם/ן יודעים/ות. כמובן, תדאגו לעצמכם/ן, אז איך זה מצלצל לכם/ן?

וכשרוב דיבר, ואני רק ישבתי כאן לקצת, קודם כל, כדי לראות כבר את ההערכה בפרצופים שלכם/ן. אני לא חושבת שזו השלכה. כשרוב נכנס – אתם/ן יודעים/ות, פשוט הרבה הערכה ללהיות פה איתנו ואיתו. וגם אולי לקבל את התחושה לרגע ללהעריך אחד את השנייה בכוונות שלנוף במתנה היקרה שלנו, שא/נשים באמת יכולים/ות להרגיש בטוחים/ות לידנו – המתנה היקרה הזאת של כוונה של אי-פגיעה. וזה עונג, אתם/ן יודעים/ות, להתקבל בשלום בקהילה שבה זו כוונה משותפת, אבל גם אני חושבת, באמת באמת חשוב להתענג בטוב הזה של הכוונה שלך. להתענג בזה שהלב באמת מרגיש מוכוון להטות את עצמו בדרך הזו.

תודה לכם/ן. אני ממש מצפה ללתרגל איתכם/ן, והלוואי ויהיה לכולכם/ן רטריט מופלא עם עונג והנאה.

סארי: היי כולם/ן. זה ממש נפלא לשבת כאן ביחד, ואני הרגשתי כל כך הרבה הוקרה כשהקשבתי לרוב, ולהיות פה ביחד, להתחיל ולצאת ביחד למסע הזה. ברכת שלום באמת באמת חמה גם מהצד שלי. ובאותו הזמן גם עם הערכה, אני יכולה להרגיש תחושה של קצת רעד, לשבת בפעם הראשנה בצד הזה של גאיה האוס, במקום בצד השני איתכם/ן. אבל לראות את על הפרצופים הנחמדים האלה מביא כל כך הרבה עידוד, ואני מרגישה תחושה של תמיכה, וחברותיות ולבביות באולם. אז אני מאוד מצפה לזמן שלנו ביחד, להיות במסע דרך המרחב של הג’אנות, וכל החקירה והשיתוף והלמידה ביחד.

אני רק קיוויתי לומר כמה מילים על שקט. שקט, זה חלק כל כך מהותי ממיכל הרטריט הזה, וגם כל כך הרבה תמידה במה שאנחנו עושים/ות פה ביחד איך שאנחנו חוקרים את התודעה. ואיך שאנחנו יוצרים/ות תנאים לסמאדהי, כי השקט של התודעה גם כן מעמיקף ובתקווה, השקט יכול להיות, באותו הזמן, משאב בשבילנו, שממש מזין לעומק את הלב והתודעה שלנו – יכול להיות כמעט כמו חבר לדרך בשבילנו. וזה גם משהו שאנחנו מטפחים/ות ויוצרים/ות ומזינים/ות ביחד, סוג החלק של המיכל שאנחנו יכולים/ות להציע לעצמנו את השקט, ולהציע אחד לשנייה את השקט – מתנה של שקט שיכולה באמת לעזור לעצמנו ואחד לשנייה להיות יותר רגישים/ות. זה באמת כל כך תומך. ובתקווה, אנחנו עדיין נוכל להינות אחד מהשנייה, ולהרגיש את התמיכה של האחרים/ות, כמו שדובר על זה; שאנחנו יכולים לתמוך אחד בשנייה בשקט, ולהרגיש תחושה של קהילה. זה יהיה הרבה יותר קשה לעשות את הרטריט הזה לבד בבית.

אז אנחנו חשבנו שתהיה דרך מעשית לתמוך בחקירה שלנו, תרגול של שקט תומך, ואנחנו מאוד מציעים את האפשרו הזו, וגם מעודדים/ות אתכם/ן למצוא את זה שימושי בתקווה. ואנחנו נביא לפה סלסלה בו אנחנו מזמינים ומעודדים אתכם/ן להביא ולהשאיר את הטלפון הנייד שלכם/ן למהלך הרטריט. אז אתם/ן יכולים/ות להביא את הטלפון ולסמן אותו עם השם שלכם/ן, ואנחני נדאג לטלפון הניד, ואתם/ן בטוח תקבלו אותו בחזרה בסוף הרטריט. זה יכול להיות בעצם גם חלק מהטקס של הפשטה וויתור, ושחרור, וגם בשביל התחושה של יצירת תנאים שיכולים לתמוך בנו ובאחריפ/ות להוציא את המיטב מהמסע הזה.

אז הסלסלה תגיע לכאן, אני חושבת, ישר אחרי, אבל היא תהיה זמינה לפחות עד מחר בבוקר.

נייתן: היא כאן.

סארי: היא כאן. תודה לך, נייתן. ואתם/ן ממש מוזמנים/ות להביא את החברים הקטנים שלים ולהשאיר אותם איתנו. אני ממש, ממש, ממש שמחה ומודה על להיות להשתתף במסע הזה ביחד, ולפגוש אתכם/ן בראיונות, ומאחל לכולכם/ן רטריט מאוד מאוד מלא בפירות.

רוב: תודה. אז אנחנו כבר יושבים זמן מה. הייתי רוצה לעשות מדיטציה מונחית, אבל אני חושב שאנחנו כנראה צריכים לזוז קצת, אז למה שלא ניקח שתי דקות, ורק תזיזו את הגוף שלכם/ן איך שאתם/ן מרגישים/ות שאתם/ן צריכים/ות, כל מה שיהיה טוב, בגלל שאנחנו כנראה נהיה פה לעוד קצת זמן. אנחנו הולכים/ות לשבת. אז פשוט תנערו אותו, תתנענעו, תתמתחו, כל מה שהוא צריך.