רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות שבעיות

אם אתם/ן מנויים/ות לבלוג הזה, אז אולי לא יהיה ברור למה הפוסט הזה קשור. אז, אני עורך תוכן עניינים לאתר, וגיליתי את השיחה הזו של רוב, שתרגמתי לפני שנים ופשוט שכחתי לפרסם! :).

אז הנה, מתנת חינם מהעבר. אלו ההנחיות האחרונות בריטריט המופתי: ‘הלב חסר הגבולות’ מ2011. זה הקישור לשיחה המקורית:

https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/13854/

תהנו!


אני לא ממש רוצה להציע תרגולים חדשים היום; יש לכם מספיק לשחק איתו. אז לדבר קצת מסביב לעבודה עם הרגשות, ולקשור כמה קצוות יחד ולחקור קצת. אני אחזור לשיחת הפתיחה, שזה אמרנו שכל סט התרגולים שאנחנו עושים בריטריט הזה הוא רק זווית אחת, דרך אחת לגלות דרכה את כל האפיק של הרגשות האנושיים. זו רק גישה אפשרית אחת, ואני אפילו לא אומר שהיא הכי טובה; אני לא חושב שיש ‘הכי טובה’. וככל שנכנסים לזה יותר, זה פחות ברור ‘מהו רגש’, או ‘מהו מצב מנטלי’, וזה נעשה פחות ופחות אפשרי לחתוך משהו עם הגדרה, ולדעת מהו. ‘האם זה שונה מתחושות הגוף, המחשבות, התגובתיות, וכל זה?’ מהו הדבר הממשי, האם אני יכול למצוא אותו? כשאנחנו באים לעבוד עם זה, אנחנו ניגשים למה שאפשר לקרוא לו דינמיקה הפנימית. תגובתיות, אפשור, אפשר לחשוב עליהם ככוחות דינמיים בפסיכה. ועבדנו איתם, נעשינו מודעים, וללמוד לרכך. ויש דרך נוספת לעבוד, עם פרסונות פנימיות. כאילו ישנן דמויות ארכיטיפיות בתוכנו, וזה לגמרי תקף. כשאנחנו מדברים, למשל על הביקורת הפנימית, אנחנו מדברים עליה כאילו היא היתה מישהו. ולפעמים זה מרגיש כאילו היא מישהו. ‘האם באמת יש מישהו בי?’ ובכן, אני אחזור למה שאמרתי אתמול בערב – ‘מי אני באמת?’; זו דרך ראייה שיכולה להיות מאוד מועילה לפעמים. אם יש לי דמות של ביקורת פנימית אני יכול להכנס אליה לדיאלוג, ואולי יש לה פרספקטיבה, אולי יש משהו שהיא תובעת או רוצה, ואולי זה מסיבה טובה, או לא כ”כ טובה. או אם אני אתייחס אליה כדמות, זה יכול לנפח אותה ולהפוך אותה לחזקה יותר. אני יכול גם להתייחס לביקורת הפנימית כ’פשוט כמה מחשבות, שעולות וחולפות. וזה כל מה שזה, מחשבות עולות וחולפות, והאמונה במחשבות, והתגובה, וזה כל מה שיש’. ולעתים קרובות זוהי השקפה מועילה מאוד, ולפעמים לא. ואין סיבה שאנחנו כמתרגלים לא נוכל לנוע בין השקפות שונות כאלו. הביקורת הפנימית פה היא רק דוגמה. 

באופן דומה עם הסיפור, הסיפורים שמגיעים עם כאב הלב, או הקושי. בקצה אחד של פשטות או מורכבות, הרבה ממה שעבדנו איתו בריטריט הזה אלו תרגולים מפשטים. הנה הרכז המורכב הזה, והאם אני יכול להביט עליו באופן פשוט ומפשט? אז איך זה מרגיש בגוף? האם אני יכול רק להיות עם זה? מאוד פשוט ומפשט. ולפעמים מאוד עוזר ללכת לסיפור, ולעתים זה ממש יוצר בעיה. ממצק השקפת עצמי והשקפת-אחר, והשקפה ש’זה בדיוק מה שקרה’, ואנחנו נלכדים בכלא. ואולי, אם אנחנו מביטים על העבר שלנו אין ממש סיפור אחד. זו לא הכחשה, אלא הכרה שהסיפורים שלנו הם אולי יותר גמישים ממה שנדמה. אני יכול להביט בסיפור, באותו עניין: ‘כך וכך קרה’, אבל אני גם יכול לגשת אליו בדרך אחרת ולפרש אותו אחרת, ובדרך נוספת, ולפרש בדרך נוספת. ומה יוצא מכל זה? מה יכול להועיל ב-להחליף את הגישה של ‘יש לי את הסיפור שלי’ בגישה של ‘יש לי סיפורים’, וזה גמיש, ואני יכול לעצב אותם. זה טריקי לומר את זה, וצריך להיות זהירים, אבל יש בזה משהו שיכול להיות מאוד מועיל בנקודה מסויימת, כשיש בשלות להבין. לפעמים אנחנו צריכים להיאחז בסיפור מסוים. איך זה יהיה להביא יחס לסיפור מסויים שמשחרר עבורי משהו. אני לא משנה, אני פשוט רואה אותו אחרת, באופן שנותן לי כוח, ביטחון, יצירתיות, תנופה אל העתיד, זקיפות, פתיחות. מניע את חיי בתחושת מטרה; או שיש דרך לראות את הסיפור, בדרך שמכופפת או לוכדת אותי. זה עושה את כל ההבדל. אותו סיפור, במובן מסויים. אז מהי הדרך שבה אפשר להביט בסיפורים, בסיפור? אנחנו מפתחים דרכים לראות ברמה הזו. עבורי כל זה מאוד מעניין, אם אין לנו תחושת הכרח להחזיק בהשקפה מסויימת. ולמה שנצטרך את זה? זו גם שאלה מעניינת. 

משהו קורה במדיטציה, או יכול לקרות כשאנחנו נעשים די שקטים, וזו נקודת מבט אחת שהזכרתי, ודאי שלא היחידה, אבל אנחנו יכולים לראות את הדרך בה אנחנו מפברקים רגשות; אפשר ממש לתפוס את זה מתרחש. ולפעמים, כשיש הרבה רוגע ולא הרבה קורה, אפשר לראות את ההתחלה של רגש נבנית. יש תחושות גוף שמגיעות, מחשבות, ואז – הפרשנות של תחושות הגוף. ואם אני רק מודע, צופה, באופן רגוע ומרווח, ואני לא חוסם את זה, אני יכול לראות את זה מתלכד. אני לא עוצר את זה, מאפשר את זה, ואמרנו אתמוך עם האפשור, שאם אתה לפעמים רק צופה ומאפשר, משהו לא נבנה. אז אפשר לראות משהו על ההתחלות של רגשות, ומה קורה שם. במקום ההשקפה, שיכולה להיות מאוד מועילה, שישנם רגשות ‘ארוזים מראש’, קיימים מראש ומחכים לעלות, אפשר לשים לב למשהו אחר – במקום ‘אני אדם שיש בו את הפחד והכעס האלו בתוכי’, במקום זה רואים משהו אחר. שתיהן נקודות מבט תקפות. אני רואה נטיות מורגלות לבנות רגשות מסויימים. וזה משהו אחר. במקום ‘הכעס הזה נמצא בי בכלל משהו שקרה, ומוכן לחשוף את עצמו כשאני אמיץ מספיק כדי להרגיש’, במקום זה, איכשהו, נוצרה נטייה מורגלת לפברק את הכעס, למשל, או מצב מנטלי אחר. זה לא משהו שצריך להאשים. אין בזה בכלל אשמה. אם אני שם לב שיש לי נטייה לפברק עצבנות, או שיפוט, או כעס, זה לא נוגע לאשמה. כשאני רואה את זה, מספיק פעמים, אני כבר לא ממש יכול להאמין בנושא של רגשות או קארמה מהעבר שצריכים ‘לצאת’ או להשתחרר בקתרסיס. אני לא יכול להאמין בזה באופן מלא, למרות שזה מאוד שימושי לפעמים. אז אני צריך להבין משהו על פיברוק, בהרבה רמות. יש את הרמה של הריקות, אבל אם ניקח את זה לרמה אישית יותר: ‘מה זה נותן לי…’ נאמר שיש לי נטייה לפברק תחושת בדידות, או בידוד, או תחושת אי מובנות, או כעס, או עצב, או דיכאון; ‘מה זה נותן לי?’. וזו לא שאלה לשיפוט. אתה יכול לומר, בשיפוט: ‘האגו שלי מושקע במשהו, ונותן לי משהו מזה’, אבל זה בא עם שיפוט. אולי זה נותן לי משהו באמת יפה וטוב. באופן מאוד הפוך לחשיבה שעשויה להיות לנו בדהרמה. אולי זה נותן לי עושר כלשהו, תחושה של ‘נשמה’, איכשהו, דרך בה דברים נפתחים על ידי זה, תחושת עומק. אולי. מי יודע, אבל מה שזה מצריך זה אומץ, כנות, וסקרנות.

אז דיברנו קצת על איך אנחנו מפברקים רגשות. וחלק מזה הוא – לגבי איך תחושת העצמי מפברקת חלק מהרגשות. אז אני מאמין, יש לי את ההנחות האלו לגבי ‘מי אני’, ומהי האישיות שלי; והן שליליות לעתים קרובות. אבל מתוך פקעת הנחשים של השקפת העצמי באים הרגשות. והרגשות, ‘הנה שוב אותו רגש’, והוא מתקף את השקפת העצמי הזו, והשקפת העצמי מזינה את הרגש, ולהיפך, עוד ועוד. אז חלק מאוד גדול מהתרגול, ויש לזה הרבה רמות, היא שימת השקפות העצמי שלנו בסימן שאלה. 

היתה מישהי בריטריט כאן לאחרונה, ועבדנו עם זה, והיא הבינה ש, וזה די נפוץ, שאחת מהשקפות העצמי שלה היו ש’זה הכל באשמתה’. אז, באופן מאוד מיומן, היא הלכה לאגם, הלכה, וחזרה לעצמה בתדירות די מהירה על המשפט: ‘זה הכל באשמתי’. זה קצת מסוכן. ואחרי זמן מה נעשה ברור שזה ממש מגוכח. השקפת העצמי הזו, שהיתה כל כך קרובה אליה עד שהיא לא יכלה לראות, ויהיה לה אפקט כל כך הרסני, והיא חזרה עליה בקול רם, ונעשה ברור שזה פשוט מגוכח. איך זה יכול להיות שהכל באשמתי? העצמי רוצה להפוך את עצמו למרכז העולם, ושהכל יהיה תלוי בו. להיות הדבר הכי חשוב ביקום. אז מאוד חשוב לפתוח ולערער את ההנחות האלו. 

ומצד שני, מודעות לרגשות פותחות את השקפת העצמי. אני יכול למצוא את עצמי מודע לרגשות שלא מתאימים להשקפת העצמי שלי. האיש הגדול יושב ורואה סרט רומנטי, ובוכה לו, וזה לא מתאים. זה פותח את השקפת העצמי. ומי אני, כשכל זה שוקט? מה קורה כאשר העניין שוקט, ויש שם שוויון נפש ויציבות? מי אני אז? אולי אני מגדיר את עצמי על סמך החזרתיות של רגשות מסויימים, אבל כשזה שוקט, מי אני אז? 

אז עם כל זה, עם הריבוי של נקודות המבט וכיווני החקירה האלו, ישנה השאלה: ‘האם יש לי את האומץ להרגיש?’ ‘האם אני יכול לזמן ולפתח את היכולת להרגיש את מה שקשה?’ וגם את מה שיפה, כי לפעמים אנשים רוצים לרסן את זה. האם יש לי את האומץ להרגיש, וגם, ‘האם יש לי את האומץ לא להרגיש’? האם ישלי את האומץ להרשות לכל הרגשות והתחושות לשקוט? כי זה אולי מסכן את תחושת העצמי, מסכן את הרעיון שיש לי סביב רגשות, ואת האופן בו זה מתחזק סיפור, ואת ההשקפה של ‘כך הם הדברים’, אולי אפילו לא רק בשבילי. אומץ משני הצדדים. מעניין. ולאן אני נוטה ללכת? איפה נוטה להיות לי אומץ, ואיפה לא כל כך? 

לפני זמן מה מישהי היתה פה, ובילדותה היא גדל באופן די טראומטי באופנים שונים, והיא עדיין נאבקה הרבה, והיתה פה לעתים, נאבקה עם תחושות כלשהן בגוף, רגשות, השקפות עצמי. ואני לא זוכר בדיוק מה קרה, אבל עבדנו ואני חושב שמה שקרה זה שהיא עבדה עם רגשות מסויימים, ושוב, בהמשך למה שאמרנו לפני כמה ימים, כוח ועוצמה באו, ואני יכולתי לראות שהן שם, והיא לא שמה לב, לא נתנה לזה למלא אותה או הרגישה בעלות על זה, אלא חלפה במהירות למשהו אחר. ואז דיברנו על ההבדל בין לשחרר רגש, והיא עשתה הרבה עבודה טיפולית סביב קתרסיס, עבודה גופנית וכן הלאה, של שחרור כאבי הטראומה, כעס, כאב וכן הלאה. שחרור רגשות שנמצאים בגוף. אבל זה דבר אחר, שחרור רגשות בגוף, זה דבר אחר מלשחרר את הכוח או העוצמה לכדי נגישות. זה מימד של היישות ש, למרות עבודת הקתרסיס שעשתה במסירות ולאורך זמן, זה אופן אחר של שחרור, של שחרור משאבים כדי שיהיו זמינים. זו משמעות אחרת של שחרור. אני אפסיק כאן. אני מקווה שאתם מבינים את התמונה הרחבה יותר. כן. רגש שיש לי, אני מרגיש כועס על זה או על זה, או מפחד כשאני רואה נמר. הפחד אומר לי משהו הגיוני. זה מה שרגש עושה, מאוד בריט ונחוץ. כן. זה כך. וכן, זה נכון גם שיש דברים מהעבר שבאים. משהו קרה, ויש איזה צער שצריך לעלות, או פחד או משהו כזה. כן, זה נכון שהרגש לא קיים בלי שאנחנו מפברקים אותו באותו רגע. כן. ועוד הרבה דברים אחרים קיימים. ומנקודת מבט אחרת לגמרי, רגשות שיש לנו, אפשר לומר שהם ביטויים ארכיטיפיים של תת המודע שצריכים לבוא לידי ביטוי, כי כך הפסיכה מבטאת את עצמה. זו השקפה אחרת לגמרי. כן, כן, כן. ומה המודים השונים האלו, הגישות השונות האלו, פותחות עבורנו?        

           

הקלטות של כל מפגשי הקורס: ‘להבין את הלב’ – עבודה עם רגשות במדיטציה

הקלטות של יהל אביגור

אלו הן הקלטות של כל שמונה המפגשים של הקורס: ‘להבין את הלב’. ההנחיות בקורס התבססו על הנחיותיו של רוב ברבאה, מהריטריט ‘לשחרר את הלב’, שפרסמתי את התרגום שלהן כאן בחודשים האחרונים.

ליבו של קורס זה הוא בהנחיות המדיטציה ובמדיטציה המונחית שניתנו מידי שבוע. רבות מהן מהן פונות לזוויות שונות של החוויה הרגשית, הממופות על פי המפה של ההתהוות המותנית, ומציעות התרה וריווח של היאחזות. כך – בהקשר של הגוף, של מחשבות, של התנועה של משיכה-ודחיפה (הישתוקקות והיאחזות) ועוד. חלקן מיועד לבסס משאבים שמאפשרים קשב מועיל לרגשות: רגישות מתמידה ועדינה לספירה של הגוף כולו, פתיחות למרחב של התודעה וכן הלאה.

במהלך הקורס גם ניתנו מספר שיחות שנועדו לאפשר פרספקטיבות פותחות ומאפשרות תובנה על החוויה הרגשית:

  • האפשרות של חוויה מיסטית בתרגול הדהרמה (מפגש 3)
  • ראיית תנאים ונסיבות כדרך להתרת תחושת אשמה וביקורת עצמית (מפגש 5)
  • הגמישות של הסיפורים שלנו על עצמנו (מפגש 6)
  • התעוררות ורגשות (מפגש 8)

כל ההקלטות:

https://drive.google.com/open?id=1JoAN-lOAcA_uGi4ZG-glq5xqrBkliEpb

רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות מספר חמש

הנחיות אלו, החמישיות בסדרה של שש, ניתנו על ידי רוב ברבאה ביומו החמישי של הריטריט: the boundless heart, מ2011. את ההקלטות של הריטריט כולו אפשר למצוא בקישור הזה: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

עבודה עם הגוף הרגשי – הנחיות מספר חמש

בואו נחזור קצת על מה שהצגנו אתמול עם המודעות הרחבה. וזכרו – זו רק אפשרות אחת. אנשים שונים ימצאו שחלקים שונים של הפאזל יהיו נגישים עבורם יותר, וזה בסדר גמור. זו אפשרות אחת. אז, שוב, לתאר מה הגישה הזו תכלול. מעגנים את תשומת הלב בגוף, וזה ממש חשוב – זה השורש, המרכז של המודעות. ומשם, כשאתם מוכנים – לפתוח אותה הלאה. אתם יכולים להתחיל עם מה שקורה בציר המרכזי, ולכלול את הגוף, וגם לכלול שמיעה. הסיבה לזה היא שצלילים מגיעים ממרחקים וכיוונים שונים, אז כשאני נפתח לשמיעה – מאחר והצלילים מגיעים מכל מיני כיוונים – המודעות נפתחת באופן טבעי. זה כאילו הצלילים הם תמיכה להתרחבות הזו של המודעות. ובתוך זה – אפשר ‘לנוח’ בתוך המודעות. המודעות פתוחה, מקבלת את הצלילים, וגם את תחושות הגוף. ופשוט התחושה של ‘לתת להכל להיות’ – לתת לצליל לעלות, לתחושת גוף וכו’ – לתת לזה לעלות, לחיות, לחלוף. וכשעושים את זה אפשר גם לתמוך בגישה, או אפילו לקבל תחושה שכל התופעות האלו שעולות וחולפות – שייכות לחלל. באופן רגיל דברים נחווים עבורנו כ’אני’ ו’שלי’. אנחנו משייכים דברים. אז – לתת לתופעות להיות שייכות לחלל, לדממה. זו סוג של גישה שמועילה מאוד בעבודה עם המרחב. לתת להכל להיות שייך לזה – לדממה, למרחב. כל מה שזה, וכל מה שעולה – יפה, קשה או לא-זה-ולא-זה – יכול להיות שייך לשם. וזה יכול לכלול גם, כשזה מתייצב – לכלול את המחשבות. ואפילו את הכיווץ שישנו כשאנחנו לא נותנים לדברים להיות שייכים לחלל, ויש את התחושה ש’זה אני’ או ‘זה שלי’, ואפשר להרגיש את הגוף והתודעה, את היישות והציר המרכזי – מתכווצים. הכיווץ הזה הוא פשוט תופעה בחלל. זה פשוט רושם שעולה ויחלוף. אין בעיה – שישתייך לחלל. אז תשומת הלב לא צריכה ללכת למקום אחד, ואז לצליל אחר, של ציפור נניח, ואז לצליל של מישהו נע, ואז לגוף, וכן הלאה. זה לא שהיא נשלחת כמו חץ מפה לשם, אלא יותר מכוונת לכוליות, לטוטאליות של הצלילים והחוויה. והמודעות מקבלת את החוויה, את התופעות. והמרחב מחזיק הכל, מאמץ הכל. אולי הוא גם מחלחל להכל. זו אפשרות אחת, גישה אחת, שאנשים מסוימים מוצאים שהיא מועילה מאוד, ואנשים אחרים פחות. ואם אתה מוצא שהיא לא מועילה לך עכשיו, אולי בזמן אחר כן, ריטריט או תקופה אחרת. זה בסדר. וזה משאב נוסף, מאוד יסודי עבורנו, ביחס לרגשות, וגם ככלל לחיים ולחוויה.

אז אני רוצה לדבר קצת יותר על משאבים; כבר דיברנו על זה הרבה, אבל אני רוצה להדגיש ולהבהיר כמה דברים. אז אתמול בשיחה דיברנו על החברים שלנו כמשאבים, וזה דבר ממש חשוב שתהיה תחושה שאנחנו נתמכים ותומכים אחד בשני, במובן של להיות מסוגלים לחלוק, להשמיע ולזכות בהקשבה. מאוד חשוב. ובו זמנית אנחנו במסע לכיוון של עצמאות, אפשרות להחזיק את החוויה שלנו, את הרגשות שלנו היטב, בעצמנו. אז הרבה מהעניין של משאבים, וכריס ידבר על חמלה הערב, הוא העניין של איכויות יפות של הלב – חמלה, ידידות, נדיבות, איזון, ריכוז או סמאדהי, רוגע. כל הדברים האלו נכנסים ליישות והופכים להיות חלק מהבאר של המשאבים שיש לי, והם נמצאים שם בחיים שלי, ואני יכול לגשת אליהם, במיוחד במצבים קשים. אז יש חלק שלם של מציאת משאבים שעוסק בפיתוח איכויות יפות של הלב, תרגולים שעושים את זה.

אמרתי כבר פעמיים, ושווה לומר שוב, מה קורה כשיש מצב תודעה רגוע? לעתים קרובות אנחנו רוצים לבטל את זה, אבל אם אני יכול להשהות את תשומת הלב שם, ולתת לזה עניין, מה קורה שם? הוא יתחיל להעמיק ולגדול, ואולי יעמיק לשלווה או לחדווה. ולהרגיל את התודעה לשלווה או חדווה מאפשר להן להיות חלק מהמשאבים שלנו. חדווה ושלווה הופכות להיות חלק מהמקצב הרגיל של התודעה, והופכות להיות זמינות עבורנו בחיים. וזה ענק.

לעתים קרובות יש משאבים שנמצאים שם, ואנחנו לא שמים לב אליהם, ואז לא יכולים להשתמש בהם. הם שם, אבל אנחנו ממסכים עצמנו בפניהם. אז הדממה והמרחב, עם קצת תרגול, אפשר להרגיש שזה בעצם כל הזמן שם, וכל הזמן אפשרי כמשאב. אמרנו לגבי המוזיקה אתמול. זה תמיד מחזיק את הדברים, אבל אנחנו לא שמים לב לזה. או עם גוף האנרגיה, אנחנו כל כך נלכדים בדברים ולא זוכרים שאם נרחיב קצת את גוף האנרגיה אז יהיה שם משאב כלשהו. אז אולי יש קושי בגרון או בלב או לאורך הציר המרכזי, ואני יכול להרגיש את זה ואת השלווה הרכות והרוגע של גוף האנרגיה סביב זה, או את הקושי ואת התחושה של גוף האנרגיה יחד. וזה ענק.

אז אנחנו יכולים לשאול: ‘מה עוד נמצא שם? מה עוד קורה?’. וזה ממש חשוב. דיברנו על מחשבות והערכות שיכולות להיות שם, ועל איך התודעה רוצה להעריך את המצב ככזה או כזה, ויש גם רמה מעודנת יותר של מה שיש שם, ואלו היחסים האנרגטיים עם מה שקורה. אולי אין הרבה מחשבה או משהו כזה, אבל אנרגטית אתה דוחה את מה שקורה. כמו שכריס אמר, יש היאחזות או דחייה, וכל אחד מהם הוא מאבק אנרגטי, מתח שנכנס ליחסים. אז רק קצת חוסר סבלנות עם מה שקורה, או נסיון לכפות. אז אנחנו יכולים לשים לב ברגישות ליחסים האנרגטיים עם מה שקורה, וזה מעודן יותר מהמחשבות לעתים קרובות.

אז עוד לגבי ‘מה עוד יש שם’, יש גם דברים יפים ומועילים שנמצאים שם, ואנחנו לא שמים לב כי אנחנו נשאבים אל תוך הקושי. אז בואו נאמר שיש סוג של קושי שקורה, אולי שיפוט, ואני שופט מישהו ומרגיש את הקושי של השיפוט, אני לא מרגיש טוב לגבי זה, ויש עצב או משהו כזה. זה נשמע מוזר לומר, אבל אנחנו לפעמים לא נותנים לעצמנו להרגיש את הכאב של משהו באופן כל כך ישיר. אנחנו יודעים שזה כואב, אבל לא ממש נותנים לזה לגעת בנו: ‘זה סבל’. כאילו היד נוגעת בלב ויודעת ‘זה סבל’, ומרגישה אותו ככזה. זה נשמע ברור מאליו, אבל לעתים קרובות אנחנו נמנעים מזה. מה הפואנטה בזה? שאם ה’יד’ תוכל לגעת בכאב באופן מאוד ישיר וחשוף, לעתים קרובות, ויכול להיות שייקח לזה טיפה זמן, אבל תגובה טבעית של חמלה תעלה. יש כאב, ובאופן טבעי היישות תוליד חמלה. זה רגע מאוד מעניין, אם זה קורה. ומה שאני רואה כשאני עובד עם אנשים, הנטייה היא לא לשים לב לחמלה אם היא שם, ואם כן שמים לב, הנטייה היא לנוע ממנה מהר מידי. אז איך זה יהיה, אם חמלה עולה, ממש לשבת בתחושה של חמלה. לשהות בה, לתת לגוף לרחוץ בחמלה? אנחנו נעים מהר מידי מהמשאבים שמתקיימים. זוהי תגובה של היישות שאנחנו צריכים לעטוף את עצמנו בה לזמן מה. אם אנחנו לא היא לא תשקע ולא תעשה את עבודת הלב שלה.

לפעמים אני אומר לאנשים, במיוחד כשיש רגש קשה, ‘האם זה אפשרי להביא קצת חמימות מסביב לקושי הזה?’ כאב הלב, או היגון הזה, או מה שזה לא יהיה, האם זה אפשרי להחזיק ולערסל אותו? משהו סביב מה שקורה. זה ממש חשוב. בקבוצה השתמשתי בדימוי של סלע שחור ומשונן, שמוקף על ידי מים קרירים או חמימים, שמכים בסלע, מכים בכאב, וזה עושה את כל ההבדל. מה שסביב הכאב. הבריכה של המים המרגיעים. אז אני שואל ‘האם זה אפשרי?’ ולאנשים מסויימים, רק הדימוי או השאלה יכול לפתוח את זה, ואפילו בלי לדעת איך הם עושים את זה, יש קצת חמימות מסביב. ולחלק זה לא אפשרי, ההצעה לא מניעה או פותחת את המקום הזה. ואז יש חקירה מאוד עדינה שאפשר לעשות, וזה ממש לא עניין של ביקורת פנימית, אז אפשר לשמור אותה במקום אחר. ‘מה אולי מונע, או עומד בדרכה של האפשרות להביא חמימות סביב הקושי הזה?’ ובדרך כלל, זה החבר הוותיק, או האויב הוותיק של שיפוט. להיות כבול בתוך השיפוט מונע את היכולת הזו של לתת למים החמימים לעטוף משהו. או המשמעות שנתנו למשהו, כמו מה שאמרנו לפני יומיים לגבי הנחות ומחשבות. או האמונה שזה יימשך לנצח. או האמונה במה שזה אומר עלי. כל זה מתנהג כמו התמצקות נוקשה, מבנה נוקשה סביב הקושי, שמונע מן המים להקיף. בושה, בדרך כזו או אחרת; לרצות יותר קתרסיס; או לרצות שזה ייעלם; פחד. וזה טוב לראות את זה, לגלות את זה בחקירה עדינה.

הצד ההופכי של החקירה הזו הוא: ‘איך אנחנו עשויים לפתוח את הזרם הזה?’; אני יכול להציע כמה אפשרויות. משהו מעניין קורה כשאנחנו, ואני אדבר על זה יותר בימים הקרובים, משהו מאוד מעניין קורה כשאני יכול ממש לאפשר או להרשות למשהו להיות שם. כשאני ממש מאפשר לכאב להיות שם, בלב. האיכות הזו של ‘אפשור’ שבה במגע עם התופעה הזו מאפשרת איזה מרחב סביב התופעה. האפשור עצמו עושה עבודה כלשהי. זה מאפשר מרחב, ואז שמים לב, ‘עבדתי עם האפשור, ויש יותר מרחב’. ואז באופן טבעי, רק דרך האפשור, המים והחמימות וההחזקה ממלאות את החלל. החלל, באופן טבעי, ואני אפילו לא עושה כלום, מתחיל להיות מלא בחמימות ובתחושה של החזקה. כל מה שעשיתי זה לאפשר קצת יותר. להדגיש קצת יותר את האפשור.

אפשרות שניה. אני בטוח ששמתם לב שכשהלב נעשה נוקשה או מוצק לגבי משהו, הגוף משקף את זה. ואם אתם בודקים, כשהלב נוקשה, הבטן מתוחה, והמערכת הגופנית כולה נעשית מתוחה. אז, לב נוקשה מוביל לגוף נוקשה, באותו רגע. כשהלב רך, איך הגוף מרגיש? לב רך מוביל לגוף רך, בטן רכה. וזה מעניין מאוד שסיבתיות בסוג הזה של העבודה עובדת לשני הכיוונים. אז לרכך את הגוף, את הבטן ירכך את הלב. אז אפשר לרכך שוב ושוב את הבטן. להפוך את הגוף לרך יותר ויותר, ויכול להיות לזה אפקט על הלב לפעמים.

כבר דיברנו על האפשרות של להרגיש את הסבל, וזו אפשרות שלישית.

אפשרות רביעית היא מעניינת. כשיש קושי אנחנו מתכווצים, ומתכווצים גם להשקפת עצמי מסויימת: ‘בטח אני היחיד שמתמודד עם זה, אני בטוח שאף אחד אחר לא’. סוג של אשליה מכווצת של אמונת עצמי. אז זה תרגיל מעניין, ואם לא עשיתם אותו שווה לנסות: ברגע הקושי להרהר, באופן מודע, בכך שמישהו, איפשהו, אולי אפילו עכשיו, ברגע זה, עובר פחות או יותר את אותו דבר שאני עובר. ומה שקורה שם זה שהתחושה של הבידוד, כשאנחנו מרגישים ש’אני לבד בזה’ אז יש שם איזה בידוד, זו דוקהא כפולה, סבל כפול. יש לי את הכאב הזה, ואת הכאב של הבידוד סביב זה. אז לפתוח את המודעות להבנה שאני לא לבד בזה, אני חולק את זה עם אחים ואחיות לאנושות. מאוד מעניין, אם אתם רוצים לשחק עם זה.

אוותר על חלק, ואתן רק עוד אפשרות אחת.

לפעמים אני עובד עם מישהו והוא מאוד תקועים בקושי, וזה מועיל לשאול, לפעמים, ‘איך הייתי מגיב לילד קטן שהיה נכנס אל החדר, ומספר שהוא כואב בדיוק באותו הכאב שאני חווה עכשיו?’. אפשר להשתמש בדמיון, ומהי התגובה של הלב? לפעמים להחצין את הקושי, ולשים אותו בלב של ילד, יכול להיות מאוד מועיל. אז.

באופן כללי, אנחנו מתפתים ונשאבים למה שקשה. אנחנו לא מבינים מה עוד עשוי להיות זמין עבורנו.

אומר עוד דבר אחד עכשיו. אני אדבר על כעס ופחד מתישהו, כי הם מקרים יחודיים במקצת. אבל אחד המקורות שיכולים להיות ממש משמעותיים בחיינו, ואנחנו לרוב לא ניגשים אליהם ושואבים מהם היא תחושה של כוח ועוצמה. זה מאוד מעניין, אני חושב שזה בולט במיוחד עבור אנשים שמגיעים לריטריט, כי אנחנו מדברים הרבה על רכות ואדיבות וקבלה ודברים כאלה. ואחד הצללים של זה הוא שאנחנו לא נותנים לעצמנו, כאילו זה לא בסדר להרגיש את הכוח שלנו, וזו קצת חרב דו-צידית. אז האם אנחנו מבחינים, והאם אנחנו יכולים לאפשר כאשר ישנה תחושת כוח ועוצמה בגוף. זה לא אותו דבר כמו כעס, בכלל לא. פשוט כוח. ואני לא מתכוון לכוח על מישהו. אני מתכוון לכוח ביישות, בגוף, תחושת עוצמה ומלאות. לעתים קרובות לאנשים יש התנגדות לאפשרות של להרגיש את הכוח ואת המלאות, ויש כל מיני סיבות שיכולות להיות לכך. לפעמים אנחנו לא בוטחים בעצמנו. אבל איך זה יכול להרגיש, פיזית, לתת לזה להתבטא ולמלא את היישות, את תחושת הגוף, את תחושת העצמי? בשבילי זה חלק ממש חיוני של הפאזל. מאיפה הוא עשוי לבוא, הכוח הזה? הוא עשוי לבוא ביחס לכעס מסויים, ואני מבין שזה לא ממש לגבי כעס, אלא שיש קו של הכוח שלי שמתבטא פה; ואפשר להרגיש את זה, ולתת לזה להתרחב. וזה יכול לבוא מכל דבר, גם מעצב. ומאיפה מגיעה האפשרות להרגיש את הכוח של עצמנו? היא מגיעה מתוך הרשות של כוח החיים שלנו להתבטא. וזה מה שזה, זה אפשור של כוח החיים לזרום, להיות מלא. וזה כולל רצון. כל עוד אני לא לכוד באובייקט של התשוקה. הרצון הוא ביטוי, זרימה, של כוח החיים העמוק, ויש בו את הכוח הזה. הבעיה היא שאנחנו נתפסים לזה או לזה שאני מרגיש שאני צריך או רוצה, ויש משהו חבוי בכל זה שהוא מתנה ענקית לעצמנו, אבל אנחנו נמנעים ממנה לחלוטין, על ידי זה שאנחנו לא מאפשרים אותה, או על ידי הישאבות לאובייקט שאנחנו רוצים להפטר ממנו, או להשיג אותו.

עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות רביעיות

ההנחיות האלו, הרביעיות מבין סדרה של חמש הנחיות, שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה ביומו הרביעי של הריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

תחת השם: working with the emotional body.

אז – בואו נחזור קצת, מאוד בקצרה, ובבקשה זכרו, כי אני אוסיף עוד משהו היום – שההוראות הן לא לינאריות, אלא כמו חלקי פאזל, או משהו כזה. אז אם זה מרגיש שלא קלטתי משהו, או משהו לא ממש עובד בשבילי – זה מאוד רגיל. אנשים שונים ימצאו שתרגולים שונים קלים יותר, וזה בסדר. נסו הכל, נסו לגרום להכל לעבוד, אבל יהיו נטיות שונות, וזה צפוי. אז התחלנו עם תשומת לב לציר המרכזי, ולהחזיק את החוויה ולהיעשות אינטימיים ולגלות את זה. ואז הרחבנו את המועדות רק קצת – כך שהיא ספוגה בכל המרחב של הגוף, מה שקראנו לו ‘גוף האנרגיה’, ותשומת הלב רחבה יותר, כדי לכלול את כל השדה והרטט שלו, וזה יכול לפעמים להרגיש נוח ונעים – וזה יוצר משאב מאוד מועיל. ואז אתמול התחלנו לכלול את ההתבוננות של מה התודעה אומרת בתגובה למה שהלב עושה באותו רגע. שיפוטים, ובעיקר הנחות – לגבי מה שקורה באותו רגע. שיחקנו משחקים קטנים: האם אפשר להציג הנחה הפוכה, אפילו לרגע: ‘זה פשוט מושלם, זה הפריחה היפה של משהו’. ‘זה ביטוי של אינטליגנציה עמוקה שאני אולי לא יכול להבין’. ומה קורה כשאני מביט בחוויה כשזה מרווה את תשומת הלב. ושיחקנו עם החיתוך של העבר והעתיד, כך שיש פחות עול על הרגע ההווה. במקום לגרור את עצמי של העבר, ואת העתיד של הבעיה וכל זה – זה יכול להקל את החוויה, או לשנות קצת את האירוע.

אוקיי, אז למה שלא…

בואו נתרגל קצת מדיטציה, ואני אומר עליה דברים בהמשך.

מדיטציה מונחית – מרחב של מודעות

אז קחו כמה רגעים כדי לבסס את תנוחת המדיטציה שוב.

ושוב, ממש שווה- להרגיש את האיכות של זקיפות שעוברת דרך הישות, ואת הגוף נתמך על ידי הזקיפות הזו. משהו באנרגיה האנכית שעוברת הגוף יכולה לתמוך, במקום שאני אכפה על הגוף, או אחזיק אותו בנוקשות. אז שימו לב לזה, תנו לזה לבטא זקיפות, והרגישו את זה. ועם הזקיפות – רכות, רכות בגוף. רוגע. פתיחות. אז התנוחה מגשימה את שני הפנים האלו, האיכויות האלו של הלב והתודעה. ולחוש את הגוף יושב, להתחבר עם החוויה של ישיבה, כרגע. להרגיש את זה. פתוח, זקוף, נוכח, רגיש.

ושוב, להתחבר עם ההכרה בטוב הלב. התרגול כ – טוב לב, נתינה לעצמנו, אכפתיות, תשומת לב אוהבת, החזקה. זה מה שאנחנו עושים. שום דבר יותר מכך. לומדים לראות את עצמנו באופנים שמרפאים. יודעים גם שבנתינה הזה לעצמנו, התנועה היא גם של נתינה של אותה איכות לעולם. זה בלתי נמנע. ושוב, אם זה מתחבר עבורכם כרגע, אתם יכולים לשהות שם, בתחושה הזו. לשהות בהכרה של מהי הסביבה פה. ההכרה של מה שאתם עושים, המתנה שאתם נותנים לעצמכם, האדיבות הזו.

מתי שאתם מרגישים מוכנים – אפשר להתחיל להתחבר ולחקור את החוויה לאורך מרכז הגוף. מתקרבים, נעשים אינטימיים, מחזיקים את החוויה. בתשומת לב קלילה וסקרנית. מה ששם, מה שדומיננטי. מתכווננים. רק להופיע שם, שוב ושוב, כדי לפגוש, לגעת – את מה ששם. כל מה ששם, לגעת בזה – עם תשומת הלב העדינה והאדיבה הזו..כשאתם מרגישים מוכנים – תרשו לתשומת הלב להתרחב – מהמרכז הזה של הגוף – להתרחב, ולכלול את כל הגוף. ושהו, לכמה רגעים – בתחושה הזו – התחושות, התחושה של כל הגוף. כל מה ששם, כפי שהחוויה היא.

תנו לחוויה להתרחב אפילו יותר. להיפתח, להתרחב מן הגוף. לא הלאה מן הגוף, אלא מהגוף, כולל הגוף. לכלול את התחושות והחוויה של הגוף. אבל הפתחו גם לשמיעה, לצלילים. להיפתח לכוליות של הקשבה, לכוליות של צלילים, כך שתשומת הלב היא מרווחת, מקבלת. מקבלת את כל הצלילים, מכל מקום. אין צורך לתת שם לצליל, או לזהות אותו. צלילים עולים ונעלמים בחלל. במקום להתמקד בצליל הזה, ואז בזה – תשומת הלב נפתחת, לחלל גדול של מודעות. לא כ”כ ‘זה ואז זה’, אלא – הכוליות. ריקוד של צלילים ושל דממה במרחב; תחושות גוף עולות, משתנות, חולפות. המודעות יכולה להיות פתוחה לשלוש מאות ושישים מעלות, פתוחה ומרווחת ככל שניתן. ובמרחב הזה – לתת להכל לבוא וללכת, לעלות ולהיעלם. חוויות גופניות, צלילים – לתת לזה להיות שייך למרחב, שייך לדממה. אין צורך לדחות שום דבר. אין צורך להחזיק בכלום. לתת להכל לעלות, להיות שם, לחלוף. לדהות בחזרה אל המרחב, להתמוסס אל המרחב; אל הדממה. לתת לזה להיות שייך לדממה.

מודעות רק מקבלת, נותנת לדברים להיות, נותנת להם לחלוף.

אז זה טבעי שצלילים יעלו במרחב, יהיו שם, וייעלמו. זה טבעי שהחוויות בגוף יעלו, יהיו שם, ייעלמו. וגם מחשבות. טבעי שמחשבות יוולדו מהחלל, יהיו שם, וייעלמו. יתפוגגו בחזרה אל הדממה. שום דבר הוא לא בעיה, אם הדברים שייכים למרחב. אז מתרגלים – לתת למרחב להחזיק הכל. הכל.

אפילו כיווץ, התחושה, החוויה של כיווץ – רק חוויה שעולה בחלל. עולה, נמצאת, מתפוגגת. אפשר לתת לה להיות שייכת – לא לי.

אתם יכולים להשתמש בשמיעה כדי לעזור למודעות להיפתח. האופן בו צלילים באים והולכים מהדממה, זה האופן בו כל הדברים באים והולכים. הדממה מחזיקה כל מה שעולה, מאמצת אותו. אפילו ממלאת את תוכו.

איך זה היה?

(השאלות לא נשמעות, אבל התשובות כן)

ש:

ת: אני חושב שהיה משהו שקשרו לfeedback של הרמקולים. חלקית זה יהיה זה, וחלקית – ככל שאנחנו מעמיקים – התחושה שצלילים הם בחוץ, ותחושת ההפרדה יכולה להתפוגג. נפלא.

ש:

ת: העניין של פחד יכול להיות נפוץ בתרגול כזה. זה יכול להיות נפוץ. עוד מישהו חווה את זה?

ש:

ת: נפלא, האם היה משהו שהרגיש מועיל, למישהו?

ש:

ת: אז, היציבות שיכולה להפתח מזה, אנחנו – במובן מסויים – מאפשרים יציבות, ולא יוצרים אותה. רוב הזמן  -אנחנו מונעים יציבות על ידי דחיפה והחזקה של דברים. כשאנחנו משחררים את זה קצת – יציבות מגיעה ליישות. והיא יכולה להיות מורגשת כמשאב, שבתוכו אפשר לשחרר עוד יותר. אז זה מאוד מועיל באופן הזה.

ש:

ת: כריסטין אומרת שהיה יותר קל לקבל את מה שקורה, כי היה יותר מרחב. כשההכרה קטנה – הכל מתייחס אלי. הכל משפיע עלי, מצביע עלי, מתייחס אלי, וכן הלאה. אבל למעשה – אני לא חייב לראות את זה כשייך לי, אלא – יכול לראות את זה כשייך למרחב, וזה הקשר מאוד אחר. אז בדרך כלל, בעיקר כשיש קושי – תשומת הלב נשאבת לקושי, או ניתזת ממנו. אנחנו עושים אחד משני דברים – או שאנחנו מסיחים את עצמנו, או שאנחנו נמשכים לזה כמו מגנט. או שאני נכנס לנקשר, או שאני מתחיל לחלום. האם יש דרך שלישית שהיא, במקום זה – לפתוח את המרחב, ושתהיה בחירה, ברירה לגבי מה קורה עם תשומת הלב. כך שאני לא מגיב באופן תגובתי רפלקסיבי – של השאב לזה, או לברוח. אנחנו יכולים להכנס לקושי, לגלות ולחקור אותו – וזה מאוד מועיל. עם הבועה – אני יכול לנוח במקום אחר, שמרגיש מזין, ולא בהכרח להשאב. ויש עוד אפשרות – של להפתח לחלל רחב מאוד, וכל מה שקורה זה בסדר, כי זה בהקשר אחר. וההקשר הוא הכל. ואז יש לנו בחירה – איך לשים לב לדברים. לפעמים – נאחנו תמיד עושים דבר אחד, כי זה ההרגל שלנו. אז  – אני יכול להכנס לזה, למצוא משאב, או לתת לזה הקשר אחר. לבודהא היה משל של גביש המלח. אם יש גביש מלח ואתה שם אותו בכוס מים – זה יהיה מלוח. אם אתה שם אותו באגם מים מתוקים – אתה לא תשים לב. גביש המלח – זה קארמה, במשל. כלומר – החוויה המוצקה שעולה עבורינו. הפגיעה הישנה, הכאב מהעבר, מחשבה או היקשרות כלשהי. ההקשר – יקבע מה תהיה החוויה. אז. אנחנו נכנס לזה יותר, אבל – הדבר הקשה – יכול להתמך מאוד על ידי הרחבת המרחב שהוא בתוכו. עזרה ענקית. האם זה הגיוני כשאני אומר את זה?

אוקיי, אני אחזור על מה שאמרתי. התרגולים האלה לא לינאריים.

ש:

ת: אם פותחים את המודעות למרחב… לגבי היציבות – אם פותחים את המרחב – יש תחושה שהמרחב עצמו מתחיל להרגיש בדרך כזו או אחרת. בד”כ – תשומת הלב שלנו קופצת בין דברים. אנחנו לכודים בין חוויות. אחד הדברים שקורים כשאתה פותח את המודעות – החוויה שבתוך המודעות, נניח מחשבה או כיווץ – פחות במרכז, והיא אפילו יכולה להתעמעם קצת. ומה שמתחיל לבלוט יותר – היא האיכות של המרחב עצמו. יציבות, מרווחות, שלווה. וכמו הבועה – הן יכולות להחוות כמשאב. שלוה, יציבות. ואם אני נותן לזה לגעת בלבי – זה יהיה מעניין, אבל באופן שונה מהדראמה או האובייקטים הברורים. המרחב פחות מעניין את העצמי, באופן מעניין. זה טעם נרכש. מודטים רוכשים את הטעם הזה לאורך זמן, והנטייה להשאב לחוויה שנמצא באותו זמן דועכת. ו’מה שהחוויה נחה בתוכו’, התחושה של זה – מתחיל למשוך את תשומת הלב וההכרה. זה טעם נרכש. האם זה נשמע הגיוני?

נשמע בסדר?

אוקיי.

אז כמה דברים קטנים – אם אתם לא עושים הליכות עדיין, ומזיזים את הגוף – זה ממש רעיון טוב. עם ישיבות, או הליכה איטית מאוד – האנרגיה יכולה להתקע קצת. אז לפתוח את ההכרה לטבע, צלילים. ובינינו בבניין הזה – יכולה להיות תחושה של קשר. יש קשר בינינו. אז ההכרה נפתחת לכלול האחד את השני. טבע, מרחב, קהילה. בהליכה – אותו דבר, אבל אם אתם רוצים לכלול את המרחב הרחב – שווה לעשות את זה. אולי צריך לעצור, להאט, או לעשות את זה בקצב הרגיל של ההליכה.

רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות שלישיות

ההנחיות האלו, השלישיות מבין סדרה של חמש הנחיות, שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

תחת השם: working with the emotional body.

בהנחיות האלו ישנן הנחיות עבודה ושלושה תרגילי מדיטציה קצרים.

אז בואו נחזור קצת, ואז נוסיף עוד קצת.

אז התרגיל המדיטטיבי הראשון – אנחנו פשוט שמים לב לחוויה לאורך הציר המרכזי הזה, ומה ששם – שקורא לתשומת הלב, ומשקף, או מבטא – את מצב הלב, המצב הרגשי. אבל אני לא צריך לחשוש – האם זה שיקוף, או שזה פשוט עיכול או משהו. לא חשוב – היכנסו ותבטחו בזה. אז – אני בודק – ויש אזור שקורא לתשומת הלב שלי יותר. אז אפשר לגלות שם. אבל זה יכול להיות גם מועיל מאוד ללכת למקומות שאף פעם לא קוראים לכם. לפעמים ללכת לאן שלא הולכים בד”כ. לפעמים זה בהיר לי – אני חווה את הרגש הזה – צער, או חדווה וכן הלאה. אבל לעתים קרובות, וכנראה שרוב הזמן  -אי אפשר למצוא ממש את המילים, שמסכמות את החוויה. וזה מאוד מעניין. זה טבע המציאות שלנו. שאנחנו לא ממש מתאימים לתבניות הנוקשות של השפה. אז רק לומר משהו בקצרה על תיוג או סימון של מה שקורה. לפעמים התודעה עושה את זה באופן אוטומטי: ‘עצבות’, ויש – שעושים את זה באופן מכוון. שחקו עם זה, כי לפעמים זה יכול להיות ממש שימושי, ולפעמים – לא כ”כ. זה יכול להיות שימושי כי זה מביא סוג של בהירות, ואיזה ריחוק, או מרחב – ביני לבין החוויה, והמרחב הזה – יוצר מידה של רווחה. אני לא כרוך לגמרי בדבר, ויש איזה רוגע מזה. אז יכול להיות שימושי. ולפעמים – לא כ”כ שימושי. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל לפעמים התודעה מסמנת משהו: יש איזו ‘פאזיות’ בחזה, והתודעה מסמנת: ‘פחד’. ואז זה נעשה פחד, אחרי שאני מסמן. אולי זו היתה פשטו פאזיות בחזה, ואם אני אסמן: ‘התרגשות’, ואז זה ילך לשם. באופן דומה – ‘עצב’, וכן הלאה. אז התיוג הוא לא פעילות ניטראלית, אלא חלק מהפיברוק של מה שקורה, לעתים קרובות. מובן?

אז – לא טוב לא רע, לא נכון או לא – אבל לשיים משהו ייפתח אותו בכיוון מסוים, ולא לשיים אותו – יפתח את זה אחרת. אז שחקו עם זה. אלו חיינו, זה המרקם של חיינו, בתוך ומחוץ לריטריט. אתמוך בבוקר הצגנו את הרעיון, שקראנו לו במלים שונות – של בלון, או ביצה – מרחב גדול יותר, לא כ”כ ממוקד בציר המרכזי בדרך צרה, אלא מקיף את כל הגוף, וחש את הכוליות של חוויה של הגוף. כמה אנשים אמרו – שזה לא נוח אם אתה אומר ‘בלון’ – כי אז צריך להרגיש שיש לזה קרום או גבול. לא חייב להיות כך. זה יכול להיות גם מרחב רוטט, ולא מוגדר. מה שאנחנו עושים זה – לגלות את התחושה של המרחב הזה כאן. זה הכל. לגלות את המרקם של זה. אנחנו יכולים לומר, ואולי אלו מילים טובות יותר – ‘להיפתח לחוויה של גוף האנרגיה’. מישהו אמר: זה קונספט, דימוי, וזה לא מתאים לי. ובכן  -זה אכן קונספט, או דימוי; אבל הייתי מאתגר ושואל – מה אינו קונספט או דימוי? קונספטים או דימויים הם שימושיים, משום שהם מנחים ומדריכים את תשומת הלב, ובמקרה הזה -מכוונים את תשומת הלב וההכרה לכיוון ש, אם אנחנו קצת קשוחים עם שפה – לתפיסה מסוימת. הכל בחיים הוא תפיסה, בסופו של דבר. ויש שאלה – אילו תפיסות הן מועילות, ואלו לא כ”כ מועילות. אז תפיסה של שדה כאן, והתחושה בו – יכולה להיות תחושה מאוד מועילה, ומזינה. אז אם אני אומר שיש בלון כאן – כמובן שזה לא אומר שבאמת יש פה בלון, אלא בא לפתוח צורה של תפיסה, שיכולה מאוד להועיל, לאורך זמן. ומה אנחנו רוצים לעשות שם? להיפתח לזה, ולבלות שם, ובעיקר – עם המרקם של זה. אז איך זה מרגיש? מה הרטטים? האנרגיות? התחושות של המרחב? אולי יש אזורים שמרגישים מאוד שונים האחד מהשני, או שהכל מרגיש אותו דבר – גם בסדר. להרגיש, ולשים לב. ואם זה נעים קצת – ליהנות מזה, וממש לרחוץ בזה. יש משהו מאוד מרפא, פוטנציאלית, לגוף, לתאים ולהכרה. אז ממש טוב להינות מזה, ולבלות קצת. הבודהא אמר: ‘זה תענוג שאני ארשה לעצמי’.

ולהמשיך למתוח את זה, כי האינסטינקט יהיה – שזה יתכווץ. כשאני מוסח – זה יתכווץ, כשאני עייף – יתכווץ, ולפעמים סתם – יתכווץ אז להרחיב, למתוח, למלא את המרחב במודעות.

אז עד כאן בסדר?

יופי.

אז אציג עוד כמה דברים היום. דברים קטנים.

מה התודעה החושבת עושה עם כל זה? מה היא עושה עם החוויה ברגע? יש לנו חוויה, כאב לב, היעדר תחושה, או משהו. מה התודעה החושבת עושה – איך היא מתייחסת, מעריכה, חושבת, מודדת – מה היא עושה ביחס למה שקורה? אני בטוח שנתקלתם בזה. כשלימדתי את זה במקום אחר לימדתי את זה ביום הראשון. משהו קורה – והתודעה החושבת לא יכולה להניח לזה לבד – היא קופצת ומתערבת, משוכנעת בצדקת הערכותיה. מה התודעה החושבת עושה עם החוויה?

כשאנחנו מדברים על מיינדפולנס – יש לה איזה רוחב. היא לא רק עבודה באובייקט, אלא יש לה תחושה לגבי – מה עוד קורה בתמונה, מה עוד בשדה. אז – אני בתשומת לב, אולי לאורך הציר המרכזי, אבל אני שם לב – מהן התגובות, מהן ההנחות? מהן ההנחות של התודעה על מה שקורה, על החוויה? אני לא מתכוון עדיין – וכנראה לא נגיע לזה בריטריט הזה – על מה התודעה אומרת לגבי הסיפור שמעורב כאן. זה בעצם ממש חשוב, אני מרגיש שהסיפורים שלנו זה חלק שממש חשוב לעבוד איתו במיומנות.

אז כאן – אם אני עם רגש מסוים – כמה מהר התודעה נכנסת ואומרת: ‘זה לא בסדר’. ‘יש פה משהו לא נכון’. ‘זה לא צריך להיות כך’. וכמובן, לאדם אחר, או לאותו אדם בזמן אחר – אם אני מרגיש טוב, חיובי – ‘זה לא יכול להיות מה שאמור לקרות, אני בטח מתעלם ממשהו’. או – תחושה שמה שהוא טוב, נוח, מביא רווחה – הוא חסר ערך, או שווה פחות ממה שקשה. כי מה שקשה – זה אמיתי יותר, ואז אני מגיע לשורש של ה’ענינים שלי’, וזה זוכה לאיזה מעמד נישא. אז – מה התודעה עושה בזמנים שונים? וכמובן – אם אני לא ממש מרגיש כלום – ‘אני צריך להרגיש משהו חזק יותר’, או – ‘צריך להרגיש משהו בהיר יותר’, או – ‘זה לא צריך להשתנות כ”כ הרבה’, ‘צריך להישאר יותר יציב’; או – ‘זה צריך להיות שונה’, או ‘צריך להיות יותר קתרסיס’. או: ‘מה זה אומר עלי, שאני מרגיש את זה עכשיו’. ‘שוב’ – אני מרגיש מדוכא, או אני כועס, או אני מרגיש חסימה. יש את הכיווץ הזה בבטן, או באזור הלב, ואני מסיק משהו על עצמי – כי יש מתח איפשהו בגוף. ואולי יש מתח באופן תדיר כשאני מסתכל, ואולי אני מסיק משהו על החיים שלי, על האישיות שלי. וזה כ”כ מכאיב – שהתודעה מאמינה לזה, ומסיקה השקפות עצמי מסוימות. מאוד מגביל, מאוד קשה. ‘מה זה אומר עלי שיש את החוויה הזו’. זה טוב שזה עולה – טוב שאנחנו רואים את זה. במקום לראות את זה כבעיה, ולחשוב: ‘הלוואי והייתי יכול להיפטר מזה, וכך למדוט היטב’, למעשה – זה ממש טוב לראות את זה, ממש טוב שזה עולה, והתודעה יורקת את כל השיפוט הזה. כי זה בדיוק מה שקורה לנו בחוץ, כל היום. אולי אנחנו מודעים לזה, או לא, או חצי-מודעים, אבל ממש טוב שזה יוצא לאור הזרקורים. אז אפשר לראות את זה כהזדמנות. השיפוטים האלו באים – ויש להם אפקט עצום. לגבי מי אני, ומה עולה עבורי בחיים האלו, ואילו נתיבים פתוחים או חסומים עבורי. משום שאנחנו מאמינים במה שהתודעה אומרת – יש לזה נזק עצום. אז טוב שזה עולה. האם אני יכול לראות את זה? לשים לב לזה? ו-האם קצת ספק יכול להיכנס לתמונה? יש קצת מרחב סביב זה, ואז ‘אולי זה לא בדיוק נכון, גזר הדין הזה על עצמי, על החוויה?’

אז אני תוהה אם אנחנו יכולים לעשות כמה תרגילים מדיטטיביים.  

אפילו לא צריך להכנס לתנוחה. אנחנו רוצים שזה יהיה ממש מהיר. לא צריך להתארגן וכאלה – אני יכול לשים לב לאיך אני, בכל מצב או אני נמצא. איפה שאתם – תרגישו את הגוף.

תרגיל קצר ראשון:

תחושה של ישיבה שוב. להשתקע בגוף, ואז להתכוונן למה שדומיננטי, או לחוויה – בציר המרכזי. ידיים פתוחות, עדינות של מודעות. למצוא את הדרך לשכם לתוך התרגול.  עכשיו – אי אפשר ממש לשים לב למחשבות או להנחות של התודעה, אלא כנראה שמים אליהן לב יותר ב’סביבה’, כמעט בשוליים של מה שקורה. אז בעת שאתם שמים לב לציר המרכזי – האם אפשר לשמוע מה התודעה אומרת, מהן ההנחות? מה שהן לא יהיו, האם אפשר לתת להן לגלות את עצמן?  

לפעמים אפשר לשים לב למה שקורה בשולי החוויה, לפעמים זה יותר מרכזי.

האם זה היה אפשר לשים לב למשהו שם?

אז בואו נעשה את זה שוב.

אותו דבר, גישה מהירה פנימה. להרגיש את הגוף, ולפתוח עוד קצת, כדי לשמוע – מהן ההתייחסויות? ואנחנו יכולים לזרוע, בקלילות – זרעים של ספק.

אז זו הרחבה מסויימת של התרגול, ואפשר , לפעמים פשוט לבדוק: ‘מה קורה שם?’

אז יש להיות מודעים למה שהתודעה החושבת עושה ואומרת, ובואו ננסה משהו אחר.

תרגיל קצר שני:

היכנסו למדיטציה שוב, מדיטציה – במרכאות. לחוש את הגוף, למצוא אותו. להתכוונן לחוויה בגוף. עכשיו – רק מתחברים. האם זה יהיה  אפשרי, אפילו לרגע או שניים – להציג את המחשבה, בכוונה לחשוב: החוויה הזו, כרגע, מה שעולה עכשיו – זה בדיוק נכון. זה ממש מושלם. אני בכוונה חושב משהו מסוים ביחס לחוויה. ‘זה הגילוי הנכון בדיוק’. ‘האנטיליגנציה האינטואיטיבית של הישות – מתגלית כך’, וזה בדיוק נכון. מציע לי בדיוק מה שנכון.

האם זה מרגיש אפשרי? האם אתם שמים לב לאפקט? יכול להיות שלא יהיה, לפעמים יהיה אפקט, לפעמים לא, לפעמים תהיה רתיעה דווקא. כל מיני דברים.

אנחנו יכולים להיות מודעים למה שהתודעה עושה, ואני יכול גם להציג גישה מסוימת. מה זה אומר? זו ‘קופת שרצים’ שלמה, אם חושבים על זה. מה זה אומר – לבטוח במעמקי הישות? ‘מה שעולה זו תוצאה של מעשי העבר’ – זו השקפה אחת, ואפשר לשחק עם השקפה אחרת – מה שעולה זה ביטוי של תבונה עמוקה, של תודעה נבונה ועמוקה. זו השקפה אחרת. אז יש השקפות שונות – ויש גם רמה אחרת – שהיא לשים לב לכך ש-ההשקפה שיש לי משפיעה על החוויה. אז בין אם אני מאמין בהשקפה הזו או לא, כשאני רואה משהו, חווה משהו – להשקפה שיש לי יש השפעה על החוויה. אז אפשר לשחק עם זה – לדקה, או כמה שניות. אנחנו מנערים את ההכרה מהסימטאות אליהן היא נכנסת. האם זה מרגיש בהיר מספיק?

תרגיל שלישי ואחרון – מהיר וקצרצר. ואלו דברים שאתם יכולים ‘לזרוק פנימה’ לתרגול לשכם, ואולי יניעו משהו. היום בבוקר ניסיתי להציג את הקונספט שיש לנו מידה מסויימת של אנרגיה תודעתית שנמצאת בתוך רגש, ולתשומת הלב גם יש אנרגיה, ואם האנרגיה של הרגש גדולה מזו של תשומת הלב – אנחנו בצרות. אבל אם האנרגיה של תשומת הלב יכולה להיות גדולה יותר – אנחנו מרגישים שאנחו במקום טוב יותר, ואנחנו יכולים לעבוד יותר. אז השאלה הגדולה היא – איך אני יכול להגביר את האנרגיה של תשומת הלב, ביחס לזו של הרגש? בואו ננסה משהו.

תרגיל קצר שלישי:

בכל תנוחה שאתם – להגיע לגוף, להשתקע בו, להתחבר לחוויה, פשוט לדעת אותה.  ועכשיו – לחתוך, לקצוץ – עבר ועתיד. לקצוץ. הם לא משנים. רק הרגע הזה, עכשיו. שום דבר אחר. הרגע המיידי הזה. וקשה להשהות את זה. אפשר להירגע קצת, ולצלול פנימה שוב. למצוא גוף, חוויה, ולקצוץ, לגדוע – עבר ועתיד. וכל מה שיש לך זה המיקרו-רגע הזה. שום דבר אחר. כלום.

האם זה מרגיש אפשרי לקבל מושג של זה? כנראה שיהיה קשה לשמר את זה.  אנחנו כל הזמן מדברים על ‘להיות ברגע’, אבל אני הייתי אומר – שחלק מאיך שהתודעה עובדת זה להכניס שוב ושוב עבר ועתיד. זה חלק חשוב מאיך שהתודעה עובדת. אבל יכולים להיות לנו רגעים אנרגטיים כאלו – של גדיעה של עבר ועתיד. לעתים קרובות אנחנו מביאים פנימה עבר ועתיד בצורה שמתישה אותנו. ‘המתח הזה בכתף’, או ‘העומס הזה על הגב – היה שם כל כך הרבה זמן, ובכל פעם שאני מרגיש את זה ברגע – אני מביא את כל השנים, ואת כל המסקנות על עצמי מתוך כל השנים האלו, ואני מקרין כלפי העתיד: ‘זה יהיה שם”. ואם אלו לא שנים, אלו דקות או שעות, ואני סוחב דבר גדול, ומנסה ללכת או לשבת על קורה גדול שהולכת אל העבר והעתיד,  וזה נותן יותר אנרגיה לרגש, בהשוואה לתשומת הלב. אז כשאני קוצץ את זה – אני מקל את זה, מסיר משקל. זה עוד משהו שאפשר לשחק איתו. אתם יכולים לזרוק את זה פנימה ולראות מה זה עושה.

אז העניין הזה של להיות מהיר – זה ממש חשוב כי, ואמרתי את זה בשיחת הפתיחה – אנחנו יכולים לצפות שמדיטציה תהיה מרחב שבו אני לא מוסח, צריכה להיות לי תשומת לב יציבה, ואם לא – אז אני לא עושה מדיטציה. בהקשר של מה שאנחנו עושים – להיות מוסח זה כמו החיים שלנו. אני הולך ברחוב, ומליון דברים קורים – מישהו מדבר, יש הודעות וטלפונים, הסחת דעת כל הזמן. אלו החיים, ואנחנו רוצים את היכולת – לבדוק במהירות. אז אם אתם מוסחים – זה טוב, ולא צריך להילכד בהשקפה ‘אני לא צריך להיות מוסח’. משהו מעניין מאוד קורה – אם אני משהה את תשומת הלב על מה שקורה, אבל אם תשומת הלב קופצנית – זה גם טוב ומועיל.

בואו נשב יחד, ויש לכם טווח של דברים לעבוד איתו, אז לא צריך לכרוע תחת זה, אלא – קחו את מה שמועיל ברגע, ועבדו עם זה.

סיכום:

במסורת הזו, של מדיטציית תובנה – אנחנו מדברים הרבה על המשכיות של תשומת לב, של מיינדפולנס, וזה מאוד מעצים לתרגול – לנסות להחזיק המשכיות של תשומת לב, ו-במיוחד בשבילנו עכשיו – שווה לשמור בתודעה את האפשרות של לבדוק, שוב ושוב – לצלול ולבקר – מהי החוויה, ולעבוד איתה, ואפילו במנות קצרות – יכול לעשות הרבה מאוד. אז בכל מקום. בתור לאוכל, או בהליכה לתה – לבדוק. לפעמים זה מועיל קצת – אם אתם מאיטים קצת את התנועות הפיזיות – האפשרות להיות במגע עם מה שקורה – תיהנה מהאפשרות של איטיות, ותשומת הלב יכול להכנס יותר בקלות לחוויה. אחרי קצת יותר תרגול של זה – זה כבר לא משנה. מהיר, איטי, כל דבר. אז – זה יכול להיות מועיל – לתבל את היום, להאט את התנועות הפיזיות.

רוב ברבאה – עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות שניות

ההנחיות האלו, השניות מבין סדרה של חמש הנחיות שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

תחת השם: working with the emotional body.

אני מקווה שאתם יכולים לזכור מה שאמרתי בשיחת הפתיחה (אני חושב…) – ש-ההיפתחות של ההנחיות היא לא לינארית, אלא – אנחנו מוסיפים חתיכות של הפאזל, והן מגיעות כשהן מגיעות. התרגול ייעשה קל יותר. אם זה קשה – אז דעו שזה ייעשה מוכר ופשוט יותר. הבוקר אני רוצה לגשת לקשיים שונים, ולאופן בו  אפשר לגשת אליהם, ולהוסיף עוד חתיכות של הפאזל.

קשיים יעלו, וזה משהו שצריך להניח. והשאלה היא: מה הגישה שלי, ומה אני עושה איתם? ולזה אני רוצה לגשת היום. אז הדבר הראשון הוא: עייפות, או המכשול של עצלות וכבדות. מין עמימות, כבדות, ישנוניות שמגיעה. כריס דיבר על זה, והציע כמה תגובות אפשריות – ל-איך להעלות את האנרגיה, ואני רוצה להוסיף עוד דבר, לגבי התרגול הספציפי שאנחנו עושים. עייפות זה מצב מנטלי מאוד מעניין. לפעמים מישהו הולך או יושב, ומרגיש ממש עייף, מלא בעייפות. הכל בי עייף. גוף, תודעה, נשמה. הכל עייף. ולעתים אנחנו באמת עייפים, צריכים לישון, יש משקע של עייפות שמגיע איתנו לריטריט. אבל אם אני מתחיל לחקור את העייפות לאורך הציר המרכזי – אני מגלה משהו מאוד מעניין. אם אני מחפש את העייפות – לא כל כך פשוט למצוא אותה. לעתים קרובות מה שאני אמצא – זה מתח, או כבדות מאחורי העיניים, וזה כל מה שאני אחווה, פיזית, מכל העניין של עייפות. וזה לא נעים. לא מייסר, כנראה, אבל לא נעים. קצת. משהו מאוד מעניין קורה. אז אם אני יכול לזהות את זה, העיניים הן גם לאורך הציר המרכזי, ואני יכול ‘לפתוח את הידיים’ של תשומת הלב, ולתת לזה להיות לא-נעים; להרגיש מה שזה – וכל ה’ענקיות’ של העייפות – יכולה להתבהר, ואז זו חוויה יותר קטנה, הרבה יותר בת-ניהול. אם אני ניגש לזה, וזה לא תמיד נכון, אבל מספיק פעמים כדי להיות מפתיע – אפשר לראות שיחד עם הכבדות הזו, או המתח מאחורי העיניים – יש סלידה, או רצון להפטר מזה. וזה מנפח את העניין (של העייפות), כך שהוא ממלא את כל הישות. תבדקו את זה, אולי זה יהיה כך ואולי לא – תבדקו. זה מאוד מעניין. הסלידה גורמת למשהו קטן להראות גדול, ובזה – יש תובנה ענקית. אז זה יכול להיות רלוונטי.

עייפות היא בעצם מאוד מעניינת. דיברתי עם חברה טובה, שאמרה שהיא עייפה הרבה, והיא הגיעה לאיזו תובנה שלמעשה – היא הרגישה שבגלל דרכים מסוימות שבהן היחסים בחיים שלה היו כרגע – היא ממתנת, ‘מבקבקת’ את החיות שלה. היא מרגיעה, מדללת – ומדחיקה את אנרגיית החיים. ואז היא מרגישה שאין לה אנרגיה, אבל זה לא בדיוק מה שקורה. לעתים קרובות – עייפות היא מתוך התנגדות. אני לא רוצה להרגיש משהו, או שאני מתנגד לכוח החיים שלי, לשפע שלי. וזה יכול להיות הרגל מאוד חזק, וזה מחלחל לחיים, ויום אחר יותר – מדחיקים את כוח החיים שלנו, ויש עייפות. זו רק אפשרות אחת, ואני באמת לא יודע – אבל עייפות היא, בדרך כלל – הרבה יותר מעניינת ממה שנראה במבט ראשון.

קושי אחר – אי נוחות גופנית, ואני אדבר על זה קצת. בואו ניגש לזה מהקצה הרדוד. אתה יושב, ויש גירוד. והיד, באופן טבעי – נשלחת ומגרדת. הפעולה הזו מבטאת: ‘אני רוצה להפטר מהגירוד הזה’. אנחנו לא חושבים על זה, אבל זו תנועה של סלידה. הגירוד קצת לא נוח. אז – להישאר שם, ו- ‘מה זה גירוד?’ האם אפשר לחקור את התחושה האנושית הזו? הידיים הפתוחות, מחזיקות וחוקרות: ‘מהי התחושה של גירוד?’ ומה קורה כשאני מביא את היחס הזה לחוויה?

וכמובן כשאנחנו יושבים והולכים – אי הנוחות יכולה להיות הרבה יותר אינטנסיבית, ויש כאב. זה מאוד רגיל. אז – להרגיע את שאר הגוף. כשהגב, כשהברך כואבים – באופן טבעי גם הפנים, הבטן, הכתפיים – יתכווצו. אז לרכך. זה יהיה מועיל. כי האינטנסיביות מוסיפה בעיה. ולשים לב: ‘איפה אין כאב?’ אולי יש לי כאב בכתף, ותשומת הלב נשאבת לאיפה שיש בעיה. וזה לא תמיד מועיל. אז – הכתף כואבת – איך תנוכי האוזניים? הבהונות? האף? הם כנראה בסדר. וזה נותן תחושה שיש יותר הקשר ומרווח. אז במקום להיתפס לאיפה שיש קושי, ולקשר שיש שם – לשים לב למקומות שהם בסדר.

או – להביא את התרגול שאנחנו עושים עם הציר המרכזי – לאיפה שהכאב. אז איך זה יהיה להביא את אותה תשומת לב קלילה, סקרנית – ולאפשר לכאב להיות לא נעים, שזה מה שהוא? ברגע הזה – ‘אתה יכול להיות לא נעים’. ויש שם אפשור וסקרנות. כחלק מזה – תשומת הלב יכולה לגשש קצת, ולהיכנס לכאב. להיכנס למרקם של הכאב עם תשומת הלב. ומה אני עשוי למצוא? כמו בציר המרכזי – אני יכול לראות שהכאב משתנה מרגע לרגע. יש לזה טבע משתנה, ארעי. למה זה חשוב לראות את זה? כי מה שאנחנו נוטים לעשות עם חוויה לא נעימה – זה להפוך אותה לגוש גדול, ולהמעך תחתיה. אבל אם אני יכול להשאר שם מרגע לרגע, ולראות שינוי – זה לא מוצק כמו שזה נראה. זה הגיוני? אז אני לא כ”כ מעוך מתחת למשהו שנראה מוצק. אני רואה מרווחים שם.

זה יכול להיות מועיל, כשיש אי נוחות פיזית – לפתוח את המודעות לרוחב גדול מאוד. כשיש קושי – תשומת הלב תיטה להתכווץ, וזה לא מועיל; אבל אם אפשר להיות עם הקשבה לצלילים, ועם המרחב של החדר – יש הקשר רחב יותר, וזה מאוד עוזר.

אני יכול להיעשות ער ליחסים שלי עם הכאב, ולעתים קרובות תהיה התנגדות אליו. אז אולי אני יכול להרגיע את זה טיפה – להרגיע את היחסים למשהו.

זה חשוב זה לא לאמץ את הגוף. יש כיסאות, ויכול להיות מאוד מיומן לגוון את התנוחה. זה לא מבחן סיבולת. אנחנו רוצים את התחושה שתשומת הלב שאני מביא לכל דבר – מועילה. אם אני רק מנסה לשאת כאב – יכול להיות שהדרך שבה אני שם לה לא מועילה. זה מימד חדש של תרגול: להתחיל לשים לב – מתי תשומת הלב מועילה, ומתי לא כ”כ. אני אומר על זה עוד, אבל מתחיל עכשיו.

אני לוקח סיכון של להעמיס אבל… לפעמים יש יכולת להביט במשהו בצורה מאוד אינטנסיבית וחודרת. האינטנסיביות של תשומת הלב חזקה. לפעמים זה מועיל, ולפעמים לא כ”כ. אני יורה על זה לייזר. לפעמים זה מועיל, אבל לפעמים לא. לפעמים יכולה להיות יותר רכות של תשומת הלב. וזה מאוד מועיל. אז אתם יכולים להרגיש לפעמים – מתי צריך תשומת לב אינטנסיבית, ומתי רכה? אז לפעמים – תשומת הלב יכולה להיות ממש עדינה. ממש רק לגעת במשהו. וזה עשוי להיות הרבה יותר מועיל מאשר להתבונן בו כמו קרן לייזר.

עכשיו, לפעמים, כמובן, וחלק מהאנשים אמרו את זה בקבוצות – אנחנו מנסים לעשות את התרגול הזה, ואולי זה חדש, ואני מסתכל ומרגיש: ‘אני לא מרגיש כלום’. בשביל רוב האנשים, רוב הזמן בחיים – זה מה שקורה! אנחנו לא במצב רגשי אינטנסיבי רוב הזמן, וזה בסדר גמור, ונכון לגמרי. אני בהחלט לא אומר: ‘אם אתה לא מרגיש כלום, אתה בהכחשה, ואתה בעצם יושב על הר געש, ו’כדאי שתתאפס על עצמך’. זו בהחלט לא ההנחה. תבדקו אם זו ההנחה שלכם. רוב הזמן אנחנו לא תחת רגש חזק. אז – האם אפשר להבין את זה, לראות – שאלו החיים שלי, לראות שאני לא תחת רגש רוב הזמן. מה התודעה עושה עם זה? אז – אולי אפשר לעזוב את המילה: ‘רגש’, ולחשוב במקום: ‘מהי החוויה לאורך הציר המרכזי’, אפילו לא לחשוב במונחים של רגשות. אז אם אני מסתכל – מה קורה בציר המרכזי, ואני יכול לומר: אני לא מרגיש שום דבר, ואני נכנס ורואה, ואז מתחוור: יש קצת כיווץ, קשר – מאחורי הגרון; או – מרגיש קצת דחוס מאחורי העיניים; או קצת לחץ בחזה; או – מרגיש פתוח ליד מקלעת השמש; הבטן מרגישה רכה; או – שזה מדגדג באזור רחב; או חמים. אולי המילה רגש היא מסנוורת קצת.

אולי אני נכנס, ויש תחושה של מרחב, חלל – אין שם כלום. אז אני נכנס ובודק – עם תשומת לב עדינה כמו נוצה – להרגיש את החלל באזור הבטן, ואז זה מתכווץ, ואז זה עובר – וחלל שוב – ואז עם החלל יותר בקלילות, ואז יש התמוססות, וזה מאוד עדין, אבל קצת נעים. זה משתנה, וההסתכלות משנה את זה. ההסתכלות היא חלק מכל העניין. ההתמוססות היא נעימה, ואולי אפשר להישאר עם הנעימות. אז אולי אני מסתכל, די מקרוב, וליד בסיס הגוף – יש קצת כיווץ, קצת החזקה… אולי אני עם זה, ובדרך בה אני עם זה, בגלל הגישה של לאפשר את הלא-נעים, זה יכול להתרכך קצת. יש ריכוך. ואני אני עם זה, ואני שם לב: זה מתרכך, ויש עדינות שמגיעה. איכות, אפילו לא רגש… ואז אני עם הנעימות, ואז צל של מלנכוליה, וזו מילה רגשית, אבל אולי אפילו לא לקרוא לזה כך – אלא רק ענן עובר. קלילות, חיות – של תשומת לב – ל-‘לא הרבה קורה’ – מתחילה לחשוף עולם. זה מה שאנחנו עושים, במובן מסויים – בכל סוג של מדיטציה – לומדים להיות מיומנים בתשומת הלב.

מצאתי פיסקה על הצייר פול סזאן, ואני לא זוכר איפה אבל… התקופות הארוכות שהוא בילה לבד, לומד סצנה ומצייר אותה, משנה את נקודת המבט מעט בכל יום – נעשתה אגדה אצל אמנים צעירים, אנשים היו שומעים על האיש הזקן המשוגע הזה, יושב ומסתכל עוד ועוד. הוא כתב לבנו ב1906: ‘כאן, על שפת הנהר, יש נושאים בשפע. הנושא, נראה מזוויות שונות, נותן לנושא עניין כל כך עמוק ומגוון, שאני חושב שאני יכול להיות משוקע בו חודשים, בלי לזוז ממקומי, אלא רק להתכופף קצת ימנה או שמאלה’. ואם אתם מכירים את הציורים שלו – הוא ממש אמן של התבוננות. אז סבלנות. אנחנו לא לוחצים, ומשהו מתחיל להיעשות רגיש למה שקורה.

אני רוצה לדבר על שימוש במשאבים, אבל אני אומר רק קצת ואמשיך בזמן אחר. אז דבר אחד:

אם יש רוגע יחסי, ולא הרבה קורה, אולי אפשר לשים לב – מה קורה אם אני משהה את תשומת הלב על החוויה של רוגע, או של ‘לא הרבה’. זה משהו בשבילכם לגלות. אני הייתי אומר שאם אני יכול לעשות את זה – התחושה של רוגע, החוויה של רוגע – גדלה על ידי תשומת הלב שלי. לפעמים זה ממש יכול להפוך לשלווה או חדווה – דרך תשומת הלב. ועם הזמן – אם אני אשים לב לפנים האלו של החוויה שבדרך כלל לא הייתי שם לב אליהם – חדווה תיעשה יותר ויותר זמינה. אבל זה מגיע מתוך השהיית תשומת הלב למשהו שהייתי מדלג עליו, כי הוא לא נראה ראוי לתשומת לבי. אוקיי, בואו נעשה ניסוי, אם אתם מוכנים. כנסו לתנוחת מדיטציה.

מדיטציה מונחית: שדה של מודעות גופנית

קחו קצת זמן להשתקע בגוף, לבסס תנוחה. להתחבר לתחושה של אדיבות, להזמנה הזו שלנו לעצמנו.

זה מה שאנחנו עושים. התרגול אינו דרישה, לחץ, תביעה – להוכיח את יכולותינו לאחרים. פשוט טוב לב, אכפתיות לעצמנו.

כשאתם מרגישים מוכנים – להיעשות מודעים לאיך זה מרגיש לשבת. התחושה של ישיבה.   

ולראות – מה קורה לאורך הציר המרכזי, מה מגלה את עצמו, מה דומיננטי – ולגעת בזה עם תשומת הלב. לגעת בזה עם הידיים הפתוחות. איפה שזה – לתת לזה להיות. לתת לזה להיות נעים, או לא נעים, או אף אחד מהם.

סקרנות, אינטימיות עם החוויה לאורך הציר המרכזי, איפשהו לאורכו.

בלי לחץ.

האם זה אפשרי להרחיב את המודעות, כך שיהיה מין בלון של מודעות, ואפשר להרגיש את המודעות דוחקת את הגבולות של הבלון הזה החוצה – כך שהוא נעשה קצת יותר גדול מהגוף הפיזי. יש מרחב של מודעות – סביב הגוף, כך שהיא גדולה יותר. ואנחנו מותחים את הבלון הזה של מודעות, מותחים את המודעות סביב המרחב שאנחנו קוראים לו גוף. אז כל הבועה הזו, הבלון הזה – מלא במודעות – בהירה, רגישה. להרגיש את המרקם של המרחב הזה, את הרטט שלו. איך זה מרגיש – כל המרחב הזה – כך שיש מודעות גלובלית של כל האזור הזה; כל הבועה הזו. למתוח את הגבולות של הבלון הזה. ואז רק להרגיש איך זה מרגיש – המרחב הזה. מהי האיכות? התחושה המוחשת? כאילו פותחים את הגוף את המודעות – לכל המרחב הזה של הגוף.

הבלון הזה ימשיך להתכווץ, שוב ושוב. זו נטייה טבעית. ואנחנו ממשיכים לפתוח אותו – כך שהוא יותר גדול מהגוף הפיזי, ואנחנו ממשיכים למלא אותו במודעות, כך שהמודעות חיה. איך המרחב הזה מרגיש?

הוא ימשיך להתכווץ, ואתם תמשיכו להרחיב, ולהרגיש את הרטט, את האיכות של המרחב הזה. בלי תביעה או לחץ; לתת לתשומת הלב להיות עדינה, למודעות לקבל את מה שקורה. להרגיש את הבלון הזה מלא במודעות. איך התחושה בתוכו? אז לפתוח את המרחב, למתוח אותו לרוחב הגוף. לתת למודעות למלא את המרחב.

כל הגוף כלול – בבת אחת. ידיים, רגליים, ראש – הכל בתוך הבלון הזה. רק להרגיש את המרקם שלו.  

לפתוח ולמתוח את המודעות. איך זה מרגיש? למה אתם שמים לב?   

אז אנחנו פחות מעוניינים בגוף האנטומי, ויותר בתחושה של כל המרחב הזה. האנרגיה של המרחב כולו. הרטט שלו.            

זה ימשך להתכווץ, ואתם ממשיכים למתוח את הבלון הזה.  

אולי בתוך הבלון הזה – יש אזורים שמרגישים אחרת אחד מהשני. לאפשר את כל זה. אולי אתם אפילו מודעים לציר המרכזי, בתוך הבועה הגדולה יותר, אבל בלי להתמקד בו כל כך. להרגיש, לשים לב – לאיך שזה. אולי כל המרחב מרגיש אחיד במרקם ובאיכות שלו.

שאלות ותשובות

איך זה היה?

(לא שומעים את השאלות, רק את התשובות שלו…)

ש:

ת: זה הגיוני שזה מרגיש פחות מפורט איכשהו. המודעות פה היא שונה מבתרגול הקודם – היא יותר פזורה, כללית, פחות מפורטת – וזה בעצם מאוד מועיל. אני לא יכול בדיוק למצוא לזה מילים, וזה ממש טוב.

ש:

ת: לחלק מהאנשים זה יהיה מאוד קל וטבעי, ולחלק קשה יותר. עם תרגול זה נעשה יותר ויותר קל. נחזור לזה.

עוד מישהו?

ש:

ת: אז איך לקרוא לזה? בועה, ספירה, ביצה? כדור אנרגיה?

מה שאנחנו עושים זה לשים לב באופן פתוח יותר. זה שדה שאני שם אליו לב, במקום נקודה. זה שדה שאני שם אליו לב.

ש:   

ת: כל הדברים האלו מאוד יצירתיים; אנחנו מגיבים באותו רגע למה שקורה. אם אני לא מגיב למה שקורה בתרגול – אני נתקע בקיר, או נרדם. אז – אני מגיב כך או כך, וזה נעשה משחקי, וזה נפלא. מאוד בקלות יכולה לעלות השאלה: ‘האם אני עושה את זה נכון?’ אבל אפשר במקום זה שתהיה תחושה: ‘אני מנסה דברים’. אז ניסית משהו, והיתה שם תגלית. אז לתת לעצמכם רשות לשחק ולנסות, זה יותר מבסדר. אז…

ש:

ת: זה הרגיש דומה למה שהרגשת בתרגול מטא. האם יש לזה מילים שאת יכולה לתת? אוקי, אז – נינוחות, מוגנות, רכות, חמימות. משהו כזה. נפלא. יציבות, ביטחון. זה מצוין. זה לעתים קרובות מה שקורה – כשאתה פותח את השדה כך, ומרגיש אותו – זה יותר נעים ממה שאנחנו נניח במבט ראשון. ומה שאת מתארת הוא מעניין: התודעה מרגישה את זה, אבל הולכת למקום אחר. אבל יש לה משהו טוב פה, אז זה עניין של לחזור, וליהנות מהמרחב הזה, מהתחושה הזו. לרחוץ בה. עם הזמן – התודעה מתרגלת לזה, וזה ממש משאב. להרגיש את זה כמה שאפשר, וזה נעשה מין מקום שבו התודעה שוהה, ולאחר זמן מה, לא כ”כ מעט – התודעה מתרגלת. להרגיש את זה, ליהנות מזה, ומשהו מתאחה כך.

ש:

ת: רוזאן אמרה – שבהתחלה היתה מין ‘ביצה’ כזו, ואז היא התחילה לגדול עוד יותר, יותר ויותר. אז אנחנו נגיע לזה עוד כמה ימים. עכשיו – הייתי מציע לשמוע לשמור את זה כאן, ולקבל את תחושת המשאב וההגנה שיש בזה. וכמו ג’וזף – יש אנשים שחשו שזה ממש מועיל, ויש – שזה ממש קשה. אנשים הם שונים בסגנונות תשומת הלב שלהם, וזה בסדר גמור. נכון לעכשיו – יש לנו את הציר המרכזי, ואת הבלון הזה – ואנחנו מפתחים את שניהם. בסופו של דבר הבועה הזו הופכת לממש משאב. לעתים קרובות אני עובד עם מישהו, ויש פחד בנוגע למשהו, לאיזה פצע עמוק מהעבר, וכשנפתחים לזה – יש תחושה ש’יש משאב’ ויש איזה כוח שם. זה יוצר תחושה יקרה של משאב, ואפשר לצלול אליו, לשאוב ממנו. וכך – לגשת למה שקשה, כי יש ‘מחסן’ של משהו יפה.

אז יש שני תרגולים – לבדוק: ‘מה קורה לאורך הציר המרכזי’, והשני – הבועה הזו. לפעמים – זה קורה שהבועה, באותו רגע – נותנת הקשר למה שקורה בציר המרכזי. אז אולי יש כאב לב, עצבות, והבועה עוטפת את זה, וממש עוזרת, כי יש משאב סביב הקשה. אבל תפתחו אותם בנפרד, ואולי לאט לאט הם ייפגשו. זה מרגיש בסדר?

אוקיי,

אז בהליכה – אותו דבר – איך זה מרגיש ללכת? אולי לבדוק את הציר המרכזי, אולי לעצור לשם כך. היו משחקיים וניסויים. או, לעתים – לעצור ולבדוק את הבועה הזו, או אפילו ללכת בתוכה. שחקו. דברים מסויימים יהיו לכם קלים יותר, ודברים יהיו קלים יותר או פחות בזמנים שונים.

:

עבודה עם הגוף הרגשי, הנחיות ראשונות

עבודה עם הגוף הרגשי – הנחיות ראשונות

ההנחיות האלו, הראשונות מבין סדרה של חמש הנחיות, שעוסקות בעבודה עם רגשות – ניתנו על ידי רוב ברבאה ביומו הראשון של הריטריט: the boundless heart. את כל ההנחיות אפשר למצוא בדף הריטריט בדהרמה-סיד: https://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

תחת השם: working with the emotional body.

בהנחיות האלו ישנן הנחיות עבודה, מדיטציה מונחית, ואז תוספת של הנחיות ומדיטציה נוספת.

יש מילה בסנסקריט ופאלי: צ’יטה. זה בד”כ מתורגם כ’תודעה’, אבל זה אומר גם: ‘לב’. כלומר – זה ‘לב ותודעה’, ואת זה אנחנו חוקרים. ואם אנחנו חושבים לרגע על הטווח העצום, כבני אדם, על הטווח מה שאנחנו יכולים להרגיש, מה שיכול לעבור דרכנו ולעלות עבורנו – הטווח הוא פשוט יוצא מהכלל. ענק. הגיוון של זה, העושר של זה. היכולת הזו של הלב האנושי. כל זה יכול להראות כ-מתנה אמיתית. ו – יכול להיות בעייתי, ללא ספק. אם אני עוד לא יודע איך לעבוד במיומנות עם הטווח הזה, זה יכול להיות בעייתי. אז זה תחום חקירה נרחב מאוד, ויש המון אפשרויות. אנחנו נכסה רק אזור אחד. אתחיל עם שאלה, בתור התחלה: מה אנחנו רוצים לעשות, מה היינו רוצים שיקרה – ביחס לרגשות שלנו? מה אנחנו רוצים מזה? זו שאלה חשובה: מה אנחנו מנסים לעשות פה? אנחנו נחזור לזה, אבל אפשר לומר כמה דברים כבר עכשיו: יש לנו את העושר הזה, את היכולת הזו. ואולי אני רוצה את המלאות של היישות שלי. אני רוצה גישה לזה, ולא רוצה להרגיש שאני מגביל את הלב שלי. רוצה לב פתוח, אם להשתמש בקלישאה. אני רוצה את היכולת הזו, וזה עושר ומשאב עמוק עבורי. וזה כולל רגשות יפים, חדווה, ואני רוצה להיות פתוח לשלום, לאהבה, ליופי. וגם – להיות יכול להפתח לכאב, ולכל מה שבין לבין. אז זה ממש לא המקרה – שאנחנו מנסים לא להרגיש. אנחנו לא בעסק הזה. וגם – אנחנו לא בעניין של להרגיש רק מה שאנחנו אוהבים. לפעמים, לימוד בודהיסטי מרגיש כאילו לשם זה הולך. האם באמת הייתם רוצים להיות חופשיים מתשוקה? זו שאלה מעניינת, אולי צריך לחזור לזה.

אז ארבעה דברים: 1. אני רוצה את הטווח הזה, זה חלק מהזכות הטבעית שלי כאדם – זה אחד הדברים שמאפשרים צבע, עומק, עושר, חיות. 2. אני רוצה להיות מסוגל ‘להיות עם’ הרגשות שבטווח הזה. 3. אני רוצה להיות מסוגל להתיר לדברים. כאשר דברים הם מסובכים, מבלבלים, אני רוצה שהדרך שבה אני רואה אותם – תוכל להתיר אותם, כאשר זה מתאים. 4. ביטחון. הוא מגיע מתוך שלושת הדברים: ביטחון שהולך וגובר ביחס לחיים הרגשיים שלי.

לפעמים אני פוגש אנשים שמתרגלים מדיטציה עשורים. ויש משהו בלב – שהם לא התקרבו אליו. יש איזה פחד מהאישיות. ויש לזה כל מיני השלכות על החיים, על איך הם במערכות יחסים, והתחושה שלהם לגבי עצמם, משום שאין את הביטחון הזה. זה דבר גדול – להרגיש בטוח בזה. זה מביא חוסר פחד. חוסר פחד ממה שעולה דרכי ועבורי בחיי.

בגלל הדרך בה אנחנו חיים – יש הרגל לא לפגוש את מה שעולה בחיי הרגש שלנו, לא להרגיש. תרבות של הסחות דעת. טלוויזיה, מדיה, אלכוהול. יש הרגל כזה, ויש לו השפעה ענקית. אבל אנחנו יכולים ללמוד להתקרב. אנחנו לומדים לשחות במים ה’רדודים’, ואז אפשר לשחות ב’עמוקים’.

מהו המגרש שלנו?

יש רגשות, ויש מצבי תודעה. רגש זה משהו כמו פחד, כעס, חדווה. משהו די חזק וברור. מצב תודעה זה דבר מעודן יותר. למשל – שעמום. זה לא ממש רגש. אלא – זה מצב של התודעה, של ההכרה. רוגע או עצבנות קלה – הם מעודנים. מצבי תודעה: האם התודעה חשה אנרגטית, או מדולדלת. רגשות, אפשר לומר – הם תת-סוג של מצבי תודעה. זה מובן?

אז אנחנו צריכים לכלול את כל זה בשדה של מה שאנחנו חוקרים. אם אני לא מודע למצבים המעודנים יותר, כמו למשל – האם התודעה מכווצת או מרווחת וכן הלאה – אם אני לא מודע לזה – אז התודעה מתחילה להגיב אליהם. ואז – זה הופך להיות המצע לרגשות מנופחים יותר, או לתגובתיות כלפי מישהו, או לקווי מחשבה שעולים. אז אני צריך להיות מודע ברמה המעודנת יותר. אבל – זה לא רק שאני רוצה להיות מודע שאי מרגיש כך או כך. למרות שזה הרבה, ולי לקח הרבה זמן להיות מודע – מה אני מרגיש, ולהבחין בין הרגשות. למשל – ההבדל בין להרגיש עצוב, ולהרגיש שאני שמשהו נוגע ללב. זה לא אותו דבר.

וזה גם לא רק שאני רוצה להיות מסוגל לחלוק, וגם – לא רק ‘להיות עם’. כי לפעמים ה-‘להיות עם’ – יכול ליצור בעיות. אנחנו רוצים להיות מסוגלים ‘להיות עם’ באופן מועיל, ולחקור: מהו המרקם של החוויה? מהם היחסים שיש לי עם החוויה? האם אני יכול לשחק עם זה? להביא פרספקטיבות, נקודות מבט על החוויה? מה ההקשר של החוויה? המשאבים שאני מביא? ההנחות שלי? כל זה ממש מכריע. וכל זה מביא הבנה של הרגשות. הלב והתודעה מבינים משהו. וכל זה עוזר ללב לגלות את מה שצריך להתגלות.

אז התרגול שנתחיל איתו הוא: להתכוונן ולהתמקד במצב התודעה שמופיע, דרך הגוף. אם אני אשאל: ‘איך אתם יודעים שאתם כועסים? או משועממים? מה אומר לכם? מה מרכיב את זה?’ זה די מעניין. לעתים קרובות מאוד, עם מצבי תודעה – הגוף מרגיש משהו. הוא רוטט בדרך כלשהי. אז יש חוויה גופנית. אולי יש מחשבות, קווי מחשבה הולכים עם רגשות מסוימים. מחשבות כועסות, או דיכאוניות – נובעות ומזינות מצבי תודעה מקבילים. יש את המרקם של התודעה. מכווץ, דחוס, או מרווח? אנרגטי ובהיר או עמום ומדוכא? המרקם של התודעה אומר משהו על מצב התודעה. התפיסות, פרספציות שיש לי כשאני במצב של כעס, דיכאון, או של אהבה – הדרך בה אני רואה את עצמי ואחרים – צבועה על ידי איך אני מרגיש, אז התפיסה מראה לי מה אני מרגיש. ולכל הדברים האלו – אני מגיב. אוהב או לא, מנסה לדחות או זה או לשמור על זה, ומה אני חושב על זה. תמיד יש זרם של כל הדברים האלו, שמתרחשים.

אז – האם האופן שבו אני ‘עם זה’ – עוזרת או לא? כי לפעמים יש תגובות ש-מהדקות את הקשרים. אני שונא את מה שקורה, מניח שזה אומר עלי משהו, רוצה שילך. ואז אני מגיב בדרך ש-שופכת שמן על המדורה.

דבר אחד, שאני רוצה להציג עכשיו – אנחנו שמים לב לרגש, וכאשר, ואם – יש לנו צרות עם רגש, כשאנחנו מרגישים overwhelmed ודברים מרגישים מסובכים, פירוש הדבר הוא: שהאנרגיה של הרגש היא גדולה מהאנרגיה של תשומת הלב. תשומת הלב והאנרגיה שלה טבעה בתוך הרגש. כשאני כועס יש הרבה אנרגיה. וגם דיכאון הוא מצב שנצורה בו הרבה אנרגיה, למרות שזה מרגיש הפוך. האנרגיה הולכת ל’ללכוד את זה בפנים’. ומנגד – תשומת הלב יכולה להיות עם מעט אנרגיה, או מאוד אנרגטית.

אפשר לחשוב על זה כמו הנדנדות בצורת מאזניים, שמיועדות לזוג ילדים: כשהאנרגיה של הרגש גדולה, וזו של תשומת הלב נמוכה – זו של הרגש תתגבר. אבל אם אני יכול להעלות את האנרגיה של תשומת הלב – היא תגבר על האנרגיה של הרגש, ותשנה את האיזון. אם לרגש יש יותר אנרגיה מתשומת הלב – אני שוקע. כאשר לתשומת הלב יש יותר כוח – אני במקום טוב, אני יכול לעבוד. ושם – קצת שלווה נכנסת למצב, קצת ביטחון, וקצת מתיקות סביב מה שקורה. ואז משהו יכול להעמיק, ותשומת הלב יכולה לפתוח דברים בצורה טובה. אבל אם זה הפוך – אז קשה לעבוד שם.

אנחנו, פה, מתמקדים כל הזמן ברגשות בגוף, ומשאירים שם את תשומת הלב. בואו נדבר על הגוף הזה קצת. בדרך כלל, כשיש רגש, יש השתקפות של הרגש הזה בגוף. כעס יביא לחץ וחום, פחד – פרפרים, חדווה או אהבה מרגישות אחרת. ברגש לא נעים, ככלל – התחושה הגופנית תהיה לא-נעימה. כשיש חדווה או אהבה – זו תחושה נעימה של הגוף. לפעמים אנחנו אפילו לא שמים לב. רגשות רבים, אני לא יודע אם שמתם לב – משתקפים בעיקר בציר המרכזי של הגוף. אנחנו מרגישים רגשות סביב הלב, בגרון, בפה, בבטן, לפעמים בראש. במקום כלשהו לאורך הציר הזה. אנחנו רוצים להתכוונן: מה נפתח, מה מביע עצמו שם, לאורך הציר הזה, לאיפה שתשומת הלב נמשכת. מה זה? איך זה מרגיש? האם אני יכול להיות קרוב לזה? לגעת בזה עם תשומת הלב? זה כאילו כפות הידיים פתוחות, האחד ליד השנייה, ומחזיקות בעדינות את האזור. אנחנו, עם תשומת הלב, מחזיקים את החוויה שעוברת. לא לוחצים, אלא מחזיקים. זו דרך אחת, ולא היחידה. אנחנו רק מתחילים שם – בגוף, כי זה הכי פשוט. לפעמים אנשים חושבים: זה רגש מאוד מורכב שקורה פה, והם קצת מפחדים להיות פשוטים, כדי לא לאבד את המשמעות והסיפור. אני חושב שזה מאוד חשוב, המשמעות שאנחנו נותנים לדברים, והם לנו. אל דאגה – אנחנו לא נאבד את המשמעויות, אנחנו יכולים לאפשר לתרגול הזה לפשט את מה שקורה. זו רמה פשוטה של הדבר המורכב שאנחנו קוראים לו רגש. ובגלל שזה פשוט, ותשומת הלב לזה היא פשוטה – אנחנו מתחילים משם.

זה גם לא יותר מורכב מתרגולים אחרים, פשוט קצת אחר. אז, בואו נתרגל יחד.

מדיטציה מונחית:

תנוחה נוחה – זקיפות ורוך. תנוחה של ערנות ופתיחות יחד.

להרגיש את הפנים, אם יש נוקשות – סביב העיניים, הפה, הלסת – ולהרגיע.

וגם את הצוואר והגרון,

הכתפיים,

הזרועות,

הגב עליון,

החזה – לתת לזה להיות, ולהרפות

הבטן תחתונה – לתת לה להיות נינוחה, להיתלות בחופשיות.

איך זה מרגיש – לשבת? מה החוויה של ישיבה?

תחושות המגע עם הכיסא, הכרית? התחושות הפשוטות.

לקבל את התחושה של המגע עם הרצפה.

כל הגוף יושב. ואתם חיים לחוויה של ישיבה.

אפשר לקחת כמה שאיפות, ולהיות עם הנשימה. כמה נשימות, אם זה מועיל.

ואם זה אפשרי להיות ערים ל-מה מצב הלב? מה מצב התודעה? מה הרגש, או המצב המנטלי?

מה קורה בגוף, אולי לאורך הציר המרכזי – מהי החוויה?

ולהתמקד – בגוף – בביטויים של המצב של הלב כרגע.

אפשר לעזוב את הנשימה, אם זה ההרגל שלכם, ורק לשים לב: אולי זה באזור הלב? אולי בבסיס הבטן? בבסיס הגוף? באגן? בראש? האם יש משהו קצת יותר מורגש שם – האם אפשר לתת לזה להיות?

האם אפשר לאפשר לזה להיות בדיוק כפי שזה ברגע הזה?

האם אפשר להתקרב עם תשומת הלב לשם, כך שתהיה אינטימיות עם החוויה? מה שהיא לא תהיה.

לאפשר, ולהתקרב, לגלות. הידיים פתוחות ומחזיקות; לאפשר ולגלות.

לשים לב להשתנות של החוויה, ולתת לה להשתנות, לתת לה לנוע דרך המופעים השונים שלה. לשים לב לאיכויות השונות, לחוויות השונות. אז – מהי החוויה בגוף לאורך הציר המרכזי, או איפשהו בו? מה אתם מרגישים, ברגע הזה? לראות אם אתם יכולים להתקרב לחוויה ברגע הזה, ולהישאר סביב מה שקורה. להתחבר ולאפשר. לדעת, להחזיק – בעניין.

היו סבלניים עם עצמכם. זה טבעי שהתודעה תנדוד, ואנחנו מחזירים אותה בחזרה.

אולי יש הרבה מחשבה, ויש תחושה שהתודעה מלאה בחשמל סטטי. לא בעיה בכלל. איך זה מרגיש בגוף? איך התזזית הזו, המחשבות – מרגישות בגוף? המחשבות הן לא בעיה. אולי זה בראש – כלחץ, או תזזית. לכלול את זה. להתכוונן – שוב ושוב.

תראו אם אתם יכולים לשחרר כל הנחה מוקדמת שאולי יש לכם על ‘מה אתם אמורים לחוות’ או להרגיש, או איך התחושות אמורות להיות. לגמרי פתוחים. אולי יש משהו מכווץ, לחוץ, כמו קשר. זה בסדר כמור – תנו לזה תשומת לב מגיבה, עדינה, מעוניינת. אולי במקום אחר מרגיש רך? אז – איך זה לחקור רך, ואת התחושה של זה, או פתוח? או קליל, או כבד? תחושה של בהירות, או חשיכה, או צבע אחר? אז שימו לב לזה, וחזרו לתחושה בגוף. כל דבר. מתכתיות. פאזיות, תחושה של חשמל סטאטי. תערובת של מר ומתוק. כל דבר. אולי יש חוויה של ‘כלום’ לא נמצא שם. איך זה מרגיש? האם אני יכול לשים לב לזה? אז כל מה שזה  זה בסדר, ראוי לעניין שלי, לתשומת הלב שלי.

הרחבה של ההנחיות

האם זה מרגיש הגיוני?

כשאנחנו עושים את זה, מאוד בקלות אנחנו מביאים ציפיות לא מודעות. אני מביט לשם, ומצפה לראות משהו ברור. מצפה שאני אכנס ואוכל לומר: הרגש הוא x, וזה בהיר, ואולי אני מצפה שזה יהיה יציב. יש לי חוויה יציבה של x, ואז אני מסמן וי, ומרגיש טוב. יכול להיות שזה יהיה כך. אבל ממש יכול להיות שלא. ואז אני יכול להרגיש מאוכזב: ‘זה היה אמור להיות בהיר, או יציב’. אבל מאוד סביר שזה לא יהיה בהיר. ובטח שלא יציב. אם אני אראה משהו, וזה ירגיש כמו משהו לא-ברור, עמום, ומשתנה – זה מושלם! אז – האם זה אפשרי לשחרר מהדרישה הזו או ההנחה הזו? אם היא שם. ולחקור את ה’גרעין’ של החוויה, ואז כל העניין נעשה חופשי יותר. זה מעניין – אני לא יודע אם שמתם לב, אבל אולי – שמתם לב לציפיה כלשהי? או לחץ, או תביעה או הנחה? אנחנו נדבר על זה עוד. כי זה שם, וזה מאוד חשוב, יש לזה השפעה ענקית. האם שמתם לב שכל החוויה השתנתה? לעתים רחוקות דברים נשארים אותו דבר. בכל חוויה יש גלים, וזה מאוד מועיל לנו. במקום לצפות שמשהו יהיה יציב, לדעת שיהיו גלים. גלים בחוויה, ואולי אני רוצה שזה יישאר אותו דבר, כדי שיהיה יציב ובהיר, אבל זה לא. גם כשמשהו אינטנסיבי – יש לו גלים. זה חשוב לנו, כי זה אחד הדברים שיוכלים לגרום לנו להרגיש בטוחים. אולי כשהייתם ילדים, בחוף הים, הגלים היו מגיעים, ואתה לא בטוח: ‘האם הגל הזה ייקח אותי?’ ואז אתה לומד – אני יכול לרכב על הגל הזה! הוא ייעלם, ואחד אחר יבוא. וזה אפילו כיף. המים באים, והולכים – עולים ויורדים. ואני לומד לבטוח, ולדעת שלא אטבע. יש רגשות שמרגישים כ”כ קשים, ואנחנו מרגישים שזה יותר מידי, וחלק מה-יתרון של לראות את השינוי – שזה הופך את הדברים ליותר ברי-ניהול.

אז בואו נתרגל עוד חמש דקות

אז שוב – להיכנס לתנוחה, ולהרגיש את עצמכם בגוף. להרגיש את הפתיחות של הגוף, ואת הרוגע שלו. במיוחד אם יש עייפות – הזקיפות יכולה להביא עירנות.

ואז לראות את כל זה כתנועה של טוב לב לעצמי וללב שלי. תנועה של טוב לב – להתחבר, בפנים – למה שקורה. מה קורה, מה מצב הלב עכשיו? מה מושך את תשומת הלב, אולי באופן שקט – בציר המרכזי? מקצה הראש ועד הבסיס. למה אני יכול להתכוונן? לשחרר את ההנחות המוקדמות, את התביעות, ולאפשר למה שנמצא שם. לראות אם זה אפשרי לגלות את זה קצת עם תשומת הלב, לגעת בזה עם תשומת הלב.

אז אם מה שקורה לא נעים – זה בסדר גמור, תנו לזה להיות כך. או אם מה שקורה לא ברור, ומעודן, וכמעט ולא קורה כלום – זה ממש בסדר. מאוד מועיל לשים לזה לב, לאיך שזה מרגיש. לגעת ולאפשר. תשומת לב כמו ידיים פתוחות, יחד.

לתת לזה להיות, להתקרב, להיעשות אינטימיים עם החוויה בגוף – שמשקפת ומביעה את מצב הלב, המיינד, ההכרה – עכשיו.

להתחבר, ככל שניתן, להיות מעוניינים.

סיכום

לחלקכם זה יהיה חדש, לחלקכם מוכר. אנחנו רק מתחילים לחקור, להיות במגע, ככל שניתן – בלי הנחות מוקדמות, ולהכיר את החוויה, ולהתכוונן, להתמקד. מה קורה כאשר אנחנו עושים את זה? מה שאמרתי על היחסים בין האנרגיה של תשומת הלב ושל הרגש. דרך אחרת לומר את זה (זה עניין די משמעותי): כשיש רגש קשה – אנחנו מרגישים שאנחנו ‘בו’, שהוא קורה לנו, ואנחנו מביטים בדברים מתוכו. בתרגול כזה – הרגש – נעשה מושא, אובייקט – של התודעה. בגלל שאנחנו מוצאים משהו להתמקד בו – אנחנו רואים אותו כדבר ‘במודעות’. וזה עושה הבדל עצום. למה? כי המודעות ‘גדולה יותר’ מזה, כי אני רואה את זה כאובייקט. ועם זה אני לא שוקע, לא מוצף ברגשות.

נעשה גם מדיטציה בהליכה בקורס הזה, וגם ההנחיות למדיטציה יתווספו. אבל נכון לעכשיו – אני מבקש שתמצאו מסלול, ולכו בין שתי נקודות. ולהרגיש – כאובייקט להיום – איך זה מרגיש ללכת? בהתחלה – איך זה מרגיש לעמוד? החוויה ברגליים, בכל הגוף? ואפשר ללכת בכל קצב שמרגיש מועיל, ואיך זה מרגיש ללכת? אולי להרחיב את המודעות לכל הגוף. בסוף צד אחד – עוצרים, לכמה זמן שרוצים, מסתובבים; מרגישים איך זה מרגיש, והולכים בחזרה. ובנוסף לזה – אם אתם רוצים להכניס את מה שעשינו עכשיו, בישיבה – תרגישו חופשיים. אז הולכים, או עומדים – ונותנים תשומת לב לציר המרכזי, ומגלים את זה – את הציר המרכזי, את תחושת הרגש בגוף. זה מרגיש בסדר?  

בבית ביקום

רוב ברבאה: בבית ביקום

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו השלישי של ריטריט בנושא עבודה עם רגשות, בשנת 2011. את השיחות מהריטריט כולו אפשר לשמוע בקישור הזה:http://www.dharmaseed.org/retreats/1466/

במשך מאה או מאה חמישים שנים, אני לא בטוח בזמנים המדויקים – אבל מזה מאה או מאה וחמישים שנים – ישנו זרם של הוגים בחברה המערבית שהתבוננו בניכור שמזדחל ומתפלש לאופן בו אנו חשים, וחלקם גם העלו רעיונות שאולי יצרו את הניכור הזה. אז אם חושבים על מרקס, והמבט שלו על הניכור מהעבודה, והתחושה שהיתה לנו בחברה – של להיות מחוברים לעבודה שלנו, למה שהיא היתה, ולפירות עבודתנו – אז עם המהפכה התעשייתית קרתה ההפרדה הזו. פרויד, וכל התחושה שיש לנו קיום של קצה קרחון בקודקוד של תת – מודע שאנחנו לא יכולים לדעת ישירות, שהוא הרבה יותר גדול מההכרה של האגו, ובהשקפה שלו – זה מאיים. ניכור מעבודה, וניכור מעצמנו – מהעומק של עצמנו. ההיעלמות, בחברות מערביות רבות של האמונות הדתיות המובנות מאליהן – שהיו כל כך נפוצות – כולם האמינו באלוהים – וזה נעלם. והפילוספיות האקזיסטנציאליסטיות – לגבי עד כמה אנחנו נפרדים האחד מהשני. יש את כל הניכור הזה. ובמובן מסוים – יש מידה של ניכור שאנחנו מתמודדים איתו, כאנשים בחברה בת ימינו, וחלק מהאנשים מרגישים את זה באופן כואב מאוד ויכולים להבין מאיפה זה מגיע, וחלק חווים את זה באופן כואב מאוד ולא מזהים את המקור של זה. יש לי כמה וכמה חברים שיש להם תחושה עמוקה של אי השתייכות ליקום. תחושה שאיכשהו – הקיום שלי הוא טעות. שזה לא נכון שאני כאן. זו תחושה קיומית עמוקה של טעות – בלב הישות. כואב מאוד. אז זה יכול לנוע על טווח – משם ועד מידה כלשהי של ניכור. ומה שאני רוצה לדבר עליו הלילה הוא – האם זה אפשרי, ואם כן – איך – אנחנו יכולים להתאמן בתחושה של ‘להיות בבית’ באופן עמוק בעולם הזה. באופן עמוק בבית, שייכים. איך אנחנו עשויים לעשות את זה? כי – בית פיזי, אפילו בית מאוד חביב, לא יעשה את זה במובן הקיומי העמוק. אולי ישנן הלבנים והקירות האלו, וישנה תחושת הביטחון שבזה – אבל במובנים של תחושה עמוקה של ‘להיות בבית’, שייכות עמוקה ויסודית שמרווה את הישות – זה לא מספיק. מה שאני רוצה להכנס אליו הערב הוא אחד מהדברים האלו שכשמתחילים לחקור אותו מבינים שזה בעצם עניין די מסובך. יש חלקים שונים, פנים שונים, ואני רוצה להיכנס לחלק מהדברים. אני לא יכול להכנס לכל זה לעומק, אבל לחלק כן. אז בואו נתחיל.

מה צריך, מה מעורב בזה שאני ארגיש בבית בעולם? באמת בבית, באופן עמוק? ובכן, באופן ראשוני – אני צריך להרגיש בבית עם עצמי. ואפשר לומר בבירור – שחלק מהתרגולים שאנחנו עושים מכוונים לשם ותורמים לתחושה הזו. אז הבודהא (ויכול להיות שכריס עוד יגיע לזה כשהוא ידבר בהמשך) הבודהא מדבר על ארבעת יסודות המודעות: גוף, הרגשות, מיינד, וכן הלאה – ואלו מימדים של הקיום שלנו שבהם אנחנו יכולים בקלות להרגיש ניכור, אי חיבור. אז – לכוון את תשומת הלב בכוונה לרפא את הקשר הזה – כך שנרגיש שאנחנו בבית עם עצמנו. כמו שכריס אמר אתמול, ואמרנו פעמים רבות במהלך הריטריט – מהם היחסים בינך לבין מה שמתרחש? מהם היחסים? ומהם היחסים שלך עם החוויה הזו – של כאב לב, של חדווה, של כאב בברך, של המחשבות שעוברות? מה היחסים האלו מולידים? אם אני סולד מזה, או מנסה להיתלות בזה – מה התוצאה של זה, בהקשר של הערב, מבחינת ניכור או תחושה של ‘להיות בבית’? וכך גם לגבי השקפה – אם יש לי השקפה מסוימת כלפי דברים על פיה אני מסיק ומניח דברים מסוימים לגבי תוצאותיהם של דברים – כמה בקלות ההשקפה הזו תומכת בניכור. אז – התרגול הזה שהתחלנו איתו – של הזרם של רגשות ומצבים מנטליים – תומך באפשרות להיות יותר ויותר ברווחה עם מה שעובר דרך הישות, דרך הלב – הדברים והחוויות שעוברות. ואנחנו נעים, בהדרגה, לכיוון של ביטחון שם. בניגוד למה שפרויד מצביע אליו, אנחנו הולכים לקראת תחושה של אי פחד ממה שעולה. אולי אני לא ‘יושב על הר געש’, אבל גם אם אני כן – אם הוא מתפרץ, אני יודע שאני יכול לעבוד דרך זה. כי עבדתי דרך התרגולים האלו, ואני מבין איך היחסים משפיעים על דברים, ומשחק עם זה. כך שאני כבר לא מפחד ממה שעולה. לפעמים מצב מסוים יכול להוליד רגש חדש, או מידע כלשהו על עצמי, העבר שלי, או על המצב העולמי – ואני לא מפחד מזה; יש שם ביטחון. זה חלק ענק מהיכולת לנוח, לנשום לעומק, להשתקע בחיים: שום דבר ממה שיעלה, רגשית – לא צריך להפחיד אותי. אז אנחנו נעים בהדרגה לקראת זה.

אנחנו עושים הרבה עבודה כלפי התהליך שלנו, ואנחנו גם לא צריכים להפחית בערכם של אחרים בתהליך הזה. חברים, תרפיסטים, מורים – האנשים האלו, בתוך היחסים – יכולים לבנות משהו יפה מאוד, שתורם ליכולת שלנו להחזיק חוויה, רגש, ואת החיים שלנו – בתחושה של שייכות. חבר, מורה, תרפיסט – מאפשר בנייה משותפת של שדה של אמון, וכך – חלקים של הישות שלנו שהיו נחבאים, או שיש סביבם בושה, ואנחנו לא רוצים להביט להם – אנחנו יכולים להוציא את זה לאור, בשדה של קבלה, אהבה וחמלה – ולהביט בזה ביחד. לתמוך בתחושה של קבלה לכל זה, ולקבלה יש הרבה במשותף עם להרגיש נאהבים. זה דורש אומץ – לתת לעצמך להיות פתוח לאדם אחר, בעיקר עם החלקים שמרגישים פגועים, מבוישים. יש שם פגיעות, וזה דורש משהו כדי שיהיה אפשר להציג את זה, ויכול להיות שהיחד הזה, והשותפות הזו היא בדרך לעצמאות, בדרך ליכולת לעשות את זה לעצמך. להיות עצמאי במובן זה. אם אתם זוכרים את השאלה ששאלתית בתחילת הקורס – מה אנחנו רוצים מהעבודה עם הרגשות שלנו? אז יש שני דברים: אחד – לחלוק בהם, באופן חופשי וכנה, ביחסים ומרחבים בהם זה מרגיש בטוח. ושני – אני רוצה, בנקודה מסויימת – להיות עצמאי מאחרים במובן הזה. לא שאני לא יכול לחלוק, אם אני רוצה, אבל שאני גם יכול להביט פנימה ולהחזיק את הדבר הזה – היפה כמו הקשה, ולהתייחס אליו בדרך מרפאת. אז יש שני פנים – אחרים ועצמי. לפעמים (ואני יודע שחלקכם עובדים כמטפלים) יש חלק מאוד מרכזי ביחסים, ולפעמים גם ביחסי מורה-תלמיד… אנחנו מדברים עם מישהו על שהות בגאיה -האוס, והם צריכים לשמוע את המסר: ‘זה ממש בסדר להיות כאן’; ‘אתה ממש מוזמן לכאן’. ואין שום דבר שאתה יכול לטעות בו – מבחינת מה שאתה אומר או עושה – שיוביל לכך שאני אדחה אותך. והפגיעה שיש סביב זה יכולה להיות כל כך חזקה ומצולקת שלוקח זמן שהמסר הזה יחדור את רקמת הצלקת; אבל לאט לאט – הישות עוברת מבעד למשוכה של ‘האם זה בסדר?’ ‘האם זה בסדר להופיע?’. זה דבר יפה שאנחנו יכולים לתת למישהו אחר – המסר של ‘זה בסדר. אתה יכול להיות אתה’. ובהדרגה הם יכולים לראות – אני לא אדחה, וזה מרגיש בטוח יותר, ואז אפשר ללמוד את הפחד מדחיה, וכל תחושת האיום יכולה לשקוט, ותחושת ‘בסדר’ צומחת. זה דבר יפה שיכול לצמוח בין שני אנשים או יותר. וכמובן – זה חלק ממה שאנחנו קוראים לו סאנגהה, קהילה, ידידות רוחנית. וזה קיים בהווה, עכשיו, אני ואחרים. וזה קיים גם בעבר וגם בעתיד. אז חתכנו את העבר והעתיד בתרגול של אתמול, אבל אנחנו יכולים להשתמש בהם. אז: כמה אנשים, לאורך השנים – ישבו באולם הזה, וישבו בסבלנות ושקדנות – עובדים עם מה שקשה ומטפחים את מה שיפה, ואנחנו באים לכאן, ונעים לזרם הזה, נכנסים לזרם של העבר הזה – וזה ממש מועיל להכיר בזה, ולהרגיש נתמך ונישא בזרם הזה. כל כך מועיל. גאיה האוס נכנסה לבניין ב1996, וזה לא כל כך מזמן, אבל היו פה הרבה מאוד אנשים. ומה אם אנחנו הולכים עוד אחורה – כמה עשורים, מאות שנים, אלפים – אנשים עשו את התרגולים האלו – עם הקדשה, דרך קושי, עם השראה – ואנחנו חלק מהזרם הזה, ומוליכים את התרגול עבור דורות העתיד. ויש פנטזיה כלשהי, כי אני לא יודע מי היה פה, ולא יודע מי יבוא, אבל יש לי סיפורים על המורים שלי, ועל המורים של המורים שלי, וכל זה. והפנטזיה הזו מאוד מועילה, מאוד מזינה – פנטזיה על עבר ועתיד שמה אותי בנקודה הזו בזמן – עם תחושת כיוון.

PAGE_BREAK: PageBreak

ויש – להיות בבית עם התודעה החושבת, שזה משהו שנגענו בו – מתוך תובנה, אנחנו יכולים להגיע למקום שבו מחשבות הן לא בעיה, שהתודעה החושבת היא לא בעיה. תודעה, מטיבעה מולידה מחשבות – זה מה שתודעה עושה, כפי שעץ, אם הוא בריא – מוציא עלים. זה הטבע של העץ, וזה הטבע של התודעה. אז אני יכול לנסות להחליט שזה לא צריך להיות הטבע של הדבר, אבל הוא יעשה את זה בכל זאת. או שאני יכול להתעצבן על זה שחלק מהעלים יפים וחלק לא, שחלק מהמחשבות יפות וחלק מכוערות, אבל – זה הטבע; זה הטבע של הדברים. אם אני מאמין למחשבות – אז מקשה על הפוטנציאל של ‘להיות בבית’ עם דברים, ואם אני מזדהה עם מחשבות, ומרגיש שרק כי היתה לי מחשבה שיפוטית או מכוערת זה אומר עלי משהו – אז קשה מאוד להרגיש בבית. אבל אני יכול, לאורך זמן – לפתוח ולמצוא מערכת יחסים עם התודעה החושבת שבה זו פשוט לא בעיה שיש חשיבה. זו לא בעיה שיש מחשבה מכוערת, או כזו שלא הייתי גאה בה. זו לא בעיה. אני נע לכיוון בו אני מרגיש בבית בתודעה. המיינד הופך להיות קצת כמו מגרש משחקים.

ויש את הגוף, ואיך זה להיות ממש בגוף, ולא מנוכר לתחושה גופנית ולאיך שהגוף הוא – הכאבים, האופן בו דברים מופיעים, ולהיות בסדר, באופן עמוק, עם איך הגוף הוא. זה קשה, זה מסע לא קל. לבודהא יש משפט בו הוא משתמש כלפי יסודות המודעות, שהגוף הוא הראשון שבהם: האם אתם יכולים ‘לראות את הגוף כגוף’? למה הוא מתכוון? חלקית, הוא מתכוון ל – במקום להשוות את האופן בו הגוף הזה נראה, או את הבריאות שלו וכן הלאה, אם הוא יפה או מכוער – למדוד ולהשוות עם גופים אחרים ממגזינים נוצצים, במקום ההשוואה הזו שאנחנו עושים בדרך כלל ביחס לגוף – האם אני יכול לראות אותו כגוף, להתייחס לדברים בלי העצמי המשווה. זה עושה הבדל ענק. כשהגוף מזדקן – זה לא קל להיות בסדר עם זה.

חלק מהעניין של להיות עם הגוף – זה לראות שהגוף הוא חלק מהטבע, במובן יסודי כלשהו. הגוף הוא חלק מהטבע, והוא לא מנותק מטבע – כל זה בא מטבע, ואנחנו נחזור לשם, בוודאות. מישהי בריטריט אחד סיפרה על תרגול יפה שהיא היתה עושה בבוקר: היא היתה קמה מוקדם מאוד, יוצאת החוצה – ומשתחווה עמוקות לחמשת האלמנטים, שמופיעים גם הם בדרשה על תשומת הלב. הגוף מורכב מאלמנט האדמה, אלמנט האש, המים, האוויר והמרחב. זו שיטת חשיבה ארכאית, שגם אומרת – שזה שייך לטבע. היא היתה יוצאת עם הזריחה, ומשתחווה לאלמנטים, בידיעה – שזה לא נפרד ממנה. אדמה שם – זהה לאדמה פה; מים שם – זהים למים פה, לדמעות, לשתן, לדם; החום שם – זהה לחום פה; האוויר שנע שם הוא אותו אוויר שפה; חלל וחלל. להביא את הלב, בהתמסרות – לתרגול תובנה. והלבביות הזו יכולה להעמיק את התובנה, ולאפשר לעצמנו להרגיש בבית. האלמנטים האלו חוזרים לטבע כשהגוף מת, ונולדים גופים חדשים. חיות אוכלות, ומחזירות לטבע, ואין שם הפרדה.

אז כל זה, באופן טבעי – מוביל לאופן נוסף של ‘להיות בבית’ ולאי ניכור. להיות בבית עם כדור הארץ. הבודהא לקח את זה כמובן מאליו: הוא נולד מתחת לעץ, הגיע להארה תחת עץ, ומת תחת שני עצים. הוא חי את רוב חייו בחוץ, ביער. אז הוא לקח את זה כמובן מאליו, אבל לנו קשה לעשות את זה בימינו. הנסיך צ’ארלס דיבר על עידן הנאורות, והוא אמר – שדרך התיעוש, יחד עם כל הדברים שהוא נותן לנו – העידן נהיה עידן הנוחות. אנחנו הולכים על הקו הזה של נוחות, ואם אנחנו מדברים על ערכים – זה נהיה ערך שאנחנו מחוברים אליו, ואולי אפילו לא באופן מודע. עידן הנוחות הופך להיות עידן הניתוק, מאוד בקלות. יש אמרה יפה משיר של מיי סארטי – ‘הנה כוס מים מהבאר שלי, טעמם של סלעים, שורש, אדמה וגשם. זה המיטב שיש לי. הכישוף היחיד שלי, והוא קר, וטוב משמפניה’. כשאנחנו מדברים על קשר לאדמה, והאדמה כבית שלנו, וזה לא אומר שכולם צריכים לחיות חיים כפריים או חקלאיים או משהו כזה, שמתאימים לחלק מהאנשים, ולאחרים לא. אז – זה לא עידוד לזה דווקא. כשהאסטרונאוטים במשימת אפולו הגיחו מהאטמוספירה וראו את כדור הארץ – תכשיט צבעוני באמצע הרבה מאוד כלום, אז הם חזרו, לעתים קרובות – עם איזו התמרה רוחנית עמוקה מתוך הראייה הזו. חלק מהם טסו סביב הצד החשוך של הירח, וראו – אין שם הרבה, בשכונה שלנו ביקום. אחד מהם אמר ש: ‘זו דרך ארוכה מאוד למקור המים הבא’. זה מה שיש. אז – האם אנחנו דואגים לבית שלנו? כמו שאני לא משתין על השטיח בבית שלי – האם אני דואג לבית הזה? יש איזו אישה, ואני לא בטוח אם היא היתה עיתונאים או אמנית, אני לא ממש בטוח, והיא סיפרה לי (זה סיפור קצת מוזר) היא סיפרה שישנם אגמים ענקיים, שבהם מטמינים את הפסולת הרדיואקטיבית מניסויים גרעיניים, והם כל כך גדולים, והם זורחים בגלל הפסולת הרדיואקטיבית, כך שאפשר לראות אותם מהרזולוציה הכי רחוקה של גוגל-מפות. פסולת רדיואקטיבית זרחנית – מאוד רעילה, והם פשוט משאירים את זה שם, כי אף אחד לא יודע מה לעשות עם זה. זה זורח, ואז שחפים מגיעים, והם נוחתים שם, והם אוהבים את זה כי זה חמים, ומחמם להם את הבטן, ואז הם עפים למקומות אחרים ולוקחים איתם את הפסולת, לא חשבו שזה יקרה כשטמנו שם את הפסולת. אז שכרו רובאים – שירו בשחפים. ואתה חייב לחשוב – כמה מנותק אתה צריך להיות כדי לעשות את זה? אז דיברנו על זה, ואני לא רוצה להישאר שם יותר מידי – הצרכנות והאינדיווידואליזם, והחשיבה שבבסיס כל זה – איך זה משפיע על התחושה של כדור הארץ כבית? איך אני נע דרך החיים? אנחנו נוסעים הרבה בחיים האלו, הרבה יותר מאבותינו, ואפשר לנוע כתייר – ולצרוך חוויות, ואז דברים כמו מה שהנסיך צ’ארלס אמר – נוחות הופכת להיות ערך כל כך גבוה בחיים. אבל התיעדוף הזה, של נוחות – יוביל לחוסר-בית עמוק. זה לא יכול שלא להוביל לשם.

פיטר אואן ג’ונס, מתוך הסיפור יוצא הדופן של העלייה לרגל שלו אומר – ‘עכשיו אני מרגיש שעם כל מלון חדש שאנחנו בונים אנחנו מפסידים עוד טיפה מהחלב של טוב הלב האנושי. הרעיון של יוקרה, של הכמיהה להיות עטופים בנוחות – הפך לכל כך מזיק לאנושיות שלנו. השהו מבט ארוך ועמוק על היוקרה – זה דבר קר, כל כך קר. הקווים הארוכים של הארמונות חסרי האהבה האלו, שפזורים על החופים היפים ביותר בעולם’. כמה זה שונה – לנוע דרך החיים כעולה לרגל. איך זה לנוע דרך החיים כעולה לרגל? הוא רוצה משהו אחר לגמרי מתייר. משהו אחר מתועדף, הכוונות שונות, ומתוך זה – כוונות וערכים, החוויה חייבת להיות שונה. הכוונות והערכים הם שמולידים את חוויית החיים שלי. כשאני מחפש את זה – נוחות, יוקרה, תענוג – אולי אני אקבל את מה שאני רוצה, אבל אני אקבל עוד הרבה דברים יחד עם זה. אני אולי אקבל את זה, אבל הרבה דברים אחרים יכנסו, שלא עלו על דעתי, במובן של איך אני מרגיש, ואילו חוויות יש לי. אם יש לי ערכים אחרים – אני יכול לקצור משהו הרבה יותר יפה. אז צרכנות, אינדיווידואליזם – משפיעים על איך אנחנו מרגישים במובן של הבית הגדול יותר שלנו.

ויש חלק מורכב יותר – מה האפקט של זה על השקפת העצמי של אנשים? מה האפקט של הערכים האלו על השקפת העצמי של אנשים? דיברנו, לפני כמה לילות – על האובדן של תחושת המאמץ המשותף בחברה. החברה מפוררת, ואנחנו לא ממש חולקים תחושה של כיוון שאנחנו חולקים יחד, ותומכים במשהו ביחד. צרכנות ואינדיווידואליזם הולכים בכיוון של: ‘מה אני יכול לקבל?’. מרדף יחידני, וכל הערכים שהולכים עם זה. כשיש אינדיווידואליזם, כשיש אמונה ביחיד כדבר החשוב, הדומיננטי, ומרכז של כל הפסיכה סביב זה – זה מביא הרבה השפעות.

עם האינדיוווידואליזם – יש צורך לבטא זהות עצמית. איך אתה יודע שאני אינדיווידואל? משום שאני מבטא זהות עצמית ייחודית. ואחת הדרכים בהן אנחנו עושים את זה, וזו אחת הסיבות בגללן כל כך קשה לעצור את כדור השלג של שינויי האקלים – שמאוד קשה לעצור צרכנות, כי אנשים קונים דברים, כי זה מה שמבטא את הזהות שלהם. אנשים יהיו מאוד מסוייגים… – זה לא רק התענוג ותאוות בצע שבצרכנות, אלא – המכונית שאני נוהג בה, הבגדים שאני לובש, הטלפון שיש לי – אנשים מרגישים שזה אומר עליהם משהו, כאנשים. אז זו דרך אחת לבטא אינדיווידואליות. ואז באה הדהרמה, וזה ממש קל לומר – שמה שכולם צריכים לעשות זה להרפות מהצורך בזהות. שמענו, אם הייתם בחוגים האלו מספיק זמן – שהעצמי הוא אשליה, שהוא בעיה וכן הלאה, ולכן – הרפה מהצורך בזהות, והצורך לבטא אותה – זה ‘עשיית עצמי’, אגו, אשליה. אני תוהה אם זה לא פשוט מידי, ולא באמת יעבוד בימינו. כל דבר שאני אומר ועושה הוא, במובן מסויים – הצהרה של במה אני מאמין. אז אני יכול להחליט לא להתעסק בכלל באיך שאני מתלבש, ואישית אני דווקא מנסה, למרות שאולי זה לא נראה ככה. באמת שאני מנסה! אבל אם אני לא, אם הייתי סוג האדם שלא היה אכפת לו בכלל – זו עדיין הצהרה. אם הייתי נזיר – אני לובש משהו, וגם זה מצהיר משהו על האמונה האינדיווידואלית שלי. זה משהו שאי אפשר להמנע ממנו בימים אלו. ואני תוהה – אם אנחנו לא צריכים, כדבר מאוד בריא – לבטא את עצמנו. במקום לומר – שזו רק אשליה – אנחנו צריכים לבטא את עצמנו. אם אני מבטא את עצמי יותר – אני ארגיש יותר בבית בעולם. אם אני עוצר את הביטוי שלי, זה בדרך כלל, היום – משום שאני מסיג את כוח החיים שלי, את הליבידו שלי מהעולם, וזה בא, בדרך כלל, מתוך פחד. וזה מוביל לדיכאון מאוד לא מועיל, וליותר ניכור. אז זה מורכב. שאלת הזהות בימינו היא לא שאלה פשוטה. האם אנחנו צריכים לבטא זהות, ומה זו זהות בכלל? אני חושב שזה הגיע לנקודה היום, שבה אנחנו לא צריכים לנסות למגר את האינדיווידואליזם. אין סיכוי, זה לא יקרה. פסיכולוגית – ההבנה שלנו נעה למקום אחר, היא כל כך שונה עכשיו מבימי הבודהא; תרבותית – זה כל כך מוטמע, ואי אפשר להימלט מתחושה של אינדיווידואליות במובנים מסוימים. אז אולי – אינדיווידואליזם יכול להיות טוב? במקום לומר שאנחנו לגמרי בברדק נורא מזה, יש בזה משהו טוב, ובמקום להיפטר מזה – אנחנו יכולים להיפתח לזה בדרך אחרת. זה קצת לא הוגן מצידי לומר את זה בשיחה הזו, כי צריך לומר הרבה יותר. אולי – אנחנו תופסים אינדיווידואליזם באופן הלא-נכון. אם אנחנו קוראים את דברי הבודהא בקנון הפלי, את מילותיו המקוריות מלפני 2500 שנה, אפשר לראות שאין שם את אותן בעיות שעולות מתוך תחושת העצמי בת-ימינו. אף אחד לא מסתובב ומדבר עם הבודהא על זה שהוא שונא את עצמו, או לא עומד בציפיות של עצמו, או שיש את זה ואת זה שהם לא אוהבים באישיות שלהם. השיחה הזו נעדרת לחלוטין. כל התחושה של אישיות, ומידת המורכבות של התחושה לגביה היא במידה רבה חלק מהתרבות המודרנית, שהגיעה מהחשיבה הפסיכולוגית ומכל מיני דברים אחרים בחברה המודרנית. אנחנו במקום אחר מבחינת המורכבויות של העצמי. כשאנחנו מדברים על הריקות של העצמי והפטרות ממנו – אנחנו, במובנים רבים… יש הרבה רמות ללימוד הזה, אבל ברמה מסוימת – אנחנו מתמודדים עם רמה שלא ממש התקיימה, כאשר הבודהא לימד. זה עניין מעניין. בימינו – אנחנו נוטים להאמין, ואנחנו מזינים את זה האחד בשני – אנחנו מאמינים בעצמי של האישיות. אישיות לכידה, לי יש אישיות כזו, ולמישל אישיות כזו, ול-יוהא יש כזו. זה מי שאני, וזה מי שהוא. ובקלות מאוד, עם האמונה באישיות האחת הזו – אולי לא ממש מבריק, או קצת משעמם, או כאלה – אלו עצמיים של אישיות, וזה נעשה מאוד חשוב בתרבות האינדיווידואלית שלנו, אז איך שאנחנו חושבים על העצמי, וכשיש לנו אישיות אחת – זה מאוד בקלות הופך למשהו שמודדים אותו. אז – ‘האם אני טוב מספיק?’; ‘האם אני מבריק מספיק?’; האם אני יפה, או מכוער?’; כל כך הרבה דגש על המדידה של העצמי הזה. אתם מבינים על מה אני מדבר? השוואה ותחרות. והרמה הזו של הסבל שנובע מהעצמי, שאנחנו סופגים בחברה שלנו בגלל התחושה של העצמי שיש לנו, זה לא ממש היה קיים. אז יש לנו בעיות שבאות מתוך התחושה של אישיות אחת, ומתוך המדידה שלה מול אחרים, ומתוך כך – הרבה מאוד חרדה חברתית מגיעה. דיברנו על זה היום בשתי הקבוצות. כמה רווחת, איזו מגיפה זו בחברה שלנו – הדאגה הזו, החרדה – מה חושבים עלי? האם אני בסדר? האם אני טוב מספיק? זה כל כך כואב, וכל כך נפוץ, ומתפשט, כמו סרטן, לכל מערכות היחסים – עם עצמנו ועם אחרים. וכשזה שם – חרדה חברתית, דאגה מ-איך חושבים עלי – איך אני יכול להרגיש בבית? איך אני יכול להרגיש בבית אם הנוכחות של אחרים מאיימת עלי? אני לא יכול להרגיש שאני מיושב, שייך ונינוח. אז יש את המדידה סביב האישיות האחת הזו.

וגם – זו סוג של אשליה, שיש לי אישיות אחת, וגם – בחיפוש הזהות – אנחנו מנסים למצק את הדבר הזה, שהוא בעצם אמונה, על ידי זה שאנחנו ממצקים את הזהות שלו.

אז אנחנו נעים הרבה בימים אלו. אני חייתי בארצות הברית שנים רבות, והרבה מחברי נעו הרבה בחיים, ולעתים קרובות לא חיים איפה שנולדו; ועם הפירוק של החברה, שדיברנו עליו, יכול להיות, שאנחנו לא צריכים להרפות מכל זהות, בהכרח, אלא לשאול – איפה אני מחפש אחר זהות? איפה, ואיך – אני מחפש זהות? ואיך אני מבטא זהות? ושוב, שאלת הזהב – האם החיפוש אחר זהות, והביטוי שלה – מועילים לעצמי ולעולם, או לא? אז חלקית, אני תוהה אם – ‘בבית עם האישיות’ – האם אני יכול להיות ‘בבית עם האישיות שלי’? ואולי – לחשוב עליה כריבוי יכול להוריד לחץ מכל העניין. ‘בבית עם אישיויות’. ישנם הרבה ‘אנשים’ ש’גרים’ פה. אני לא רק אחד. יש הרבה שגרים פה. וזה פותח את כל העניין, ומוריד הרבה לחץ. אני פחות קונה את העניין של אישיות אחת שאותה מודדים. יש פה הרבה עצמיים. פחות לחץ למדוד ולהתאים, לקנות את הזהות שלי, ולגרום לה להרגיש אמיתית, ולהיות טובה יותר מאחרות.

אז אם נמשיך עוד – לתחושת העצמי. ולרעיון של ‘להיות בבית עם העצמי’, מה עם תחושת הקיום עצמה? מבחינה קיומית – מה זה אומר – ‘להרגיש בבית בקיום?’ בתחושת הקיום? אז – איפה שיש חיים, יש מוות. וזה עניין גדול מלהרגיש בבית, קיומית – להרהר במוות, ללמוד איך להרהר במוות שלנו ובמותם של אחרים. אם אני לא מתקרב לזה, תמיד יש מתח בחיי של – לנסות להימנע מהידע הזה, להעמיד פנים שהוא לא קיים, או להתעלם ממנו. זה די חשוב – להפתח לעובדה החשובה ביותר בקיום שלי, שהיא – שאני עומד למות. איכשהו – להפתח לזה באופן שמאפשר תחושת ביתיות ושייכות. וזה מעניין, כי אם אתם קוראים סופרים קיומיים, ההנחה היא שאתה לא יכול להרגיש בבית בקיום שאתה תחלוף ממנו. יש פיזיקאי בשם בריאן גרין, שכתב ספר מאוד טוב שנקרא ‘המרקם של הקיום’, והוא מתחיל אותו מלומר שכילד הוא מצא ספר של אלבר קאמי בספריה של אבא שלו, ופתח אותו – ובעמוד הראשון, משהו כמו: ‘השאלה הפילוסופית היחידה היא שאלת ההתאבדות’. כלומר – כשאנחנו רואים מה החיים הם, אז זה הדבר ההגיוני לעשות, והספר, אני חושב – הצדיק את נקודת המבט הזו. ובריאן גרין טוען, כפיזיקאי, הוא אומר – אוקיי, אבל – האם אתה רואה את החיים באופן נכון? כי מה שקאמי והוגים קיומיים אחרים מסויימים אומרים – שמה שמופיע בפנינו אלו ‘החיים’; אבל – הוא אומר – כשאני כפיזיקאי מביט יותר מקרוב – מה שנראה כמו ‘קיום’, במבט ראשון, הוא בעצם משהו אחר לגמרי ממה שהוא נראה במבט ראשון. אז אם אני שופט את רעיון ההתאבדות, בהתבסס על תחושה אשלייתית ולא-חודרת של מהם החיים – אני עושה טעות די חמורה. אותו דבר עם הדהרמה. והיום יש זרם די פופולרי בדהרמה של מעיין ‘דהרמה קיומית’, ויש לזה את המקום שלו, ואני אחזור לזה. אבל – האם אני מסוגל להביט בחיים לעומק? האם אני כשיר לזה? הוא מדבר על זה במונחים של פיזיקה וטבע המציאות, ואנחנו – האם אנחנו כשירים מדיטטיבית? האם אני יכול להסתכל לעומק, באופן חודר? אני יכול להסיק כל מיני דברים על החיים, ועל מה הם, ולהציג את זה כפילוסופיה רוחנית, אבל אם לא חדרתי דרך הראייה שלי, זה לא מונח מספיק ביציבות.

אז מתוך זה – אמרנו את זה כמה פעמים באולם – כל פעם שיש סבל, או שמשהו משתבש – תמיד יש הקשר שבתוכו קיים הקושי. לא יכול להיות קושי בלי הקשר. אז – דיברנו על ההקשר של הגישה והיחס של התודעה, ושל המרווחות שלה, אבל – בואו ניקח הקשר של תמונה גדולה באמת, ונאמר – כל תחושת הקיום שלי, התחושה של מהו הקיום, כהקשר של הקיום הזה. אני שופך משהו על השטיח, האוטו שלי מתקלקל, אני נעשה חולה, או מרגיש לחוץ – כל דבר שהוא – העניינים הקטנים של החיים, או כאב לב כזה או אחר – התחושה הגדולה של ‘מהו הקיום’, ובמובן מסויים – אם אני אומר דברים בצורה גסה – אני אומר שבתחושת הקיום יש משהו מיסטי. תחושה מיסטית של הקיום, כתחושה שיכולה להיות. או, לחילופין – תחושה ש’הקיום הוא חסר משמעות’: אנחנו בחיים האלה כתאונה אבולוציונית, שנוצרה מכימיכלים שמגיעים יחד מהכוכבים, ושהו בביצה, וקרה כך וכך – והנה אנחנו! זו תאונה, וזה לא אומר שום דבר, ואם אתה חושב שכן – אז אתה נמושה שמנסה לברוח ממשהו. האמת היא אתאיסטית או אגנוסטית. אני לא רוצה לומר אם זה נכון או לא, אלא – מה שאני רוצה לומר עכשיו הוא -שזה חשוב לתת להקשר הזה, של התמונה הגדולה – להיות נוכח, באופן חי – כשיש סבל. כי בקלות מאוד – אנחנו נשאבים לתוך סבל. המכונית התקלקלה, וזה כל מה שיש. זה מכווץ מידי. ויש דרך בה כל נקודת המבט מצטמצמת. אבל איך זה יהיה – המכונית מתקלקלת, ואני באמת עם, באופן מורגש, באופן חי – עם התחושה של חוסר המשמעות של הדברים, אם זה העניין שלי. במקום להישאב לדבר הזה, שמולי – להביא עמדה גדולה הרבה יותר לתוך נקודת המבט שלי, כך שאני לא שאוב לתוך הדבר הקטן הזה. ואז מה קורה, בין אם זה מיסטי? או חסר משמעות? מה קורה? אני יכול, כמתרגל, להימנע מנקודת המבט הרחבה – אבל יש לזה תוצאות. הבודהא, אם אנחנו חוזרים למשפט הזה מהדרשה על יסודות המודעות: ‘לראות את הגוף כגוף’, ‘תודעה כתודעה’, וכן הלאה – זה נשמע כאילו – ‘האם אתה יכול להיות שם עם מה שיש, בלי לראות שום משמעות, או דבר אחר, או מיסטיקה או משהו כזה, או אפילו את חוסר המשמעות, בלי כל זה’ – אבל מה שזה – אלו הן הנחיות מדיטציה. זה משהו שאנחנו מחזיקים במדיטציה, וכשהנזירים והנזירות האלו קמו מהמדיטציה – היתה להם השקפת עולם די חזקה, שהבודהא עודד, ושהיא החזיקה את האופן בו הם חיו את החיים. האם זה נשמע הגיוני? זה מבט מדיטטיבי. אם אתה מנסה להשהות אותו – זה בעצם בלתי אפשרי. ובודאי שאי אפשר להתמודד עם המורכבות של החיים המודרניים כך, זה יתמוטט על הפנים של עצמו. אם אתה, נניח, מתגרש, או עובר דבר כזה או אחר, או שיש קשיים עם הילדים שלך, נניח שהם עושים סמים או משהו. זה כלי מדיטטיבי. זה הכל. מאוד חזק, אבל רק רק. אז – צריך תמונה גדולה.

כשיש לנו תמונה רחבה יותר, אנחנו יכולים לראות בהקשר רחב יותר – שזה שם דברים בהקשר יותר רחב, ועושה הבדל גדול. אנחנו, לעתים קרובות – נשאבים לתוך סבל עם הפרספקטיבה הלא-נכונה. אז – האם זה אפשרי, ויש פה רמה נוספת – האם זה אפשרי למצוא רמה נוספת, רמה שלמה נוספת – של להרגיש ‘בבית בעולם’. עם המוות, ועם כל זה. הבודהא, בסיפור, עזב את הבית. בית מאוד נוח, כנסיך, והוא עזב, לדבריו, כדי: ‘לחפש אחר ביטחון בלתי מותנה’. הוא חיפש רמה אחרת של בית. וישו, היסטורית, אם נדבר במונחים האלו – הוא היה בן לא לגיטימי. הוא לא ידע מי היה האבא שלו, במובנים אנושיים, ועל זה היתה סטיגמה ענקית בחוק ובתרבות היהודית של אותה תקופה. זו סיטואציה שממש הוציאה מישהו מהתרבות. ויש את הסיפור של הלידה שלו, והשלב בו הוא נדחה מנצרת כשהתחיל להטיף, ויש את התחושה של: ‘לא בבית, לא בבית, לא בבית’, והוא הולך עם זה למקום אחר לגמרי – לתחושה מיסטית של הקיום: אלוהים, או, בשבילו – אבא. ויש את התחושה המיסטית הזו – שמרפאת ומשפיעה על הרמות הרגילות יותר שדיברנו עליהן. אז דיברנו על ניכור, והדרך בה החברה יכולה לעשות זאת; ויש לנו תחושת ניכור מסיבות שונות, ולא רק משום שהחברה מזינה את זה, והאם – אני יכול למצוא רמה אחרת לגמרי? זה לא אומר שאני לא מעורב בחברה; וכבר אמרנו – שהמעורבות היא סוג של ביטוי עצמי, וזה גורם לי להרגיש יותר בבית בעולם, אפילו כשיש לי בעיה עם החברה, כשאני מעורב – זה מאפשר להרגיש יותר בבית. אז האם אנחנו יכולים כאנשים, כמתרגלים – לגלות, להפתח למה שהיינו יכולים לקרוא לו – תחושה מיסטית של בית? תחושה ברמה אחרת לגמרי של להרגיש בבית בעולם הזה, בקיום הזה? וזה אפשרי. זה בוודאות אפשרי, בכמה דרכים.

הצגנו את התרגול של המרחב היום, של התודעה המרווחת – זה מאוד חזק מבחינה הזו. אז אני רוצה להיכנס לזה, למרות שהצגנו אותו רק הבוקר וזה די טרי, אבל תזכרו שחלק מהשיחות האלו הן בעצם לשלב מאוחר יותר. אז אולי תרגישו שאתם לא קולטים את כל זה עכשיו, או שזה קצת, או הרבה – מעבר לאיפה שאני. אז הן לא רק לעכשיו. אז – אני אומר קצת על האפשרויות של לאן התרגול הזה של פתיחת התודעה יכול להוביל, פוטנציאלית. אז – התחלנו עם המרחב הבוקר, ובהמשך לשאלה המועילה שהארי שאל – אני מתחיל, בתוך המרחב – להיפתח לתחושת המרחב או הדממה עצמה, ולאיך שהם מרגישים. לפתח אינטימיות ומוכרות עם הפתיחות של המרחב, ולאט לאט, בהדרגה, זה כמו שהעיניים מתרגלות לאפילה, ואני מתחיל לחוות את המרחב כמלא באיכויות יפות. אולי אני לא שם לזה לב בהתחלה, וזה לוקח זמן; אז בבקשה – אם אתם מקשיבים לזה – אל תאמינו לביקורת הפנימית שמודדת איפה אתם; אני רק מתאר איך זה יכול להיפתח. לעתים קרובות יש תחושה של אהבה במרחב הזה, ואני לא שם לב לזה בשלבים הראשונים, אבל יש שם תחושה מיסטית, אוניברסלית – של אהבה; או קרינה; או שלווה נרחבת, אינסופית; דממה אינסופית ועמוקה. כל אלו אפשרויות. אחדות ותחושת אי-נפרדות. דיברתי עם מישהו בטלפון לזמן מה, והוא: ‘אני מרגיש חיבה, אי הפרדה, מכל הדברים, ובתוך זה – הפחד מתנקז מתוך החוויה’. כי הפחד מגיע מתוך ההפרדה – מי אני, ואיך אני יכול להגן וכל זה. וזה פשוט מתנקז אל מחוץ לחוויה. או, מישהי אחרת אמרה לי: ‘זה כמו להיות מוחזק באהבה טהורה’. ולמעשה – עם תרגול, והיא תרגלה את זה בבית – והיתה יכולה לגשת לתחושה הזו אפילו בזמן העבודה, כשדברים העלו תחושה של ספק או בושה, והיא יכלה לגשת לתחושה הזו, ולהיות מוחזקת באהבה הטהורה הזו, וזה הקל ופתח את התחושה של הבושה שהיתה שם. אז זה אפשרי, כשזה נפתח כך – ישנה תחושה עמוקה של תמיכה. תמיכה קיומית עמוקה; סוג של קרקע שתומכת בהכרה, בקיום, ולמעשה – בכל ההתגלמויות. וזה מעניין שבמסלול שכל מתרגל יכול למצוא בתוך זה, נראה שככל שהתרגול מתפתח לאורך זמן (חודשים ושנים בדרך כלל) חלק מהאיכויות האלו, שישנן במרחב – ירגישו יותר או פחות נגישות לאנשים שונים. אז – לאנשים מסוימים – קשה לשאת את התחושה של אהבה שם, שנוגעת בפגיעות ישנות לגבי האופן בו הם היו מוחזקים באהבה; לאחרים – הקרינה של המרחב הזה; ויש, לאורך זמן – אפשרות מאוד אמיתית של ריפוי במרחב הזה. וזה אפשרי לפעמים להביא חלקים של בושה, חלקים לא-אהובים, פינות דחוסות וחשוכות – אפשר להעלות אותן לתוך המרחב הזה, ולהציע להן להיות מוחזקות על ידי המרחב, על ידי הדממה שמחזיקה בלא-מאמץ. והדממה, המרחב, השלווה – נספגות אל תוך המקומות הפגועים האלה. זה כאילו לדממה לא אכפת מה יש בה, למרחב לא אכפת מה עולה, והוא אוהב, מחזיק, מקבל את הכל במידה שווה.

לאורך זמן, וזה אפשרי שחלקכם טעמתם משהו מזה היום, והעניין של קצב באמת לא חשוב – כשהמרחב הזה נפתח הרבה דברים מעניינים קורים, ובין השאר – תחושת העצמי דועכת. היא נעשית ‘פחות’ התחושה שיש לי של ישות קשיחה ונפרדת, עם כל העניינים, המחשבות, והאישיות שלי – שאיתה אני מזדהה, אז ההזדהות הזו, וגם ההתגלמות הזו עצמה – מתחילה לדעוך. זה נשמע הגיוני? לאנשים מסוימים – זה מביא פחד. באופן מובן מאוד, והעצמי עם כל הקושי והמורכבות – זה כל מה שאני מכיר, מזה עידנים, ואני מרפה מזה רק כשאני ממש ישן; וזה קשה להיפרד מציון הדרך המרכזי הזה ומהמוכרות הזו. אנחנו נצמדים לעצמי, ובהיעדרו – יש תחושה טבעית של פחד. בהדרגה – אנחנו לומדים לעבוד איתו ונפרדים ממנו, בסופו של דבר. בסופו של דבר, כפי שמתרגל אמר לי – בסופו של דבר אין צורך בעצמי הזה, ובהגנה העצמי הזו, וזה מאוד מרפא. יש משהו מאוד מרפא בהיעדר תחושת העצמי הזו. אי-הפרדה מגיעה, תחושה של אי-נפרדות. ועם אי הנפרדות אני ארגיש את העולם כבית, משום שהוא לא נפרד.

וזה מעניין, אם נכנס קצת יותר לפרטים, כי זה אחד התרגולים שאנחנו עושים בריטריט הזה, ושווה לרדת לעומקו קצת יותר – לפעמים המרחב נפתח וזה מרגיש מאוד מחזיק ומנחם עבור העצמי, ואתה מרגיש את העצמי מוחזק בתוך המרחב הזה. והעצמי נחווה כמקבל של האהבה וההחזקה הזו, וזה ממש טוב וממש מרפא, ואנחנו לא רוצים למהר דרך זה, כי זה ממש חשוב. וגם – כאשר התרגול הזה מעמיק, עם המרחב – תחושת העצמי דועכת, שוקטת, ועם ההשקטה הזו – יש פחות מה שצריך להיות מוחזק. יש פחות להחזיק. וכך – התפישה, החוויה של החזקה – פוחתת. וזה גם מאוד מאוד מרפא. לאורך זמן, וזה נפתח בקצב שלו, ואנחנו צריכים לתת לזה זמן. אבל להכנס ולצאת מהתחושה הזו, לאורך שנים כפי הנראה – מהתחושה של ‘פחות עצמי’, ואז שוב – לדעת את זה, לדעת אפילו את ההתמוססויות הקטנות של תחושת עצמי – זה מרפא הרבה מהשקפות העצמי, זה מרפא הרבה מהכיווצים של העצמי. אז מישהו אומר: ‘אני לא טוב מספיק, לא מגיע לי להיות אהוב, לא מגיע לי להיות מוחזק’. השקפות עצמי מכווצות כאלו – זוכות בריפוי חלקי על ידי שאנחנו רואים אותן, וגם – על ידי זה שאנחנו צוללים ל’פחות עצמי’ הזה, וחוזרים. משהו כמעט פלאי קורה להשקפות העצמי האלו.

אוקיי, אז אולי אתם מקשיבים ושואלים, מאוד בצדק: ‘האם זה אמיתי? האם אתה מדבר על משהו אמיתי או שאתה ממציא, וזה בלבול מוח מיסטי?‘. ‘מה אמיתי?’ וזו שאלה ממש חשובה – מהו אמיתי? אז אני רוצה לקחת קצת זמן ולדבר על זה, כי זה די מהותי למה שאנחנו עושים בכל התרגול שלנו. אם אתם יודעים משהו על פיזיקה מודרנית, והעולמות של יחסיות ושל פיזיקת קוואנטים – ואני עושה הפסקה מהשיח המדיטטיבי לרגע – הדברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם וקיימים באופן ברור, שאני לא יכול להכחיש את קיומם – השעון המעורר הזה, השטיח הזה, הדברים שאי אפשר להכחיש – זמן, חלל, בהבנה של הפיזיקה המודרנית – דבר שאני לוקח כמובן מאליו כאמיתי – לא קיים כשלעצמו, במנותק מנקודת המבט שלי עליו. כמה מכם, אני בטוח, מכירים את הקריאה והמחשבה הזו – אז – בין אם זה אור או חומר – זה תלוי באופן בו אני רואה את זה. זה יכול להופיע, ושיהיו לו התכונות – של גל, או של חלקיק. למה זה רלוונטי? כי אנחנו מדברים הרבה, בעולם של מדיטציה – על דרכי ראייה, אם נחזור לשיחת הפתיחה. אנחנו מביטים בדברים באופנים מסוימים, והאופן שבו אני מביט – מגלה את מה שאני רואה; ואנחנו רואים, בסופו של דבר – שאין משהו נפרד מהאופן בו אני מביט בו. אנחנו רגילים לחשוב שכן – יש את השעון, ואת זה ואת זה, ואת כאב הלב והכעס. אבל איך שאני מביט – זה חלק מדבר הזה. הוא לא קיים כדבר נפרד מהאופן בו אני מביט. והמבט – קובע את איך שאני אראה, ואת החוויות שיהיו לי. אז – אם אתם מכירים את הפיזיקה הזו – אי אפשר לומר שחלקיק הוא כאן, ונע והולך לשם. הייזנבורג, אחד החושבים היותר רדיקליים מראשית ההתפתחות של מכניקת הקוואנטים, אמר: ‘הדרך של החלקיק התת-אטומי באה לכדי קיום רק כאשר אנחנו מביטים בה’. זה משהו מהפכני לגמרי באופן בו אנחנו מבינים מהי מציאות. ‘הדרך של החלקיק התת-אטומי באה לכדי קיום רק כאשר אנחנו מביטים בה’. אז – במבט העמוק הזה בטבע המציאות – אני לא יכול אפילו לומר ש-לדבר הזה יש מיקום, שזה נראה כמו הדברים הברור מאליו ביותר. ‘זה שם. הנה זה’. אתה לא יכול לומר: ‘זה חלקיק, והוא שם’ – בלי ההתבוננות שלך. זוהי ההתבוננות שלך שנותנת לו את המקום שלו, ואת האיכויות של היות חלקיק. אז – ההתבוננות שלנו, המבט שלנו – משפיע על מה שאנחנו רואים – אם זה מופיע כגל או חלקיק; איפה זה, לאן זה נע, ובאיזו מהירות – כל זה מושפע על ידי ההתבוננות. שוב, אם אתם יודעים משהו על ענייני הפיזיקה האלה – זה לא המצב שאנחנו מתבוננים באופן רשלני, או שהציוד לא טוב מספיק, או משהו כזה. זה בטבע המציאות עצמה. זה מטבעו של דבר – לא להיות ‘דבר’ עד שאני מביט בו. דבר אינו ‘דבר’ מבלי שאני מביט בו. יש פיזיקאי בשם פול דיוויס, אז במילותיו: ‘בהשקפה של הפיזיקה הקלאסית – חלקיק הוא כמו כדור ביליארד קטנטן, שנמצא איפשהו ונע לאנשהו. ההתבוננויות שלנו, בהשקפה הזו – מגלות את המציאות, ולא יוצרות אותה.’ כך אנחנו חושבים על העולם. ‘אטומים וחלקיקים ממשיכים להתקיים עם מאפיינים מוגדרים גם כשאנחנו לא מביטים’. כך אנחנו מניחים, באורח רגיל – שהעולם הוא. ‘בניגוד לזה, בפרשנות של מכניקת הקוואנטים – אנחנו דוחים את המציאות האובייקטיבית של עולם הקוואנטים’. אז אנחנו שואלים מה אמיתי, והוא אומר: במובן עמוק אנחנו דוחים את קיומו של עולם אובייקטיבי. אנחנו לא יכולים להתייחס לחלקיק כאל ‘דבר קטן’. ‘אנחנו לא יכולים לדבר באופן משמעותי על מה חלקיק עושה בין ההתבוננויות שלנו, משום שהן בדיוק הדבר שיוצר את המציאותיות שלו. ההתבוננות והמדידה על מיקומו של חלקיק יוצרת את מיקומו של החלקיק; ההתבוננות והמדידה על המומנטום של חלקיק יוצרת את המומנטום של החלקיק; ואף אחד מהם לא יכול להיחשב כ-קיים לפני שההתבוננות נעשתה’. ושוב, הייזנבורג: ‘אם אנחנו רוצים לתאר מה קורה באירוע תת-אטומי, אנחנו צריכים להבין שהמילה ‘קורה’ תקפה רק להתבוננות, ולא למצב האירועים בין שתי התבוננויות’. זו הבנה שונה באופן לחלוטין של מהי המציאות. ופיזיקת הקוואנטים היא, כפי הנראה – התיאוריה המדעית המצליחה ביותר אי פעם, במובן של הדיוק שלה וטווח התחזיות. אז מה כל זה אומר? ג’ון ווילר, שאמור להיות בן מאה עכשיו, אני חושב שהוא עדיין חי, שהיה המורה של פיזיקאים רבים שזכו בנובל, ואיש נעים מאוד, לפחות על פי מה שקראתי בביוגרפיה שלו, הוא אומר: ‘עלינו לסמן איקס על המילה הישנה: ‘מתבונן’, ולהציב במקומה את המילה החדשה: ‘משתתף’. במובן מוזר כלשהו – היקום הוא יקום השתתפותי’. אז היקום אינו, כפי שהוא במודל הנאורות הישן – מכונה ענקית, תהליך שהרכיבים שלו נעים באופן מכני ובלתי תלוי בנו. זה לא הטבע של הדברים, כשאנחנו חודרים לאמת. אז מכניקת קוואנטים אומרת שלא רק שאנחנו משפיעים על המציאות, אלא במובנים מסוימים ובמידה מסוימת – אנחנו יוצרים אותה באופן פעיל. זה טריקי. זו דרך מחשבה מאוד שונה. אז מה זה אומר, במובן של מה שאנחנו אומרים פה הערב? כל זה תקף גם להתבוננות המדיטטיבית שלנו, ואני אדבר על זה יותר. אני לא מדבר באופן מופשט על פיזיקה, אלא – זה תקף לכל מה שאנחנו חושבים שהוא אמיתי, לכל התחושה שלי לגבי ‘מהו טבע המציאות’ שבה אני מתקיים. ומה שכל זה אומר הוא – שזה לא נפרד. שזה לחלוטין לא נפרד ממני. אם דבר מה אינו קיים בלי שאני מתבונן בו, אם הדרך בה אני מביט בו הופכת אותו למה שהוא – איך אני יכול לחשוב על עצמי כמתקיים במובן נפרד, ביקום נפרד ממני? כמובן שאם אנחנו שומעים את זה מהפיזיקאים – זה… אנחנו יכולים לחשוב: ‘מגניב’, או ‘אני לא מבין את זה’, או ‘זה מופשט ולא רלוונטי’. אבל אני מזכיר את זה בדיוק משום שיש לזה כל הרלוונטיות עם מה שאנחנו יכולים לגלות במדיטציה. זו אותה תובנה. מישהו אמר לפני זמן מה – ‘הבודהא, לפני כל כך הרבה זמן – גילה משהו כל כך עמוק שרק לאחרונה אנחנו מתחילים להבין לגבי טבעה של המציאות’. זה בלב העניין. אז – האם זה באמת שאנחנו חיים, שדברים נפרדים מהאופן שבו אנחנו רואים אותם, מהתודעה? האם זה באמת שחלק אחד של המציאות, אפשר לומר – יודע חלק אחר של מציאות? האם זה באמת מה שקורה? זה נראה, אינטואיטיבית, שזה מה שקורה – אבל ככל שאנחנו מעמיקים בתרגול – אנחנו מבינים – זה לא מה שקורה, זה לא טבע המציאות. כשאנחנו נפתחים דרך תרגול והרהור לתחושה ולהבנה הזו של אי-הנפרדות, במובן העמוק ביותר של המובן – העניין של למצוא בית ביקום מנוכר – נעלם.

האם כולכם מכירים את פו הדוב?

‘שלום!’ אמר חזרזיר. מה אתה עושה?

‘צד’ אמר פו.

‘מה אתה צד?’

‘אני עוקב אחרי משהו’ אמר פו בנימה מסתורית.

‘עוקב אחרי מה?’ שאל חזרזיר והתקרב.

‘זה בדיוק מה שאני שואל את עצמי. אני שואל את עצמי: ‘מה”.

‘מה אתה חושב שתענה?’

‘אני אצטרך להמתין עד שאמצא אותו’ אמר פו.

‘עכשיו, הסתכל לשם!’ הוא הצביע אל הקרקע לפניו. ‘מה אתה רואה שם?’

‘עקבות!’ אמר חזרזיר, ושרק בהתרגשות, ‘או, פו, אתה חושב שזה… ווזל?’

‘זה עשוי להיות’. אמר פו.

‘לפעמים זה ווזל, ולפעמים זה לא’.

גל, חלקיק, כאב לב, חלל.

‘אתה אף פעם לא יכול לומר רק על סמך עקבות’.

‘חכה רגע’, אמר פו, והרים את כפו. הוא ישב, וחשב באופן השקול ביותר שיכל, ואז – התאים את כפו לתוך אחת העקבות. גירד באפו פעמיים, ועמד.

‘כן, אמר פו הדוב, אני רואה עכשיו. הייתי טיפש ומבולבל. אני דב מטופש כל כך’.

‘אתה הדוב הכי טוב בעולם’, אמר כריסטופר רובין, בקול מרגיע.

אז בשביל הבודהא – הביטחון העליון הוא ההבנה הזו של המציאות. ההבנה של הריקות של הדברים, שאומרת שהן לא קיימים באופן נפרד מהראייה, מהתודעה. והתודעה – גם אינה קיימת בנפרד מהראיה. זה לא שיש תודעה נפרדת, שמביטה החוצה ויוצרת הכל. גם התודעה. הבנה רדיקלית כל כך. המוח הקונספטואלי בקושי יכול לתפוס זאת. למעשה, הוא לא יכול לתפוס את זה באופן מלא. יש נקודה שאחריה הוא לא יכול ללכת. אז – מה שאנחנו נאבקים בו בחיים, מה שאנחנו מרגישים שמנכר אותנו, והבעיות שאנחנו מרגישים, בראיית דהרמה עמוקה של ריקות – הוא לא בעיה. כי זה ריק. אז מתוך המהארטנקואה סוטרה: הבודהא שאל: ‘מנג’ושרי, איפה עלינו לחפש את מצב הבודהיות?’ מנג’ושרי: ‘יש לחפש אותו במכתימים, באי הטוהר של בני האדם’, בקשיים ובדברים בהם היינו מתביישים; למה? ‘משום שמטבעם המכתימים של היצורים החשים הם בלתי נתפסים’.

אז ניקח קצת זמן שקט יחד.