רוב ברבאה: שיחה 5: חירות, מציאות ולהב הסכין

רוב ברבאה: שיחה 5: חירות, מציאות ולהב הסכין

זוהי השיחה החמישית שרוב ברבאה נתן בריטריט ‘לשחרר את הלב’, שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים של הריטריט, למצוא כאן:

תרגום ריטריט: unbiding the heart

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות: תודעה פתוחה, לב ער

במובנים מסוימים – השיחה הערב היא המשך של מה שאמרתי אתמול, ואולי אתם זוכרים – אמרתי שיש כל מיני רמות של השקפת עצמי. אז אתמוך דיברתי על רמת האישיות, רמת האישיות של ההזדהות – להיות מזוהים עם העצמי האישי, הפסיכולוגי. והזכרתי שיש אפשרות שבה זה נעשה שקט יותר, אבל אני עדיין מרגיש, איכשהו – שאני כאן. אז יש פחות את רמת האישיות, אבל אני עדיין מזוהה עם הגוף, או עם המיינד, או עם המבנה הזה של גוף ותודעה. אפשר לומר – שזו דרגת הזדהות מעודנת ושקטה יותר. זה פחות בנוי, אבל יש פה מידה של הזדהות. וגם זה יכול לשקוט, ואפשר לראות דרך זה, ולעתים – יש רמה אפילו מעודנת יותר של הזדהות. למשל – הזדהות עם מודעות, או עם מודעות במובן הקוסמי, או המרחב של מודעות, או הזדהות עם האחדות של הדברים. וזה הרבה יותר מעודן. ובמובן מסויים, אולי עקיף – אני רוצה לפנות לכל זה. אז – השיחה הזו, בסופו של דבר – היא גם חקירה אל מציאות וטבעם של הדברים, טבעם האמיתי של הדברים. ובשבילי – זה מה שתרגול עמוק צריך להפוך להיות. הבודהא דיבר על סיום סבל, וכן הלאה. אנחנו לא יכולים להתקרב לשם בלי החקירה העמוקה הזו אל תוך הטבע האמיתי של דברים, אל תוך המציאות. אז הבודהא אמר, לפעמים הוא אמר שהבעיה היסודית היא היאחזות, אבל רוב הזמן הוא אומר – הבעיה האמיתית היא עמוקה יותר מהיאחזות. היאחזות מגיעה מאיפשהו, והיא מגיעה מ-אוויג’יה – תעתוע. הבעיה היסודית היא תעתוע. וכפי שאמרתי באחת השיחות – אנחנו רואים באופן שגוי. עצם הראייה שלנו היא ראייה שגויה, עצם התפישה שלנו היא תפישה שגויה. האוויג’יה הזו, התעתוע הזה – ארוגה לתוך התפישה. אנחנו צריכים להבין את זה, וזה אומר שאנחנו צריכים להבין משהו בחיים, אם אנחנו רוצים את החופש שהבודהא מדבר עליו. הייתי באמריקה השנה, ובאחת השיחות אמרתי משהו כמו: ‘אנחנו צריכים להבין’, וביום הבא מישהו בא לראיון, והיה די נרגז מזה שאמרתי את זה – שיש משהו שאנחנו צריכים להבין. והוא אמר שהוא לא שמע את זה בשיחת דהרמה אף פעם, וחווה את זה כפוגע, כי הוא חשב – שהעניין הוא רק להיות מודע מרגע לרגע. עבורי – זה לא המסר של הבודהא. יש משהו שאנחנו צריכים להבין. ואני תוהה אם זה לא הצביע עבורו על הבנה אינטלקטואלית, והוציא מהתמונה את הלב. כשאני משתמש במילה הבנה – אני מתכוון לראש ולב, כמכלול. לא להוציא מחשבון אף אחד מהם.

אז בשיחה הערב – אני אנסה לחקור את זה. ואני אכסה מרחב מאוד גדול של חומר כאן, חלקית – כי אני רוצה להצביע על משהו, ולמלא משהו לגבי לאן הדרך מובילה. כי זה יכול להיות בקלות – שריטריט אחרי ריטריט אחרי ריטריט – התמונה השלמה לא מתגלה עד תומה, כי אנשים מרגישים שאין זמן, או מסיבות אחרות. אז – חלק מהשיחה – אני אדבר על הפנים עמוקים יותר של הדרך. הקצה העמוק. זה לא דברים מופשטים. אני לא מדבר על ספקולציות פילוסופיות או השערות או הפשטות מטאפיזיות, אלא – מדבר על מציאות, במובן מאוד אמיתי, שנעשית – בשביל מתרגלים שמקדישים את עצמם – לעניין של חיים ומוות. משהו ממש קריטי. אז אני מקווה שזה לא נשמע מופשט. ואני יודע גם שחלק מהשיחה, חלק לא קטן – יהיה מעבר למי שנמצא כאן בחדר. חלק מהשיחה יהיה מעבר, ואני מקווה שזה יהיה בסדר. יש את המבנה הזה של ביקורת פנימית שדיברתי עליו, ויכול ליהות שהוא יעלה ביחס למה שנאמר או למה שאחרים אומרים – וכמו שאמרתי, בשיחה הזו – האם זה יכול לפשוט להיות שם, ולא לתפוש את כל המרחב? זה שם, וזה עושה את הדבר שלו. וזה בסדר. לפעמים אנחנו שומעים משהו שאנחנו לא ממש מבינים, אבל אם יש פתיחות – אנחנו מקבלים תחושה של משהו. אנחנו מטמיעים משהו, אולי אני לא מבין את זה לגמרי – אבל אני סופג משהו, או הניחוח של משהו – עובר אלי. אם הביקורת הפנימית לוקחת יותר מידי מהבמה – היא חוסמת את זה. חוסמת את הספיגה הזו. אבל אם אנחנו עושים מקום, יכול מאוד להיות ש, עם הזמן – משהו נספג. כל הדברים האלו לוקחים זמן. אז שיחה – יכולה להיות רק זריעה של זרעים כלשהם, וזה מעולה גם אם זה כל מה שזה. אז במובן מסויים, אין פה שום לחץ. אתם יכולים להשען אחורה, ולהקשיב לתמונה של הדרך, או של פנים שלה.

אפשרויות בתרגול, ופתיחת האופקים שלהן

ניקוי החושים ו’דברים כפי שהם’

כשאנחנו לוקחים את התרגול ומקדישים את עצמנו, ומתרגלים בחיים שלנו, יש כמה אפשרויות שמתחילות להפתח. אחת היא, ונדמה לי שנגענו בזה אתמול – אחת היא שבעת שאני יותר מודע, ונותן עצמי לתשומת הלב – בניית הסיפור שדיברתי עליה אתמול, האופן בו אנחנו מסבכים דברים על ידי שאנחנו מכניסים את הסיפור – זה מתחיל לדעוך לעתים, עם תשומת הלב, ויש ויתור על מה שאנחנו קוראים לו פפנצ’ה – הסיבוך, הוספת השכבות עם הנחות מוקדמות ו’זה כך’, והשקפות וסיפורים שמסבכים הכל. ולעתים – אנחנו מוותרים על העצמי האישיותי, הפסיכולוגי – והוא משתתק קצת. ובמובן מסויים – יציאה וכניסה מהחוויה הזו, מתוך הקדשת עצמנו לתרגול, לאורך זמן – אנחנו מתחילים ‘לראות דרך’ רמת האישיות כדבר אמיתי ואולטימטיבי. אנחנו מתחילים לפקפק בתקפות האולטימטיבית שלה. ועם זה – מידה מסויימת של יופי, פתיחות, הסרת עול וחופש. מידה מסויימת של זה נמצאת שם, עם זה. ועם התהליך הזה, ותשומת הלב וההקדשה להיות נוכח – יש אפשרות שלא רק רמת האישיות שקטה, אלא יש תחושה שהחושים עצמם נעשים נקיים יותר, מנוקים, כמעט כאילו, אנחנו מרגישים: כיסיתי הכל, ועכשיו אני יכול לראות דברים במהות שלהם, ב’דבריות’ שלהם, וזה מדבר אלי. ואנחנו מרגישים שאנחנו רואים, במילותיו של הבודהא – ‘דברים כפי שהם’, במקום – דברים שמכוסים בסיבוך של סיפורים ופפנצ’ה וכל זה. ואז ישנה האפשרות הזו, במה שמרגיש כמו בהירות ומיידיות של רגע ההווה, ובניקוי החושים – שדברים – הדשא, השולחן, אדם אחר, הרגע הזה, הרגע שבו אני שותה תה, וכל זה – מתחילה להיות להם מעין קרינה, הם קורנים ב’דבריות’ שלהם, בבהירות של קיום. וזה מאוד יפה. זו דרך מאוד יפה שבה שהתרגול נפתח. מאוד יפה, ויקר. אז – לפעמים… מצאתי את ההייקו האלו. ואני רוצה להקריא לכם אותם כי אני מאוד אוהב אותם, ושמח לשזור אותם לשיחה… לפעמים, זה קשה עם הייקו, אבל לפעמים זה משדר את הקרינה שבמיידיות של הדברים:

מכת גרזן,

ריח אורנים,

יערות החורף.

זה מושך תשומת לב למשהו, מחייה משהו, הופך את היומיומי, הרגיל – ליוצא דופן. רואה את יוצא הדופן ברגיל. ב’לא יותר מהרגיל’. תשומת לב ליופי החולף של דברים, בתוך הקרינה הזו, עם ההיות הזו של הדברים. עוד אחד:

שוטפת את המחבתות,

הירח זורח על ידיה

בנהר הרדוד.

תשומת לב לארעיות

ועם זאת, יכול להיות שאם אנחנו תופסים תרגול כך – שלמרות שרמת האישיות ניראית דרך זה, ואנחנו מרפים ממנה, והיא חוזרת ואנחנו מרפים – יכול להיות שהרמה העמוקה יותר, של גוף ותודעה – רק התחושה ש’אני קיים’ איכשהו – במובן מאוד אמיתי – הרמה הקיומית הזו תשאר – ללא שאילה או חקירה. וכך – אפשרות שנייה, כשהתרגול מעמיק – זה הגברה של תשומת הלב לארעיות. ארעיות, באופן טבעי – על ידי תשומת לב ותרגול – מתחילה לבלוט, ומתחילה להיראות כפקטור מובן ברור וחשוב מאוד של הקיום. או – שאנחנו בכוונה מכוונים את תשומת הלב לארעיות, ומתמקדים בה, ורוצים לתת לה לעשות רושם עמוק על התודעה. ויש דגש ענק בלימוד של הבודהא על ארעיות. על תשומת לב לארעיות, התעוררות לארעיות. אין סוף ציטוטים, והנה רק אחד, מהבודהא: הסוף של כל קיום הוא פירוק. סיומה של התהוות – בהתמוטטות, סיומו של יחד – בפרידה, סיומם של חיים – במוות. אז משהו כזה אומר: תתעורר! תתעורר למשהו. היישר מבט, תתמודד עם זה, תעקוב אחרי זה, ותעודד את הראייה של זה – כי זה יביא משהו, איזו חירות. אז כמתרגלים – לקחת את הארעיות עמוק יותר, לשים אליה יותר לב, לספוג את המציאות הזו, את העובדה הזו אל תוך הלב – אנחנו מוצאים שאנחנו לא יכולים למצוא את העצמי הקיומי הזה. התחושה של העצמי הקיומי – במבנה הזה של גוף ותודעה, או כמבנה הזה של גוף ותודעה – יש משהו יציב שנקרא רוב, או ‘אני’, ויש משהו יציב שנקרא ‘מייקל’, או משהו כזה. זו התחושה שיש לנו על עצמי – כמציאות עצמאית, יציבה. אבל כאשר אני מסתכל בתוך זה, לעומק, עם תשומת לב חדה – אני רואה שכל מה שאני מוצא שם – אלו דברים ארעיים, תופעות ארעיות. אין פה שום דבר שאני יכול למצוא שהוא יציב, שמגיב למציאות היציבה שאני מרגיש עצמי להיות, ומרגיש שאחרים הם. אז תרגול עמוק עם ארעיות – מתחיל לפתוח ולערער את מה שאפשר לקרוא לו העצמי הקיומי. אז – גם ‘הדברים כפי שהם’ או הארעיות הזו, או שילוב של שניהם – בסופו של דבר, כשאנחנו רואים את זה – זה מגביר את תחושת החשיבות של מיינדפולנס, בדרכים שונות. אז בודאי – אם יש לי תחושה שלהיות נוכח, ובמגע עם מציאות בסיסית של דברים, ואני מרגיש שאני מנקה את החושים, ואז אני במגע עם מציאות יסודית, ואנחנו לפעמים מדברים על תשומת לב חשופה – אז התחושה של נוכחות הופכת להיות חשובה. זה דבר יפה להיות נוכח בממשות של הדברים, וזה הופך להיות משהו שממש מדבר ללב. נוכחות. כי אתה נוכח עם הממשות, האקטואליות של הדברים – הרגע הזה, כוס התה הזו, אור הירח על הידיים. אם אני נשען לכיוון הארעיות, או השילוב של שניהם, ואומר: ארעיות היא המציאות האולטימטיבית של הדברים, ואז אני שומע על לימוד שמדגיש חוסר-קרקע, ואני שומע על חוסר-קרקע, ואני מפרש שחוסר קרקע הוא ארעיות – כמציאות יסודית של הדברים, ואני מבין – אה, כן – תמיד אנחנו, כאנשים מחפשים קרקע בטוחה, אבל – אהה – דברים הם ארעיים, הם חסרי קרקע, משום שהם משתנים. כמו חולות נודדים. אז אלו עשויים להיות יחסים, או תפישה כלשהי של מהי המציאות. ושוב, מיינדפולנס היא התגובה ההגיונית, הדבר ההגיוני היחיד בפני זה. אין שום דבר מלבד רגעים של חוויות משתנות. אגע של זה , רגע של זה. שום דבר לא נשאר אותו דבר. ומיינדפולנס זו דרך – לא לחפש דבר מלבד זה. רק להיות עם, פשוט להיות נוכח עם רגע החוויה הזה, ואז זה – ולזרום כך. ואנשים מסויימים יאמרו – כשאר מישהו מתנהל כך – יהיו זמנים של מיינדפולנס בהם מישהו מתנהל באופן אופטימלי, ביחס למציאות יסודית שמשתנה כל הזמן. רגע של ארעיות, רגע של ארעיות, ועוד אחד – ומיינדפולנס זה הכי טוב שאדם יכול לעשות. האופן האופטימלי שבו אדם יכול להיות – ביחס לזה. אז להיות נוכח בלי לאבד את האיזון. זה בא והולך, זה בא והולך, ואני לא מאבד איזון. אני פתוח, במובן מסויים. או – אני לא גורר פנימה פגיעות מהעבר, של אתמול עם ההתנגדויות שלו, או ציפיות. אני רק זורם עם הארעיות של הדברים, ולא גורר דברים להווה. ואז אני רואה כפי שזה, כפי שזה, בלי שאני גורר פנימה דברים אחרים. ובמובן זה – השימוש במילה מיינדפולנס – הם אומרים: ‘זה זה’. ‘כך זה, רק זה’. ‘זה מה שהם החיים: עלייה ודעיכה של רגעי חוויה’. ואנשים מסויימים ממשיכים ואומרים: כשהבודהא דיבר על נירוונה, מה שהוא התכוון זה – המצב הזמני של להיות מודע, ולכן להיות באיזון עם הארעיות של הדברים. וכמובן שהאיזון הולך לאיבוד, כי אין מיינדפולנס, ואז מישהו מחוץ לניבאנה, כי הוא מחוץ לתפקוד האופטימלי הזה, של יחסים עם הארעיות מרגע לרגע של המציאות לכאורה הזו. איך זה נשמע? איך זה נשמע לכם? אלו שתי אפשרויות, שיכולות להיות מעורבבות יחד.

האפשרות של מרחב של תודעה

אפשרות שלישית, למתרגל, כאשר התרגול מעמיק. התרגול הזה שעשינו אחרי הצהריים, בישיבות של 14.30, שבו אנחנו נשענים לכיוון של איזו קרקע של קיום, שזה משפט שהגיע בעצם מהמיסטיקה הנוצרית – פול טיליך, אבל אנשים משתמשים בו הרבה – קרקע הקיום. מודעות, או המרחב, או מה שאנשים לפעמים קוראים לו ריקות (emptiness) עם E גדולה – זוהי הקרקע של הקיום, ונידמית ונחווית כנרחבת, בלתי משתנה, יציבה, בלתי-מופרעת, ומתוכה מופיעות תופעות, ודועכות בחזרה אליה. כמו הדימויים בהם השתמשתי שמי הלילה, עם הכוכבים הנופלים וכן הלאה. ובתוך זה יכולה להיוצר תחושה של העצמי כמודעות קוסמית. ועם זה – תחושה של אחדות. מאוד יפה. אני לא יודע… בקבוצות – חלק מהאנשים מצאו שזה מאוד נוגע, אחרים עוד לא – וזה לוקח קצת זמן, בבקשה – עם העניין של הביקורת הפנימית – זה לא מרוץ. אנשים נעים בקצב שונה, ויש להם רקע שונה מאוד. אנשים נוטים לכיוון זה או אחר בתרגול – אז אני ממש רוצה שזה יהיה בסדר. אנחנו רק אנשים יחד, ולאנשים יש חוויות שונות, וזה ממש בסדר. אבל בכל מקרה – בנקודה מסויימת – הסוג הזה של חוויה מתחיל להרגיש יפיפה, כפי הנראה – יותר יפה מכל חוויה שהאדם הזה חווה. וזה נוגע באופן עמוק, יסודי. יש מגע מיסטי אל הלב שם.

שלוש האפשרויות – אינן מושלמות

אז – שתיים או שלוש אפשרויות. אם אנחנו מביטים בלימוד של הדהרמה – אנחנו מוצאים, למרבה הצער – לימוד שתומך בשתיהן. חלק אומר: ארעיות היא המציאות האולטימטיבית, זה מה שזה – דברים כמו שהם, ההיות הקורן והנוצץ של דבריותם של הדברים, וגם – הקרקע של המודעות הנרחבת, מתוכה כל הדברים עולים וחוזרים. אפשר למצוא תמיכה לכל זה. ו – כל השלוש, או השתיים – יכולות להיות מאוד מושכות, באופן אינטואיטיבי, עבור מישהו. ואנשים מוצאים אחת מבין השתיים מאוד מושכות, אינטואיטיבית. האם זה מספיק? האם זה מספיק – לתת למשהו מציאותיות ולתת לזה תוקף של אמת, כי אני מרגיש, אינטואיטיבית, שזה מדבר אלי? מהן הנטיות שלי, אישית, הנחות היסוד שלי, שאני מביא לזה? אני רוצה שזה יהיה… אולי אני רוצה שזו תהיה ארעיות של כל רגע, או שאני רוצה שזו תהיה קרקע נרחבת של קיום? האם אני מודע למה אני מביא, ומה אני מחפש, ברמה עמוקה של הישות שלי? האם אני אפילו מודע להשפעות התרבותיות שנכנסות למשחק, וזה נעשה מרתק עבורי – כשהבודהיזם נע מהודו לסין ויפן הוא ממש נדחה, באופן ראשוני. כי יש נטייה לתודעה ההודית לחפש את מה שהוא טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי לכל זה, לכל מה שנראה שמציאותיות של הדברים. הסינים והיפנים – מחזיקים בנטיה הפוכה לגמרי בתרבות שלהם. לגבי תחושת מציאותיות של מופעים, והיופי הרגעי שלהם וכן הלאה. אז מה שקרה, אחד הדברים – כשהבודהיזם שינה תרבויות – הוא השתנה, ופנים עמוקים של אוריינטציה במסורת השתנו. אנחנו, במערב – מקבלים זרמים שונים – בנפרד, או במעורבב. וגם, מעורבב לתוך זה, מתוך המאה האחרונה – הפילוסופיה והשירה הרומנטית. ולהם היו פילובופיות שהושפעו מאסיה, בתמהילים שונים, ואנחנו לא מבינים מה אנחנו לועסים כשאנחנו מקבלים את המזון הזה. וכשאנחנו נכנסים לזה – יש פה הרבה סוגיות על הפרק, שהן פילוסופיות, ויכול להיות שהן נראות מופשטות, אבל הן נעשות מאוד חשובות – אולי אינטלקטואלית, אבל – אולי יותר מסוכן – לא אינטלקטואלית. כי אני לא מבין שהן פועלות, אבל הן פועלות. אז למשל – האם ישנה מציאות נתונה, מציאות שקיימת שם, באופן עצמאי ובלתי תלוי? האם זה – שחומר הוא הדבר הראשוני מתוכו מודעות נובעת? האם זה המצב שאתה, איכשהו – מארגן את החומר, ולאורך מספיק מיליארדי שנים – מודעות תתפתח? זוהי ההשקפה המערבית – מדעית – רציונאלית. או אולי זה הפוך – שמועדות, מיינד – הוא ראשוני, ולחומר הזה – אין ממש מציאות? כל הדברים האלו, שנכנסים לתוך זה – ושוב, מה אני מביא לזה, במונחים של הנחות מוצא, שאולי אני לא לגמרי מודע אליהן, או לא לגמרי מודה בהן ביני לבין עצמי? אז לפעמים, מישהו, שאומר: ‘זה זה, אין דבר מלבד מופעים רגעיים של תופעות, שאני חייב להיות איתן ולהתמודד איתן – לפעמים – זה כאילו, באופן מעודן – הם מלהקים את עצמם כסוג של גיבור אקזיסטנציאליסטי: ‘אני ניצב בפני המציאות של הדברים, אני יכול לעשות את זה, אני אמיץ מספיק – כאילו זו היתה נקודת הסיום של הלימוד. אין שום דבר רוחני, אין עוד משמעות בחיים, אני לא קורא בהם שום דבר מלבד זה – יש רק את ההופעה הרגעית שעולה וחולפת של מופעים חסרי משמעות – הכל ארעי, תתגבר על זה, תתמודד עם זה. אם אתה מרגיש חרד – תתקשח, תהיה אמיץ, וזהו. בהצלחה.’ יש בעיות בשתי האפשרויות, או בשלוש.

איפה סוף הפיברוק?

אם, דרך תשומת לב והקדשה – הפפנצ’ה, הסיבוך של הסיפורים – כל זה – נעשה פחות, ויש לי תחושה של הקרינה של הדברים, היופי של דברים ‘כפי שהם’, אם – באמצעות חדות של תשומת הלב אני מקבל תחושה של הרגעיות של הדברים, ואם, כפי שאמרתי הבוקר – פחות תגובתיות, ויותר תחושה של המודעות המרווחת, יותר תחושה של אחדות, ואז אני רואה – אם משהו מזה קורה, ואני רואה, ומבין: ‘אה, הוספתי דברים. פיברקתי שכבה נוספת על דברים’ או שפיברקתי סיפור, והוספתי את השכבה הזו, או – קביעות, או מוצקות, או נפרדות, או עצמי – כל מה שזה עשוי להיות. בכל רמה שמישהו ראה, אז הוא רואה: ‘אני רואה את זה עכשיו, שזה מה שעשיתי’. ואז יש שאלה: איך אני יודע שאין עוד פיברוק קורה? האם זה בגיוני? איך אני יודע שזה הסוף של זה? איפה סוף הפיברוק? אוקיי, אני רואה דרך האישיות, ואתמול אמרתי די הרבה, ודי בפירוט על איך הרובד הזה של האישיות מפוברק, ואז נדחס ונקשר עם התפישה של את הדברים, והעולם. ואני רואה: ‘אה, כן, זה פיברוק’. ואז יש לי תחושה של הארעיות, הרגעיות, הקורנות של הדברים – איך אני יודע שהפיברוק נגמר שם? איפה הסוף של פיברוק? במובן מסויים, לראות דרך רמת האישיות, כמו שאמרנו אתמול – זו סוג של אי-בנייה של האישיות, באותו רגע. איפה אי-הבנייה הזו נגמר? בעצמי הפסיכולוגי, האישיותי, שמשתתק; ועכשיו דיברנו על הסולידיות של דברים, שניראים פחות ופחות סולידיים. האם זה נגמר שם? אז – אחת הבעיות, בכל הגישות האלו עד כה – שיש הנחה שמישהו הגיע לרמה שמגלה את הבלתי מפוברק, לא בנוי. אולי אני מודע לזה כהנחה או לא, אבל זה שם.

תחושת עצמי מעודנת

בעיה שניה – עצמי פסיכולוגי, אישיותי – אולי שוקט. אולי אפילו – יש לי פחות הזדהות עם הגוף והתודעה. אבל עדיין – תחושת עצמי מעודנת – תהיה מורגשת ככזו שיש לה מידה כלשהי של מציאות, אם – האלמנטים של הקיום, האלמנטים שמרכיבים את הגוף והתודעה – או הרגעים של החוויה הפנימית – מורגשים כאמיתיים איכשהו. זה יעלה תחושה עדינה של עצמי, שעליה – תחושה גדולה יותר של עצמי תיבנה לעתים – ויהיה סבל עם זה. אז – בחלק מהמסורות, באבהידהמה התרוודית, אני חושב – הם מדברים על יחידות בסיסיות, אבני בניין יסודיות – שהם המציאות האולטימטיבית – אם אתה תופש מציאות בחדות מספיקה, עם תשומת הלב חדה מספיק, עד הגבול שלה – אתה תראה את זה – וזה זה – אבני הבניין היסודיות של החוויה. חלקיקים תת-אטומיים, רגעי חוויה וכן הלאה. כשהמהיאנה הגיעה, עם נגארג’ונה ואחרים – הם קרעו את זה לגזרים, והוכיחו שזה מושג מגוכח לגמרי, גם אם הוא מושך לאנשים מסויימים. אז היתה תשובה מצד הראשונים: אוקיי, מה שאלו, החלקיקים התת-אטומיים האלו או הרגעים האלו – נעלמים כאשר הם מופיעים. אבל אם אתה חושב על זה – זה לא הגיוני. אם משהו נעלם כרגע שהוא מופיע – הרי שהוא לא קיים. ואני לא יכול לצבור את זה לכדי מסה שתיצור משהו. אני לא יכול לצבוא מסה של זמן, או של משהו סולידי שם. אז יש בעיות בתחום של חירות, והאפשרויות של חירות, אם אני לוקח את חלקיקי הקיום כאמיתיים, גם אם חלקי הקיום הגסים יותר אינם אמיתיים. ויש גם בעיות במובן של מגבלות לחופש, וזה מאוד מעודן, אני מדבר על רמות חופש מעודנות ועמוקות – עם התחושה של האמיתיות של המרחב של המודעות. אם לצטט את נגארג’ונה: ‘איך יכול להיות שהרגשות המכאיבים לא יעלו למי שלמיינד שלו יש בסיס?’ אם אני נותן מציאותיות למודעות הנרחבת הזו, אני נותן איזה קרקע של קיום למרחב, ואיפה שיש בסיס – יש יסוד לבנייה. בנייה של מה? של חוויה, של עצמי, של סבל. צריך להיות מאוד זהירים עם זה, ואני מקווה שאני לא מאכזב אף אחד. זה מאוד מיומן. כל שלוש הגשיות האלו – הן מאוד מיומנות, ולכן אנחנו משקיעים זמן בלעשות אותן. הן אבני דרך מיומנות ביותר לחירות. אנחנו מדברים על פתיחה של השקפות, תרגול של שינויי השקפה. אלו הן – שינויי השקפה, שאפשר לחזור עליהן שוב ושוב. אז בישיבה של 14.30 ניסינו בעדינות, בכל יום – לעודד את השינוי בהשקפה. אבל – הן לא יהיו חופש סופי, והן לא אמיתיות אולטימטיבית. אז מה אני הולך לעשות? לאן ללכת עם זה?

הדרך להבנה של ריקות

אנחנו צריכים להביט יותר מקרוב את הבנייה של דברים. אנחנו מדברים על בנייה של אישיות, אז – איך סבל נבנה? כשאני נכנס ללחץ וסבל עם משהו, ויש שם היקשרות וכאב – זה נבנה. יש לנו יד בבנייה של זה, המיינד והיחסים שלו, וההשקפות שלו – בונה את זה. סבל הוא בנייה. זו היתה התובנה האדירה והסופית של הבודהא – סבל נבנה. מה שאומר – שאפשר לפורר אותו. תחושת העצמי – גם נבנית, בכל רמה שהיא. בכל רמה שהיא – גסה, אישיותית, ויותר ויותר דקה. על תחושת עצמי – ניבנית. חוויה היא גם בנייה. לא רק סבל ועצמי, אלא – חוויה – ניבנית, מפוברקת. להבין את זה, לתפוש את זה – זה מה שאנחנו קוראים לו התהוות מותנית. להביט להתהוות המותנית. אם אני מתחיל את החיפוש הרוחני שלי, במודע או בלתי מודע, עם תחושה של ‘דברים כפי שהם’, אולי כי קראתי משהו, אולי כי קראתי או שמעתי, או משהו כזה, ועל זה מתבסס החיפוש הרוחני שלי, או על תחושה של הקרינה של הדברים, או ‘העצמי הגדול’, או ארעיות – אם החיפוש הרוחני שלי מתבסס על אלו – אני כפי הנראה לא ארדוף את הסוגיה הזו של בנייה והתהוות מותנית בעומק מספק. כי אני אסתכל על כיוון אחר, אחפש משהו אחר, ואטה לעצור מוקדם מידי, כשאני מוצא את הדבר הזה, ולא אדגיש מספיק חקירה לתוך ומשחק עם התהוות מותנית, כך שהיא תגלה את העומק המלא, היוצא מגדר הרגיל שלה. זה משהו שהולך לעומק מדהים. מדהים. הרבה יותר עמוק מהעצמי הפסיכולוגי, והרבה יותר עמוק מהתחושות של רגעיות וארעיות, וכן הלאה. אז – תרגול, במובן מסויים – הוא תרגול עם חשיפת – מה המיינד עושה שבונה סבל, עצמי וחוויה. אומר זאת שוב: התרגול הוא חשיפה של מה שיש במיינד – שבונה סבל, עצמי וחוויה. ואז ללמוד לא לבנות. לא לבנות. אז דיברתי קצת הבוקר על איך היאחזות, דחיפה ומשיכה – הוא בסופו של דבר בונה של עצמי, וגם של סולידיות. ויותר מזה – הוא בונה של מופעים, מראיות. בונה של מראיות של דברים, וכך גם השקפת עצמי. כל מידה של השקפת עצמי שיש לי מופיעה כפקטור בתודעה, ובסופו של דבר בונה סבל, בונה עצמי, בונה חוויה ומראית של דברים. זה די מעודן ודי מדהים. זה גם מסתבר שהאמונה שלי בכך שדברים הם לא-בנויים – זה בונה דברים. אם אני מניח מציאות נתונה, עצמית – זה גם מעניק להם את התחושה הזו. וזה נעשה דבר נוסף שאני יכול לשחק איתו. אז עם המודעות הנרחבת, כשזה הולך – אז אחנחנו נסוגים, כשאני אומר: הכל הוא רק רושם בתודעה, ואני מציע את זה – זה משיכה של האמונה במוצקות ובקיום האמיתי של דברים. וזה גם – מתחיל לבנות פחות. זה הגיוני? זה בסדר אם אלו רק זרעים. אני נע דרך הרבה דברים במהירות, ואני מקווה שזה קצת הגיוני. אם היה עוד זמן – היינו הרבה יותר איטיים. זה דבר רדיקלי ביותר לראות, הופך הכל על ראשו, וקשה להבין את זה.

הבלתי מותנה

יש בלימוד הרבה התייחסויות ל’בלתי מותנה’, לבלתי מפוברק, זה שאינו מת, שאינו נולד, זה שהוא ‘מעבר’, וכן הלאה. לפעמים אנשים שומעים את הלימוד, וחושבים: ‘זוהי המודעות’, כי לא משנה מה אני עושה – אני תמיד מודע, וכן הלאה. או – שזה המרחב של המודעות, מודעות במובן הרחב יותר. אבל, בעצם, זה לא יכול להיות אף אחד מאלו. כי אם היינו אומרים שזה אחד מהם – מודעות במובן הרגיל, או מודעות במובן הרחב יותר, והיפה יותר – איך אני יודע שזה עדיין שם כשאני מת? איך אני יודע שזה לא ימות? זה שם כשאני חי, וזה נראה שדברים מופיעים ומתים חזרה לזה. אבל זו צריכה להיות ‘קפיצת אמונה’ כדי שאומר שזה שם לאחר שאמות. אז יש בעיות שם – כשאנחנו לוקחים מודעות, במובן הרגיל – כדבר שאינו מת, אינו מותנה, בלתי מפוברק. ואותו דבר עם החלל – עשינו מדיטציות שונות אחרי הצהריים, וכמה אנשים אמרו לי: החלל – נראה שאפשר לצבוע אותו אחרת בזמנים שונים, אני יכול להרגיש אותו כשלווה. שלווה בלתי מעורערת. אני יכול להרגיש אותו כאהבה, כחמלה, כמודעות, כפשוט חלל. אבל העובדה שאפשר לצבוע אותו בדרכים שונות – מעידה על כך שזה עדיין מפוברק. שאי אפשר לומר שזו מציאות בסיסית ובלתי תלויה, כי אני ממשיך לצבוע אותו בכל מיני דרכים. זה תלוי – במה שאני מעניק לו. אז – אנחנו צריכים להיות זהירים ולא לבטל את כל זה מהר מידי. אנחנו פה פחות משבוע. חמישה או שישה ימים. זה הרבה יותר מידי מוקדם לגדוע את הדברים האלו, במיוחד אם הם חדשים לכם. מישהו אולי מתרגל עם העניין של המרחב הרבה זמן, ולוקח את זה, איכשהו – כדבר האולטימטיבי – כדבר ממנו הכל מגיע וכן הלאה. ויכול להיות, יכול להיות – שמגיע הזמן לפקפק בזה. אבל אלו אבני דרך מאוד יקרות, אז צריך להיות זהירים מפני – היאחזות בהם לנצח, או לאתגר אותם מוקדם מידי. אז אני לא רוצה להיות הורס מסיבות, או לנפץ בועות מוקדם מידי. אם זה מרגיש יפה, משחרר – לכו עם זה. אני רוצה להניח פה משהו שהוא רחב וארוך יותר. אז בחיפוש אחר הבלתי מפוברק – אני רודף אחרי אי הבנייה הזו, ולוקח את זה יותר ויותר לעומק: לא לבנות סיפור, לא לבנות עצמי, לא לבנות מוצקות – ועוד ועוד. ובסופו של דבר – מראיות מתחילות לדהות. מפסיקות להופיע. ואפשר ללכת כל כך עמוק – שמישהו הולך אל מעבר למודעות. במסורת קוראים לזה ‘חווית הפסקה’, אבל – העניין זה לא רק לחוות את החוויה היקרה והנפלאה הזו. זה, והרבה יותר חשוב – להבין מה קרה שם, ובמסע הזה – להבין שדברים, פנים של המציאות שאנחנו חושבים עליהם כאמיתיים לגמרי, ולגמרי מחוץ לשאלה, כמו חלל, מודעות, זמן – הם למעשה מפוברקים גם. כי כשאנחנו הולכים מעבר – אין זמן, אין מרחב, אין מודעות, לפחות במובן הרגיל. זה הדבר החשוב – להבין את הבנייה, את ההתהוות המותנית. יש אמירה מיסטית יפה של הבודהא, מהקנון הפלי: ‘עבור אחד שרואה – אין שום דבר’. ומתוך הפאג’נפרמיטה: ‘לראות שום-דבר זה לראות מצויין’. אז מסתבר, במונחים של מודעות – שמודעות פירושה מודעות למשהו. מודעות תמיד מודעת למשהו – לדבר אותו היא יודעת, וככזו – היא גם התהוות מותנית. ואפשר לראות שדברים, אובייקטים – מראיות שאני בונה – הן ריקות. מודעות נשענת על משהו ריק.

נצעד אל מחוץ לזה לשניה – כשאנחנו עוקבים אחרי החקירה הזו – בין אם זה למצוא את תחושת ה’דברים כפי שהם’ והקורנות של הדברים, של הדבריות שלהם והיופי בזה, או שזו הרגעיות, או שזה המרחב הגדול של המודעות – זה צריך להביא, כאשר מתרגלים את זה היטב, וזה אכן מביא – כולם – מביאים סוגים מסויימים של חופש, חופש עמוק. ואהבה, וחמלה. אז, שוב – אני מקווה שזה לא נשמע מופשט – הם מביאים את זה איתם. אהבה, חמלה, חופש. כשאני הולך עמוק עוד יותר, אל הבלתי-מפוברק, אפילו יותר. יותר חופש, יותר חמלה. עכשיו – זה דבר שהרבה יותר קשה להבין. זה די קל לראות ארעיות. זה לוקח זמן לא-מועט כדי להפוך את המודעות לחדה מספיק כדי לראות ארעיות מאוד מהירה, אבל זה יחסית קל. זה יחסית קל לראות ‘דברים כפי שהם’ ואת הקרינה שלהם. וזה די קל לחוות את תחושת המרחב. אבל מה שאני מדבר עליו עכשיו – הרבה יותר קשה להבין את זה, ולהסביר את זה. להרבה אנשים – אין שום משיכה לזה בכלל. ויכול להיות שאתם מקשיבים וחושבים: ‘זה נשמע לי נורא. אין לי שום עניין בזה. אני אוהב את המציאות שלי, תודה לך’. לאחרים – זה נוגע מאוד בעומק, ואולי הם לא מבינים את זה – אבל יש איזה ניחוח, וקשה לשים עליו את האצבע. זה לא ניהיליזם. בבירור, בבירור, בבירור. אחד עשוי לשמוע את זה ולחשוב שזה מדיף ניהיליזם, אבל זה לא מה שזה. זה לא אומר ששום דבר לא קיים. זה לא אומר שהכל חסר משמעות, זה לא אומר את זה בכלל. ומתרגלים ממש מסורים, ואני מדבר אנשים שממש מקדישים את עצמם – יכולים להכיר את הרמות האלו, ולדעת מה זה – לחוות, לחיות עם הארעיות, ולפתוח את הלב לזה, ולהרפות לשטף של זה – ויש יופי בזה. אבל – הרבה יותר עמוק, הרבה יותר רדיקלי, משחרר, מופלא – ההתהוות המותנית ההדדית של כל הדברים. הריקות ההדדית הזו, חוסר הקרקע ההדדי הזה של כל הדברים. וזה ממש לא מצביע לניהיליזם. אז המסע הזה – דרך כל זה – זה ממש מסע של אתגור עמוק של ההשקפות, הנטיות, ההנחות לגבי המציאות. ובמסע הזה, באתגור הזה – יש פלא ויופי.

לפעמים שומעים מתרגלים ומורים מסויימים: ‘אין שום בלתי מותנה ובלתי מפוברק. זה תרגום שגוי של מילים מסויימות, ויש רק פיסקה אחת שבה הבודהא אומר את זה (וזה לגמרי לא נכון, אם אתם מכירים את הקנון) ואין שום דבר רוחני. תתגברו על זה, אין שום דבר מיסטי בחיים. זהו זה’. דברים הם ריקים – זה מה שהבודהא לימד, זה מה שהמסורת מלמדת, אבל לעתים – מה שקורה – זה שהם רוצים לומר שהתחושה הזו של משהו פלאי, משהו שנמצא לגמרי מעבר – זה ריק. אז כל הלימוד על ריקות – מיועד להפטר מתחושת ה’מעבר’ הזו, שהם היו מעדיפים של תהיה שם, כי הם לא אוהבים את זה. אבל חוויה של זה, או אפילו חוויה קרובה לזה, עם הבנה לגבי אי-הבנייה משנה באופן יסודי, מרפאת באופן יסודי. אם ההבנה שם – מרפאת, משנה, משחררת – באופן מדהים. אנחנו יכולים לומר: מה אם נשנה מילים. הם אומרים שהבלתי מותנה הוא מפוברק. אז מה אם אומר את זה על טוב לב או אהבה? אתם יודעים, אולטימטיבית – זה גם ריק. האם זה אומר שאני מבטל את זה כחוויה? שאין לזה מקום לריפוי, בצמיחה, בריפוי שלי?

אז – צריך להיות זהירים, במובן של – אני יכול לומר שהכל הוא ריק, ואם אלו רק מילים, זה יכול להחזיר אותי לנטיות הרגילות שלי לגבי דברים, ואני עדיין מתפקד בעולם עם התחושה הרגילה שלי לגבי עצמי, דברים, זמן וכן הלאה. או, אם אחזור לרמה של ארעיות – ולהשוות אירות לארעיות, מה שהוא לא נכון, כי ריקות היא דבר נוסף – אין אותה רמה של חופש שתבוא מזה. אולי אני משתמש בכל המילים הנכונות, אבל אין חופש באותה מידה, כי לא הבנתי התהוות מותנית כל כך לעומק. אז אני צריך להביט, ולהיות מאוד כנה כמתרגל – מהן הנחות המוצא שלי? האם אני מנסה לשלול משהו בשביל משהו אחר, וכמו שאמרתי קודם – אנשים שונים ייטו לרצות להפטר מדברים שונים. חלק מהאנשים נורא רוצים להפטר מהעניין של הבלתי-מותנה, אחרים רוצים לודט שמודעות לא נלקחת כמשהו מיסטי, חלק רוצים להפטר מהמוצקות – ולהשאיר את השאר בלתי-נגוע. אז אני צריך לשים לב – אם אני רואה שדבר אחד הוא ריק – האם אני משאיר דברים אחרים על מכונם, ולא מבין את הריקות שלהם? אני חייב להביט על נקודות העיוורון שלי, להיות יסודי לגמרי, בעל יושרה מוחלטת. וכמו שאמרתי – זה אמור להביא לחופש, ואם זה לא – משהו אחר מתרחש.

איחוד של מראיות וריקות

זה אכן מסתבר – שהבלתי מפוברק, שאינו-מת – הוא גם ריק. איפה זה שם אותי? אולי במקום לבטל את זה – זה שם אותי במקום אחר לגמרי. אנחנו מדברים על האיחוד של מראיות וריקות. דברים מופיעים, הכל מופיע, והוא ריק. והריקות של זה וההופעה של זה הם אחד. אפשר לקרוא לזה – להב הסכין שבין מראיות וריקות. להב הסכין. וזה מאוד קשה להיות על זה. קל לומר את זה, קשה לראות, לחיות את זה, ולדעת את זה עמוקות. אז אנחנו מדברים, במסורת, ובעיקר במהיאנה, ובייחוד מסורות טיבטיות מסויימות – מדברות על לימוד שניתן כאמצעי, ולימוד שניתן כאולטימטיבי. רמות של לימוד, ותחנות בדרך. אני חושב שזה מאוד מיומן ומועיל לדעת – מהו מה.

חופש ואמון באי-קרקע

אז – איך אנחנו נסכם את זה? תפישה נשלטת, או כשהיא נשלטת על ידי אשליה – בונה, ומאמינה ב – מציאות סולידית, קיימת, בלתי תלויה של מה שהיא רואה. תפישה, כשהיא נשלטת על ידי אשליה – בונה, ומאמינה ב – מציאות סולידית, קיימת, נראית כבלתי תלויה – של מה שהיא רואה. במובן מסויים – כל התרגול הוא – ללמוד לראות דרך זה. ללמוד לראות דרך מה שהבודהא קרא לו אשלייה, כישוף, טריק של קוסמים. לראות דרך כל זה, לראות את זה כמו שזה. זה לא אומר לחיות בכלום, זה בלתי אפשרי – אלא לראות את זה כמה שזה. זו תנועה לגמרי אנטי-אינטואיטיבית. באופן מאוד עמוק, כי התחושה האינטואיטיבית שלנו, כמו העצמי – זה נראה כמו אחת העובדות הברורות מאליהן, ואחת העובדות הברורות הנוספות היא המציאותיות של מה שמופיע. אז זה לגמרי אנטי-אינטואיטיבי, וזה מביא חופש. זה מביא את הרמה העמוקה ביותר של חופש. אז איך אני עושה את זה? איך אני רואה דרך זה? על ידי תרגול של אי-בנייה, שעליו דיברתי. על ידי תרגול של החלפה להשקפה שונה, ששם בסימן שאלה את ההקשפה המורגלת שלי, ואז מערער את כל העניין. וגם – על ידי הגיון. לא דיברתי על זה בריטריט הזה, אבל יש מקום לתודעה ההגיונית – לבוא ולחשוף את אי המציאותיות של הדברים. או – כפי שזה לרוב – שילוב כלשהו של אלו. והתרגול הוא פיתוח של מיומנות בכל זה. ביכולת לעשות את זה, לשחק עם זה ולראות לעומק משם. אז אנחנו יכוילם לשמוע משהו כזה, ואולי, בתקווה – זה שותל זרעים. לפעמים זה לא, ולפעמים זה נראה לא-רלוונטי לחיים של מישהו, או שזה יכול להיות – כלפי כל אחד מהדברים האלו – החלל הגדול או משהו אחר – יש חוויה חד פעמים של משהו מדהים. לרוב – חוויות חד פעמיות הן לא מספיקות כדי לשנות חיים. ומה שצריך זה לחזור על החוויה הזו, באופן מכוון – עם ההבנה לגבי – איך אני לא-בונה, איך אני בונה ויכול לא-לבנות, ולחזור על זה שוב ושוב, עד שהתובנות העמוקות האלו שוקעות לתוך היישות. אז זה לא רק לגבי – שתהיה חוויה, ולא רק לגבי – להבין משהו אינטלקטואלית. אם אנחנו ממש חוקרים לזה – אנחנו נראה משהו די מדהים, שהוא – מודעות, או תשומת לב, או התרגול – תמיד נשען לראות מציאות בדרך כזו או אחרת. יכול להיות שזה באופן של ‘דברים כמו שהם’ והקורנות שלהם, אולי במובן של ארעיות, אולי במובן של חלל של מודעות או משהו אחר. זה יכול להיות בכוונה, על ידי הדרך שאני מתרגל ונשען, אבל לעתים יותר קרובות – זה מההנחות הסמויות. ושם – אנחנו ממש צריכים לחשוף דברים. או – שאני יכול לכוון את המיינד לראות את ההתהוות המותנית, לחשוף את הבנייה וההתהוות המותנית של דברים. אבל אחרת, המודעות – בין אם אני אוהב את זה או לא – תמיד נשענת לצבוע ולבנות את החוויה באופן מסוים, ולראות אותה באופן מסויים.

אז כדי להסיק משהו – דיברנו על החיפוש אחר ביטחון, אחר קרקוע שאנחנו יכולים לבטוח בו. וזה מצחיק, מה שמתחיל כחיפוש אחר ביטחון, כשאנחנו לוקחים אותו מכל הלב, באופן מלא לגמרי – מסתיים כאמון מוחלט, ביטחון מוחלט – באי-בנייה של קרקע. אמון באי בנייה של סבל, אמון באי-בנייה של העצמי, אמון באי-בנייה של ביטחון, של חוויה. לבטוח בזה. מה שמתחיל כחיפוש אחר ביטחון מסתיים באמון באי-בנייה של שום דבר מוצק. מחפש משהו מוצק, ואני רואה שהדבר הטוב ביותר הוא – לא לבנות אותו. ואנחנו לומדים לעשות את זה, לאורך זמן. ובעשותנו כך – באי-בנייה – מה שהיה דחוס אל תוך מציאות נוקשה-לכאורה – מופיע כבלתי כבול. אי-כבילה, פתיחה, ריפוף, הפגה של דברים – פתיחה שלהם, כחוויה. החוויה הזו צריכה להביא איתה הבנה של איך דברים ניבנים. בהיותם נבנים – הם מפוברקים, לא אמיתיים באמת, במובן שאנחנו מרגישים שהם. וההבנה הזו מביאה את החופש העמוק ביותר. ואיתו – קידה עמוקה. ולכן זה לגמרי לא ניהיליסטי. זה פותח את הלב, במובנים מסתוריים ביותר. קידה עמוקה, וזה גם מביא – באופן טבעי מאוד – רצון לשרת. אנחנו מדברים על נדיבות – רצון לתת את החיים. זה בא באופן טבעי מזה. יש בלימוד התייחסות לאי-הקרקע של החוויה, אבל להבין את זה, יותר ויותר לעומק – זה מובן כמשהו הרבה יותר עמוק מהארעיות, הרגעיות של דברים. הרבה יותר עמוק מזה. ההתהוות המותנית ההדדית של כל הדרים, כל התופעות. וכן, המסע הזה – יכול לערער את יסודות המציאות שלנו, לעתים. וכן – הוא יכול להביא חרדה לעתים. אבל לא לעצור בחרדה, זו לא נקודת סיום. זה צריך, ואכן מביא – חופש. אם אני לוקח את זה לכל הדרך, עמוק ככל שניתן. אי-קרקע – הפתחות לאי-קרקע, לראות אותה, להבין אותה – מביא חופש. בואו נהיה שקטים יחד לכמה רגעים.

רוב ברבאה: שיחה 4: העצמי וחיפושו אחר ביטחון

רוב ברבאה: שיחה 4: העצמי וחיפושו אחר ביטחון

זוהי השיחה הרביעית שרוב ברבאה נתן בריטריט ‘לשחרר את הלב’, שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים של הריטריט, למצוא כאן:

תרגום ריטריט: unbinding the heart

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות – תודעה פתוחה, לב ער

 

אני רוצה לומר עד כמה אני מעריך את כל מה שכולכם מביאים לתרגול. זה מרגיש שיש הרבה נכונות, הקדשה, כנות ויושר, וזה נוגע בי.

הנושא שהייתי רוצה לחקור הלילה הוא העצמי והחיפוש שלו אחר ביטחון. אז – אחד הדברים הנראים כמובנים מאליהם ובסיסיים לקיום – זו תחושת העצמי. זה שאנחנו מרגישים ‘אני כאן’. ו’אחרים הם שם’. ‘הנה אני’. תחושת העצמי. ועם תחושת העצמי הזו, כפי שאמרתי – ישנה תחושת ‘אחר’. ותחושת העצמי הזו מרגישה שהיא חווה תענוג, כאב, דברים יפים ודברים קשים. ומרגישה, במובן מסוים – פגיעה לכל זה, ולכל התנועה שבכל זה. הבלתי נודע שבכל זה. מה שמביא תענוג היום יכול להיות מכאיב מחר, ובסופו של דבר – ניצב המוות. וכשהעצמי נראה אמתי ומוצק – כל זה נראה גם אמתי ומוצק. מוות נראה אמתי ומוצק. כך שהעצמי הוא פגיע, וכמעט אפשר לומר – שהטבע שלו הוא נטייה לעיסוק עצמי. דיברתי אתמול על תחושת העצמי המובנת מאליה – כמרכז של רכישה, בתוך כל זה – התענוג, הכאב, מה אני יכול לקבל. וכך – באופן מובן מאוד, ודי נורמלי – העצמי הזה מחפש תחושת ביטחון. במובן עמוק מאוד – מחפש ביטחון. ולזה יש חשיבות עצומה עבורנו כמתרגלים וכאנשים. את זה אני רוצה לחקור.

חלק מכם, אולי אתם מכירים את הכתבים של דיוויד לוי – הוא פרסם כמה ספרים מעניינים לאחרונה. הוא פרופסור איפשהו, ומורה זן. והוא מביט על העניין בדרך מסוימת: לעצמי אין באמת אמתיות, ואנחנו יודעים את זה בדרך כלשהי, ולכן אנחנו מרגישים נטולי קרקע, מרגישים מאוד לא בטוחים בעצמנו, משום שהוא בעצם לא קיים. חוסר הקרקע הזה גורם לנו להרגיש אי נוחות, ומתוך אי הנוחות הזו – מחפשים קרקע, ורוצים לתת ממשות לעצמי. והוא מצביע על כמה דרכים בהן אנחנו נוטים לעשות את זה: כסף, תהילה, אהבה רומנטית וכוח – כארבע דרכים מרכזיות בהן העצמי המודרני נוטה לתת לעצמו ממשות. אני לא בטוח שאני לגמרי מסכים עם האופן בו הוא מציג את זה, אבל זה בסדר, ולא משנה מידי. עבורי – תחושת העצמי היא חלק ממה שהבודהא היה קורה לו האשליה היסודית. יש לנו תחושת עצמי מוצקה, ומאחר ואנחנו רואים את העצמי כאמתי – אנחנו מביטים על העולם מנקודת המבט הזו, ובוחרים ומתנהלים בעולם מנקודת המבט הזו. ולזה יש תוצאות מסוימות. אז אנחנו משתמשים בארבעת הדברים האלו – כדי לנסות ולמצוא תחושת ביטחון. אף אחד מהם אינו רע כשלעצמו. אין משהו רע בכסף, או בתהילה, או אפילו בכוח, וודאי שלא באהבה רומנטית. אין שום דבר רע בהם כשלעצמו. אבל העצמי -מתוך אשליה – מביט עליהם בדרך מסוימת, ומשתמש בהם בדרך בלתי מיומנת.

כסף

החשיבות של היחסים עם כסף

אין לי זמן להיכנס לכל אחד מהם, אז אני רק רוצה לדבר על אחד, וזהו כסף. עכשיו, ודאי שזה מתייחס למה שדיברתי עליו אתמול, שזו נדיבות, וחלקית – הסיבה שאני בוחר בזה זה כי אנחנו מדברים על זה מעט מאוד בחוגי דהרמה, וגם כי אישית נעשיתי מעוניין מאוד בנושא של כסף בשנים האחרונות – בעצמי, וגם סביב קריסת האשראי, וכל מה שמתרחש סביב זה ברמה הקולקטיבית, שהוא מדאיג. הדרך שבה אנחנו עם כסף, ואיך זה קשור לעצמי והחיפוש שלו אחרי ביטחון. ועבורי – זה לא נוגע רק לפלח מסוים – אני אולי חש את עצמי כעשיר, או נתפש על ידי אחרים ככזה, או שאני חש עצמי כעני או שאחרים תופשים אותי ככזה, אבל במובן מסוים – זה מכסה את כל הטווח. כסף הוא מאוד מעניין. עבור לכולם, נדמה לי – זה משהו מאתגר, גם אם הוא לא נראה כך במבט ראשון. בחוויה של אנושיות בימינו – זה אחד האתגרים. זה פן מאתגר של החיים. ובמובן מסוים – היחסים שלנו לכסף – זה חלק ממה שמתווה את המסלול שלנו כאנשים. ברמה מסוימת – איך שאנחנו עם כסף – יאמר הרבה. מעיד על הרבה, ויוצר הרבה – במסלול החיים שלנו. כסף, בין אם אנחנו חושבים שהוא עניין גדול או לא – הפך למשהו שלוכד ומפתה אותנו מאוד בקלות. ועבורי זה נושא מרתק. זה אזור שבו אנחנו יכולים להיות לכודים, מפותים, ונאבקים בקשיים ובעיות ביחס אליו, ביחסים שאינם חופשיים, וזה יכול להפוך לתחום שהוא כלי, בן ברית – בצמיחה, בטרנספורמציה שלנו, בהליכה שלנו לקראת חירות. אותו דבר עצמו.

קראתי ספר נפלא לאחרונה, שנקרא ‘נשמת הכסף’, שנכתב על ידי לין טוויסט, ואחזור אליו. אבל ציטוט משם: ‘כסף נודד לכל מקום, חוצה את כל הגבולות, השפות, התרבויות’. שיניתי קצת, אז אני מקווה שהיא לא תקשיב ותפגע. ‘כסף, כמו מים, מכה אדוות, ברמה מסוימת, דרך כל חיים וכל מקום, הוא יכול לשאת את אהבתנו או את פחדינו. הוא יכול להציף את חלקנו כך שאנחנו טובעים בו, או – לאט, באופן כמעט בלתי מורגש – מורעלים על ידי הצבירה או ההחזקה בו. הוא יכול להזין ולהשקות את העקרונות של חירות, קהילה ושיתוף. הוא יכול לאשר את החיים, או להפחית, להקטין, ולהרוס אותם’.

כשאנחנו חושבים על היחסים שלנו עם כסף – יכול להיות שאנחנו נתקלים בבעיות שונות עם כסף. אני לא מדבר רק על הרמה המעמדית, בה מישהו מתגלגל ברולס-רויס שלו ומעשן סיגר. אני לא מדבר רק על זה – על העניין של כסף ככלי להרשים אחרים. יש את הרמה הזו, שהיא גסה מאוד, של להרשים אחרים על ידי עושר, אבל זה הרבה יותר עדין מזה. אנחנו עובדים, עובדים בשביל כסף, וכמה בקלות כסף הופך למדד לכבוד. אני נותן את הזמן, האנרגיה, הכוחות שלי למשהו – ואני מקבל סכום מסוים, ובמובן מסוים – זה נלקח כמדד למה העצמי שלי שווה, מה ההקדשה של עצמי שווה, היכולות שלי שוות, המאמצים שלי. זה יותר מעודן – ואנחנו מגיבים לזה בדרכים שונות. אני לא אומר שזה רע לרצות להיות מכובד, אבל זו אחת הדרכים שדרכן כסף, באופן עדין יותר, נעשה בעייתי. זה לא שאנחנו רוצים הרבה כסף, אלא – אנחנו רוצים להרגיש מכובדים בזכות מה שאנחנו נותנים בעולם, או מוערכים באופן הולם – ביחס למה שאנחנו מרגישים שאנחנו נותנים.

כסף יכול להיות קשור בביטחון בעתיד – ‘מה יקרה איתי בעתיד’, ‘איך אהיה’, ‘האם אהיה בסדר?’. וכמובן – ככרית ביטחון לזה. ואתם יודעים, אם מישהו הוא הורה… כמה אנשים אמרו לי: ‘אני מרגיש רע אם אני לא יכול לשלם על מכללה עבור הילד שלי, אני לא מרגיש גבר לגמרי’. זה נעשה מאוד טעון, ויש עול שמוטל על זה. אנשים אמרו לי: ‘זה פחד הישרדותי. יש לי פחד, וזה קשור לתחושת ההישרדות שלי’. ושמעתי, למרבה הצער – מאנשים שעשו הרבה תרגול: ‘עכשיו אני מתרגל – לדאוג לעצמי, אז יש לי יחס שונה לכסף ולצבירה שלו’. או: ‘עשיתי את העניין הזה שלי פרישות, והייתי בהודו בשנות ה70, ועשיתי שם ריטריט, ועכשיו אני בעניין של העולם כפי שאני בעניין של רוחניות’. ועוד.

האקלים שאנחנו בתוכו

בשביל רובנו – יהיה משהו שהוא לא לגמרי פתוח, מודע או חופשי ביחס לכסף. ואולי אתם שומעים את זה וחושבים: ‘טוב, אין לי כסף, אז זה לא רלוונטי לי’, אבל זה כן. או שאתם חושבים: ‘אין לי באמת בעיה עם כסף. אני ממש סבבה עם זה’. אני חושב שיש יותר שם. אז, שוב, כמו אתמול – אני לא רוצה להיות, ואני לא מרגיש שאני – בעמדה של הטפה. אני מעדיף להציע משהו עבורנו, עבור כולנו, להרהור. קראתי משהו משדה הסוציולוגיה: בארצות הברית – 1961 הייתה השנה האחרונה בה היה קשר בין בעלות על יותר דברים לבין יותר אושר. ולמעשה, מאז – גרף הצמיחה הכלכלית מצא את מקבילו בגרף העלייה של דיכאון, ואינדיקטורים אחרים של חוסר ברווחה. המילה wealthy, באנגלית – באה מהמילה האנגלית העתיקה – weal – והמשמעות שלה היא רווחה. איכשהו הן נפרדו, אבל בתודעה שלנו – הן לא. וכסף, במובן מסוים – מצביע עבורנו על משהו, כמעט יותר מכל דבר אחר. אז אני נזכר במשהו, ואני לא זוכר מתי זה יצא, אני חושב ש2007 או 2008 – דו”ח סטרן. ונראה לי שהיחסים של הממשלה הבריטים עם שינויי האקלים – התאפיינו ברוח של ‘אני לא רוצה להתמודד עם זה’. אז יצא דוח סטרן, והצביע על כך שאם לא נתמודד עם שינויי האקלים – זה יגבה מהכלכלה שלנו סכומי עתק, ואז, לפתע – היה מהפך ביחס. כך זה נראה לי, לפחות. מה שבסופו של דבר נתפש כדבר החשוב ביותר, אפילו יותר מכדור הארץ שנותן לנו חמצן ומזון – זו העלות לכלכלה. מה זה אומר? אני לא רוצה להפציץ אתכם במספרים, אבל – 250 מיליארד דולר הוצאו על הכנות לקראת באג 2000. אם זוכרים מה זה באג 2000? זוכרים את כל המהומה? 250 מיליארד, ולא הייתה ודאות שמשהו בכלל יקרה. אנחנו יודעים על שינויי אקלים. אנחנו יודעים על ההרס שכבר מתרחש. ותכנית האקלים של האו”ם – התקציב השנתי שלה ל2008 הוא 190 מיליון. תשוו את זה ל250 מיליארד. הסרט האחרון בסדרת ג’יימס בונד – 250 מיליון. ושמעתי שהוא ממש גרוע. אני אומר את זה, בין השאר – כדי לומר שזה האקלים, זו הסביבה שאנחנו בה, במובן של מה חשוב, ובמה צריך להשקיע וכל זה. וכך – אנחנו סופגים את המסר הזה ואת הגישה הזו כל הזמן. וחשוב להבין את זה ולהתעורר למשהו. אז ב2008 הייתה מחוייבות לסייע ב7.1 מיליארד פאונד לעולם השלישי, בגלל משבר מחירי המזון. ישנה עלייה ברעב העולמי, ולפחות או יותר מיליארד אנשים בעולם אין מספיק מזון בשביל בריאות בסיסית. זה אחד מכל שישה אנשים. אז הייתה התחייבות לתת 7.1 מיליארד, ועד סוף השנה מומשו מתוכה רק 580 מיליון. האו”ם, בכל מקרה – העריך שזה יעלה משהו כמו 15 עד 28 מיליארד, כך שגם ההתחייבויות היו בלתי מספקות. כשהמשבר הכלכלי הופיע – יותר מ160 מיליארד פאונד ניתנו בכמה שבועות לשיקום הכלכלה. מזכיר האום אמר שהוא מוצא את זה מביך שהעולם המפותח דואג ממיתון, בעת שרבים בעולם לא מסוגלים לאכול. אז מה יש כאן שהופך משהו אחד לחשוב ואת האחר ללא חשוב? וזה תופש את הכותרות, ואנשים, ואנחנו – קונים את זה.

אז הציטוט הזה מקודם, של לין טוויסט, שכתבה את הספר ‘נשמת הכסף’, שאני מצאתי מאוד יפה – היא, למשך שלושים וחמש או ארבעים שנים – היא מגייסת תרומות לארגונים שונים, בעיקר למה שנקרא ‘פרוייקט הרעב’, אבל גם לדברים רבים נוספים. והיא, בעבודתה – פוגשת את האנשים העניים ביותר בכל העולם – במדינות מתפתחות ומפותחות. וגם את העשירים ביותר, ומבקשת מהם כסף. והיא מביטה על כל היחסים עם כסף בספר הזה, ומצביעה על שלושה מיתוסים. הראשון הוא המיתוס של המחסור: התחושה, ההנחה – ש’אין מספיק’. ומה שהיא מצביעה עליו זה שבנסיעות שלה, ובמגוון של החברות השונות שהיא ראתה – היא אומרת שהיא רואה את זה גם אצל אנשים שיש להם כמויות עודפות של כסף, ולפעמים אפילו כמויות עצומות של עודפי כסף – וברוב התרבויות. והיא אומרת שזו תחושה שאינה מגובה בהכרח בעובדות. אני לא יודע אם יהיה לי זמן, אבל עשיתי משהו באורך יום בו שיחקנו משחק מונופול מסוים, עם כללים שונים – וזה היה מרתק. ולאחר מכן האדם שעשה את זה, שגם עובד עם אנשים עמידים מאוד, מנכ”לים וכאלה, והוא הרהר בעובדה שאנשים שיתנו אלף דולר בקלות עבור משהו הם לא בהכרח עשירים יותר מאלו שלא יתנו. זה מעניין – זה יותר עניין של התודעה. והוא הרהר – איזה הבדל זה עושה לאנשים מסוימים – אם 1000 דולר ייעלמו מחשבון הבנק? יש כאן אנשים, אני יודע – שעבורם זה יהיה הבדל גדול. אבל להרבה אנשים – זה לא. הספרות יורדות קצת, אבל זה כסף שבעצם לא עושה כלום. איזה הבדל זה עושה? ועם זאת – אנחנו לא נותנים. כסף ופחד מאוד קרובים, וזה משהו שנגעתי בו. אבל יש יותר מזה.

אשרור של פחד או תחושת שפע

אנחנו עושים בחירות בחיים, הרבה בחירות בכל יום. והרבה מהבחירות – אנחנו לא לגמרי מודעים מאיפה הן באות, והרבה מהן, למרבה הצער, מגיעות מרמה של פחד שאנחנו אפילו לא מודעים אליה ככזו. אנחנו לא מודעים לפחד. זה להרגיש להיות בסדר. אבל יש לזה השלכות. כשאני בוחר מתוך פחד, בוחר מתוך פחד, וממשיך כך – אני מאשרר פחד, ואני חונק אפשרויות אחרות בישות ובחיים שלי. בגלל שזה לא מודע, ולא נראה כמו עניין גדול, וכולם עושים את זה – אני לא שם לב להשלכות. הן לא נרשמות – ההשלכות של בחירות חוזרות ונשנות מהרמה הזו של הפחד. אני לא יודע אם ראיתם את הסרט ‘אמת מטרידה’ של אל גור – הוא נותן שם דוגמה – שאם אתה שם צפרדע בכוס (אני באמת לא יודע למה שמישהו יעשה את זה…) אם אתה שם צפרדע בכוס מים רותחים – היא תקפוץ מיד החוצה. אם אתה שם צפרדע בכוס מים קרים, ומחמם אותם לאט – היא תשב שם עד שהיא מתה או שמצילים אותה. זה דבר דומה עם הרבה מהבחירות שאנחנו עושים בחיים. לעתים קרובות אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו עושים בחירות, וודאי שלא – מאיזה רמה של הישות הן מגיעות, ומהי הכוונה והכיוון שאליו הן הולכות. ואם אני חוזר לשיחת הפתיחה – כל כך הרבה מחיינו תלוי בזה, ואנחנו בקושי רואים את זה. אז – האם זה אפשרי לנוע, האם זה אפשרי לנוע מחוץ למבט של מחסור. וצריך לבדוק – האם יש לי את זה? כי אולי זה לא מדליק נורה, אבל אנחנו צריכים להביט ולבדוק, די לעומק – האם אפשר לעבור ממבט של מחסור למבט של מסופקות? האם אני יכול לעודד מבט של מסופקות? וזה אומר – למסגר מחדש את ההשקפה שלי על דברים – עם הערכה למה שכבר יש. הכרה, הערכה – למה שיש. זה משהו שאנחנו עושים גם במדיטציה, ואני אומר על זה דברים לאורך הימים.

בחיינו – יש זרם של משאבים וכסף, ובמקום שזה יהיה משהו שאני מנסה לאחוז בו ולבנות, וזה נתקע, ואולי אני רואה את זה הולך וקטן, ולא רוצה שיקטן – אולי אני יכול לתפוש את זה כזרם של הזנה, במקום זרם של משהו שאני צריך לאחוז בו ולהחזיק בו? זרם של הזנה שנע דרך החיים. אני לא יודע, אולי זה לא נשמע כל כך שונה, אבל זו דרך שונה לגמרי לראות את הדברים, שינוי מוחלט של ההשקפה. ומנקודת המבט הזו, אם זה אפשרי – אז, במובן מסוים – אנחנו נאמנים בעלי זכויות, לזמן זה – על המשאבים החומריים האלו, יהיו אשר יהיו, כולל כסף. אחראים, ולא בעלים. מסוגלים לבחור – איך אנחנו משתמשים בזה. ואז היחסים לכסף יכולים להיות ביטוי של אפשרות ולא של פחד. אז – יש תחושת שפע, שנובעת מאשרור של זה שיש לנו מספיק. שיש מספיק. ולהתחיל לראות את זה, בהרבה דרכים בחיים. אז אפשר להתחיל מלראות את זה בצורה יסודית, אלמנטרית מאוד – אנחנו נתמכים על ידי האוויר שאנחנו נושמים, על ידי מים, על ידי אור ומזון. ולהכיר בזה, ולהתכוונן לזה, כמדיטציה – להתכוונן לדרך בה אנחנו ניזונים מזה. אולי זה נשמע ניו-אייג’י או היפי, אבל – כמו שאמרתי אתמול – דרך הראייה השנייה: ‘אני צריך להחזיק, צריך שיהיה לי, אין מספיק, צבירה, מה יהיה’? זה טירוף, שיגעון – מנקודת המבט של התעוררות. זה משוגע.

לין טוויסט – בשנות השבעים המאוחרות, בתחילת העבודה שלה – הייתה עשויה לעבור בין אנשים עשירים מאוד, ואז ללכת להיפגש עם אנשים עניים מאוד. היא הייתה בניו יורק, ואחרי הצהריים – הלכה לדבר עם אנשים בהארלם, בניו – יורק, במרתף של כנסייה. זה אזור מאוד עני בניו-יורק, שרובו מאוכלס באפריקאים-אמריקאים. ואני מניח שבשנות השבעים הוא היה עני עוד יותר מאשר הוא עכשיו. והיא גייסה כסף למקומות מסוימים באפריקה, שסבלו מרעב, והיא ישבה במרתף הכנסייה הזו, ולפניה אנשים עניים יחסית, והיה גשם בחוץ שדלף פנימה, לתוך דליים שהיו שם, והיא דיברה על זה, וביקשה כסף, והייתה מאוד לא בטוחה – אם זה הדבר הנכון לעשות. היא הייתה עוד בתחילת דרכה אז. והיא ביקשה, והיתה דממה. ואז אשה אחת, בשם גרטרוד קמה, ומצאתי את זה כל כך יפה שאני אקריא לכם: ‘גרטרוד קמה ואמרה: עבורי, כסף הוא כמו מים. לחלק מהאנשים – הוא גועש דרך החיים שלהם כמו נהר. דרך החיים שלי – הוא עובר כמו טפטוף. אבל אני רוצה להעביר אותו הלאה באופן שעושה הכי הרבה טוב להכי הרבה אנשים. אני רואה את זה כזכות והאחריות שלי, וזו גם החדווה שלי. אין לי פנקס צ’קים או כרטיסי אשראי, יש לי חמישי דולר בארנק שלי, שהרווחתי מלשטוף בשביל אישה לבנה, ואני רוצה לתת אותם לך’. ומשם – זרם של אנשים התחיל לתת. מה שאני רוצה לחלץ מזה – זו התפישה של זרם. הכסף כזרם, שטף – ומה שקורה לפעמים, ביחסים שלנו עם כסף – זה שאנחנו חושבים שהוא לא אמור לזרום, איכשהו. כסף זורם פנימה, זורם החוצה, והוא צריך לעשות את זה – בשביל זה הוא שם, במובן מסוים. וזה כבוד, זו זכות ודבר יפה – להיות מסוגלים להטות את הזרם הזה לכיוון של מה חשוב לנו ביותר, לכיוון של המחויבויות הגבוהות ביותר שלנו. זה משהו יפה, ויחסים שונים לגמרי לכסף. וזה לא אומר להזניח את אלו שתלויים בנו או את עצמנו, אבל – כל הדרך בה אנחנו רואים כסף היא שונה. והיא אמרה – בעבודה שלה לאורך השנים – היא רואה את השינוי הזה, וכמו שהיא רואה את המיתוס של המחסור – היא רואה גם את השינוי, וגם אצל האנשים העניים יותר. היא מדברת על המסע שלה עם כסף, ועל העבודה שלה עם אחרים, ואני רואה את זה גם על עצמי – משהו שכולם נוטים להסכים עליו – זה שזה כלי לדאגה לעצמך. כלי שנראה במונחים של צבירה או הידלדלות – והדאגה לעצמי רוצה להשגיח על זה. ואפשר לעשות שינוי שם – מלראות את זה ככלי לדאגה לעצמי או לקבוצת אנשים קטנה שסביבנו – משפחה או משהו כזה – למשהו שמבטא לא רק את זה – אלא מסירות לכלל החיים. אותו כלי, מכשיר – נעשה למשהו הרבה יותר רחב, ושונה. כלי שמבטא אהבה. מבטא אישור עמוק של חיים וכבוד של כל הברואים. הכלי שדרכו, ועל ידו – אנחנו חולקים עם אחרים, עם העולם – את השאיפות העמוקות ביותר שלנו, החלומות שלנו, שנוטים להיות – לא להיות רק לגבי עצמי. אם אנחנו הולכים באמת עמוק, עם השאלה שהצגתי בשיחת הפתיחה – זה נוטה להיות לא רק לגבי עצמי. אז במילותיה שלה – אותו כלי מסונכרן ומכוונן עם הנשמה, כשהוא מכוונן עם הנשמה – זה מביא תחושה של שגשוג, שפע, מספיקות. וזה לא קשור לכמות שיש לי, או הכסף בבנק. ובדרך זו – כשמשתמשים בו כך, כשהוא מכוון כך – הכסף, במקום לפלג ולגרום לפערים בין עצמי לאחר, ופערים בחברה, ופערים עולמיים – זה הופך למשהו שמחבר, שיש לו את היכולת לחבר. יחסים אחרים לגמרי. אז זה תרגול, שינוי נקודת המבט הזו, אבל במובן מסוים, וזה משהו שכבר אמרתי במילים אחרות – תרגול הוא תרגול של שינוי נקודת המבט. שינוי נקודת המבט, לא רק פעם אחת, כי, שוב – זה ימשיך לחזור לברירת המחדל, ודרכי הראייה הרגילות – אז אנחנו משנים את זה, ואנחנו משנים את זה שוב ושוב, עד שההשקפה החדשה יותר, העמוקה יותר החומלת יותר – מעמיקה, מתאחה, מתמקמת. ואז, בתורו – זה יוביל להשקפה עמוקה אף יותר. זה תרגול. אני לא חושב שזה קל, אני יודע שזה אפשרי, אבל לא קל. אבל כמו תמיד – כל דבר טוב בתרגול מזין דברים טובים אחרים. אז שינוי כזה של ההשקפה מסתייע ונתמך על ידי מטא, אדיבות, עומק של מדיטציה, חדווה, תובנה. והוא גם עוזר לדברים האלו. הסיבתיות הולכת בשני הכיוונים.

תחושת העצמי והחיפוש אחר ביטחון

איזה חיפוש מוליד חוסר ביטחון? מהו חיפוש נבון אחר ביטחון?

נחזור לעניין של ביטחון בצורה כללית יותר. האם הבחנתם – שלעתים קרובות – מה שאנחנו מחפשים בו ביטחון, מה שאנחנו בונים כדי למצוא בו ביטחון – לעתים קרובות, ואולי תמיד – הופך למקור לדאגה, במקום? מה שאנחנו פונים אליו לביטחון – הופך, במקום זה – למקור דאגה. ובנוסף – אם אין חכמה, או אין מספיק חכמה בחיפוש אחר ביטחון – אנחנו מוצאים את עצמנו עם דברים כמו המשבר הכלכלי. או שינויי האקלים שיכולים לצאת משליטתנו. אז – האם יש דבר כמו – חיפוש נבון אחר ביטחון? חיפוש נבון אחר בטחון בחיים? לפעמים אנחנו יכולים לשמוע בדהרמה: ‘שום דבר בשליטתך, זה הכל לא-בשליטה, אז רק לך עם הזרם’. הבודהא לא אמר את זה, ולי זה גם לא נראה נכון – ששום דבר לא בשליטתי. ברגע שאני חושב בקפידה על אילו מילים לבחור, או אני יכול להניע את הזרוע שלי, ויכול להיות שמשהו יקרה שימנע את זה ממני, ואז לא אוכל לעשות זאת, בסופו של דבר, אבל באופן בסיסי – יש מידה של שליטה, וזה לא מציאותי לומר שאין לי בכלל שליטה. ואני יכול להשתמש בה, בשליטה הזו, לטובת מה שטוב, ולטפח מה שטוב. אז ‘ללכת עם הזרם’ זה לא דבר מלא כל כך כאידאל רוחני. יש את הפוסטר הזה: ‘רק דגים מתים שוחים בזרם’.

אז – מהו חיפוש נבון ומיומן אחר ביטחון. זה תלוי בכמה דברים: במה אני מחפש ביטחון? איפה אני מחפש אותו? והמקום שהבודהא הצביע עליו כדי למצוא ביטחון הוא – באיכויות של הלב. אז – טוב לב, חמלה, נדיבות, שוויון נפש, תשומת לב, עניין, עומק של מדיטציה ועוד. כל הרשימות האלו. וזה לא שהם נשארים יציבים כל הזמן כמצבי תודעה, אלא יותר שהם נעשים הרגלים של הקיום, נעשים יותר ויותר נגישים, ואנחנו לוקחים אותם איתנו לכל מקום אליו אנחנו הולכים ודרך כל מה שקורה. אז יכולה להיות קריסה כלכלית מוחלטת, ויכול להיות כך או כך – ואם אני פיתחתי את הזרמים האלו של הישות, זה המשאב הפנימי שלי, וזה ביטחון. וזה הופך להיות, יותר ויותר – משהו שאני יכול לבטוח בו בפנים. אני יכול לבטוח במידה של שוויון נפש, של טוב לב.

חיפוש ביטחון עבור האשליה של העצמי

וגם השאלה היא, לגבי חיפוש אחר ביטחון – מאיפה החיפוש הזה מגיע? משום שאולי – אולי העצמי לא יכול להיות בטוח, באופן אולטימטיבי. לעתים קרובות אנחנו מחפשים ביטחון, כמו שאמרתי בהתחלה – מתחושת עצמי. מהשקפת העצמי, אבל יש פה בעיה, משום שעצמי ואחרים – עולים יחד, שניות של עצמי ואחר, ולעתים קרובות – זה הופך ל’מה הם חושבים עלי’. זה הולך עם זה, וזה עולה לעתים קרובות, ואז אנחנו משקיעים בזה בתוך החיפוש שלנו, ורוצים שאחרים יחשבו עלינו בדרך מסוימת, ואנחנו מחפשים ביטחון בזה. ושם התהילה, הכסף, הכוח וכל זה – נכנסים. או שאנחנו מחפשים ביטחון בהשקפת העצמי. וזה מוזר לגבינו כאנשים, או – אפשר לומר – שהאשליה מכורה להגדרה של העצמי בדרך כזו או אחרת. אני כך או אחרת, ואנחנו רוצים להציג את זה לאחרים, ואולי גם לעצמנו. מישהו אמרה בראיון, לפני זמן מה – ‘אני לעולם לא אוכל להיות הפנטזיה שיש לי על עצמי. בין אם טובה או רעה – אני אף פעם לא אוכל להיות כמו הפנטזיה, זה בלתי אפשרי.’ זו תובנה. זה בלתי אפשרי.

העצמי הוא התהוות מותנית

או שלפעמים אנחנו מחפשים: מיהו העצמי האמתי? מיהו האני האמתי? ואנחנו מסתכלים על עצמנו במצבים שונים, ואנחנו רואים – אני ממשיך להשתנות, אז אולי זה לא כנה. מיהו העצמי האמתי? אבל איך שאני בסיטואציה – זו התהוות גומלין. אז אני לא יודע אם ראיתם את זה – אבל יש לי הומור שונה עם חברים שונים. אז עם חברים מסוימים – יש לי הומור מאוד מטופש, עם אחרים – הומור שנון יותר, עם אחרים – הקנטות חביבות, עם אחרים – משהו מוזר ו’זני’ כזה. גם סגנונות הוראה – וזה מעניין. זה מעניין לתת שיחה, כי זה נראה שאני נותן שיחה, אבל בעצם כולנו נותנים את השיחה. יש לי פה, לפני, כמה שורות של מילים – אבל מה שאני אומר – תלוי במה שאתם נותנים לי, או במה שאני תופש שאתם נותנים לי. במובן מסוים, זה קורה יחד – אז סגנון ההוראה הוא התהוות מותנית. אמרתי לכם שחייתי בארצות הברית חמש עשרה שנים – ורוב הזמן הזה הייתי מוזיקאי ג’אז, ודיברתי מאוד אחרת אז. יש תת-תרבות של שפה – שפשוט לא תצא מהפה שלי כאן, בתנאים האלו. וכנראה שאם הייתי חוזר לסביבה הזו – היא תתחיל שוב. אז – האם פשוט פחדתי להיתפש כאנגלי קפוץ שם? לא. האם אני מדחיק אחר משהו אחר פה, מתוך פחד? לא – זו התהוות מותנית, שבאה מתוך התנאים. ואין עם זה בעיה. אז – אני מחפש משהו אותנטי, אותנטי זו מילה מעניינת, אבל אולי זה יותר – במקום לחפש את העצמי האותנטי – אפשר לשאול – האם מה שבה עכשיו מגיע מתוך פחד או לא? זו השאלה החשובה יותר. אולי אני משנה את עצמי או מסתגל כי אני מדחיק משהו מתוך פחד. אז אמרתי ביום הקודם, וזה תרגול מאוד חשוב – לראות שמה שמתבטא, אילו פעולות עולות, או היעדר פעולות, או דיבור או איך אני נראה – זה תלוי ברשת התנאים ששם, ולראות את זה – זה תרגול, ואנחנו צריכים לעשות אותו שוב ושוב. כי כמו שאמרתי בפעם הקודמת – אולי זה לא נשמע מלהיב, אבל ממש שם, בראייה כך, שוב ושוב – יש חופש ענק. אנחנו מתרגלים שינוי של ההשקפה. אז – האם שמתם לב – בדינמיקת יחסים – עם שותף רומנטי או מישהו שהיה כזה, או חבר, או דמות סמכות, או מורה או תרפיסט – מה מופיע – תלוי במה שאתם מרגישים שאתם מקבלים מהם, מה מושם עליכם. אולי אתם מרגישים שמופעל עליכם לחץ, אולי אתם מרגישים שאתם נבחנים, אולי אתם מרגישים שאתם בקופסה, או שיש תביעה שמושמת עליכם. כשיש תביעה, לחץ – בסיטואציה מסוימת – יש אינטנסיביות, ואולי פחד, ואז – מה מופיע על בסיס זה? ואז אנחנו אומרים: הסתכלתי על עצמי במערכת יחסים, ויש לי את הבעיה הזו, או ‘אני ככה’, או ‘אני תקוע עם זה’. אבל זו התהוות גומלין. אז – מה שאנחנו בחיים, איך שהתהווינו – גם זו התהוות מותנית. אין ‘אדם בזכות עצמו’, או ‘אשה בזכות עצמה’. התהוות חומרית למשל – תלויה בבעלות על הון או רכוש כלשהו – שהערך שלהם עולה. מורים, תלמידים – זה רק הסכם שאנחנו מסכימים להיכנס דרכו ליחסים מסוימים. אין שום דבר אינהרנטי פה שהוא מורה, או שום דבר אינהרנטי שם שהוא תלמיד. במקרה הזה אני מדבר ואתם שקטים. להיות מישהו – זה מצריך תנאים, תלוי בתנאים.

ההבניה של תחושת העצמי דרך סיפור, ודרך תגובתיות

בריטריט – הדבר היפה בפיתוח של תשומת לב ושמירה על תשומת הלב כל הזמן, וחלק ממה שקורה הוא – שהסיפור דועך קצת, לעתים, אולי מעט ואולי הרבה. וכשהסיפור דועך – תחושת העצמי שוקטת, מתרככת, נפתחת, נעשית קלילה יותר. ואנחנו מתחילים, דרך זה, דרך כניסה ויציאה מהמצב הזה – לפקפק באמתיות של הסיפור – הסיפור של עצמי ומי אני. אז מתרגלת, לפני זמן מה סיפרה לי על חלום, שהיא חלמה זמן מה לפני שסיפרה לי עליו. ואני הייתי קצת המום ממנו, אז שאלתי אותה אם אוכל לספר עליו, והיא כתבה אותו עבור עצמה ועבורי. וזה החלום: ‘הייתי מעורבת, בדרך כלשהי, באיזה משפט, ונשפטתי על ‘איך השתמשתי בזמן שלי’. התחלתי לתת הסבר על חיי הנוכחיים באריכות רבה, הדברים שאני עושה, האנשים שאני מכירה ומבלה אתם, תחביבים, תחומי עניין, מחויבויות משפחתיות, עבודות, פעילויות ועוד ועוד. וזה נמשך עוד ועוד, והיו שם המון פרטים. כשאני נזכרת בחלום עכשיו – אני נזכרת שהייתה שם תחושה תת-קרקעית של רצון לשכנע אחרים. דיברתי עם שכנוע וביטחון. לבסוף – הפסקתי וישבתי, מודעת לעייפות רבה. אז – שמעתי את עצמי אומרת: ‘אבל שום דבר מזה אינו נכון’. הייתה שתיקה מהממת, והכל נעלם. הכל נעלם. כל החיים שלי נעלמו ברגע אחד. זה כאילו ישבתי בגלי ההלם של ההכרזה הזו. המרחב סביבי היה לבן וריק, ומלא במשהו שאני עוד לא יכולה לבטא בדיוק. האינטנסיביות של החוויה העירה אותי, כמו שאתה מתעורר מחלום רע, כי אתה לא יכול לשאת את הפחד יותר. אלא שלא פחדתי, אלא הייתי מטולטלת, מופרעת עמוקות בכל רמה, אני עדיין יכולה להרגיש את הרעידות בגוף שלי’. זה היה שבועות או חודשים לאחר שהיא חלמה. הסיפור הוא דרך בה אנחנו ממצקים את העצמי בזמן, בעבר. אנחנו ממצקים את העצמי בזמן, בעבר, דרך הסיפור. והעצמי, באופן שבו הוא עובד – ייטה לרצות לראות במונחים של סיפור. אז הסיפור מזין עצמי והעצמי – סיפור. זה דו-כיווני. ביטחון זה אופן בו העצמי עשוי לראות את העתיד. אז אנחנו רואים את העבר במונחים של סיפור, ואנחנו רואים את העתיד במונחים של ביטחון או היעדרו. ובעשייה זו – הוא ממצק את עצמו, וגם, למרבה הצער – ממצק דברים נוספים, כמו למשל תחושה של עתיד – בחושבו על העתיד. אבל להחזיק בתחושה של ביטחון – מביאה אתה את התחושה של חוסר ביטחון. והתחושות של עתיד, ביטחון וחוסר ביטחון – מביאות פחד. אז זה משחק שאי אפשר לנצח בו. עצם התחושה לגבי הקיום של הדברים האלו – מביא אתו את מה שממוטט אותם. זה מובן? אתם עוד כאן?

כשאנחנו מתרגלים מיינדפולנס, וכל הדיבור על זה על ‘להיות בעכשיו’, אז חלק מהדברים שזה עושה זה לחתוך, לקצוץ את העבר והעתיד, ואת מה שנבנה שם, ואז, במידה מסוימת – יש פחות עצמי שנבנה, משום שהוא לא נבנה כל כך חזק ביחד לזמן. אבל למעשה – עדיין יש רמה של עצמי שנבנית, ואני אגיע לזה. אז מה שאנחנו רואים, עם תרגול, ועם חקירה לכל זה – הוא שתחושת העצמי, שוב – זו התהוות מותנית. עצם תחושת העצמי היא התהוות מותנית. כך שאולי שמתם לב, וחלק מהאנשים ודאי הבחינו אפילו בריטריט הזה, שהוא רק באורך כמה ימים – ככל שיש יותר ריאקטיביות, ככל שיש יותר תחושת בעיה, או שאני מתחבט במשהו, או שמשהו הוא עניין גדול – יותר תגובתיות, יותר תחושת עצמי, יותר נוקשות שלו, הוא נראה כיותר מציאותי, יותר מנופח. חלקית, כשאנחנו עושים את התרגולים האלו עם המודעות הרחבה, מה שאנחנו באמת מתרגלים, ואנחנו מתרגלים הרבה דרך המודעות הרחבה, אבל אחד הדברים שאנחנו מתרגלים הוא – אי תגובתיות. אז אם אני אומר במדיטציה המונחית – הרפו, כי הכל ארעי, או הכל שייך לחלל, או – זה רק רושם במודעות, או משהו כזה – זה עושה הרבה דברים, אבל חלק ממה שזה עושה זה – מעודד אי-תגובתיות, דרך וויתור. וכשאנחנו חוקרים אל תוך התרגול הזה, וחלק מכם כבר מגלים את זה – עם ההפחתה של התגובתיות – יש פחות תחושת עצמי. לפעמים באופן די מהמם ויוצא דופן – הרבה פחות עצמי, כי יש הרבה פחות תגובתיות. אז זה אפשרי, ביופי ובתנועה של החיים המדיטטיביים – שאנחנו נחווה את זה, לעתים – האישיות שוקטת. האישיות דוהה. היא לא כל כך נוכחת בחוויה. אנחנו לא יכולים למצוא הרבה אישיות מתרחשת. ואנחנו נעים, במדיטציה, מתוך ההקדשה של עצמנו למדיטציה – אנחנו נעים לשם הרבה פעמים, ואם אנחנו רואים את זה מספיק פעמים עולה השאלה – מה אמתי כאן? מהו האני האמתי? האם אני מודעות רחבה? האם אני היעדר אישיות? האם אני האישיות? האם אני הרבה אישיות, או מעט אישיות? מה אמתי? אישיות היא התהוות מותנית, והיא מובנית, מפוברקת.

ההתהוות המותנית של תחושת עצמי ושל זיכרון

בוא נפרק את זה עוד יותר, נפתח את זה עוד יותר. השקפת העצמי נבנית, חלקית, ואני מדבר רק ברמה מסוימת, רמת האישיות – השקפת עצמי נבנית על בסיס זיכרונות נבחרים. ישנם אינסוף זיכרונות אפשריים בחיי, וחלק מהם נבחרים מבין הרבה יותר שלא זוכים למבט, או נשכחים. מדוע חלק עולים לזיכרון, ומה קורה שם? למה זה? חלקית, אנחנו זוכרים חלק מהם – בהתאם למצב המנטלי בהווה. אם אני מרגיש בודד עכשיו, למשל, אני אטה לראות את העבר, ולדלות ממנו את הבדידות, ונקודה לנקודה – אני בודד, תמיד הייתי בודד, תמיד אהיה בודד. זה נארג יחד. בתלות במצב הרוח בהווה – נמצא דברים שונים בעבר. ויש עוד משהו. יש את האינטנסיביות של החוויה שאנחנו זוכרים. אז למרבה הצער – רגשות קשים, עבור אנשים – הן החוויות האינטנסיביות יותר. למרבה העצר. וחלק ממה שאנחנו עושים במדיטציה זה להפוך את זה. חוויה אינטנסיבית עושה יותר רושם על התודעה, מכה עליה יותר בחוזקה. אז ניטה לזכור אותן. ואנחנו גם ניטה לזכור דברים על פי ההטיה התרבותית לגבי מה הוא משמעותי. אז לגבי אהבה רומנטית, אם אנחנו מתייחסים לרעיון של בדידות, האהבה הרומנטית מקבלת כזה הייפ, יש את הפרסומות והסרטים, ואת כל ההייפ, ואם מישהו לא ביחסים – אז הוא תופש את זה בדרך מסוימת. מה שניתנת לו משמעות, ולכן אנחנו זוכרים אותו בהווה – בהחלט יכול להיות מושפע תרבותית. ואז מה קורה? הפקטורים האלו – מצב הרוח בהווה, האינטנסיביות של חוויית העבר, הגורמים התרבותיים של מה משמעותי או לא, ופקטורים נוספים – נתחבים יחד, השקפת עצמי עולה בהסתמך על זה, והשקפת העצמי מתהווה באופן כזה, ונעשית העדשה שדרכה אנחנו מסתכלים, מפרשים ומרגישים את החוויה ברגע ההווה. אז אני מביט בחוויית ההווה כך, מרגיש אותה כך, מפרש אותה כך, אני מייחד דברים מתוך החוויה כך… אם אני מרגיש שאני מפסידן, אז המיינד מתחיל לחפש – איפה הדברים שיראו שאני מפסידן, ואז – אה, כן, לא עשיתי את זה, ולא את זה, כן. זה מסמן אירועים בהתאם לתחושת העצמי, כי אלו המשקפיים שיש לנו. זה נותן חשיבות, שוב, לאירועים מסוימים, לרשמים מסוימים במודעות, כי השקפת העצמי הזו היא העדשה. והוא זוכר דברים מסוימים, ולא אחרים. כל זה – מאשרר את השקפת העצמי. אתם מבינים? זה מאשרר את השקפת העצמי, ואת כל התהליך, וזה כמו כדור שלג. ושוב, זה מה שאנחנו קוראים לו סמסארה, ברמה גסה יחסית. למעשה, במונחים של השקפת עצמי – אנחנו תמיד רואים את העצמי ואת העולם, ואת החוויה – איכשהו. תמיד יש שם השקפת עצמי מסוג כזה או אחר. וזה לא משהו שאנחנו נוטים להיות מודעים לו, או לתת לו הרבה תשומת לב, ולפעמים – הרבה מתרגלים יכולים לומר: ‘לא היה שם עצמי’. אבל בעצם – אפילו כשאנחנו מרגישים שאנחנו פשוט ‘קיימים’ – עדיין יש שם השקפת עצמי. יש שם השקפה של עצמי, אולי היא יותר שקטה, מעודנת, פחות בעייתית, אבל עדיין יש השקפה של עצמי, עולם, זמן.

אפשרויות של שחרור בתפישת העצמי

האם אנחנו מודעים לאיך אנחנו רואים את העצמי בכל זמן, מהי השקפת העצמי, או שזה מתחת לרדאר? לעתים קרובות זה מתחת לרדאר. אנחנו לא מודעים למה אנחנו מביאים במונחים של השקפת עצמי והאופן בו אנחנו רואים דברים. אבל כל דבר תלוי בזה – באיך שאנחנו רואים דברים. לכן אני חוזר לזה שוב ושוב – מדיטציית תובנה היא ללמוד לראות אחרת, בדרכים שמביאות חופש, וללמוד לשנות את ההשקפה, לאחות אותה ולתרגל אותה. אבל אם אני רואה את העצמי בדרך מסוימת, אולי – זה טוב לדעת – אילו דרכים של ראיית העצמי מובילות לחופש, או מובילות בכיוון של חופש, ואילו לא? כי זה הופך להיות שאלה חשובה למדי. ואולי, למשל, לראות את עצמי, במסורות מסוימות, ובתרבות שלנו זה די קשה בגלל הביקורת הפנימית, אבל – לראות את העצמי כלוחם רוחני, כגיבור או גיבורה – זו השקפת עצמי מועילה ביותר, ויכולה להיות מאוד מיומנת, אם זה מרגיש מועיל. או לראות את העצמי כבודהיסטווה. ו, באותו זמן, כל השקפת עצמי, בכל מידה – תהיה גם כלא, והיא דבר מפוברק, ולא אמתי, אולטימטיבית. אז – מבחינה דהרמית, מצד הדרך – זה לא שאנחנו מנסים להיפטר מהעצמי. זה לא הפרויקט של הבודהא-דהרמה. מה שאנחנו רוצים לנוע לקראתו זו הבנה עמוקה יותר ויותר שהעצמי הוא ריק, שהוא מפוברק, שהוא משהו שנבנה, כפי שהאישיות נבנית. זהו פיברוק, התהוות מותנית. אז – הוא ריק, אבל זה עדיין אומר שלעתים זה הולם לגמרי לראות במונחים של העצמי, לדבר במונחים של העצמי, לתקשר במונחים של העצמי. לעתים זו הדרך המועילה ביותר לדבר ולתקשר לאחרים. בפעמים אחרות – כל מה שזה עושה זה מביא סבל, במידה זו או אחרת. אז זה נעשה… כשאנחנו רואים שזה ריק – זה משהו שאנחנו יכולים להרים ולהוריד. זה בסדר, אבל זה קל – אנחנו שומעים שיחות, קוראים ספרים, וזה נשמע נחמד, וזה קל לומר – ‘העצמי הוא הבעיה’, ‘אין עצמי, זו רק אשליה’, או משהו כזה. אבל ההרגל של להרגיש את העצמי ולתפוש אותו כאמיתי – להרגיש אותו כאמיתי, להרגיש אותו אינטואטיבית כאמיתי – זה כ”כ מוטמע, כ”כ מבוסס בתודעה, שאנחנו לא יכולים לנער את זה באמירה: ‘זו אשליה’, או ‘זה לא באמת קיים’. זה יותר מידי קל. התחושה הזו מוטמעת לתוך איך שאנחנו מרגישים את החיים, בצורה אינטואיטיבית מאוד. וזה צריך תרגול, תרגול – של לשבור את ההשקפה הזו. אנחנו בכוונה שוברים השקפות בתרגול, ואנחנו מחליפים להשקפות פתוחות יותר, בכוונה. זה עלה בקבוצה היום – לעתים אנחנו חושבים על תרגול מדיטציית תובנה כלשבת ולחכות, ותובנה תבקר אותנו וזה נפלא. וזה, אני לא אומר שזה לא קורה, אבל בנוסף – יש מוד שבו אנחנו בכוונה מנסים לפתוח השקפה מסויימת בדרך מסויימת, ולעשות משהו אחר – לתרגל שינוי של השקפה ולאחות את השינוי הזה, להעמיק אותו, להשתרש בלב, ולשנות את הדרך בה אנחנו מרגישים לגבי החיים, ומתייחסים לחיים ולמוות, לאורך זמן, כשזה נעשה חלק מאיתנו. וזה דורש חזרה, שוב ושוב: לשבור את ההשקפה, לצאת מתוך ההשקפה. לראות דרך תנאים ונסיבות, לראות דרך נקודות המבט האלו, שוב ושוב ושוב. תמיד יש השקפת עצמי, ובמובן מסויים אנחנו יכולים לדבר על רצף, או על רמות שונות של השקפת עצמי. אז אנחנו יכולים לדבר, כמו הרבה מהשיחה היום – על השקפת עצמי פסיכולוגית או אישיותית, ואיך אנחנו מסתבכים בזה ומזדהים עם זה. ולראות שמה שמתבטא – הוא התהוות מותנית. מה שנראה כאישיות הוא התהוות מותנית. זה לא באמת מי שאנחנו, אין לזה באמת את הקיום העצמאי הזה. אבל במובן מסוים – יש רמות נוספות, עמוקות, שקטות יותר מרמת האישיות – ראיית העצמי כגוף ותודעה, ואפילו יותר מזה – ואני אגיע לזה מחר. אבל ברובד העצמי של האישיות, כפי שאמרתי – איזה מהם הוא אמתי? אם אני רואה את כל הרצף שם? אם אני רואה את האישיות, רואה איך היא דוהה, רואה איך היא נבנית ומפוברקת, איך היא נבנית מתוך הרגלים, ואני רואה איך אפשר לשלול את כוחם של ההרגלים האלו, כך שזה נבנה באופן אחר. לראות את זה, את ההופעה וההיעלמות של העצמי האישיותי – זה נעשה שער, שער לתחושה אחרת לגמרי של חיים וקיום. חופשי יותר, קליל יותר, יותר נרחב. וזה לא שזו נקודת הסיום, אבל זו פתיחה. אולי התחלה, פתיחה למשהו. בוא ניקח זמן שקט יחד.

רוב ברבאה: שיחה 2: חופש משיפוט עצמי

זוהי השיחה השניה שרוב ברבאה נתן בריטריט ‘לשחרר את הלב’, שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים שלו, למצוא כאן:

https://waytothebeyond.wordpress.com/tag/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%98-%D7%9C%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%91/

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות תודעה פתוחה, לב ער

הערב אני רוצה לחקור משהו שהזכרתי בקצרה בשיחה אתמול, וזהו – השיפוט העצמי. האופי, הדמות הזו בפנים, המבנה, מבנה האישיות אם תרצו, שהרבה אנשים חווים בחייהם – בריטריטים ולאורך החיים. קול שמנמיך אותנו, קול של שליליות, הקטנה, שיפוט עצמי, ביקורת, אשמה עצמית. קול שרודה בנו, של נוקשות. האפיק של בושה, שקשור לסלידה וכמעט שנאה לעצמנו. תלכיד של תחושות של אי-התאמה, ואי-מספיקות. אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, ואני אקרא לזה שיפוט עצמי. ואני רוצה לדבר על האפשרות שיש לנו – להיות חופשיים מזה. לגמרי, לחלוטין חופשיים מזה, ואיך אנחנו יכולים לנוע מחוסר-חופש לחופש. כשאנחנו שומעים את זה, אדם כלשהו יכול להיות כל כך מורגל בסביבה הפנימית של המבנה הזה, כי זה ממש האוויר שאנחנו נושמים, והוא אפילו לא יכול לדמיין איך זה שהוא לא יהיה שם.

זה נפוץ להדהים. זה כנראה אחד הדפוסים הנפוצים ביותר שאנחנו פוגשים במערב; וחשוב לדעת – שאתה לא לבד בזה. המבנה עצמו לפעמים נושא, מטבעו, תחושה של בידוד. אבל אתה לא לבד בזה. מצד שני, לפעמים אנשים מניחים שלכולם יש את זה. וזה גם לא נכון. יש כמה אנשים שהם ברי מזל מספיק בשביל לא לחוות את זה – התנאים לא היו שם, וזה לא צמח. ויש כאלו שהיה להם את זה, והם חופשיים מזה עכשיו. אם אני מניח שאני לבד בזה, או שלכולם יש את זה – זה יכול להוביל ליאוש. וזו תחושה מסוכנת בדהרמה. אבל זה מאוד נפוץ, וכפי הנראה – הרבה אנשים באולם הזה סובלים מזה. וזה מאוד מובן, בתנאים שאנחנו רואים סביבנו, בסביבה. לעתים קרובות זה עניין משפחתי, ויש תנאים רחבים יותר, תרבותיים. נראה שהדפוס הזה הרבה פחות נפוץ בחברות במזרח; יש הרבה לומר על הדרך בה אנחנו פוגשים דברים במערב, אבל אומר רק שמשהו קרה, בתקופת הרנסאנס והלאה – שינוי לכיוון אינדיווידואליזם, והוא מתגבר, ומביא הרבה יופי ופוטנציאל, וכצל – מביא איתו גם את הכאב של אינדיווידואליזם מוגבר שיכול להתבטא כ-שיפוט עצמי. וזה יהיה מעניין איך הערכים המערביים, שעוברים למקומות אחרים בעולם – ישפיעו על מה יקרה שם מבחינה זו.

למה זה חשוב, מעבר לזה שזה פשוט מכאיב? כשהמבנה זה פועל שם, ופולש לחיי הנפש – אחד הדברים שזה יכול לעשות בתרגול המדיטציה זה לפלוש לתרגול, ולהכניס אליו תחושה של ‘צריך’. אנחנו ניגשים לחיים הרוחניים עם תחושה של ‘צריך’. אז יש קול, יש אנרגיה שדוחקת בנו: ‘אני צריך…’, ולעתים קרובות אני שומע את זה כשאנשים מדברים אלי או לעצמם על התרגול. ה’צריך’ שבקול הזה מביא לחץ לתרגול. כשיש תחושת לחץ – או שאנחנו נמחצים על ידו, והחיים, הלב, הפתיחות נרמסים; או שאנחנו מורדים נגדו, והמרד יכול להיות נגד התרגול, או נגד דברים שטובים לנו. ויש עוד דברים שיכולים לקרות: המבנה של השיפוט העצמי יכול לחנוק את היכולת היפה שלנו, כאנשים, לשאול שאלות עמוקות ויסודיות על עצמנו ועל החיים. או אם אנחנו מדברים על האיכות של סילה – האכפתיות לאופן בו אנחנו אחד עם השני, ואתיקה, ולפעמים אנחנו אומרים: ‘נסו לא לעשות כך, או כך’. אבל בעצם סילה זה אזור של חקירה, זו זירה גדולה של חקירה. במיוחד בזמנים של גלובליזציה – מה זה אומר לחיות באופן אתי, עם אכפתיות וכבוד לאופן בו הפעולות שלנו משפיעות על אנשים בקצה השני של העולם? זה נדיר למצוא תשובות של שחור ולבן. כשאנחנו באים עם השיפוט העצמי – הכל נכנס לקופסאות במונחים של אתיקה, ומה שהיה יכול להיות חקירה ערה הופך להיות ארון מתים. אז – זה מפורר את היכולת לשאול ולחקור.

הבודהא הציע עשר שאלות שמתרגל צריך לשאול את עצמו באופן קבוע, וזו רשימה מאוד מעניינת. אחת השאלות היא: ‘מה אני נהיה בחלוף הימים והלילות?’ (AN 10.48 PTS: A v 87

Dasadhamma Sutta: Ten Things). זו שאלה רצינית. באקלים של הביקורת הפנימית – אי אפשר לשאול שאלה כזו. זה כמו רעל שנוחת ברעל. בלתי אפשרי להתייחס לשאלה הזו באופן שיפתח משהו, או יתן השראה, או אפילו יוליד תשובה כנה. בהזדמנות אחרת הבודהא אומר: ‘כשמישהו שומע על מישהו אחר שהגיע לרמה של התעוררות, עליו לחשוב: ‘למה לא אני?”. זה מאוד נדיר שזה המקרה, כשיש שיפוט עצמי. זרם אחר לגמרי של סיפורים מתחיל לזרום. הבודהא אומר שם: ‘בהסתמך על יוהרה, אני נוטש יוהרה’. (AN 4.159 PTS: A ii 144 Bhikkhuni Sutta: The Nun)

לעתים קרובות עבורנו – השאילה מצטמצמת לכמה שאלות כמו: ‘האם אני עושת את זה נכון?’ ‘האם אני בסדר?’ ‘מה הם יחשבו עלי?’ ‘האם ישבו שאני טיפש, עצל?’ אז מה שיכול להיות מבע יפה של החיים שלנו, האפשרות של שאילה – הופך להיות משהו שמגביל וחונק אותנו, כובל אותנו.

עבדתי עם מתרגל לפני זמן קצר, וזה התחיל להשתנות, והוא התחיל לשאול את עצמו, במקום: ‘האם אני עושה את זה נכון?’ לשאול את עצמו: ‘איך אני?’ שאלה הרבה יותר אכפתית. ושאלה נוספת: ‘מה מועיל עכשיו?’ אחת משאלות הדהרמה החשובות ביותר.

זה מעניין, בסוטרות – שיפוט עצמי זה משהו שלא ממש נתקלים בו. נראה שאנשים בהודו של ימי הבודהא – פשוט לא סבלו מזה. בבירור הם סבלו מהרבה דברים, אבל לא מזה. אז הבודהא, לעתים קרובות, משתמש בשפה של ‘לחתור לעבר’, ‘נחישות’ וכן הלאה, וכמורים היום – אנחנו צריכים להיות זהירים באופן בו אנחנו משתמשים במילים האלו, כי זה נוחת, בדרך כלל, בבריכה של השיפוט העצמי. זה כוח מאוד חזק בתרבות שלנו, ופועל גם בתוך עולם הדהרמה, באופן טבעי, כך שזה משהו שאנחנו צריכים, יחד – כולנו יחד – לגשת לזה, ולמצוא חכמה וחמלה לגבי זה.

אבל אני אומר – שאנחנו צריכים לאתגר את השיפוט העצמי הזה. אבל אם אני אומר משהו כזה, לעתים קרובות אנחנו שומעים ורואים דרך העדשה והאוזניים של השיפוט העצמי, וזה יכול להישמע כמו שיפוט. השיפוט העצמי יצבע את מה שמגיע מהעולם – כשיפוט. הוא מפרש את מה שאחרים אומרים או חושבים כשיפוט. ולמרבה הצער זה עשוי לקרות, באופן החזק ביותר – עם האנשים שקרובים אלינו ביותר. לעתים קרובות כל כך זה כורך את עצמו בדינמיקות של מערכת היחסים, ואנחנו מתחילים לתפוס את עצמנו מרגישים נשפטים על ידי אדם מסוים בחיינו. אז לאתגר את השיפוט העצמי זה לא אומר, ממש לא – שאנחנו מביאים לשם קשיחות, או שזה נעשה באי-אהבה או שיפוט. זו תנועה של אדיבות. תנועה של אדיבות – לנסות לחפור קצת מרחב סביב זה, ולנער את זה קצת, ולראות מה אפשר להניע ולשחרר.

מטא

במסע הזה – אחד מבני הברית החזקים ביותר הוא התרגול של טוב-לב, מטא. זה מועיל כל כך, זה בן ברית כל כך חשוב בעבודה עם והשחרור מהשיפוט העצמי. חשוב כל כך. הדרך המסורתית לעשות את זה היא להציע משפטים: ‘מי יתן ואני אהיה בטוב, ואתה תהיה בטוב; מי יתן ואני אהיה שליו, וגם אתה’. וכן הלאה. הם כמו זרעים שאיכר זורע באדמה. ויש משהו לגבי זה – כשאנחנו עושים את תרגול המטא זה מרגיש, לעתים קרובות – חסר תועלת, כמו לירוק לאוקיינוס. אז צריך לבטוח בזרעים האלו – והם אכן גדלים ונושאים פרי. אולי לא באותו רגע, אבל זה קורה, ויש שם כוח ענק שאפשר לרתום לטובתנו. בשנים הראשונות בהן לימדתי, ונתקלתי בדפוס הזה הרבה, כפי שאני עדיין נתקל, והיו אנשים, ולעתים האדם היה כל כך סבוך ולכוד בכאב הנורא הזה של שיפוט עצמי, בעינוי הזה – וזה נראה שאין מוצא. הם היו מיואשים, ומשדרים את הייאוש שלהם אלי, ואני לא תמיד ידעתי מה עוד להציע, ופשוט הקשבתי, ולעתים מחשבה היתה עוברת: ‘אני לא יודע אם זה אפשרי עבורו. יש כל כך הרבה ביקורת, ונראה שיש כל כך מעט גישה למשאבים פנימיים’. ומצאתי את עצמי כל כך מופתע. האדם, ממעמקי הייאוש שלו, נותן את עצמו לתרגול המטא, ומחזיק בו כאילו חייו תלויים בכך, ואני רואה את אותו אדם, כמה חודשים אחרי זה – וזה מקום אחר לגמרי. זה לא שאין להם זמנים של קושי, אבל זה מקום אחר לגמרי – משהו נשבר במבנה הזה. וראיתי את זה לעצמי בעבר, ושוב ושוב עם אחרים. זה יפה לראות את זה, ואני יודע שזה אפשרי.

אז – תרגול מטא, ואני לא רוצה לומר עליו יותר מידי, אבל בכל זאת. ראיתי מחקר של מדעי המוח לא מזמן, לאלו מכם המעוניינים בדברים האלו, והוא נערך על ידי ‘ארגון התודעה החומלת’, שזה ארגון מעניין למדי, והם מצאו ש-במובן מסוים, כשאנחנו עושים תרגולים כמו מטא או חמלה, על ידי המשפטים או בדרכים אחרות – אנחנו מפתחים או יוצרים, מדמיין אפילו – אישיות חלופית בפנים. יש לי את האישיות של השיפוט העצמי, ואז יש עוד אחת. ומשהו מעניין נוסף שהם מצאו זה שהמוח לא מבחין בהבדל, ומגיב באותו אופן – לדימויים מנטליים כמו לגירויים מן החוץ. כשאתה שם אוכל לפני אדם רעב – דברים מסוימים יתעוררו במוח, ואם הוא מדמיין קערת אוכל – אותם נוירונים מופעלים. המוח לא יודע שיש הבדל, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לטובתנו. אנחנו יכולים לטפח אפשרות אחרת בפנים. וזה בסדר גמור, לעתים, לתת לזה להתממש כמעין דמות. במובן מסוים – התרגולים הטיבטיים עם בודהיסטוות, אלים וכל זה – עושים את זה. מאפשרים גישה לאפיק כלשהו של העולם הפנימי, ולמאפייני אישיות, שאולי בדרך אחרת היה קשה לגשת אליהם. אז מטא זה מועיל כל כך. וכדאי לעשות לא רק לעצמנו, אלא גם לאחרים. זו אותה אנרגיה,בין אם אנחנו מכוונים אותה פנימה או החוצה – היא מפוגגת את השיפוט העצמי. לפעמים אנשים חושבים שאם יש כל כך הרבה שיפוט עצמי, הם צריכים לעשות מטא רק לעצמם, אבל למעשה זה יכול להיות יותר מדי משקל על העצמי, ולכן זה חשוב להרחיב את זה. באותו עניין – דיברנו בריטריט על האפשרות של תחושה שאתה מתרגל גם עבור אחרים. אם אני מתרגל רק עבור עצמי, שזו מוטיווציה מובנת – זה שם איזה לחץ על העצמי. כשאנחנו פונים לאחרים – זה מרחיב את מה שדחוק, ופותח. בתרגול המטא – אנחנו לפעמים נסמכים על חברים, על הקהילה, על מורים. אז כן – התרגול שלנו, אבל לפעמים גם – המטא של אדם אחר, ואנחנו רואים את זה ונעזרים בזה ומקבלים את זה ממנו. כשמישהו מביע אמון בי, זה הולך עמוק. באותו רגע – האדם המקבל לאו דווקא יכול להוציא את הראש מהמים כדי שזה יירשם אצלו, או שיאמר משהו בתגובה – אבל זה משפיע. להביע אמון בפוטנציאל האחד של השני – זו אחת המתנות היפות ביותר שאנחנו יכולים לתת האחד לשני. אז מטא. להשתמש בלב, ולפתח את זה כתרגול – מאוד חשוב.

תשומת לב

תשומת לב כמבע של ידידות ורוך

ויש מקום ענק גם לחקירה. לחקור את המבנה הזה, ואיך הוא מתנהל, ומה זה בעצם. כאן מיינדפולנס, תשומת לב – נכנסת לתמונה. ותשומת הלב הזו צריכה להיות צבועה במידה של ידידותיות. תשומת הלב מידדת את המבנה הזה, של שיפוט עצמי, את האישיות הפנימית הזו. מישהו, אולי אג’אן סומדהו – מגדיר תשומת לב כ’סקרנות מלאת חיבה’. זה יפיפה. זוהי הגישה למה שקורה. סקרנות מלאת חיבה. כמו שהיינו מביאים לכל דבר אחר – מצב פיזי של כאב, נניח, ואנחנו פשוט מביאים סקרנות רכה, חמימה, ידידותית. אנחנו יכולים לדבר על פנים שונים של תשומת לב. אז יכולה להיות תשומת לב ידידותית, ויכולה להיות איכות של מרווחות של תשומת הלב. בדרך כלל, באופן מובן – כשהשיפוט העצמי שם – אנחנו מנסים להפטר ממנו; אנחנו שונאים אותו; רוצים שהוא ילך. אנחנו יכולים להיות מודעים או בלתי-מודעים לזה. ויש משהו ב-לתת לו להיות שם. לתת לה ‘לעשות את העניין שלו’ במרחב, לתת לו מרחב. לשים לב – האם אני מנסה להיפטר ממנו, ואם כן – האם אני יכול להרגע מסביבו, ולתת לו הרבה מרחב. אם אני מנסה להפטר – זו תנועה של דחייה, והשיפוט העצמי – הוא בעצמו מבנה של דחייה. דחייה כלפי דחייה – בונה עוד דחיה, זה כל מה שהוא עושה. אנחנו מוסיפים לו על ידי זה שאנחנו דוחים אותו. אם אני נותן לו רק קצת מרחב – הוא ימלא אותו, וזה יכול להרגיש לפעמים שאין בפנים שום דבר מלבד הקול הזה, מטריד אותי ורודה בי. אם אני נותן לו הרבה מרחב, ממש הרבה – אני מוצא שהוא לא יכול להשתלט על כל המרחב, זה בלתי אפשרי. ואנחנו יכולים למצוא שאיכויות נוספות יכולות להיות שם באותו זמן. ישנן איכויות נוספות יחד עם הקול הזה, שעושה את העניין שלו. אז להביא תשומת לב, על הכרית, באולם, בהליכה, לאורך היום – והאדם מודע, שומע את הקולות האלו, המטרידים, והם יכולים להיות ממש רמים, ולפעמים הם משסים את עצמם בו בעצמה, ולפעמים אלו לחישות כמעט בלתי מורגשות, שחותרות תחת הישות שלנו. אנחנו צריכים להיות מודעים כשזה קורה ולהקשיב. וכשהקולות האלו שם, בין אם טעונים או רכים יותר – יש להם איזה הדהוד ביישות: ‘אתה אף פעם לא תצליח’; ‘נכשלת שוב’; ‘אתה כישלון’; ‘לא יצא ממך כלום’ – כל אופי שהקול הזה נושא – יש לו איזה הדהוד. האם אפשרי להיפתח, ולהרגיש את ה-הדהוד הזה? זה ירגיש מכאיב. זה כואב. ושוב, הכאב יכול להיות חזק או מעודן, כמו צביטה או כאב חלוש ורגעי. אבל זה חשוב לשים לב לזה. ואז סביב הכאב הזה, יחד איתו, במרחב סביבו – האם יכולה להיות אכפתיות כלפי הפגיעה הזו? חמלה, חמימות – סביב הכאב? אז יש לכם את שני הדברים האלו – הכאב והאכפתיות, ואנחנו יותר מעוניינים במים של האכפתיות שמכים בכאב, שרוחצים אותו. ולפעמים – להכניס את השאלה: האם יכולה להיות אדיבות, עדינות, אכפתיות? רק להכניס את השאלה מאפשרת משהו.

לפעמים תשומת לב מאופיינת באיכות של דיוק, ולפעמים באיכות של מרחב, ולפעמים בחמימות ונעימות, ויש תחושה של מים שמכים במשהו כואב. ומה שמסביב – המים – הם אהבה, חמלה. בתוך תשומת הלב. זה לא כמו תרגול מטא רשמי, אלא חמימות סביב מה שקורה, כלפי מה שקורה. אלה דברים שאנחנו יכולים לטפח ככלים, אמצעים, אמנות. וזה בר טיפוח ופיתוח. פשוט צריך לתרגל ולנסות.

תשומת לב חוקרת

לתשומת לב יש את היכולת להגדיל את אפשרות הראייה לגבי מה נמצא שם, מה מתרחש. אם השיפוט העצמי קורה באופן מורגל, אז יש דיכוי של הביטוי העצמי, פחד מביטוי עצמי מלא. דיכוי של היצירתיות, דיכוי של הפתיחות לאינטימיות והביטויים של אינטימיות. כך – היישות מרגישה חנוקה, מתוסכלת, כי משהו לא מבוטא באופן מלא. התסכול הזה יכול להוביל בקלות לזעם, וגם לדיכאון. או שאנחנו תחתיו, או שאנחנו מורדים בו, ויש זעם שנוצר שם. צריך להרגיש את הזעם הזה. איך האנרגיה הזו של זעם מרגישה, ולהיות בהירים – זהו זעם. אז אם אנחנו מביטים בבהירות, אחרי שדיברנו על מטא וחמימות, אנחנו יכולים לדבר על דיוק של תשומת הלב. מה אנחנו רואים, כשאנחנו מביאים בהירות – מה קורה שם? כשהמבנה הזה פועל אנחנו יכולים לראות שהוא לא רק מגיע מהעבר, אלא – אנחנו למעשה בונים אותו ומזינים אותו בהווה. אנחנו מדביקים יחד חוויות שבונות אותו. במילים אחרות – יש פנים שונים, ואנחנו מרכיבים אותם יחד לכדי דבר אחד, והדבר הזה נחווה כענן עמום ושחור. זה נחווה כחסר צורה וקודר, ואנחנו חווים את העול של זה, ומדוכאים על ידי זה. אז זה יכול להיות מועיל להפוך את תשומת הלב למדוייקת, ולהבחין בפנים השונים של החוויה הזו. אז למשל – איך הגוף מרגיש עכשיו? כפי הנראה – ישנה אי נעימות כלשהי בגוף, איפשהו. יש כבדות בחזה, או בגוף בכללותו, ויש כיווץ איכשהו. ולהתכוונן ולדעת – אני עם הפן הזה עכשיו. זה עוזר לדברים להיות יותר פשוטים, ובמקום שהם יהיו מסה חסרת צורה – אנחנו מחלצים אותם קצת ורואים – שאנחנו יוצרים משהו שמעיק עלינו. מהו המרקם בתודעה, מה קורה בתודעה, מהן המחשבות? איך שאר הגוף מרגיש? איך התפיסה צבועה? לשים לב לאלמנטים האלו, האחד אחרי השני, ולבלות זמן מה עם כל אחד. כך – יש לנו אחיזה במשהו שאחרת יהיה קשה לאחוז בו. כשהייתי ילד היו לנו הציורים האלו של נקודה לנקודה. אנחנו עושים זאת, ההכרה עושה את זה עם הכל, כל הזמן, ויוצרת סבל. היא עושה את זה במיוחד עם מה שיוצר סבל. אז אנחנו מחברים את הנקודות, וזה יוצר ‘דבר’; אבל אנחנו יכולים לראות את זה כדברים נפרדים, וזה יקל את מערכת היחסים עם זה, ויתן יותר מרחב. אנחנו עושים את זה, מחברים נקודה לנקודה – גם במובן של הזמן: חושבים על העבר, ומחברים אותו לעתיד – ואז יש שם בלוק כבד שמועך אותנו. אני מדבר על זה בצורה פשוטה, אבל זה מאוד מעודן, ואנחנו צריכים לראות את זה בתרגול, במיוחד כשיש סבל. אתם יכולים להיות בטוחים ש, כאשר יש סבל, העניין של חיבור נקודה לנקודה – אכן קורה. זה קורה באותו רגע. ואנחנו יכולים לפרק את זה באותו רגע. אז תשומת לב פשוטה לאלמנטים השונים יכולה להיות מאוד מועילה בהתרה של כל זה.

האפשרות של שאילה

אז יש מטא, מרווחות, חמימות, ויש את הדיוק והפירוק שיכול לבוא. וישנה גם היכולת שלנו כאנשים – לשאול שאלות עמוקות. אנחנו יכולים לשאול ולחקור את הדמות הזו, של שיפוט עצמי. אז קודם – נקודה רחבה יותר – לגבי זה שהתרגול יכול לכלול את הלב והמחשבה. תרגול עמוק, בשבילי – כולל את שניהם. אז – האם אני סוגר אחד מהם? רוב האנשים במסורת שלנו – נוטים לסגור את האינטלקט. לא בוטחים בו. ‘אני חושב יותר מידי’, או התחושה – שהמחשבה היא בעיה. אבל אנחנו לא חושבים מספיק, במובן מסוים. אנחנו לא חושבים עם מספיק מומנטום מאחורי זה, ואם אנחנו עושים את זה – אנחנו יכולים לגלות שזה בן ברית חזק מאוד לשחרור שלנו. אנחנו צריכים להשתמש בו יותר, ובאופן נמרץ יותר. האינטלקט, התודעה החושבת, המהרהרת. להפוך אותו לבן ברית, ולא לאויב. אז – לשאול.

שאלה ראשונה: האם אני מאמין לו? פשוט לזרוק את השאלה הזו: האם אני מאמין למה שהוא אומר? זה יכול ליצור מספיק מרחב כדי לאפשר לספק להכנס. ספק בריא, שלא ממש נמצא שם. אז – לאפשר לספק להכנס. ובמה אני מאמין, בדיוק? זה די נפוץ, ואני מכיר את זה מהעבר שלי. אנחנו יכולים להאמין שיש בנו משהו רע. שלא ממש שייך למין האנושי. משהו רעיל, אפילו. אם אני מאמין לזה – אני נעשה מפוחד, זה מעלה פחד באופן בלתי נמנע. ויש לזה מקום ענק בהנעת הגלגל של דפוסים כמו התמכרות וחזרה להתמכרות. אנחנו מפחדים ממשהו, והפחד נותן לזה עוד כוח. אז – במה אני מאמין? זה חשוב לברר את זה, ולהיות מדויק.

ואולי שאלה נוספת: מה, אולי, זה נותן לי? מה אני משיג מזה? ואלו שאלות של חמלה, לא שאלות שיפוטיות. לפעמים זה נותן תחושה של מוכרות. לאורך השנים למדנו להכיר את עצמנו דרך זה, וזו תחושה של טריטוריה מוכרת. בית. לפעמים זה נותן סוג של זהות, זו נהיית הזהות של מישהו – לראות את עצמך בדרך כלשהי, ולהציג את עצמך כך. אז אנחנו נצמדים לזה, ובונים על זה.

אולי תחושה ש – בלי זה – לא הייתי קם בבוקר. לא הייתי עושה את הדבר הנכון.

ולפעמים – יש תחושה, באופן מוזר – שזה מגיע ממקום של אדיבות, של הגנה: אם אני אכה את עצמי קודם, אז אחרים לא יוכלו. אני אוודא שאני אהיה ממש קשה עם עצמי, כדי לוודא שלא אעשה טעויות, שבגללן אחרים לא יאהבו אותי, או ידחו אותי. אז לפעמים אנשים לא בטוחים אם רוצים להפטר מזה. אבל אנחנו צריכים להביט שוב ושוב ולראות, ולמצוא בהירות – זו דוקהא. זה מביא חוסר שביעות רצון. זה לא טוב לנו. יש דרכים הרבה יותר טובות לדאוג לעצמנו. הרבה יותר בריאות לדאוג לעצמנו.

דיאלוג עם הדמות של השיפוט העצמי

כשאנחנו בשאילה – אנחנו יכולים להיכנס לדיאלוג עם השיפוט העצמי כמעין דמות. דרך הדיאלוג – לא נותנים לזה להשאר כוח מעורפל ורודפני, שאנחנו בורחים ממנו, ומרגישים שהוא עול על גבינו. אלא – לפנות אליו, ודרך דיאלוג – לעזור לו להיות מאוד ספציפי. על ידי הדיאלוג אנחנו יכולים להאט את כל התהליך. אתה שואל משהו, ומחכה לתשובה, ואז שואל עוד שאלה: ‘באמת? אתה מתכוון ש…?’. להמשיך את הדיאלוג ולגלות – מהו הדבר, בעצם – שבגינו אנחנו נשפטים? לעתים קרובות אנחנו מרגישים שזה מצל עלינו, ובכך שאנחנו לא פונים לעבר זה – אנחנו לא בבהירות לגבי – בגלל מה זה מכה אותנו? אז צריך להיות ספציפיים ככל שניתן. ‘למה אתה כאן?’; ‘זה בגלל שאתה כישלון’; ‘למה אני כישלון?’; ‘כי לא עשית כך וכך’; ‘אז – אם לא עשיתי כך וכך זה אומר שאני כישלון?’; ‘כן’. להאט את זה. להיות בהירים, ולהמשיך עם השאילה, ולא לעצור. להתמיד איתה. אתה שואל, מקבל תשובה, ושאל עוד שאלה בתגובה לתשובה הזו. המשך, תמשיך לחקור שם. לפעמים אנחנו יכולים לשאול: ‘אוקיי, אם הייתי משיג x, שזה מה שאתה דורש – האם היית מרוצה אז?’ ולפעמים הוא יאמר: ‘כן’. חכה שם. תשאל: ‘באמת?’. כי זה לא. בהחלט לא. צריך להשאר שם ולחקור. ואז אפשר לראות – זו דמות לא רציונלית ולא הגיונית. היא לא מבוססת על כלום. אין שום דבר שתוכל לעשות כדי לספק אותה. לעולם לא תגיע למקום שבו: ‘אוקיי, העבודה הסתיימה, היה נחמד’. זה לא יקרה. ואנחנו צריכים לחשוף אותה. נטולת קרקע, לא רציונלית. אתה הרבה יותר אינטיליגנטי ממנה. הרבה יותר. וכשאנחנו לא מביאים את האינטיליגנציה שלנו, יחד עם הלב, אנחנו לא רואים את זה, ולא משתמשים במה שאפשרי לנו כאנשים. אין שאלה לגבי זה שאתה יותר אינטיליגנטי ממנה.

לפני זמן מה הייתי בראיון עם מישהי, והיא עבדה עם זה, יחד עם דברים נוספים. ועם זה שהיא נעשתה יותר ספציפית, היתה התחושה: ‘אני צריכה להיות מושלמת’, ‘אני צריכה להיות מושלמת’. עכשיו, זה אתגר… והיא חקרה יותר, והיתה מודעת לפחד להיענש על ידי אחרים, על ידי עצמה, או על ידי אלוהים – והיא לא גדלה בחינוך דתי, ולא האמינה באלוהים, ומתישהו זה נגרר, מי יודע מאיפה – לכל הבלגן, יחד עם פחד להיענש אם היא לא תהיה מושלמת. והיא ניסתה ונכשלה. וכמובן שהיא נכשלה, איך אפשר לא להיכשל בזה? וזה היה עצוב עבורה לראות את זה, והיה גם טוב לראות את הדפוס. המשכנו לדבר על זה, ומתישהו: ‘תראי לי מישהו מושלם?’ אז בודהיסט אולי יאמר: ‘הדלאי לאמה’. יש הרבה בודהיסטים שלא חושבים שהדלאי לאמה הוא מושלם, ויש מסורות שבהן כל העניין הוא בכיוון שונה לגמרי, אם אתם מכירים את המסורת של המהאסי סיידו או אופנדיטה, ששם העניין הוא תשומת לב מדוייקת ומדוקדקת מאוד – זה לא העניין של הדלאי לאמה. ובאופן דומה הוא היה חושב, כפי הנראה – שהם לא מושלמים. הם רודפים אחרי איכויות אחרות. מה ‘מושלם’ אומר בדיוק? מה זה אומר בדיוק? תהיו ספציפיים, תרדפו אחר זה, ותגששו שם לעומק. לפעמים אנחנו אומרים: ‘אני יודע שזה לא הגיוני. שזה מטופש’. זה לא מספיק. תהיו בלתי-נלאים. השיפוט הוא בלתי נלאה, ואנחנו יכולים להיות כאלו בחזרה. ושוב, אם אנחנו חוזרים לעניין של מושלמות – מה שהוא מושלם עבורכם היום, יהיה שונה מחר – מה שתחשבו עליו או תרגישו שהוא מושלם.

האשליה של המרכזיות של העצמי וראיית תנאים ונסיבות

כשאנחנו רואים איך זה פועל, ואנחנו מביטים על כל המנגנון – אנחנו יכולים לומר שהשיפוט העצמי, התפיסה, אם להיות יותר מדוייקים – בוחרת משהו אחד מבין הטוטאליות של האירועים, היא מייחדת ובוחרת משהו, נצמדת אליו, נותנת לו משמעות וחשיבות, ואז יוצרת השקפת עצמי מתוך זה. מסקנה לגבי העצמי – מתוך זה. אז אנחנו עובדים במשרד או משהו, ואנחנו עושים טעות. שוכחים לתייק משהו או משהו כזה. ואז – לעתים קרובות כל כך אנחנו מסמנים את זה בין כל האירועים שקרו ביום, וזה הופך למשהו שסביבו אנחנו ממצקים תחושת עצמי, במקום לראות: הרבה דברים קרו. ממש הרבה דברים. לפני זמן מה מישהו היה בראיון, וסיפר שהוא היה בבית חולים וביקר חבר, שכפי הנראה היה בסוף ימיו. והיתה כוונה לתת מטא לחבר הזה. אבל כשהוא רצה לעשות את זה, מה שעלה זו דאגה לעצמו, וחשש שאולי הוא יאמר את הדבר הלא נכון או משהו כזה. ואז – כשהוא שם לב שהרבה מחשבות היו על עצמו – עלה שיפוט מאוד חזק, מאוד מכאיב. אבל לראות – שזה אנושי שיהיו מוטיווציות מעורבות, לפחות עד נקודה מאוד מתקדמת, שבה כל העניין של דאגה לעצמי מתחיל להיפתח, אבל – זה מאוד אנושי. להתחיל לפתוח את הראייה לכוליות של מה שקורה, ולאנושיות של מה שקורה. אז – להרשות, במקרה הזו – לראות את הסבל של עצמו. הוא מאבד חבר. ומכיר בסופיות של עצמו, כשהוא רואה את החבר בבית החולים; יש את הפחד ואי-הנוחות של לא לדעת מה לומר, ואת הפחד בלעשות את זה לא נכון; ויש חוסר אונים בהבנה שהוא לא יכל לעזור מבחינה בריאותית, לא משנה כמה הוא רצה. אז – לאפשר את הסבל של עצמנו, ולהכיר בזה, ומתוך זה – חמלה טבעית יותר יכולה להיפתח, באופן טבעי מאוד.

אז משהו קורה בדרך הראייה של השיפוט העצמי – העצמי מעריך את החשיבות שלו יתר על המידה. זה משהו שהעצמי עושה בכל מקרה. אנחנו מציבים את עצמנו במרכז הבמה של כל מה שקורה: הכל תלוי בי. אז ממש לראות – המצב הזה לא לגמרי תלוי בי, זה לא יכול להיות כך. עם החבר הזה – אני חלק ממארג של יחסים. ובזמן הזה, שבו אנחנו יחד בבית החולים, זה זמן חשוב מאוד, אבל עדיין – זה רק חלק אחד מכל ההיסטוריה של החברות הזו. אנחנו מגזימים במרכזיות של העצמי, ואנחנו גם מגזימים בנוגע לזמן – עבר, הווה ועתיד – באופנים לא-מועילים. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו לעתים קרובות לא רואים את הטוב שנוכח.

לראות את עצמנו דרך מה שחשוב באמת

אז מישהו אמר לי לפני זמן מה, בזמן המירוץ לנשיאות ארצות הברית, שהוא היה די מעורב בכל העניין שם, ואז עלתה ביקורת: אני פשוט מסיח את הדעת שלי על ידי המעורבות שלי בזה. והוא לא רואה – שאולי יש שם עניין של הסחת דעת, אבל גם – דאגה כנה ואמיתית, תחושה של החשיבות, ואכפתיות כלפי התוצאות. הוא לא חשב על זה. אנחנו צריכים, כאנשים, וזה מצע חשוב לתרגול – ממש ללמוד לכבד את עצמנו כלפי הדברים הנכונים. האם אנחנו מכבדים את עצמנו לגבי הדברים הנכונים? דברים כמו אכפתיות לאתיקה, אכפתיות לגבי איך אנחנו אחד עם השני. אם זה שם, אם אנחנו יכולים לראות את עצמנו, ולומר – אכפת לי מזה, אני משקיע מחשבה בזה, מנסה לשמור על אתיקה – זה משהו שממש אפשר לכבד עמוקות. גם אם אני רק מתכוון לזה – גם זה משהו לכבד. הכוונה שלי לצמוח ולהעמיק במדיטציה, לטפח רצון טוב – כל זה ראוי לכל כך הרבה כבוד. ועם זאת – אנחנו לא נותנים למיינד לשהות שם, ולאפשר לעצמנו לכבד את עצמנו, להרגיש טוב לגבי עצמנו. אנחנו יכולים לכוון את המיינד לשבת שם. לשים לב לטוב שלנו, להעריך את זה. לעתים כל כך קרובות אנחנו קופצים הלאה, לא משתהים שם לשניה. תרבותית, אנחנו עושים את זה. ויש לנו את המשחק העצוב של להעריך אחרים ואת עצמנו על בסיס דברים מאוד ארציים; אבל מצד הדהרמה – זה הפוך לגמרי. נגעתי בזה אתמול, אבל יש כל כך הרבה שמגיע מלתת לעצמנו להיות במגע עם, להיות בקשר עם – השאיפה העמוקה שלנו בחיים, וממש להרגיש את הישות שלנו מיושרת עם זה. זה כל כך חזק. להרגיש שאנחנו בקו עם מה שחשוב לנו באופן עמוק.

בראיון עם מישהי אחרת, המבנה של השיפוט העצמי היה חזק באותו זמן, והקול היה: ‘לא מגיע לי להיות מאושרת’. תחושת חוסר ערך, והרבה כאב שם. ובאופן דומה – היא הרגישה שבן הזוג שלה הנמיך אותה עוד יותר. זו היתה התפישה של מערכת היחסים, מנקודת המבט של השיפוט העצמי. ודיברנו, ואני לא זוכר איך זה קרה, אבל באמצע הכאב הזה שאלתי אותה: מהו הרצון העמוק ביותר שלך בחיים האלו? והיא הרהרה, ואמרה: ‘אני רוצה להיות בשירות האהבה. רוצה שחיי יהיו בשירות אהבה’. מה יכול להיות יותר יפה מזה? וזה היה מדהים, מה שקרה. הענן התפוגג. והיא נשארה עם זה, והרגישה את זה, שמה עצמה בכיוון התנועה של זה, הרגישה את העומק שבזה, את הכמיהה, התשוקה, כוח החיים והיופי ששם. וזה נעלם. כל התודעה המשווה התפוגגה, ובאה חדווה, פתיחות, כוח. וזה חשוב. כוח זה חשוב, ולהיות בקו אחד עם מה שחשוב לנו זה נותן כוח. כאשר השיפוט העצמי שם, עושה את העניין שלו – אז אין לנו כוח, אנחנו מפוזרים לגמרי. זה היה רגע חזק מאוד, ונמשך זמן מה, אבל היה צריך לחזור על זה. רוב הדברים הטובים בתרגול – דורשים חזרה. תחזור לזה, עגן את עצמך בזה, תרגיש את העומק שבזה.

איך אתם? אתם עדיין ערים? זה כן או לא? כן? יש לי עוד קצת, מקווה שתחזיקו.

הבנה של פעולה במקום היאחזות במהות

כשהשיפוט העצמי שם כמבנה פנימי, מה שמגיע ליישות זו בושה שמתפלשת לכל מקום. זו בושה שאין לה אובייקט – זה לא שאני מתבייש בזה או בזה, אלא – היא פשוט מתפשטת לתחושת הקיום, תחושה של אשמה רעילה שמתפלשת לתוך הישות. זה מכאיב באופן קיצוני. בושה נוגעת למהות שלנו, זה כאילו המהות שלנו לא טובה, אנחנו מרגישים לא טוב לגבי ליבת הישות שלנו, וקוראים לזה בושה. מתביישים בקיום שלנו. כאב מאוד עמוק עם זה. אחד השינויים המשמעותיים ביותר שהבודהא הביא לתרבות הרוחנית של הודו, זה דבר מעודן אבל מאוד עמוק, ועושה את כל ההבדל שבעולם – זה השינוי מהדגשה על המהות של העצמי, שינוי ממהות לפעולה. אילו פעולות מביאות סבל, ואילו פעולות מביאות שחרור מסבל? זה לא נשמע כמו עניין גדול, אבל זה עושה את כל ההבדל. אנחנו עושים משהו לא נכון, או שוכחים לעשות משהו, או עושים איזו שגיאה, ואנחנו מסיקים משהו על המהות שלנו. במקום לראות את זה כפעולה שהיתה לא מועילה, ולומדים מתוך הטעויות שלנו. בחיים, במדיטציה, בכל מקום – אנחנו עושים טעויות, ואנחנו לומדים מהם, נעים הלאה מהן – כי העניין הוא הפעולה, ולא איזו מהות שיש לנו. אז – לעתים קרובות מישהו אחוז באשמה. עשינו משהו בעבר, והתודעה חוזרת לשם שוב ושוב, ומרגישה רע לגבי עצמנו. אנחנו לכודים שם בלופ כי הסקנו משהו לגבי עצמנו, ומהות עצמית, ואז אנחנו תקועים שם, בלופ של העבר והעצמי. זה לא הולך לשום מקום מועיל, אלא רק לעומק של הבור הזה. אפשר, מנגד – לראות את זה במונחים של פעולות, וזה יכול לשחרר אותנו מהלופ הזה. אנחנו יכולים להיות יותר יצירתיים, ולהפנות את המבט לעתיד. פעולות בעתיד – והאפשרויות שם. ללמוד לראות באופנים שונים. ללמוד לראות באופנים שמפחיתים סבל, מפוגגים אותו. כשיש פעולה או דיבור ששפטנו – האם אני יכול להתאמן – וזה ממש תרגול – לראות אותה בדרך אחרת, ולראות שהיא עלתה מתוך רשת של תנאים. אז קחו מישהו במשרד, שעשה איזה ברדק של תיוק. אנחנו לא רואים שהייתה עייפות, המשרד היה מלא באנשים, והדעת הייתה מוסחת. היו תנאים נוספים, של דברים שהייתי צריך לעשות. רשת של תנאים מולידה פעולה, ולא העצמי מוליד פעולה. אני יודע שזה לא נשמע לאנשים כמו עניין גדול, אבל כתרגול – זה מאד חזק. אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב, עוברים ממבט שבו העצמי הוא האחראי, מואשם – לרשת של תנאים שמולידה דברים. כל מה שעולה ביקום הזה הוא התהוות מותנית – תלוי ברשת של תנאים. אין עצמי שם, שאפשר להאשים.

אנחנו יכולים ללמוד לראות דברים, ולתאר דברים – לא בשפה של העצמי. אז עבדתי עם מישהו, והיה לו שיפוט עצמי על היחס שלו עם אוכל. והיה מצב שהוא תיאר, ואיזה תרחיש שכלל צ’יפס, שבו הוא לקח יותר ממה שהיה הולם, יותר ממה שהיה נוח עבורו. וכמובן – הגיע השיפוט העצמי: אני כזה, אני כזה. אז אנחנו יכולים לשנות את השפה הפנימית שם. אם אנחנו מביטים על נקודת הזמן הזו – מה היה שם? לא: ‘אני הייתי…’ אלא – היתה כוונה, היתה השתוקקות, היתה עייפות, היה הטעם הנעים, בגלל העייפות – לא כל כך הרבה תשומת לב. כל אלו – אנחנו מערבבים אותם – וזו התוצאה. איפה העצמי שם? תשומת לב לא-חזקה, למשל – איך זה יכול להיות עצמי, אם זה בא והולך? תשומת לב חזקה, חלשה, בכלל לא – גם זה בא והולך. זה לא העצמי. בדרך כלל אנשים אומרים… כמובן שלא מאשימים את העייפות, אבל לפעמים אנשים אומרים שזו הכוונה. פרקו את זה. איפה העצמי שהשיפוט העצמי מכה בו? אם אני מביט על כוונה – או שאני חווה כוונות שעולות משום מקום שעולות ונעלמות, ואז – אם אין תשומת לב – היא תופסת ומפעילה. אוקיי, אבל איפה העצמי שם? או – שאני רואה את הכוונה עולה מתוך רשת של תנאים, וכשאני מביט עליה: המראה, הטעם, הלחץ של הסביבה – משהו קורה – וזה יוצר את הכוונה. איפה העצמי שם? אני מפרק דברים, ולא מוצא אותו. אז תתרגלו – לראות דברים לא במונחים של העצמי. וזה תרגול. אנחנו עושים אותו מאה פעמים, או חמש מאות פעמים. משהו מתחיל להשתנות לעומק, ובאופן רדיקלי. אנחנו משנים השקפה שאינה מועילה להשקפה הרבה יותר מועילה.

חופש מהסמכות של המחשבה

בתרגול השני שאנחנו עושים, של המרחב של המודעות – בסופו של דבר זה אפשרי שהמחשבות האלו שעולות: ‘אתה לא טוב’, ‘לא יצא ממך כלום’ – משהו קורה ביחס שלנו אליהן בתוך המרחב הזה של המודעות. אנחנו רואים אותן בהקשר שונה, באופן הרבה יותר מרווח, הרבה יותר בקלות. אנחנו רואים את הטבע הבלתי-מוצק שלהם, הן כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה, ונעלם. בקושי היה שם. וזו רק מחשבה. אנחנו רואים יותר ויותר בדיוק – מחשבה היא רק מחשבה, זה כל מה שהיא עשויה להיות, והיא מאבדת את הכוח שלה עלינו. אנחנו לא כל כך כבולים בדרך שבה אנחנו רואים אותה. כשאנחנו רואים את זה – זה חתיכה מאוד פוריה בפירוק הבנייה, בהתפוררות של המבנה הזה.

אתם יודעים, זה טוב להיות לא-מסופק מהתרגול שלך. להיות לא-מסופק מההתפתחות שלך, זה דבר טוב עד שאתה בודהא, שזה אידיאל די רציני. אנחנו יכולים להתפתח יותר, לשחרר יותר, להבין יותר לעומק. אפילו במסורת של התרוודה – הארהנט, שהוא הדרגה הגבוהה ביותר מלבד הבודהא – הם מדברים על זה שלארהנטים שונים יש דרגות הבנה שונות. אז משוחרר לגמרי – אבל יש עוד מה להבין. אז אי-סיפוק בוגר עם איפה שאתה נמצא יכול להיות דבר בריא. ומה שהופך את זה לבריא זה – שזה לא מכוון לערך עצמי ושיפוט עצמי. העצמי לא בזה. הוא פשוט לא בזה. אלא – אילו איכויות יכולות להיות יותר? זה לא לגבי הגדרה עצמית, אלא – חופשי מזה. אז התנועה הזו, כמו שאמרתי בהתחלה – התנועה מלהרגיש כבול בזה, לכוד בזה, מעונה על ידי זה לעתים, התנועה לשחרור מזה, לחופש אמיתי – היא לגמרי אפשרית. אני יודע על עצמי, ומעבודה עם הרבה אנשים – זה ממש אפשרי. אולי זה לא יהיה קל, אולי לא יקרה בין-לילה, אבל זה ממש אפשרי. לפעמים במסע הזה זה עובר דרך שלב שבו המילים בהן השתמשנו כדי להכות את עצמנו נשארות: ‘אתה אידיוט’. אבל יכול להיות שלב שבו הן איבדו את הכוח שלהן, והן פשוט מילים ריקות שמופיעות בתודעה, ואין להם כוח בכלל. ובסופו של דבר – הן אפילו לא עולות יותר. כל הקולות האלו לא עולים. וזה יכול להגיע לנקודה, מעבר לזה – שבה מישהו יודע, בוודאות, בעומק הישות – שזה לעולם לא יכול לעלות שוב. אפילו לא לרגע. משהו נעקר כל כך לעומק, דרך ההבנה של המבנה של העצמי, שאני אדבר עליו בהמשך הריטריט – משהו הובן כל כך לעומק – שהוא נעקר מן השורש. בלתי אפשרי שהוא יעלה שוב, ואתה יודע את זה. ומה שאני רוצה לומר הוא – שזה ממש אפשרי עבורנו כאנשים ומתרגלים. וכמו כל מה שהוא קשה – אנחנו צריכים לגשת אליו בדרכים שונות.

רוב ברבאה: מדיטציה מונחית רביעית על מרחב של מודעות: לקבל בברכה

אז, שוב – מתמקמים בתנוחה. למצוא את התחושה של האיזון הזה, לבטא את האיזון – דרך התנוחה. יש ערנות, ערות, וגם פתיחות ורכות, עדינות. להשתקע בגוף. למצוא את השאיפה הזו, האיחול הזה – של טוב לב, שמנחה את הכיוון והמסלול.

והיום נתחיל על ידי רק להיעשות מודעים, כרגע, למה שהכי דומיננטי בתודעה – עבורכם, כרגע. אז – יכול להיות שיש משהו דומיננטי, ואולי אין משהו כזה במיוחד. אולי מצב מנטלי, או תחושת גוף, או רגש או מצב רוח. אי נוחות כלשהי. משהו יפה. אם יש משהו דומיננטי – תראו אם זה אפשרי לקבל אותו לחלוטין. לעבור למוד של יחסים אתו, ולהיפתח אליו לחלוטין. לגמרי לאפשר. אם אין שום דבר דומיננטי במיוחד – להיפתח לגוף באופן הזה, לתחושות הגוף באופן הזה. אז ממש להדגיש קבלה בברכה, welcomeing, מוחלטת, שלמה. לראות שיש מרחב, יש הרבה מרחב – למה ששם. להיפתח לזה, לאפשר את זה.

זה יכול להיות משהו בגוף, משהו רגשי או מצב מנטלי, צליל – פנימי או חיצוני. להתרכך ביחס לדבר הזה בדרך שלמה ככל שאפשר. קבלה בברכה שלמה ומוחלטת. להזמין את התופעה הזו.

כשתרגישו מוכנים – תכללו את כל הגוף, את כל השדה של תחושות גופנית. לקבל. קבלה מוחלטת, הזמנה מוחלטת למרחב של הקיום.

האם זה אפשרי להיפתח עוד יותר, ולכלול צלילים? צלילים קרובים, רחוקים. לתת לתודעה להיפתח, להיות רחבה, ולקבל את כל התופעות, כל החוויות. להרשות. להזמין.

להישאר רגישים לכל הגוף, שדה התחושות הגופנית, ולכלול הכל – כל מה שבחוויה. ולהיפתח ל, להתרכך לגישה של הזמנה מוחלטת, אפשור מוחלט. לתת להיות. מרחב רחב, פתוח, עצום מאפשר ל-הכל להיות. להיות מקובל, מורשה.

זה לא משנה מה קורה, או מהי החוויה. אם אתם אוהבים אותה, או לא – ראו אם זה אפשרי לשבת אחורה, להירגע – בגישה של להרשות לחלוטין, לאפשר לחלוטין. באופן מלא ככל שניתן – לתת לדברים להיות. לפתוח, לפתוח את המרחב עבורם – להיות.

זה בסדר אם זה מתערבב עם המדיטציות האחרות שעשינו – ארעיות, דממה, תחושה של מודעות. אתם יכולים להכניס אותן – אם זה מרגיש מועיל, או שאתם יכולים לראות אם זה אפשרי לשמר ולחזור לתחושה של אפשור. אפשור מוחלט של התופעות, של החוויה. של הקליידוסקופ הזה של חוויה.

ככל שניתן, שוב ושוב – נרגעים, מתרככים לרכות הזו של לאפשר, לאפשר. אז העלייה של החוויות – מוזמנת. השארות של חוויה, תופעה – מוזמנת. וההיעלמות – מוזמנת. לאפשר. אז הדגש הוא על אפשור, ואנחנו לא כ”כ דואגים מאיך המופעים נראים, או כמה בדיוק אנחנו רואים אותם. אם נראה שדברים מטשטשים, או מאבדים את הקצוות שלהם – זו לא בעיה בכלל. אנחנו נשענים לקבלה בברכה, ל-להרשות. שוב ושוב. שוהים בזה. נפתחים. יש מקום ל-הכל.

לפתוח את הדלת של התודעה לרווחה. וכל מה ששם – להרשות. אולי יש חוסר מנוחה – להרשות, לקבל בברכה. אם יש התנגדות – לקבל. לתת לזה הרבה מקום. כל צורה אחרת של אי-שמחה. וגם אם יש שם שמחה, שלווה – לקבל בברכה. להתרכך, לאפשר לחלוטין. את הנעים, הלא-נעים, ואת מה שאינו כזה או כזה. כל מה שעולה, כל מה ששם, כל מה שחולף.

לפתוח את הדלתות, להזמין, להרשות, לרכך.

אפשר גם לעבוד באופן ממוקד יותר במרחב, ואולי להרגיש את התחושה של מתח, דחייה, סלידה – היאחזות כלפי תופעה מסוימת. אפשר להרגיש את זה בגוף – כתופעה מסוימת, או באופן בו המרחב מתכווץ קצת ביחס לסלידה או היאחזות. פשוט להיות רגישים לזה. מתח ביחסים עם החוויה. ולראות אם זה אפשרי להרגיע את המתח הזה, כך – שזה משתקף בגוף, אבל – גם אפשרי להרגיע את המתח על ידי שאנחנו מרגיעים את הגוף בעדינות. שוב ושוב – פונים לתחושת המתח במרחב, והרגעה שלו. אולי להשתמש בארעיות, או בדממה או במרחב – כדי לעזור לכם לעשות את זה – להרפות מהיאחזות וסלידה. גם היאחזות עדינה, סלידה עדינה. לרכך.

ושוב, אפשר להיעשות מעודנים עם האפשור, עם להרשות. אז כל מה שנוכח במודעות. כל דימוי של עצמכם, או של עצמכם יושבים כאן – לקבל את זה בברכה. לאפשר את הדימוי הזה. לקבל בברכה את האפשור עצמו. לקבל בברכה את הכוונה לקבל בברכה. לכלול הכל. הכל. לפעמים זה מרגיש שדברים מאבדים את המוצקות שלהם, את הגבולות שלהם. זה בסדר גמור. אנחנו מאפשרים. לא עסוקים ב-לשמור את המוצקות, את הגבולות של דברים. לקבל בברכה, להיפתח. שוב ושוב. אם דברים דוהים – אפשר לתת להם לדהות. רק לקבל בברכה, שוב ושוב. להיפתח, להרשות.

רוב ברבאה: מדיטציה מונחית שלישית על מרחב של מודעות: רק רשמים במודעות

המדיטציה והנחיות האלו ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט unbinding the heart מ2009. כל ההנחיות והשיחות מריטריט זה צפויות לעלות לאתר, וישמשו בסיס לקורס ‘תודעה פתוחה, לב ער’.

את ההקלטות מהריטריט של רוב אפשר למצוא כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

אז המדיטציות האלו, אחרי הצהריים, ואולי אמרתי את זה בנקודה מסוימת, יכול להיות שהן מרגישות די שונות, וזה מרגיש שאנחנו עושים תרגולים שונים במהלך הריטריט הזה, וזה בסדר אם הן מרגישות שונות, זו לא בעיה – ותעבדו עם מה שמרגיש מועיל, מה שמרגיש טוב. במובן מסוים – הן ממש לא שונות, והמדיטציות אחרי הצהריים – אני רוצה להציג דרכים שונות כדי להיכנס לאותו שדה. אז – בוא נעשה מדיטציה מונחית יחד.

היכנסו לתנוחה.

מדיטציה מונחית

להזכיר לעצמכם, להזכיר ללב – אדיבות, טוב לב. ככיוון וכהשראה. לבלות כמה רגעים בהשתקעות בגוף, ולהרשות תחושה של רוגע. למצוא תחושה של רוגע. אז – מעוגנים, ממורכזים – במודעות של הגוף.

ראו אם זה אפשרי להיות רגישים ליציבות, דממה. אז – כל יציבות שישנה בגוף, והיציבות באולם. להרגיש, לחוש את היציבות הזו – בפנים ובחוץ.

ומהמקום הזה, מתוך היציבות הזו ובתוכה – להיפתח לשמיעה. להיפתח רחב – לפתוח את המודעות לשמיעה. צלילים שבאים מקרוב ומרחוק. מודעים לעלייה ולהיעלמות שלהם. מקבלים צלילים, בפתיחות הזו של מודעות.

ולהקשיב גם לשקט, לאיכות של שקט – בין צלילים, סביב צלילים. כאילו השקט היא הקרקע מתוכה צלילים עולים ואליה – דוהים בחזרה.

האם זה אפשרי לנוח בדממה הזו? להיפתח ולנוח בדממה, כפי שהצלילים נחים בה.

האם זה אפשרי לדמיין את המיינד, את המודעות – כמו שמיים פתוחים? נקיים, בהירים, נרחבים. תחושות גוף, מחשבות, דימויים, החוויה – כמו גחליליות בשמי הלילה, כוכבים נופלים – מבזיקים, עוברים דרכם, נעלמים. כמו זיקוקים שמפציעים בחשכה, ודועכים. או שהחוויות הן כמו ענן – מתהווה בשמיים, מתגלגל בדרכו. הכל חי לזמן מה בשמיים, ודוהה. כך שאין צורך להיטלטל משום דבר, לדחות דבר או להיאחז בו. הרבה מרחב במודעות – מרחב ל-הכל. אין צורך להפריע או לשלוט.

אז כל מה שעולה – מוצא את מקומו בתוך החלל של המודעות – באופן טבעי וללא מאמץ. והמרחב, השמיים – שוהים ללא הפרעה, על ידי כל מה שמופיע בהם – יפה או מכוער. המרחב של המודעות אינו מופרע, כפי שחלל פיזי אינו מופרע על ידי מה שעובר דרכו.

אין צורך לתייג חוויות, תחושות. כל רגע של תחושה רק צף, בחופשיות. בתוך המרחב של המודעות – רגעים של חוויה עולים, מופיעים ונעלמים.

כל מה שעולה – כבר מוחזק במודעות. באופן טבעי. אתם לא צריכים לנסות ‘לעשות את זה’. אולי זה אפשרי רק להיות מודעים לבהירות, למרווחות בבסיס המודעות. ולתת למופעים לעלות, לחיות ולדהות. לעלות ולדהות. ולתת להם להיות שייכים למודעות, שייכים לחלל. בועות עולות במרחב המודעות ודוהות אליו. עוברות ונמסות בחזרה, נמסות בחזרה.

אולי זה אפשרי לקבל תחושה – איך הכל עולה כמו גלים באוקיינוס, ואז מתפוגג בחזרה אל תוכו. או – האם זה אפשרי לראות ש-הכל הוא רושם במודעות. כמו השתקפות על פני אגם. הכל – רושם במודעות. הכל.

לראות הכל כרושם במודעות. רק רושם.

כפי שדממה מחלחלת לתוך הצלילים – יציבות וחלל של מודעים מחלחלים וממלאים את כל מה שעולה. רק רשמים במודעות. אז זה בסדר אם דברים מאבדים את הנוקשות שלהם קצת – הם רק רשמים במודעות. כפי שבגלים או בעומקים הרגועים של האוקיינוס – הכל הוא מים.

לנוח בפתיחות הטבעית הזו, הבהירות, הרספטיביות, הנרחבות של המודעות. האם אפשר לראות את כל מה שעולה – פשוט כרושם במודעות? כך שאפילו – אם יש דימוי שעולה במיינד – של עצמכם יושבים, עושים מדיטציה, או כל קורה של תחושת עצמי שעולה – גם דימוי בלבד. רק דימוי במודעות. לראות את זה כמו השתקפות בברכת מים. בלי צורך להילכד, או לתת לזה ממשות.

אולי זה אפשרי לקבל תחושה של האיכויות של החלל הזה. הנרחבות, השלווה. בלתי מעורער, שליו עד אין קץ. נרחב, עמוק לאין-שיעור. רספטיביים לחלל, לנרחבות של המודעות.

מילה לסיכום

המדיטציות האלה עם המודעות הרחבה מאוד, וחלקכם מצאתם את זה – יכולות לעבוד היטב בהליכה ועמידה. עיניים פתוחות או סגורות. אז אם יש שם משהו שאתם רוצים לחקור עוד קצת – קחו את זה למצבים, לתנוחות אחרות – וחקרו אותו שם.

רוב ברבאה – מדיטציית נשימה מונחית והנחיות 2

המדיטציה והנחיות האלו ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט unbinding the heart מ2009. כל ההנחיות והשיחות מריטריט זה צפויות לעלות לאתר, וישמשו בסיס לקורס ‘תודעה פתוחה, לב ער’.

את ההקלטות מהריטריט של רוב אפשר למצוא כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

מדיטציה מונחית

אז – ממש לבסס את עצמכם בתנוחת המדיטציה. למצוא את האיזון שהתנוחה מבטאת. ערני, אנרגטי, רגוע, פתוח, רך.

מרגישים את הגוף יושב, את תחושת החיים בגוף.

ושוב, מוצאים את הקשר עם טוב לב, אדיבות. איך אנחנו רואים את תקופת המדיטציה הזו – כמתנה לעצמנו, מתנה לעולם.

וכשאתם מוכנים – למתוח את המודעות, לפתוח אותה כך שתמלא את כל מרחב הגוף, את כל הבועה הזו – כמו שאויר היה ממלא בלון, או הרוח – מפרש של סירה בים. למלא את הגוף המודעות. ולהרגיש את המרחב הזה של הגוף, את המרקם שלו.

היום נעשה משהו מעט שונה, ולא נתחיל בהכרח עם הנשימה הארוכה, אלא – בתוך המרחב הזה של מודעות פתוחה, נרחבת – להרגיש, או אפילו לדמיין, לחוש – את הנשימה נכנסת ויוצאת מהגוף בנקודה – כמה אינצ’ים משמאל ומתחת לטבור. לנשום פנימה והחוצה מהמקום הזה, עם התחושה של כל הגוף.

אז שחקו עם זה, היו משחקיים, קלילים, רספטיביים.

איזו סוג של נשימה מרגישה הכי טוב, כשאנחנו מרגישים את הנשימה שם? איזה סוג של נשימה מרגיש טוב לכל הגוף? אולי זה רוצה להיות ארוך, וממש לנוע, לפתוח את כל הגוף מהנקודה הזו.

אז למרכז את המודעות בנקודה זו, אבל גם לפתוח אותה בכל הגוף, ולהרגיש – איך הגוף מרגיש, מה מתרחש, כשהנשימה נכנסת ויוצאת משם? איזה נשימה מרגישה הכי טוב? ולנשום כך.

ואם אתם מרגישים מוכנים, יחד עם המודעות הזו שמכסה את כל הגוף – אפשר להניע את מרכז הנשימה, את מרכז המודעות – לנקודה דומה בצד ימין. כמה אינצ’ים מתחת לטבור, וכמה אינצ’ים לימין. מרגישים, מדמיינים, תופשים את הנשימה, אנרגיית הנשימה – נכנסת ועוזבת את הגוף מהנקודה הזו. רגישים לכל הגוף, ורגישים ל-איך הנשימה רוצה להיות, מה ירגיש הכי טוב שם.

למרכז את המודעות והנשימה – בנקודה במרכז, כמה אינצ’ים מתחת לטבור, בין הנקודות האלו. במרכז ה-הארה, או הדן-טיין. איך זה מהרגיש בכל הגוף כשהנשימה נכנסת ויוצאת משם? אז אפשר לכלול את כל הגוף: פלג הגוף העליון, הראש, הכל – ורק רגישים לאיך האנרגיה נעה, ממלאת את המרחב הזה של הגוף. ומה מרגיש טוב? מה מרגיש הכי נוח, הכי מהנה?

לתת לעצמכם לשחק עם סוגים שונים של נשימה.

ואז, אם אתם מרגישים מוכנים – להזיז את המרכז של המודעות, של הנשימה – למקלעת השמש, מתחת ל-סטרנום, לעצם החזה. למרכז את המודעות שם, ולתת לה להקרין משם כך שהיא כוללת את כל הגוף, ממלאת את מרחב הגוף במודעות. אולי בנקודה זו, דרך זו – הנשימה רוצה להיות שונה.

ושוב, כשמרגישים מוכנים – להזיז את מרכז הנשימה – גבוה יותר בציר המרכזי – למרכז הלב, בחזה העליון. אז – ממרכזים את תשומת הלב שם, ממקמים אותה שם, ורגישים לכל הגוף. רגישים לאנרגיית נשימה בכל הגוף. לתת לעצמכם לשחק, רגישים למה שמרגיש טוב שם. יכול להיות שזו הנשימה הארוכה, או נשימה קצרה יותר, יכול להיות מעודנת או עדינה מאוד.

ושוב, בזמן שלכם – לנוע עוד מעלה, ולמרכז את אנרגיית הנשימה בבסיס הגרון. ולהרגיש, לדמיין – את אנרגיית הנשימה נכנסת ויוצאת משם. כך – שאנחנו רגישים לאיך המקום הזה מרגיש, וגם כלל הגוף, ולאיך האנרגיה מתפשטת, מתפזרת, מהדהדת או שולחת אדוות מהמקום הזה.

ושוב, להניע את מרכז תשומת הלב ואת מקור הנשימה – מעלה, לנקודה במקום – פחות או יותר באמצע הראש. כך שיכול להיות שהנשימה נכנסת למקום הזה מכל הראש, או שהיא מתחילה מהמקום הזה כנקודה, ומתרחבת משם – בספירה, מקרינה משם. אולי הנשימה רוצה להיות מאדו מאוד מאוד עדינה, מעודנת. תראו מה מרגיש טוב עכשיו, עבור עצמכם. לכלול את כל הגוף. את כל הבלון של המודעות.

ושוב, להניע את מרכז המודעות, מרכז הנשימה – לקצה הראש – לכתר. ולדמיין, להרגיש, לשחק עם אנרגיית הנשימה – נכנסת לראש דרך קצה הראש הכתר. ואיזה סוג של נשימה מרגיש הכי טוב שם? אולי נשימה ארוכה שזורמת לכל אורך הגוף מהכתר לבהונות וחזרה למעלה, אולי נשימה מאוד עדינה ומעודנת שבקושי נעה. רגישים, משחקיים. אז כל הגוף מלא במודעות מאירה, מלא באנרגיית נשימה.

כשאתם מוכנים – הביאו את המודעות לבסיס עמוד השדרה. ואיך זה מרגיש לנשום שם, פנימה והחוצה, עם כל הגוף? אולי זה מקרין מנקודה זו במורד הרגליים ובמעלה עמוד השדרה. מה שאתם מרגישים. להיות פתוחים, להשתמש בדמיון אם אתם רוצים, למצוא את הנשימה המהנה ביותר בנקודה זו.

ושוב, כשאתם מוכנים – הניעו את המרכז מעלה, לנקודה לאורך עמוד השדרה, באמצע הגב העליון. מאחורי מרכז הלב. ולנשום לכל הגוף – ואיזו נשימה מרגישה הכי טוב שם? אולי נשימה מלאה מאוד, ארוכה, או ליטוף עדין של נשימה מעודנת? ואיך זה מהדהד מנקודה זו?

אם אתם רוצים להישאר בנקודה זו – זה בסדר, או אם יש נקודה שהייתם רוצים לחזור אליה כמרכז – תרגישו חופשיים. אם יש נקודה אחרת איפשהו שהייתם רוצים לחקור כמרכז של נשימה – תנו לעצמכם לגלות אותה.

הנחיות להמשך תרגול

יש הרבה אפשרויות בעבודה עם הנשימה, ואנרגיית נשימה. הרבה. מה שעשינו עכשיו – יכול להיות מועיל מאוד לאנשים מסוימים, ולא לאחרים. אז כמו שאמרתי בהתחלה – אנחנו ניגשים לשני תרגולים האלו מזוויות שונות, ובזמנים שונים – דברים מסוימים ירגישו מועילים, ואולי מה שלא מועיל עכשיו עוד יהיה, עוד כמה חודשים מהיום. אז – זה אפשרי, כשעובדים עם הנשימה קצת – לשחק עם סוגים שונים של נשימה. ארוכה, קצרה, מאוד עדינה, מעוד מעודנת וכן הלאה. זה גם אפשרי – לשחק עם דרכים שונות לתפוש את הנשימה או אנרגיית הנשימה. אנחנו רגילים לחשוב שהיא מגיעה מכאן – מהפה או האף, ומה עוד יכול להיות, אבל כשאנחנו עובדים עם פנים אחרים של אנרגיית הנשימה, וכל הגוף מעורב, ואנחנו יכולים לתפוש אותה בכל מקום, ואפשר לשחק עם זה אם זה מרגיש מועיל. אז אני רוצה לדבר קצת, רק קצת – על עבודה עם אי-נוחות פיזית.

זה חלק מלהיות אדם, וודאי שחלק מלהיות מתרגל שיושב והולך ויושב והולך. לפעמים זה ממש כאב ברור, בגב בברכיים, בירכיים או בכל מקום אחר, ולפעמים זו פשוט אי-נוחות. לפעמים זה אפילו לא זה, אלא – אזור מסוים של הגוף מרגיש מכווץ או מוגבל. זה לא מרגיש שיש זרם חלק של אנרגיה שם, אלא – זה מרגיש חסום. זה יכול להיות בכל מקום בגוף, ולעתים קרובות – לאורך הציר המרכזי. אבל יכול להיות בכל מקום.

מה לעשות, כשזה המקרה?

ראשית – אפשר לוודא שאתם מרגיעים את שאר הגוף. לעתים קרובות – כשיש קושי איפשהו בגוף, אנחנו נעשים מתוחים. שאר הגוף נעשה מתוח. וזה רק תוקע דברים יותר. אז לכו לשאר הגוף והרגיעו. וכך להתחיל.

דבר שני – כשיש קושי במקום אחד הגוף – המודעות הרחבה שאנחנו מנסים לעבוד אתה – מתכווצת. היא מתכווצת סביב הקושי, וכל הדבר נקשר סביב עצמו. אז – שימו לב לזה, שהמודעות התכווצה, והרחיבו אותה שוב. מלאו את הבלון, השדה של המודעות. זה ממש יעזור. אז – השתמשו בדימויים האלו – מפרש של סירה והרוח, בלון מלא אוויר. אל תיתננו למודעות להתכווץ מידי כשיש קושי.

שלישי – כשיש קושי איפשהו בגוף – אנחנו, כאנשים – ההרגל של התודעה הוא להישאב לקושי כמו מגנט, ואנחנו נלכדים שם. ולפעמים – אנחנו אומרים: ‘אני מנסה להיות מודע לזה’. אבל ההישאבות הזו לאו דווקא מועילה. אז בתרגול הזה, כרגע – לשים לב למרחב המודעות של הגוף, ויכול להיות שיש מקום שמרגיש בסדר, או נוח, או אפילו יותר טוב מזה, בזמן שיש קושי. האם זה אפשרי – להישאר יותר ממורכזים באזור הנוח, ולא להמשך כל כך לקושי. ללמוד, ושתהיה לנו הבחירה – להישאר ולשהות במה שנוח, ולא תמיד להישאב למה שקשה. כמובן שזה מועיל להיות עם מה שקשה, אבל זה הרבה יותר מועיל – כשיש בחירה. אני יכול ללכת לשם או לא. וזה יכול לשמור את מה שקשה – בשוליים. כך שזה לא כל כך משתלט עלי. לפעמים, למשל – אולי יש כיווץ בגרון, והוא מרגיש מכווץ, והנשימה מרגישה חסומה. אבל הבטן – אולי מרגישה לא רע, ולא שמתי לב לזה. אז קודם כל לשים לב לזה, ואז לשחק קצת עם הדמיון, ולדמיין שיש שם קשר – קשר בין הבטן לגרון. ערוץ אנרגיה או משהו. ולדמיין שהם מחוברים – ומה שנוח יכול להתחיל לנוע לאורך הקשר הזה, ולהתפזר – לנוע לתוך מה שקשה ולפוגג אותו.

מספר ארבע – לשחק עם סוגים שונים של נשימה. אולי אזור אחד בגוף צריך נשימה עדינה ומרגיעה. לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו תקועים בכאב, כמו קרבנות שלו, וזה לעתים נדירות נכון. שחקו עם זה. אולי אני צריך למלא את כל הגוף בנשימה – נשימה מאוד מלאה, מאוד אנרגטית. אולי אני צריך רק ללטף משהו עם הנשימה העדינה ביותר.

מספר חמש – אפשר להעביר את הנשימה דרך כיווץ. לדמיין את הנשימה יוצאת מהבטן, מה-הארה – ועוברת דרך, עוברת דרך הכיווץ ואולי החוצה מכפות הרגליים. אם אנחנו מדברים במונחים אנרגטיים – כאב, אי נוחות – הוא חסימה של האנרגיה, או מקום שהאנרגיה לא הגיעה אליו. אז לפעמים אפשר לשאול – אילו חלקים של הגוף צריכים להיות עטופים באנרגיה עכשיו? אילו אזורים צריכים את הזרימה של האנרגיה?

מספר שש – אפשר לנשום ישירות אל המקום של הקושי. אז אם זו הירך, או הגב התחתון – אפשר לדמיין את הנשימה נכנסת ויוצאת משם. ואיזו נשימה מרגישה מועילה? זה מצחיק – לעתים – האזורים המכווצים ביותר – בסופו של דבר מתגלים כנעימים ביותר. הרבה אנרגיה נמצאת שם, והיא מחכה להתפוגג, וכשהיא מתפוגגת – זה המקום הנעים ביותר.

אז יש הרבה בגוף האנרגטי שלנו שאפשר לגלות.

אם שום דבר מכל זה לא עוזר – זוזו. כל התרגול הוא באקלים של אדיבות, אבל גם של גילוי. אז תחקרו. הרבה יותר אפשרי לנו ממה שאנחנו נוטים לחשוב. לאמין. שחקו עם זה. ואם זה מרגיש: ‘זה כואב מידי’ – הזיזו את הגוף. היו אדיבים לעצמכם. ואפשר לזוז בשקט ואטיות, כפי שאנשים אכן עושים כבר. ועשו מדיטציה בתנוחה החדשה ותחזרו. וזכרו – אמרתי לחלק מכם – יש הרבה כיסאות, וזה מיומן – לעבור בין תנוחות, בתקופות שונות של מדיטציה. כיסא-רצפה וחזרה. לא צריך לדחוק בגוף יותר מידי. בסדר?

רוב ברבאה: מדיטציה מונחית שנייה על מרחב של מודעות: דממה

אז בישיבה הקרובה אנחנו עומדים להמשיך לעבוד עם המרחב של המודעות. ומה שאני באמת רוצה לעשות זה לתת זוויות או טעמים שונים שמובילים באותו כיוון. אז אולי מה עשינו אתמול יהיה יותר מועיל מהיום, או להיפך, או מחר – והכל נע בכיוון דומה.

מדיטציה מונחית

שוב, מצאו את הדרך שלכם לתנוחה. באופן מאוד מודע. להרגיש את האיזון, שיווי המשקל בתנוחה. הוא משקף שיווי משקל, ואיזון פנימיים. ושוב, לכוון את המצפן, הכיוון – עם טוב לב, באדיבות. לכוון את התרגול ולהתכוונן אליו עם טוב לב ודרכה. להתחבר עם התחושה של הגוף יושב פה. אפשר להרגיש מקורקעים ומעוגנים בתחושה של גוף יושב.

היום אנחנו מתחילים ב-לשמוע, ולהיפתח לשמיעה. לפתוח את המודעות כך שתהיה מאוד רחבה – לכלל הצלילים שנמצאים שם. לראות אם זה אפשרי – להקשיב בצורה מאוד חשופה. לצליל הגולמי. לא להבחין, או לאבחן או להבין משהו. רק המרקם של הצליל החשוף, הנוכח.

תראו אם זה אפשרי שתשומת הלב לא תעבור מצליל אחד פה לאחר שם, בנפרד – אלא תפתח, ותקבל את הטוטאליות של השמיעה. המרחב, הספירה הכללית של צלילים, של שמיעה.

כך שהמיינד זוכה באיכות מאוד מרווחת, נוחה, פתוחה. מקבל צלילים. ובאותו זמן – מאוד נוכח, מאוד בהווה, מאוד חי, בשיווי משקל. אולי תוכלו גם להבחין – איך האיכויות האלו נבדלות קצת האחת מהשנייה. האם זה אפשרי לשחק עם – להרגיע את התודעה, להרגיע אותו לכדי קבלה, ולעתים – להגביר את האינטנסיביות של הנוכחות? אולי זה משהו שאפשר לשחק אתו.

ובפתיחות הזו – לראות גם אם אפשר לקבל תחושה של האופן בו צלילים באים והולכים מעצמם. אין צורך לדחות שום צליל, או להיאחז בשום צליל. רק הפתיחות של הקבלה, של הנוכחות.

בפתיחות הזו של המודעות, של ההקשבה – האם זה אפשרי גם לכלול את תחושות הגוף?

במובן מסוים – להקשיב לצלילים, ובמובן מסוים – לתחושות הגוף. מופיעות, נעלמות במודעות. ולתת למודעות להיות נרחבת, פתוחה, רספטיבית.

אז המרחב של המודעות מקבל את כל הצלילים, ונותן לכולם ללכת. מקבל את כל תחושות הגוף, ונותן לכל אלו ללכת. האם אפשר לכלול גם מחשבות ודימויים שעולים וחולפים במרחב של המודעות כפי שצלילים עולים וחולפים? לכלול הכל. להקשיב להכל. לא להיאחז בדבר, לא לדחות דבר. פתוחים, רספטיביים, נוכחים.

בתוך המרחב של המודעות כל הדברים שווים – צלילים, מחשבות, תחושות גוף.

תראו אם אתם יכולים לקבל תחושה – אם זה יהיה מועיל יותר להירגע אחורה, למוד יותר רספטיבי, פתוח – ולקבל צלילים, או – למוד יותר בהיר ונוכח.

איך זה יהיה – שהלב יהיה מעורב בשמיעה. הקשבה מלאה, עם כל הלב. להקשיב עם כל הישות.

אולי זה אפשרי, בהקשבה, בפתיחות של המודעות ושל שמיעה – להקשיב לא רק לצלילים, אלא גם לשקט, להיות מודעים גם לאיכות של דממה. צלילים ושקט. זה יכול להיות בין צלילים, סביב צלילים, זה יכול לפעפע דרך, ולמלא צלילים. אם אנחנו מקשיבים עמוקות – דממה עוברת דרך הצליל, היא חלק מהצליל.

צללים הם לא ההפך מהיציבות של דממה, הפתיחות והנרחבות של הדממה. הדממה מאמצת אותם וממלאת את כל הצלילים.

אולי אתם יכולים לקבל תחושה של היציבות של הדממה הזו מקיפה את הגוף, עוטפת את הגוף, מקיפה הכל. שקט נפתח החוצה, דממה בכל מקום. מחזיקה הכל.

לתת להכל להיות שייך לדממה. זה לא שייך לי. כל הצלילים, תחושות הגוף, מחשבות ודימויים – לתת להם לנוח בדממה. שייכים לדממה.

לסיכום

אז, כמו שאמרתי בהתחלה- אנשים שונים ימצאו את עצמם בגישות שונות. לחלק – מה שעשינו אתמול, לחלק – היום, ולחלק – מחר. מה שמרגיש טוב, מועיל, מוביל לפתיחה, מייצר וויתור, תחושת קלילות, שלווה. אם היום הרגיש בדיוק כמו אתמול – זה ממש בסדר. אם זה הרגיש שונה לגמרי – זה גם בסדר.

רוב ברבאה – מדיטציית נשימה מונחית והנחיות 1

מדיטציית נשימה לכל הגוף – מדיטציה מונחית והנחיות ראשונות

המדיטציה והנחיות האלו ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט unbinding the heart מ2009. כל ההנחיות והשיחות מריטריט זה צפויות לעלות לאתר, וישמשו בסיס לקורס ‘תודעה פתוחה, לב ער’.

את ההקלטות מהריטריט של רוב אפשר למצוא כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

מדיטציה מונחית

מצאו את הדרך שלכם לתנוחה נוחה, ואולי הדבר החשוב ביותר פה הוא הזקיפות. אז מצאו תנוחה שמשקפת זקיפות של לב ותודעה.

האם אפשר להרגיש איכות של זקיפות, ושתהיה שם גם פתיחות, רכות? כך שהגוף ישקף את האיזון האידיאלי של לב ותודעה. זקוף, קשוב, רגוע.

קחו כמה רגעים לשים לב לפנים. שימו לב איך זה מרגיש, היו ערים לכל מתח שמופיע. ראו אם אפשר להרגיע אותו. ככל שאפשרי כרגע. ובפה, בלסתות – להרגיש ולהרגיע.

ולהוריד את תשומת הלב לגרון ולצוואר. ולהרגיע, לשחרר – כלל שניתן.

לאפשר לכתפיים להישמט.

חושו את הגב העליון, ורככו אותו.

החזה. להרגיש, להרגיע, לרכך.

הבטן, ובמיוחד הבטן התחתונה. לשחרר ככל שניתן.

לשבת עם תחושה של הגוף.

תחושה של החיים של הגוף.

ושוב, כפי שעשינו בבוקר – לכוונן את התרגול עם טוב לב. אפשר להיזכר, להיות בהירים – שהמעורבות שלנו בתרגול הוא מעשה של טוב לב לעצמנו. מעשה של אכפתיות.

ומעשה של טוב לב לכל הברואים.

לפתוח את המודעות כך שתמלא את הגוף. לפרוס אותה לכל הגוף. ולהתכוונן לאופן בו כל המרחב של הגוף מרגיש.

וכמו שעשינו קודם – לתת לנשימה להפוך לארוכה למדי. נשימה ארוכה, איטית, חלקה. ולשמור את המודעות רחבה.

בוא נשאר שם זמן מה.

אולי אפשר לחוש בכל הגוף – כשהנשימה נכנסת – כל הגוף מתרחב. איך זה מרגיש? ועם הנשיפה – תנועה הפוכה – ואיך זה מרגיש? לשמור על הנשימה ארוכה, למלא את הגוף בנשימה, ואת הגוף במודעות. לחוש את ההתרחבות הזו, של הנשימה.

ואולי אתם יכולים להרגיש גם, או במקום זה – שעם השאיפה – כל הגוף מתמלא אנרגיה, נעשה אנרגטי. האם אפשר להתכוונן לדרך בה זה מרגיש?

ועם הנשיפה – מתרחשת הירגעות טבעית, אורגנית. האם אפשר להרגיש את זה בכל הגוף?

התכוונו למה שמועיל כרגע – ההתרחבות, הכיווץ, והאנרגטיות, הרוגע. מה שמועיל.

לשמור על הנשימה ארוכה, אטית, נוחה. ועל המודעות מרווחת – פתוחה לכל הגוף.

לפתוח את הגוף עם הנשימה.

עם הנשימה, והמודעות הרחבה, האם אפשר להרגיש – איך זה מרגיש בקדמת הגוף כשהנשימה נכנסת. אולי אפשר להרגיש משהו, אולי לא, וזה בסדר. תשומת לב עדינה, קלילה מאוד. אם הייתם מעדיפים להישאר עם ההתרחבות וההתכווצות או האנרגטיות אפשר לעשות זאת – מה שמועיל לכם.

אולי עם תשומת לב עדינה מאוד אפשר לחוש – איך זה מרגיש בצוואר, בפנים, כשהנשימה נכנסת ויוצאת?

איך זה מרגיש במעלה עמוד השדרה, באחורי הגוף, עם השאיפה והנשיפה? אפשר להתכוונן, להיות רספטיביים – למה שאתם חשים.

האם אפשר לשים לב איך הרגליים מרגישות עם השאיפה והנשיפה?

תשומת לב ערה, רגישות ערה – ממלאת את כל הגוף, מפעפעת בכל הגוף.

יכול להיות שעם תשומת לב וערנות קלילה – שהתחושה של הגוף מתרחב או מתכווץ, או התחושה של האנרגיה של הגוף, או כל תנועה אחרת של אנרגיה בגוף – יכול להיות שאפשר לשים לב לכך שיש תענוג קל, או נוחות מסוימת, הקלה, או תחושה של רווחה. לא צריך להפעיל שום לחץ. זה בסדר אם זה לא שם, אבל אם זה כן – לכלול את זה במדיטציה, לשים לב לזה.

ראו אם – עם ההתכווננות והתחושה של כל הגוף – יש תחושה לגבי איך הנשימה הייתה רוצה להיות, כך שהגוף ירגיש הכי בנוח, הכי ברווחה. כך שמידה של תחושת רווחה תוכל להיווצר, או להיות מוזנת בגוף. אם זה אומר – לשמור על הנשימה ארוכה – תנו לה להיות ארוכה. אם קצרה – קצרה. אם בינונית, או נוקשה יותר, מחוספסת. לדאוג לגוף, להיות אכפתיים כלפיו – עם הנשימה, דרך הנשימה. ועדיין – לשמור עם המודעות גדולה.

למלא, להתיישב בגוף בנוכחות חיה, ולחוש – ולתת לגוף את מה שהוא צריך, דרך הנשימה. אפשר לפתוח את הגוף את הנשימה, או לתת אנרגיה, להרגיע, לשטוף אותו עם הנשימה, ליישב אותו. לשחק אתה, ולבדוק – מה הגוף צריך?

זה יכול להיות קל לפספס תחושת נינוחות שנמצאת שם. לעתים קרובות אנחנו מפספסים אותה, ונמשכים למה שקשה. האם אפשר לשהות מעט – עם מה שנוח, שנותן מנוחה, ולהזין את זה עם הנשימה?

הנחיות כלליות – מדיטציית נשימה לכל הגוף

להרבה מכם אולי זה חדש, אבל הייתי רוצה שתנסו את זה, לפחות לכמה ימים. למה שנעשה את זה? למה שנרצה לשחק עם הנשימה? לעתים קרובות אפשר לשמוע בריטריטים – ‘אל תנסה לשנות את הנשימה’. אבל – נשימה ארוכה – מביאה אנרגיה. חמצן, פראנה, צ’י – איך שתרצו לקרוא לזה – לתוך הגוף – וממריצה את הגוף. בתחילת ריטריטים – לעתים קרובות – אנרגיה חסרה. אז אנחנו מנצלים את הנשימה הארוכה, ומשתמשים בה כדי להעלות את האנרגיה. למה שנהיה מעוניינים בהזנה של תחושה נוחה, נעימה? לעתים קרובות אנחנו שומעים בריטריטים – ‘אל תנסו לגרום לשום דבר לקרות’. אז אין פה שום לחץ. אנחנו מטים את תשומת הלב למה שנוח, ורואים אם אפשר להזין אותו. למה? זה טיפוח הדרגתי של מה שנוח. לעתים קרובות, למרבה הצער – הגוף שלנו לא מרגיש נוח עבורנו. ואנחנו יכולים להזין את זה במדיטציה, וזה הופך להיות משאב מאוד עמוק ויסודי עבורנו. זה ממש אפשרי. אל תשפטו מהר כ”כ – שאתם לא יכולים. אנחנו יכולים לטפח את זה. תחושה של נוחות, רווחה, ואף יותר מכך – עם הנשימה. בלי לחץ. זה משאב פנימי, שמתפתח עם הזמן, והוא מאוד משמעותי. והמיינד שמתיישב יחד עם זה – נעשה רגוע, אנרגטי. המיינד הזה, הלב הזה – מוליד תובנות, והופך להיות מאוד כשיר לתובנה. האפשרות לראות לעומק, בבהירות – גדלה.

בנוגע לטכניקה – רציין שש נקודות:

הדבר הראשון, ויותר ויותר – אני חש כמה משמעותי – להתחיל עם תחושה של טוב לב. לכוונן את התרגול כמחווה של טוב לב לעצמי ולכל הברואים. להיות בהיר לגבי זה שאני עושה את זה בשביל זה. זה נותן הקשר, ומאפשר אהבה וחמימות בתרגול.

שני – להתחיל, לפחות לעת עתה – עם הנשימה הארוכה. תנו לזה להיות נוח, לא היפר-ונטילציה, אלא נשימה נוחה ומהנה קצת. אחרי זמן מה לתוך המדיטציה – אפשר לוותר על זה או להמשיך – ולמצוא את הדרך הנוחה ביות לנשום. לרוב – אנשים פשוט חוזרים לברירת המחדל, שהיא בדרך כלל נשימה קצרה, קטנה – ולא מאוד מזינה. לפעמים זה פשוט מתוך עצלות ואי-רצון להיות מעורבים מידי. אז תראו אם יכולה להיות שם יותר חיות, ותנו לעצמכם לשחק. לא ללחוץ, אלא לבדוק – מה מרגיש הכי טוב עבור הגוף עכשיו? בלי לחץ, רק להזין תחושה של נינוחות. אולי כל הגוף, אולי רק חלק אחד – בבטן, הצוואר, הפנים – להזין את זה. אז אפשר להשתמש בנשימה, אפשר, למשל – לפתוח את הגוף. לפתוח את האנרגיה, או ליישב אותה דווקא. לפעמים – זה מאוד עדין, ואפשר להרגיע את כל הגוף עם הנשימה. כמו טפיחות נעימות. אפשר לרחוץ במשהו מזין באמצעות הנשימה. ולתת לאיכות הזו של ניסוי ומשחק להכנס.

מספר שלוש – לא להניח מראש איך הנשימה תרגיש. לכאורה – יש לי את הצינורות האלה באף, והבטן אמורה לעלות ולרדת. אבל אם אנחנו יכולים להיות קצת פתוחים יותר – אפשר להרגיש אותה בכל מיני דרכים. בכל הגוף. ולהרגיש את המרקם של כל הגוף, בכל הגוף. אולי כל הדבר מתרחב ומתכווץ, אולי – תחושה של אנרגיה ורוגע עם הנשיפה. לפעמים אנשים מרגישים תנועות של אנרגיה בגוף. אז איך זה מרגיש.

רביעי – אם יש תחושה נוחה, לא משנה כמה קטנה, לא מדהימה – לראות אם אפשר לכלול את זה – במודעות, בהכרה. לכלול את הנוחות, וליהנות ממנה. איפה ואיך שהיא, ולהיות מרוצים מזה. לא להרגיש שזה צריך להיות יותר בהשוואה לאחרים או לא פחות מהישיבה הקודמת, או משהו כזה – אלא לתרגל שביעות רצון כלפי הנוחות הזו. ולהשתמש בנשימה כך שהיא תוכל להזין את הנוחות הזו בגוף. אולי זה ירגיש כמו מלאות במקום אחד, ואז יתפשט.

מספר חמש ואחרון – המודעות תמשיך להתכווץ, וצריך לפתוח אותה שוב ושוב. כך בכל הגוף נושם, ספוג בנשימה. ולנסות להישאר עם התחושה הזו של כל הגוף. בבהירות. ברור שהמיינד בורח, מיליארד פעמים ביום. אז אנחנו מתרגלים סבלנות, באותה מידה שאנחנו לומדים להתמקד – אנחנו מתרגלים סבלנות ואדיבות. הרגעים שבהם אנחנו הולכים לאיבוד הם מאוד משמעותיים – האם יכולה להיות סבלנות, אדיבות? יכולה להיות נטייה – לא לרצות לשחק עם הנשימה, או להאריך אותה. יכול להיות שזו פשוט עצלות – אי רצון להיות מעורב.

אם אתם פה זמן מה, יכול להיות שאתם לא צריכים נשימה ארוכה, והולם יותר לתת לה להיות מעודנת מהתחלה, אבל באופן כללי – נשימה ארוכה היא המועילה ביותר.