שיחה מוקלטת: איך לתרגל תובנה (אנגלית)

בקורס approaching emptiness, שאני וסוזי קילי* מלמדים/ות, אנחנו מציגים בפירוט ותומכים בתרגול של כמה מתרגולי התובנה המשחררים ומאפשרי התובנה שרוב הציע. השבוע, באמצעו של הקורס, דיברתי על הדרכים בהן ניתן לתמוך בתרגול התובנה למעשה. כלומר – איך ליישם בפועל את התרגולים כך שיניבו את הפירות המשמעותיים ביותר? חשבתי שהשיחה תהיה רלוונטית לרבים/ות שתרגול מדיטציית תובנה מרגיש להם/ן משמעותי ומועיל.

אז זו ההקלטה :).

*סוזי הייתה תלמידה של רוב גם היא והוסמכה על ידו ללמד ‘צורות הסתכלות’, כפי שאנחנו עושים/ות בקורס הזה.

אתם/ן יכולים/ות גם להתעדכן לגבי הקורסים הבאים שלנו כאן:

https://dharmacourse.org/

שיחה: פתיחה לריקות, חלק 1

לפני שבוע נפתח חלקו הראשון של קורס ארוך, שעוקב אחרי ‘ראייה שמשחררת’. זוהי שיחת הפתיחה לנושא, ובה אני מציע הגדרות ואוריינטציות ראשוניות לגבי מהי ריקות, מה היא לא, ומה בינה לבין שחרור הלב-תודעה.

זו היתה שיחה ממש כיפית, ואני מקווה שתהנו גם. לכל הפחות, תוכלו לשמוע קצת רעשי גשם ברקע, שזה כמעט תמיד טוב.

שיחה: פתיחה לריקות

ראייה שמשחררת, פרק רביעי

לפני כמה ימים יצא לאור התרגום לספר “ראייה שמשחררת”. בספר זה, ספרו היחיד של מורה הדהרמה רוב ברבאה, הוא פורש עבור המתרגלת דרך שיטתית אל אותה הבנה יוצאת דופן ומהפכת לגבי ‘מהו הקיום הזה’ המכונה במסורת: ‘האמת’, ‘הטבע המוחלט’, ולעתים קרובות יותר: ‘ריקותם של כל הדברים’. הראייה הישירה הזו, של הטבע המוחלט של הדברים, היא המשחררת. דרכה נעשה הלב חופשי מכבלי ייחוס המציאות, ויודע את כל הדברים כחופשיים במהותם.

הראייה הזו מטופחת בעשרות צעדים קטנים. כל אחד מהם הוא אפשרי, יפה, משחרר ומתגמל בפני עצמו. “ראייה שמשחררת” מציע את הצעדים האלו בדיוק ובהירות. הוא גם מבקש מן המתרגלת משחק ועבודה מיומנים ואינטלגנטיים בכל צעד, כך שהיא, ההולכת בדרך, יוצרת את דרכה שלה בעת שהיא צועדת בה.

אני שמח כל כך שהאפשרות הזו נגישה היום לכל כך הרבה מתרגלות ומתרגלים גם בישראל. אני מאחל מעומק לבי שהיא תשרת היטב. מאחל שהתרגול של רבים/ות מאיתנו יתפתח ויעמיק לקראת האפשרויות המוצעות כאן באופן נדיב, בהיר ומפורש, ופותחות שער למחוזות נדירים ויקרים כל כך.

אני אסיר תודה לקרן שפי שעשתה מלאכת תרגום מופלאה. שנינו עמלנו על הספר, אבל מירב המאמצים היו ללא ספק שלה. אני מקווה שהם היו מתגמלים. ומוקיר כל כך את רוב על המסירות המופלאה שלו להרחבה של מה שעשוי להיות אפשרי עבורנו כמתרגלים/ות ובני/ות אדם, ועל השיתוף בחלק מהממצאים שלו בספר הזה. אני שמח על כך שבטח בי שאערוך אותו באופן שהולם את הבנתו.

כאן אפשר לרכוש את הספר במחיר מוזל באתר ההוצאה, כספר פיזי או דיגיטלי.

כאן נמצא דף הפייסבוק שלו, אליו עוד נעלה שיחות מתורגמות ואולי נפרסם כמה אירועים שקשורים לספר, אז שווה לבקר ולחבב.

זהו הפרק הרביעי של הספר, בו רוב מציע בסיסים לטיפוח תובנה בדרך הבודהיסטית ומציע אופנים בהם תובנה אל הריקות מקיום עצמי של כל הדברים עשויה להתפתח:


טיפוח התובנה

מהי “תובנה”?

לפני שנתחיל לבדוק כיצד ניתן לעודד התפתחות הדרגתית כזו של הראיה שלנו, יש צורך להציג כמה מושגי מפתח, שיעמדו ביסוד כל הגישה שנשתמש בה ביחס לתובנה. חשוב לציין שתובנה היא מושג שאפשר להגדיר בדרכים שימושיות שונות. כאן לא ננסה לנסח מהי תובנה בצורה שלמה, או אפילו מדוייקת לחלוטין; תחת זאת, ננסה לומר כמה שצריך כדי להתחיל לפתוח את הדלת בפני תפיסה מסויימת של התרגול, ששונה בצורה עדינה אבל משמעותית מצורת התרגול שרבות מקוראות הספר הזה מכירות. ואז, דרכה, יוכלו להיפתח אפשרויות של צורות תרגול חדשות ושונות.

לעת עתה, נאמץ את ההגדרה הרופפת הבאה: “תובנה” היא כל הבנה או צורת הסתכלות שמביאה מידה כלשהי של מיסוס או הפחתה של הדוקהה. כדאי שנצביע כבר עכשיו על כמה מהמשמעויות המיידיות של הגדרה כזאת, ובכך נוכל גם להבהיר יותר למה הכוונה כאן.

ראשית, על פי הגדרה זו, התובנה איננה בפני עצמה איזושהי חוויה מסוימת שעלינו להשיג. אין ספק שחוויות יוצאות דופן יכולות להיות חשובות לעתים, אבל למעשה, הן לא מה שמשחרר. תובנה היא גם לא פשוט “להיות קשובות ולצפות בהצגה”, בלי שתהיה לכך שום השפעה על הפיברוק או הפירוק של חוויית הדוקהה. כך, לדוגמה, הידיעה שדוקהה, היאחזות או תגובתיות נוכחות אצלנו כרגע היא כמעט אף פעם לא מספיקה כדי לשחרר אותנו מהן, אפילו ברגע זה. והיא בהחלט לא תספיק כדי למצות או לחסל את הנטיות החבויות בנו להשתוקקות וסלידה. נחוצה הבנה כלשהי שבכוחה לגדוע או למוסס משהו יסודי יותר שעליו הדוקהה נשענת, וכך לחסל את הדוקהה או לפחות לצמצם אותה.

שנית, ההגדרה הזאת של תובנה מאפשרת לה טווח רחב של התגלמויות. תובנה יכולה להיות נוכחת בכל מצב וביחס לכל חוויה או תופעה: גסה או מעודנת להפליא, גלויה או עמוקה יותר, “של העולם הזה” או טרנסצנדנטית. היא יכולה להתגלם בתור הבנה של דפוס אישי שמייצר בעיות, או שהיא יכולה לכלול זיהוי של משהו כללי יותר. למשל, רגע שבו ידיעת החלופיות של כל הדברים מותירה חותם מובהק יותר על הלב והתודעה, כמו גם, למעשה, כל הבנה ברמה כלשהי של הריקות של משהו. אבל התכונה המהותית של תובנה היא תרומתה להפחתת הדוקהה.

שלישית, חשוב להדגיש שבהגדרתנו הנוכחית, רק מה שהמתרגלת יכולה ממש לתפוס כרגע נחשב כתובנה מבחינת המתרגלת. כך, למשל, ייתכן שאחוש חרדה כשאבדוק את חשבון הבנק שלי ואגלה שלא נשאר בו כסף כלל. אבל אם אסרב להאמין לדיווח מהבנק ופשוט אבחר להאמין שיש בחשבון שלי יתרה של מיליון דולר, הבחירה הזאת לא תהיה תובנה על פי ההגדרה שלנו כאן, גם אם היא אכן תפחית את המצוקה שלי. באופן כללי יותר, כל אמונה שלא מבוססת על תפיסה, וכל הנחה בדבר קיומן של ישויות שאי אפשר לצפות בהן, לא ייכללו בהגדרת התובנה המסוימת והמצומצמת הזאת.[1]

רביעית, ובהמשך לנקודה הקודמת: תובנה כמו שבחרנו להגדיר אותה לא מבוססת על מתן אמון בחוויה של מישהי אחרת, ולא על אמונה עיוורת –  גם לא אמונה “בודהיסטית” – ביחס לטבע הדברים; היא מבוססת בראש ובראשונה על חוויה אישית של מה שמפחית דוקהה. במקום שבו יש תובנה, יש ראייה שממוססת את הדוקהה; ואת השחרור הזה מדוקהה אנחנו יכולות לחוות ולדעת בכוחות עצמנו.

תובנה וארבע האמיתות הנאצלות

אם כן, ניתן לתאר תובנה בקווים כלליים בתור כל ראייה שמשחררת. אבל חלק מאיתנו, למרות ההבהרות לעיל, עלולות להרגיש שזו צורה מוזרה לחשוב על תובנה. אפשר אולי לתהות מה בדיוק היחס בין תובנה שמומשגת באופן הזה לבין “המציאות” או “האמת”. בתשובה לכך, נוכל להצביע כאן בקצרה על היבט חשוב בגישה של הבודהה ועל כמה מתוצאותיו.

הבודהה חזר והדגיש שוב ושוב, שכל מה שהוא מלמד נוגע במהותו אך ורק לשאלת הדוקהה והאפשרות לשים לה קץ.[2] בפועל, אם כן, עקרון העל המאחד המרכזי עבור הדהרמה כולה הוא ההקלה על סבל ואי נחת. אף שאין זה ברור במבט ראשון, להמשגה או לגישה הזאת של הבודהה יש השלכות משמעותיות מאוד. נשוב אליהן פעמים רבות ונרחיב אותן בהדרגה, ועם התרגול הן יהפכו גלויות יותר לעין ומובנות יותר במלואן. מתברר שהפיכת ההקלה על סבל ואי נחת לכוח המניע ולמושא הראשי של התרגול היא לא רק המעשה החומל והמיומן ביותר שאפשר להציע עבור שיכוך הדוקהה, אלא שתוך כדי התהליך של שיכוך הדוקהה, הגישה הזאת מתחילה גם לחשוף את האמת של הדברים. כשמיסוס הדוקהה הוא מושא החקירה המרכזי, המציאות מתגלה בהדרגה. בנתיב שגילה הבודהה, אם כן, התובנה, גילוי האמת והחופש מדוקהה נפתחים בפנינו יחד.

האופן שבו ניסח הבודהה את ארבע האמיתות הנאצלות[3] הוא ביסודו של דבר הרחבה של עיקרון העל הזה של הדהרמה — המוכוונות העמוקה לעבר שחרור מדוקהה. תפיסת התובנה שאימצנו, שמכוונת באופן ישיר כל כך לשחרור הדוקהה, היא במובן מסוים גרסה מיידית ומקוצרת של ארבע האמיתות הנאצלות.

זה כך משום שכשמתרגלת ניגשת לתובנה מתוך ההגדרה הרופפת שהוצעה כאן, באותו רגע היא מתבוננת למעשה דרך המשקפיים של מה שלימד הבודהה על ארבע האמיתות הנאצלות – אף שלעתים קרובות מדובר בגרסה מפושטת מעט של הלימוד הזה. כלומר, בהתייחסותה לתופעות, המתרגלת תתמקד בדרך זו או אחרת, מפורשת או מובלעת, בחוויה הממשית של דוקהה (האמת הנאצלת הראשונה), בזיהוי מה שתומך בדוקהה (האמת הנאצלת השניה), ובמציאת דרכי ראייה, הבנה והתייחסות שמאפשרות לה לחוות הקלה מסוימת מהדוקהה (ואלו פחות או יותר האמיתות הרביעית והשלישית, בהתאמה).

כשאנחנו פוסעות בנתיב התובנה שמתוות ארבע האמיתות הנאצלות, לעתים נבין משהו, וההבנה הזאת תפחית דוקהה בעתיד. אולי, למשל, יתבהר לנו איך סוג מסוים של התנהגות לא אתית עתיד בהכרח להמיט סבל על עצמנו ועל אחרים; או עד כמה חיוני לדאוג ללב ולתודעה באמצעות טיפוח תכונות יפות כמו מטא, סמדהי, נדיבות וחמלה. לעתים התובנה תהיה צלולה במידה מספקת כדי למנוע מאיתנו להתנהג באותה דרך מזיקה בעתיד; לעתים יהיה די בה כדי לגרום לנו להתחייב לחיים של תרגול. במקרים האלו, התובנה מפחיתה סבל עתידי.

לצד זאת, אנחנו יכולות גם להגיע להבנות שממוססות מידה מסוימת של דוקהה באופן מידי. במקרים אלו יש תחושה מורגשת של הקלה, שחרור או חופש, שמגיעה מתוך תובנה מסוימת וברגע התובנה עצמו. תחושות ההקלה וההשתחררות יהיו אז אותות עבורנו שאנחנו על המסלול הנכון.

כמתרגלות, אנחנו מעוניינות כמובן הן בסוג התובנות שתורמות לחופש עתידי והן באלו שמביאות חופש גם ברגע הנוכחי. אבל למטרותינו הנוכחיות אנחנו מתעניינות במיוחד בסוג השני.

אופנים של תרגול תובנה ו”צורות הסתכלות”

הבה נציע הבחנה נוספת. ודאי קרה לך פעם, שתובנה התגלתה לך באופן ספונטני ברגע של נוכחות קשובה. ברגע הזה, “השגת” או “הגעת ל”תובנה. יש רגע של “אהה!”: בבת אחת או בהדרגה מתגלה לך משהו, מתברר לך משהו, וזה משפיע על הדוקהה. תובנה כזאת הופיעה כתוצאה מטיפוח איכויות כמו תשומת לב, שלווה או סקרנות.

האופן הזה של תרגול תובנה ניצב מול אופן אחר, שגם אותו אפשר לתרגל לפעמים, ובו התובנה עצמה היא נקודת המוצא, היא הסיבה, היא עצמה שיטת התרגול. באופן השני הזה של תרגול תובנה, ננסה בצורה יותר מודעת להחזיק ביציבות “צורת הסתכלות” על החוויה שלנו – תפיסה מסוימת של החוויה, גישה מסוימת של התייחסות אליה – שמושפעת מראש מתובנה זו או אחרת. זה לא אומר רק “לחשוב משהו חכם”, למשל ש”כל הדברים הם בני חלוף” – חשיבה יכולה להיות כלולה או לא כלולה בתרגול כזה – אלא ממש להחליף הילוך, אל מצב בו אנחנו מתבוננות דרך המשקפיים של תובנה מסוימת (למשל, מתבוננות בעולם או בחוויה במטרה לראות את הטבע החולף של כל דבר שמתגלה לעינינו). או אז אנחנו ממש רואות וחוות דברים, בכוונה תחילה, בצורה שונה מזו שאנחנו מורגלות בה – בצורה שחושפת ומדגישה תובנה זו או אחרת. אם תובנה היא מה שמשחרר, אז החזקה יציבה של כל צורת הסתכלות המבוססת על תובנה תהיה משחררת במידה מסוימת ברגע ההסתכלות. והיא תמשיך לשחרר ככל שנמשיך להחזיק בה. השימוש והמשמעות של המילה “תובנה” באופן התרגול הזה הם, אם כן, “צורת הסתכלות שמשחררת”. ובאופן דומה, נוכל לדבר על “צורות הסתכלות של תובנה”.

נדיר שתובנה תשפיע עלינו לאורך זמן אם נוכחנו בה רק פעמים ספורות. לפיכך, לגישה השנייה שתיארנו יש תוצאה חשובה נוספת — היא עתידה לגבש ולבסס כל תובנה שתשמש אותנו כצורת הסתכלות. כשאנחנו חוזרות על תובנה שוב ושוב, יש סיכוי רב יותר שהיא תיספג בנו בהדרגה ותכה שורש בלב ובהבנה שלנו לטווח הארוך.

בנוסף לכך, הגישה הזו תומכת בהעמקה אורגנית של התובנה. כשאנחנו בוחרות בצורת הסתכלות שמגלמת רמת תובנה התחלתית כלשהי ואז חוזרות אליה שוב ושוב, שוהות בה ומטפחות אותה – זה אמור להוביל אותנו בטבעיות אל תובנות עמוקות יותר; התובנות הללו יופיעו מעצמן מתוך המרחב והקרקע הפורייה שמעניקה להן צורת ההסתכלות.

עם הזמן, כל תובנה חדשה ועמוקה יותר יכולה בעצמה להתגבש בנו, ואז אפשר להשתמש בה בתור צורת הסתכלות עוצמתית עוד יותר. כל התנועה הזאת יכולה בעיקרון להישנות שוב ושוב, ברמות עוקבות של ראייה והבנה. בתהליך הזה התובנה מעמיקה ומתעדנת בדרך עוצמתית ומהימנה.

פברוק הוא בלתי נמנע

אופן תרגול התובנה השני, שבו יש התכוונות לטפח ולהחזיק ביציבות צורות הסתכלות משחררות, עלול בתחילה להישמע לחלקנו לא אטרקטיבי. זו תגובה נפוצה למדי, שיכולה לנבוע ממגוון של סיבות. אחת מהן יכולה להיות האמונה ש”להיות” ו”לעשות” אלו שני דברים ממש שונים. במקרה כזה, עמדה של “פשוט להיות” נחשבת לעתים קרובות עדיפה, או איכשהו יותר אותנטית. אבל כפי שנראה, עם הבשלת התובנה לגבי התהוות מותנית ופברוק, מתברר שהניגוד המדומה הזה בין “להיות” ו”לעשות”, אף שהוא יכול להיראות מאוד ברור במבט ראשון, מוטעה למעשה ומבוסס על רושם כוזב. הוא נשען על שלוש הנחות יסוד הקשורות זו לזו:

  1.  שבאמת יש מציאות אובייקטיבית, שאפשר וראוי “להיות איתה”.
  2. שכל דבר אחר חוץ מהמצב שבו המודעות “פשוט יודעת”, או “מקבלת” באופן טבעי ותמים את ה”מציאות” הזאת הוא מצב שצריך לבנות באופן מלאכותי ומאומץ.
  3. כיוון שהמצב של “להיות” נחשב כמצב של “אי-עשיה” ולכן כנטול מאמץ, ההנחה היא שלא ייבנה בו עצמי. זאת בניגוד למצבים שמעורבת בהם כוונה מובהקת יותר, שנחשבים כמצבים שבונים עצמי.

אבל מתברר שברגע שיש איזושהי חוויה, יש תמיד פברוק כלשהו, שהוא צורה של “עשייה”. וכחלק מהפברוק הזה יש תמיד גם צורת הסתכלות. דרך צורת ההסתכלות אנחנו בונות את מה שאנחנו חוות. זה חלק ממה שנצטרך מתישהו לזהות ולהבין בשלמות. במוקדם או במאוחר מתברר לנו שהעובדה היסודית ביותר ובעלת החשיבות היסודית ביותר ביחס לכל חוויה שהיא, היא שהיא תלויה בצורת ההסתכלות, כלומר, שהיא ריקה.[3] פרט למה שניתן לתפוס באמצעות צורות הסתכלות שונות, אין שום “מציאות אובייקטיבית” שקיימת באופן בלתי תלוי; ואין שום צורת הסתכלות שחושפת איזושהי “מציאות אובייקטיבית”. כמו כן, אנחנו עתידות לגלות שגם במצבים של “פשוט להיות” שאפשר היה להניח שהם נטולי עצמי, עצמיות מעודנת כלשהי עדיין נבנית בכל מקרה.[4] גם זו עובדה שצריך להכיר בה.

בהכללה, שכנוע מלא בכל זה יתאפשר רק דרך התובנות המעמיקות שמגיעות על פי רוב כשתרגולי הריקות מתקדמים. אבל צריך לציין שכל מה שנחוץ לנו כרגע הוא הכרה בכך שצורות הסתכלות שונות הן אפשריות, לפחות מדי פעם. אם נצרף לכך גם נכונות להתנסות במגוון צורות הסתכלות ולהבחין בהשפעות שלהן על הדוקהה ועל האופן שבו דברים מופיעים, יהיה בזה די כדי לפתוח בפנינו בהדרגה תובנות מעמיקות יותר.

ייתכן גם שבעבר ניסית לפעמים לאמץ גישה דומה במידת מה לגישה שמתוארת כאן, אבל משהו ריפה את ידייך וּויתרת על כך. אולי מהר מאוד הופיעה חוויה של עייפות מסוימת מהאימוץ המכוון של צורות הסתכלות, ובעקבותיה הרצון לעבור לצורת תרגול של “פשוט להיות עם דברים כפי שהם מופיעים”. אפשר לומר על כך שני דברים לעת עתה. ראשית, כפי שנסביר בהמשך, קל יחסית ללמוד להפחית את השחיקה הזאת – באמצעות רכישת היכולת להיענות בעדינות לתנודות ברמת המאמץ; כמו גם היכולת לקבל בברכה ובהנאה את החוויות של שחרור, חופש ונינוחות, שצורות הסתכלות של תובנה פותחות בפנינו.

שנית, בהקשר של הגישה הנוכחית לתובנה, הבחירה לעבור זמנית לתרגול מיינדפולנס בסיסי אינה בהכרח בעיה בפני עצמה. עם זאת, בלי לתפוס את התרגול במונחים של צורות הסתכלות, סביר מאוד שבפועל נחזור מבלי משים אל התפיסה של “להיות עם דברים כפי שהם”. אם אין לנו מספיק ניסיון בראיית האופן שבו צורות הסתכלות שונות מפברקות תפיסות שונות, סביר שנתקשה להתגבר על ההנחה המובלעת שדברים הם באמת כפי שהם נראים, שבאמת יש אופן שבו הם הווים כשלעצמם. ייתכן שגם נתקשה אפילו להבחין בנוכחותן של הנחות כאלה. בתוך מה שנדמה כמו “פשוט להיות עם דברים כפי שהם מופיעים” כלולות בלי ספק כל מיני תפיסות והנחות, רובן לא מודעות, ביחס למה שנתפס. בעצם מדובר בצורת הסתכלות; או מה שסביר יותר, מדובר בתרגול שמובלעות בו, ברגעים שונים, צורות הסתכלות מגוונות למדי.

הגישה כאן, שמעודדת טיפוח פעיל של מגוון צורות הסתכלות מיומנות, מבוססת אם כן על ההבנה שאנחנו תמיד ובכל מקרה מפעילות צורת הסתכלות מסוימת או התייחסות מסוימת כלפי החוויה. אבל לרוב אנחנו לא מודעות לעובדה הזאת, וגם לא לאופן שבו אנחנו מסתכלות — מהי בדיוק ההשקפה שלנו בכל רגע נתון. אפילו התיוג המיידי והאינטואיטיבי של תחושה גופנית כ”שלי”, גם בלי לחשוב במודע את המילה “שלי”, הוא דוגמה להשקפה כזאת, לצורת הסתכלות על התחושה הגופנית. אפשר לומר שצורת ההסתכלות בכל רגע נתון בנויה מהמכלול של כל ההנחות, התפיסות, התגובות והנטיות, הגסות והעדינות, המודעות והלא מודעות שנוכחות באותו רגע.

לב העניין הוא שבכל רגע נתון אנחנו מסתכלות על החוויה, העצמי והעולם בצורה שבוראת, משמרת או בונה מידה מסוימת של דוקהה, או שאנחנו מסתכלות בצורה משחררת במידה מסוימת. למרבה הצער, רובנו רגילות להסתכל בחוויות ובתופעות בצורות שנוטות לתרום לדוקהה, לא לשחרור של הדוקהה ולהתרת הכבלים מעצמנו ומהעולם. באמצעות מעט חקירה, נוכל לזהות זאת לעתים די קרובות ברמות גסות יחסית של החוויה; אבל ברמות מעודנות יותר נגלה שזה המצב כמעט תמיד. הנטיות המורגלות והנורמליות לראות דברים בצורות שמפברקות, בונות ומהדקות את הדוקהה הן בעלות שורשים עמוקים, וקשה לשנות אותן. עם זאת, זו העבודה הגדולה והיפה של הדרך. את מדיטציית התובנה, ואולי אפילו את כל הדהרמה, אפשר לתפוס בקווים כלליים בתור הטיפוח של צורות הסתכלות שמפחיתות דוקהה, שמשחררות.

תובנה של ריקות

כשאנחנו חוקרות כך צורות הסתכלות משחררות שונות, מתחיל להתברר לנו פגם יסודי עוד יותר באופן שבו אנחנו תופסות את הדברים. כפי שהוסבר לעיל, אנחנו כל הזמן תופסות את התופעות כאילו ביסודן הן ניחנות בקיום אינהרנטי. התפיסה הזאת גם היא כמובן השקפה, צורת הסתכלות שפועלת בתוכנו ותומכת בדוקהה. איך נתבונן מעבר לה ונלמד לראות אחרת?

הניסיון האישי שלי בתרגול, בהוראה ובשיחות עם אחרים והקשבה להם, מלמד שמדיטציות שמשתמשות רק בתרגול תובנה מהסוג הראשון – כלומר, נשענות בעיקר על תובנה כ”תוצאה” – לרוב לא יספיקו כדי להתגבר על עוצמתו של ההרגל העמוק והאשלייתי שלנו להרגיש אינטואיטיבית שלדברים יש קיום אינהרנטי. כפי שאמרנו, רכיב או היבט מסוים של תופעה יישאר מוצק בעינינו אם לא נרד לחקרו באופן מודע ומעמיק. הנטייה הגורפת שלנו היא לא לראות את הריקות של הדברים, אלא לייחס להם באופן לא מודע קיום אינהרנטי. לפיכך עלינו להתאמן בהשקפות שמפרקות או מסלקות את אשליית הקיום האינהרנטי.

הנכונות לאמץ בעקביות גישה ניסויית כלפי מגוון של צורות הסתכלות יכולה להתחיל לחשוף בפנינו את הריקות של כל המופעים. בהמשך נוכל גם לתרגל התבוננות בתופעות מתוך נקודות מבט שבעצמן כוללות רמה מסוימת של הבנה של ריקות. יתברר לנו שעומקים שונים של הבנת הריקות אפשר לתרגם לצורות שונות של הסתכלות.

הבנה מלאה יותר של הגישה הזאת תתגבש עם ההעמקה במגוון התרגולים המוצעים כאן, אבל יש משהו שחשוב אולי להבהיר לגביה כבר עכשיו. מה שמוצע כאן מרחיק לכת הרבה מעבר לטיעון האינטלקטואלי המוכר, שכל תפיסה היא יחסית ולכן אי אפשר לגלות את האמת הסופית על הדברים. שכן עם התרגול יתבהר לנו לא רק אילו צורות הסתכלות מובילות לדוקההואלו מובילות לחופש; יתברר לנו גם ממה בדיוק מורכבת כל צורת הסתכלות. ובהדרגה נוכל ללמוד לסגת מיותר ויותר מרכיבים שתורמים לפברוק בצורת ההסתכלות שלנו.

כך המדיטציה הופכת למסע של התנסות: התנסות עם צורות הסתכלות משחררות, ובפרט עם צורות הסתכלות שמסיגות, מערערות או ממוססות מרכיבים שונים בתודעה ובלב שתורמים לפברוק. במסע הזה מתגלה לנו משהו מדהים, שכן בנוסף לכך שאנחנו לומדות לנקז את הדוקהה מתוך מצבים ודברים, אנחנו גם נעות לעבר היפתחות אל מה שמעבר לתפיסה הרגילה, מה שהוא בלתי מפוברק; או אז ישנה אפשרות להיפתח אפילו הלאה, אל האמת היסודית של כל הדברים – הריקות שלהם.

ראיית הריקות של הדברים: טווח של אמצעים

עם התקדמות המסע נציע מגוון שלם של צורות הסתכלות שטיפוחן יכול להביא חופש ולפתוח את השער לתובנת הריקות של הדברים. את התרגולים האלה אפשר לחלק בהכללה לשתי קבוצות, שכל אחת מהן מובילה אל תובנת הריקות בדרך אחרת. לאורך הספר נבחן ונתאר כל אחת מן הקבוצות בפירוט רב, אבל לעת עתה, הנה הן בחטף

1. העמקה הדרגתית בחקירת הפברוק של העצמי ושל כל החוויה

כאן אנחנו מפתחות סוג מסוים של הבנה לגבי כל חוויה, כולל חוויות מדיטטיביות. תחילה נבחין עד כמה רחב מגוון התפיסות שלנו ביחס לעצמי ולעולם. לפעמים אתפוס את עצמי או משהו אחר בדרך מסוימת, וברגעים אחרים בדרך אחרת לגמרי; ועדיין, כל פעם מה שנתפס באותו רגע נדמה אמיתי, מי שאני באמת, איך שהדבר באמת. מה היא אם כן ה”אמת” של הדבר? מתברר לי שהאופן שבו דברים מופיעים תלוי תמיד במבט שלי עליהם. ויתרה מזאת, מתברר לי גם שאי אפשר להגיע לצורת הסתכלות שתחשוף איך הדבר הוא באמת, בפני עצמו. כשנחקור יותר לעומק את האופן שבו המופעים מתהווים מתוך תלות הדדית זה בזה, נתחיל להבין יותר במדויק למה מה שמופיע הוא “כזה” ולא “אחר”, ולמה דברים מופיעים ברגע מסוים בדרך המסוימת שבה הם מופיעים. לשם כך יש ללמוד, באמצעות המדיטציה, איך להיות מודעות לאופן שבו אנחנו מתבוננות בדברים ומתייחסות אליהם, למה שכלול בצורות ההסתכלות שלנו בחוויה.

אבל מעבר לכך, כפי שהזכרנו, אנחנו יכולות לפתח בהדרגה צורות הסתכלות שמפברקות, ברגע הזה ממש, פחות ופחות דוקהה. ברור למה מיומנויות כאלה הן שימושיות, ועם זאת, התובנות שנחשפות דרכן מהותיות אפילו יותר. יתברר לנו, ראשית, שהדוקהה תלויה בצורת ההסתכלות. וכפי שכבר הערנו בחטף, עם העמקת החקירה נגלה שביכולתנו לגלות ולטפח צורות הסתכלות שמפברקות לא רק פחות ופחות דוקהה, אלא גם פחות ופחות עצמי, ולבסוף, כפי שנסביר בהמשך, אפילו פחות ופחות חוויה. זאת לא על מנת לנסות להישאר לנצח באיזה מצב של אי פברוק מוחלט (כאילו זה אפשרי בכלל), אלא על מנת להבין משהו נפלא באמת לגבי החוויה, משהו שמשחרר באופן עמוק את כל תחושת הקיום שלנו.

2. ההבנה שקיום אינהרנטי אינו אפשרי

כאן נתרגל חיפוש שיטתי אחר העצמי, או אחר המהות של כל דבר שהוא. חיפוש כזה בוחן ופוסל את כל האתרים ואופני הקיום האפשריים עבור מה שאנחנו מחפשות, וכך חושף שהוא פשוט לא יכול להיות קיים בדרך שאנחנו תופסות ומרגישות שהוא קיים. כשנראה זאת ישירות, תצמח בנו בהדרגה הוודאות: לא רק שאי אפשר למצוא אותו – לא ייתכן שהוא ניחן בקיום האינהרנטי שנדמה שיש לו. בתרגולים אלה, צורת ההסתכלות רודפת אחרי, וחושפת את היעדרו של הקיום האינהרנטי של תופעה אחת או של כל התופעות, ואז מנסה להחזיק ביציבות את נקודת המבט שרואה את החוסר הזה, את הריקות הזאת, בעודה מוסיפה להתבונן בתופעה או בכל התופעות.

גישות ששייכות לקבוצה השניה הזאת כוללות שימוש בהיגיון ובכושר ניתוח בזמן המדיטציה. בהתאם לרקע ולנטיות שלך, יכולה להיות לך אולי מידה של התנגדות לתרגולים כאלה, או חשד שמא הם יישארו מופשטים בלבד ולא ישנו את הלב. אבל כשנחקור בפירוט רב יותר הן את הגישות שלנו לחשיבה בזמן המדיטציה (פרק 16) והן את התרגולים עצמם (למשל בפרקים 17 ו־ 22), נגלה שכמו כל תרגול, אומנות הניתוח המדיטטיבי היא כישרון שניתן לטפח, ושלמעשה יש לה השפעה משחררת חזקה ומשמחת על הלב.  במבט מרחוק זה יכול להיראות בלתי אפשרי, אבל מתברר שכאשר ניגשים אליו באופנים הנכונים, אפשר  להשתמש בהיגיון של התודעה המושגית כדי להגיע אל מעבר לתודעה המושגית עצמה.

אינטואיציות ורמיזות של ריקות

בנוסף לשתי קבוצות הגישות הרשמיות האלו, חשוב לציין קבוצה שלישית. סביר מאוד שיהיו רגעים שבהם משהו בלב ובתודעה — אפשר לקרוא לו “חוכמה אינטואיטיבית” — מרגיש רמיזות של חוויה אחרת, ומנחש איכשהו ובאיזושהי מידה את האמת של הריקות. לעתים נקודת מבט כזאת נפתחת בדרמטיות רבת עוצמה, ולעתים באופן הרבה יותר קלוש — אולי נרגיש איכות עדינה שמרווה את המופעים באיזשהו רמז, רק לחישה, של הריקות שלהם, או אפילו סוג של שתיקה, ממד מיסטי וטרנסצנדנטי שנדמה שנמצא “מעבר” למופעים הללו ועדיין איכשהו “זורח” דרכם, על זמני ומשנה את היחס שלנו אליהם, הופך אותם קלושים יותר, מוחשיים פחות. אינטואיציות כאלה יכולות לעלות בבת אחת או בהדרגה, ויכולות להופיע בכל מיני דרכים — דרך קריאה או הקשבה לשיחות דהרמה, אולי אפילו בלי להבין אותן לגמרי, דרך מגע עם מורה או בכל רגע שבו יש פתיחות עמוקה בתוך מגע עם אחרים, בטבע או במדיטציה. האפשרויות כנראה רבות מספור.

חיוני לתת אמון בהיפתחויות הללו, ברמיזות הללו. אך עם זאת, הן אף פעם לא שלמות, ותמיד יש צורך בתמיכה של תרגולים משתי הגישות האחרות כדי לעדן, להעמיק, להרחיב ולגבש את התובנות שהן מביאות. אכן, נדמה שלעתים קרובות, להבת הרגישות האינטואיטיבית ניצתת ומשתלהבת באמצעות הגישות השיטתיות יותר, ואז מציתה ומשלהבת מחדש גם אותן. דרך התרגול נתחיל לגלות ששלוש הגישות הללו הן לא באמת נפרדות, אלא חופפות, מזינות ומחזקות זו את זו הדדית, ובשימוש משולב, הן יכולות לסייע להבנה שלמה להתגבש.


[1]  כל זה לא ממש לא נועד לשפוט בשום צורה את הערך של אמונות כאלו, או את האפשרות והיעילות האפשרית של השימוש בהם. אלא שככלל, גישות כאלו חורגות מתחומו של הספר הזה, והגישה שמותווית כאן לתרגול תובנה.

[2] למשל, ב־ .MN 63 ,MN 2 ,SN 56:31 ,SN 22:86

[3]  הארבע הן האמיתות של: דוקהה; מקור הדוקהה; חיסול הדוקהה; הדרך לחיסול הדוקהה.

[4]  כפי שכבר נרמז, הניסוח הזה של פירושה של הריקות מייצג למעשה רק רמת הבנה מסויימת. בסופו של דבר, דרך תרגול מעמיק, אנחנו עתידות לחרוג ממנו. עם זאת, רמת ההבנה הזאת מהווה קרש קפיצה נחוץ, ומשחרר מאוד, לפיתוח נוסף של תובנת הריקות.

[5]  ראי פרק 11.

מודעות והתעוררות: הקלטות ממפגש קורס למתרגלים מתקדמים

במפגש החמישי של הקורס ‘מודעות רחבה וראייה משחררת’ – תרגלנו מדיטציות שמאפשרות חופש ושלווה על בסיס תחושת המודעות: הן בראייתה כקרקע נרחבת לכל המופעים (מדיטציה מונחית 1); והן בראיית המופעים כמופעי מודעות, וראייתה של המודעות מופיעה ביחס אליהם (מדיטציה מונחית 2). בפרקי השאלות ובתשובות שוחחנו על האופנים בהם ניתן לעדן את התרגולים הללו, ועל המפגש שלהם עם הדהרמה הרחבה יותר וחיי היומיום. בשיחה – הצעתי מיקום של התרגולים הללו ככלים ואמצעים מועילים לחופש ולתובנה בהקשר הרחב יותר של הדרך להתעוררות, ושוחחתי על היחס ביניהן לבין תובנות ואפשרויות תרגול עמוקות אף יותר.

פתיחת המפגש היא הקדשה למורה שלי, אשר עוזב את עולמנו בימים אלו.

מקווה שזה ישמש אתכם/ן היטב.

https://drive.google.com/drive/folders/1tPC7UqaveJut6RnHpKPtZ-hONmMzbod9?usp=sharing

הקלטות של שתי מדיטציות מונחות ושיחות: פרישות, אחדות ועידון התפיסה

הימים האלו עשויים ליצור דחיפות רוחנית, ומדגישים עד כמה התרגול הוא מפלט יסודי וחשוב. אני מרגיש בר מזל כל כך על כך שישנם/ות תלמידים/ות וחברים/ות לדרך שאיתם/ן אפשר לתרגל ולדבר על הרבדים העמוקים והלא-טריוויאליים של הדהרמה (שהם, נדמה לי שיהיה הוגן לומר, רובה המוחלט).

המפגש שמובא כאן הוא השלישי של קורס בשם ‘מודעות רחבה וראייה משחררת’ שמוצע לתלמידים/ות ותיקים/ות. המפגש הזה היה מוקדש לתרגול של צורת ההסתכלות שמדגישה את אי-ההשענות ואי התובענות כלפי כל מושאי התפיסה, ובספרו של רוב ברבאה נקראת ‘שיטת הדוקהה הראשונה’. בשאלות והתשובות עלו כמה שאלות יסודיות מאוד, והשיחה הקצרה מתייחסת לאחת מהן (תודה ליוסי סגר גוטמן :-). לאחר מכן – מוצעת הקדמה למדיטציה ומדיטציה עם היסודות של אדמה, מים, אש, אווי וחלל. לקראת המדיטציה הזמנתי את המשתתפי/ות להניח מולם אדמה (עציץ, אבן) כלי עם מים ונק דולק, ולהשתמש בהם בזמן התרגול. אז הנה הקישור:

https://drive.google.com/open?id=1P8iDbXNDGer0AF2TYh8qIO0-7tcu59V7

Photo by Pixabay on Pexels.com

יהל אביגור

רוב ברבאה: סמאדהי, ניבאנה וריקות התפיסה, חלק 2: ניבאנה

זהו חציה השני של שיחה שרוב נתן בריטריט שנקרא: The art of concentration, מ2008.


היתה עוד מישהי בריטריט עבודה, שעשתה קצת תרגול סמאת’ה, והיתה שם רווחה בגוף, והיא יכלה לפזר את זה. ואז היא ישבה בריטריט קבוצתי, ויהיה לה כאב בברך, והם עשו תרגול אחר. אבל באמצע אחת הישיבות היא נזכרה בתרגול הרווחה שהיא עשתה, ורק מלהזכר ברווחה, הכאב הלך ומה שהחליף אותו זה רווחה. והיא נהנתה מזה, ואז היא תהתה: ‘האם אני מרמה’? אני לא ‘עם מה שיש’. והרעיון הזה של ‘להיות עם הדבר כפי שהם’ הוא מאוד מרכזי בדהרמה, אבל יש פה משהו הרבה יותר עמוק שם. יותר ממה שנראה במבט ראשון. היא היתה יכולה לומר: ‘דברים משתנים. אוקיי, אז היה כאב ועכשיו זה עונג. אוקיי, זו ראייה של ארעיות, דברים משתנים’. אבל בעצם, משהו אחר קרה, והוא היה תובנהעם פוטנציאל יותר עמוק מהראייה של שינוי. כמובן, דברים משתנים, וזה מועיל לראות את זה וזו רמה חשובה מאוד של מדיטציית תובנה. אבל תובנה יותר חשובה היא שהתפיסות שלנו הן, מה שהבודהא קורה לו ‘התהוות מותנית’. הן תלויות. מה שאנחנו תופסים, בגוף, בתודעה, בכל זה – תלוי במצב התודעה שלנו. תלוי בפקטורים בתודעה. זו, פוטנציאלית, תובנה חשובה מאוד, הרבה יותר מאשר התובנה אל  השינוי, שהיא גם חשובה כמובן. אז כל דבר, כל דבר, פנימי או חיצוני, כל כאב, אפילו, הטיבטים אומרים: ריק, כלומר ‘לא קיים מצד עצמו’. צריך את התודעה כדי לראות את זה באופן כזה או אחר, זה לא קיים מהצד שלו, זה ריק. אני והגברת בריטריט העבודה דיברנו על זה, והיא היתה מין: ‘וואו, אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה’. וזה מעניין, כי היא היתה פה לזמן מה, ואחרי זמן מה היא היתה שוכחת את זה, ואני הייתי מזכיר, ואז שוב, שוכחת את החשיבות של זה ואז נזכרת. והתגובה הראשונה היתה: ‘אני לא יודעת אם אני מוכנה להתקרב לשאילה הזו לגבי המציאות, אבל אפילו אז היה את העניין של השכחה. אז זה ממש לוקח זמן. זה אולי נשמע… ‘אוקיי, אולי זה לא כזה חשוב’, או שזה פשוט נשמע מוזר. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את החשיבות. אז בהתחלה סמאת’ה ומדיטציית תובנה ניראים כמו שני דברים שונים. ואני יודע שחלק מכם שעשיתם מדיטציה תובנה מרגישים ‘אני ממש עושה משהו אחר עכשיו’. אבל כשמתקרבים אז אפשר להתחיל לראות שהסמאת’ה מזינה את הויפאסנה. מזינה את התובנה, והתובנה מזינה את הרוגע והריכוז. הן מחזקות האחת את השנייה, ומתחילות להתערבב. הן רק נראות שונות בהתחלה. אחת הדרכים שבהן אני אוהב לתאר מדיטציית תובנה זה לומר שמה שמדיטציית תובנה היא, זה למעשה ללמוד או לפתח דרכי ראייה שמביאות וויתור. או לפתח דרכים של ראייה שמביאות חופש. בשבילי, זה מה שמדיטציית תובנה היא, יותר מאשר ‘להיות עם מה שיש’, למרות שזה יכול להיות חלק מזה. אז הבוקר אחד הדברים שזרקתי היה להציע שכשיש קצת כאב, מה קורה אם אני שם לב לתגובה שלי אליו ומתחיל לעבוד עם להרגיע את הסלידה הזו. כשישי אי נעימות תהיה סלידה. מה קורה כשאני מרגיעה אותה? חלק ממה שקורה זה שהסבל מתחיל להתנקז מהחוויה, ודבר נוסף – התודעה נרגעת, וסמאת’ה מגיעה. ועוד משהו שיכול לקרות הוא, שאי הנעימות מתחילה לדהות. אי הנעימות נעשית פחות אי נעימה. אם אני לוקח, כאחת מדרכי הראייה שלי או מדיטציות התובנה שלי, אני מהרהר בארעיות. רואה שינוי שוב ושוב ושוב שינוי, מעוניין רק בזה. זה גם צריך, ואכן, מוליך לסמאת’ה. יש הרגעה של התודעה כשעושים את זה. יש וויתור, ובאופן הולם, השקטה של מה שקשה. שינוי של התפיסה. אפשרות אחרת, ואני רץ דרך זה: להתייחס לדברים כ’לא אני ולא שלי’. משהו עלה בראיון, והמתרגל אמר: ‘הקול הזה, הוא לא באמת אני, זה רק קול’. אפשר לעשות את זה עם כל דבר. הגוף, תחושות, מחשבות, מצבי תודעה, מצבי רוח. כל הספקטרום של החוויה: לא אני, לא שלי, רק משהו שעובר, רק משהו שקורה. כשמישהו עושה את זה, יש הרגעה, ויש שינוי בחוויות. הן מתחילות לדעוך מעט.

אז אם אנחנו חושבים על מה בונה את החוויות שלנו, ובונה סבל. אז אנחנו באים מכמה זוויות שונות כאן, אז בואו נלך לרמה יומיומית מאוד. עד כמה זה נפוץ, שאנחנו כורכים וכובלים את הסיפור שלנו, סיפור חיינו, העתיד והעבר שלי, בדרכים שלמעשה בונה ומרכיבה סבל. עד כמה זה נפוץ? האם אתם מכירים את זה? או מזדהים, יש כאב ברגל, ו’זה הכאב ברגל שלי, ואני בטוח שלאף אחד אחר אין כאב ברגל’. איכשהו העצמי מזדהה עם זה, ובדיוק המהלך הזה של הזדהות בונה. בונה את החוויה ובונה סבל. שוב, אם אני מגיב למשהו, אם אני סולד כלפי משהו לא נעים – בונה חוויה ובונה סבל. וגם, הפקטורים האלו יכולים להשזר, והם אכן משזרים באופן מאוד מעודן לתשומת הלב שלנו. אז לפעמים אנחנו חושבים: ‘אני רק נמצא עם, אני רק שם לב לדבר הזה, לכאב, לאבל, לפחד. אבל ישנם פקטורים, שמסתתרים וכרוכים בתשומת הלב שמגבירים, מרכיבים, בונים את הדבר. ואחת האג’נדות של מדיטציית תובנה היא להתחיל ולראות את הבנייה ולהרפות אותה. זרקתי עוד משהו מעניין הבוקר, אני לא יודע עם ניסיתם את זה, העניין של לערבב טופו וגזר (כנראה מתייחס לתרגול של לחוש את הלא-נעים ביחד עם נעימות, ולתת להם להתערבב). מישהו ניסה את זה? אולי מצאתם, אני לא יודע, שיש לזה השפעה מורגשת. כמובן, אפשר לעשות את זה מתוך סלידה, אבל אם לא, אז התחושה של הכאב שתקוע בכתף יכול להשתחרר, ופתאום הוא לא שם, או מתפוגג קצת. מה קורה שם? התודעה עושה משהו מוצק. התודעה מדביקה דברים יחד. וזו דרך אחת להגדיר מהי תודעה. תודעות הן מה שמדביק דברים יחד. זה מה שתודעות עושות. אנחנו חושבים: ‘התודעה כאן, מקבלת את החוויה’. התודעה, למעשה, יוצרת, מפברקת במילותיו של הבודהא, בונה חוויה על ידי הדבקה יחד של דברים. ואנחנו מקבלים את מה שהוא תופס במעשה ההדבקה הזה, כמציאות. ואפשר לראות, כשעושים את זה – מערבבים דברים יחד, וזה מביא סמאדהי, או, כמו שגם הצעתי – להשאר עם הנעים, ולא להגרר ללא נעים. ועוד אפשרות: יש אזור, ומשהו קורה בו, אבל אתה לא בטוח אם זה נעים או לא נעים, ואתה מתבונן בו (ישהו שיתוף את זה בקבוצה) ודרך אחת לראות את זה זה לומר שיש כמה תדרים שקורים באותו זמן באותו מקום. יש תדר נעים ותדר לא נעים, והם מעורבבים. אפשר לפתח את האמנות של לכוונן בעדינות את הרדיו כדי להתכוונן לנעים. מה קורה? התפיסה הזו, ש’ישבה על הגדר’ של נעים ולא נעים, הולכת לנעים. או, אם אתה ממש מפתח את המיומנות, אפילו כשזה לא נעים, אפשר להתחיל לראות משהו כנעים. יש משהו בתשומת לב (( Attention ותפיסה. תשומת הלב בונה דברים, מלחימה דברים יחד. אם, בקצרה, אם מתרגל מחזיק את ההרהור הזה בתודעה שלו, מביט על דברים ואומר לעצמו: ‘זה מולחם, זה מודבק, אתה משהו שהתודעה שלי מרכיבה’, או לומר, בקיצור: ‘אתה ריק, אתה ריק’. זו דרך ראייה של תובנה, וזו דרך עבודה מאוד מעמיקה, ועם זה, המיינד הולך למקום שבו הוא תופס שום דבר, אין-דבר, ומוצא את עצמו בג’אנה השביעית. ואפשר ללכת עוד צעד ולומר על מה שנמצא שם בתרגול: ‘זו רק תפיסה, זו רק תפיסה’, אפילו תפיסה של ‘כלום’ או ‘אין דבר’ היא רק תפיסה, ואז באמצעות דרך הראייה הזו, של התובנה, ימצא את עצמו בלא-תפיסה-ול-לא-תפיסה (הג’אנה השמינית). סמאת’ה מזינה תובנה, ותובנה – סמאת’ה, הן מחוברות יחד לבלי התר.

אז לבודהא יש את המילה הזו: ניבאנה; נירוונה בסנסקריט. וזו המטרה של הדרך, זו הסיבה של התרגול, סוף הסבל. אחד התיאורים שלו את ניבאנה הוא: sabbe sankhara samatha, שמיתרגם ל: כל הדברים המפוברקים מושקטים. ההשקטה של כל הדברים המפוברקים. וזה לוקח הרבה זמן להסביר, וצריך הרבה סמאת’ה כדי להבין את זה, אבל יש משהו שמתחיל עם רק לחזור לנשימה ולהרפות מהסיפור, ומפברקים פחות ופחות. דברים, עצמי ועולם, נעשים מושקטים יותר ויותר, עוברים דרך הג’אנות, ודברים נעשים יותר וויתר שקטים, עצמי ועולם, כל הדרך עד ל’לא תפיסה ולא-לא תפיסה’, ועוד יותר עד כדי: ‘כל הצורות המפוברקות מושקטות’. ניבאנה. מה שהבודהא קורה לו ‘ההפסקות של התפיסה’, ואומר: ‘מימד זה צריך להיוודע, בו ראייה עוצרת, והתפיסה של הצורה דועכת, ושמיעה… כל הדברים של החושים, של ששת החושים – דוהים, ולא מפברקים עוד תפיסה. והוא קורא לזה ניבאנה, הבלתי מותנה, הבלתי מפוברק, שאינו מת. ואומר: שם, אני מצהיר, אין ביאה, אין הליכה, אין עצירה, אין חלופיות ואין התהוות. זה לא מבוסס, ללא יסודות, ללא משך (זה אפילו לא קיים בזמן) אין לו אובייקט, והוא ללא תמיכה. זה אכן סוף הסבל. זה הולך לגמרי מחוץ לתחום של מה התודעה הרגילה יכולה לדעת. לבלתי מפוברק, או אפשר לומר – התודעה לא יוצרת, וכך היא אפילו לא מרכיבה, לא מפברקת את עצמו, כי תודעה היא גם משהו מפוברק. לפעמים הבודהא מדבר על זה כ’מודעות ללא מושא’, המודעות הלכה אל מעבר לראייה של משהו, או עשייה של כל מושא שהוא, אפילו לא מושא של ‘כלום’. והוא אומר: זה שחרור מוחלט. המודעות שוחררה לגמרי מהצורך להחזיק במושאים. בנייה, מתברר, היא חלק אינהרנטי לתפיסה. היא מובנית לתוך התפיסה. יש פה משהו מאוד רדיקלי. כשהבודהא התעורר, היה משהו כל כך רדיקלי בזה, ובמה שאנחנו יכולים להתעורר אליו כאנשים.

ישנם עולמות של חוויה, ואפשר לראות: אני בונה עולמות. אני יכול לבנות עולם-מסויט, ובתוכו יהיו הסיפור שלי והכאב שלי והדרך בה אני רואה דברים, אני בונה את זה – בונה עולם שהוא סיוט; ואני יכול לבנות את העולם הקונוונציונלי, שכולם יסכימו לגביו, ואני יכול לבנות פחות ופחות. ובמובן מסויים, הג’אנות עדיין מפוברקות, אבל הן פחות מפוברקות, ובמובן מסויים הג’אנות הבלתי חומריות, העולםמות של חלל אינסופי וכל אלו, הם עולמות מפוברקים, אבל הן פחות מפוברקים. ואפשר ללכת אל מעבר לפיברוק. ורואים שאפילו חלל וזמן, ואפילו הרגע הנוכחי, ששמים עליו כל כך הרבה משקל בהוראה רוחנית, אפילו הרגע הנוכחי הוא משהו מפוברק. התחושה של ‘עכשיו’. דברים שאנחנו לוקחים ככל כך מובנים מאליהם, אילו דברים הם יותר  יסודיים בחוויה שלנו? ואנחנו מתחילים לראות שגם אלו מפוברקים.

אז כן, אנחנו נהנים מהרוגע שלנו, בכל מידה שאליה הוא מעמיק, אבל בעצם יש פה משהו הרבה יותר משמעותי. אנחנו צריכים להבין את חוויות המדיטציה שלנו. אם יש לנו חוויה של חסד, של אושר או של אחדות, משהו צריך להיות מובן שם, אחרת אנחנו לא חולבים את זה באופן מלא. ואז זו רק חוויה שהתודעה שלנו רוצה. לא ממש הבנו שם משהו. והתודעה אולי רוצה את זה בחזרה והיא לא יודעת איך, כי היא לא הבינה את התהליך. אז בהתחלה זה נראה כאילו אנחנו ממש יוצרים את הסמאת’ה, מנפנפים בכנפיים ועושים הרבה במדיטציה, ומתנשפים, ואז יש תחושה נוחה ואתה מחזיק את זה, וזה הרבה עבודה, הרבה פיברוק. ולאט לאט זה נע למקום שבו הם ‘שם’ המצבים ההולכים ומעמיקים האלו של הרוגע, קיימים כל הזמן, ואפשר להתכוונן לתחושה שלהם. ויש תקופה, בין לבין, שבה הם מרגישים לא מפוברקים, ויש לך תחושה שאתה מתכוונן למשה, לפן אחד של המציאות. ואז, ברמה נוספת, אתה מבין איך הם מפוברקים, גם כשאתה רק מסובב את החוגה בעדינות לשם. אז אנחנו יכולים להרגיש לפעמים במדיטציה: ‘אני רק קיים’, ואני לא אעשה שום דבר, אני לא עושה במדיטציה ,אני רק קיים. וזו דרך מאוד תקפה ויפה, אבל ברמה אחרת, מסתבר, שזה קצת מיתוס. כל רגע של חוויה, למעשה, מערב מידה של עשייה. זו עדיין יכולה להיות אסטרטגיה יפה לעתים, לשמוט את כל העשייה ופשוט להיות, אבל מסתבר שזה קצת, או הרבה, מיתוס. אז מה שמסתבר הוא שהתודעה מפיקה חוויות, וצורכת אותן. מפיקה וצורכת. שוב ושוב ושוב, ללא הפסק. ואז הבודהא בא, ואומר: קודם כל, האם אתה יודע שזה מה שקורה? ושנית, האם זה כזה רעיון טוב? האם זה באמת מה שאנחנו רוצים לעשות, להפיק ולצרוך כל הזמן? או שיש משהו מעיק בכל ההפקה והצריכה הזו של חוויות, אפילו של חוויות נעימות? מה עשוי לקרות, איך זה יהיה, אם התודעה תפסיק לעשות את זה? זה דורש הרבה מיומנות.

כשאנחנו מדברים על ‘ריקות’ בדהרמה, יש הרבה רמות בהן אפשר להבין את זה, אבל יש משהו בסמאת’ה, ובהעמקה לאנשים שרוצים, שיכול לפתוח הבנה מאוד עמוקה של ריקות, של התהליך הזה של פיברוק. וזה אופן של הבנה שממש אפשר לחיות אותו. אז לפעמים, אנחנו יכולים לשמוע או לקרוא משהו שמדבר על ‘הבלתי מפוברק’ על ההליכה אל מעבר לעולם, הפסקות התפיסה, וזה נשמע נורא. זה נשמע שומם ועגום, ו’למה שמישהו ירצה את זה בכלל?’. העניין בסמאת’ה, שהוא מתקדם במורד האי-פיברוק הזה, ורואים ש’הםם, זה נחמד לא לפברק קצת’, ואם אני מפברק פחות – אפילו יותר נחמד, ויותר נחמד ויותר נחמד, וזה מאפשר לתנועה הזו לכיוון מה שהבודהא קורא לו ניבאנה, זה מאפשר לה להיות לא מחרידה, לא מפחידה. זה בסדר, ברמה עמוקה מאוד, שעולם החוויה שלנו הוא ריק. זה ממש בסדר. הבודהא אמר: שארהנט, אדם מואר בשלמות, הוא מישהו שהבין תפיסה. זה לא נשמע כל כך זוהר, בעצם. אבל זה האופן בו הוא דיבר על זה לפעמים. והבין את הפסקת התפיסה, את ההליכה מעבר לזמן, מעבר למרחב, מעבר ל’עכשיו’, מעבר לתחושה של מודעות.

אז יש משהו בכל זה שיש לו הרבה קשר לאמת. מהו אמתי? בדהרמה, השאלה היסודית היא מה מוביל לסבל ומה לא. אבל כרוך יחד בשאלה הזו הוא: מה אמתי, מה באמת אמתי, מהי המציאות? האם אני סובל בגלל משהו שאינו אמתי? העניין עם ריקות הוא לראות שמה שאני סובל בגללו הוא בעצם לא אמתי. אז מה אמתי, ומה לא מפוברק? מה לא מורכב, לא בנוי, לא מולחם יחד? האם יש משהו כזה, בכלל, שאינו מפוברק? בשביל אנשים מסויימים, אלו יהיו שאלות בוערות. שאלות שפועלות בתשוקה, חיות ומניעות בחיים של אדם מסויים. והן יסידיות לקיום שלנו כאנשים: מה באמת אמתי? אז אני חוזר לעניין שעסקנו בו: ‘האם סמאת’ה היא בריחה?’. ובכן, לאור כל מה שאמרתי, זה בדיוק ההיפך, זה מסע לכיוון מה שהוא אמתי יותר ויותר, אפשר לומר, וויתור מדורג על מה שפחות אמתי, יותר מפוברק, יותר נפוח ובנוי. אז ההבנה הזו של הבודהא, זו שהבודהא מצביע עליה היא רדיקלית לגמרי. היא מהפכת הכל על ראשו. הדהרמה הופכת הכל. הבודהא אומר שהעולם זה לא שהוא קיים, וזה לא שהוא לא קיים, אלא זה משהו שהוא קורא לו דרך האמצע. ויש פה משהו שאנחנו צריכים להבין לגבי איך דברים מופיעים באופן תלוי, איך הם מפוברקים. בהבנה הזו טמון החופש. בהבנה הזו חופש מגיע. ואפשר לומר, שוב, שזו רק תובנה אחת, שנמשכת מהיומיומי ביותר, בוויכוח עם חבר, צאצא או שותף או הבוס שלנו, וזה חוט שמגיע כל הדרך עד התעוררות, ניבאנה.

שיר יפה של רומי, לסיום, שנקרא: wean yourself

Little by little, wean yourself.

 This is the gist of what I have to say.

From an embryo, whose nourishment comes in blood,

 move to an infant drinking milk,

 to a child on solid food,

 to a searcher after wisdom,

 to a hunter of more invisible game.

 Think how it is to have a conversation with an embryo.

You might say, The world outside is vast and intricate.

There are wheatfields and mountain passes and orchards in bloom.

At night there are millions of galaxies,

and in sunlight the beauty of friends dancing at a wedding.

You ask the embryo why he or she stays cooped up in the dark with its eyes closed.

Listen to the answer.

There is no “other world.”

I only know what I have experienced.

You must be hallucinating.

יש משהו בתהליך של הסמאת’ה שגומל אותנו, אנחנו נגמלים בהדרגה מההקשרויות שלנו, באופן הולך ומתקדם, דרך הסמאת’ה עצמה, אנחנו הולכים אל מעבר; ‘צייד לשלל בלתי נראה’. ובכך, יש חופש שאין לתארו. זה זמין לנו כאנשים.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: סמאדהי, ניבאנה וריקות התפיסה, חלק 1: העמקת הסמאדהי, ותובנה אל הפיברוק

זהו חציה הראשון של שיחה שרוב נתן ביום החמישי (מתוך חמישה) של ריטריט: The art of concentration מ2008.


לפני שני ערבים דיברתי, כחלק מהשיחה, על הביקורת הפנימית. ואני מודע, ואולי אתם גם, שזה שהקדשתי לה רבע שיחה לא אומר שהיא תיעלם. זה, לעתים קרובות, מבנה שנמצא שם הרבה הרבה זמן. אולי עשורים. וריטריט כזה יכול להציף אותה, ושיחות כלשהן יכולות לעשות את זה, ואנחנו יכולים למצוא את הביקורת הפנימית מאוד שם, חיה ובועטת, ועושה את מלאכתה. ואני יודע שלחלקכם השיחה אתמול עשתה את זה, ואני יודע שלחלק רק התרגול הזה עשה את זה. אולי חלק ממה שאומר הערב יפגוש את המקום זה או יביא אותו. האם זה יכול להיות בסדר? הזה הוא, עושה את מלאכתו נאמנה, וזה רק חלק ממה שקורה. זה בסדר שזה שם, ואולי חלק אחר של היישות מקשיב, ואולי שומע איזו אמת במה שנאמר, וזה בסדר שהביקורת הפנימית שם. חלק מקשיב ומאכסן חלקים לאח”כ. חלק ממה שאני אומר הערב לא נמצא במרחב החוויה של אף אחד מהמאזינים, וזה בסדר. אני נותן את זה בין השאר כי אני רוצה שאנשים שמעוניינים ידעו מה אפשרי. וגם כי יש קו של תובנה אחת, מהמצבים הברורים והיומיומיים ביותר, וכל הדרך לשחרור מוחלט, ואני רוצה למשוך את החוט הזה.

אז, מה שאני אדבר עליו הערב זה היחסים של ריכוז ותובנה. עכשיו, בד”כ, מה שאנחנו אולי שומעים על היחסים האלו, או הדבר הנפוץ שאנחנו שומעים זה שריכוז, סמאדהי, הרגעת התודעה הוא הכנה לתובנה. אז אתה מבלה זמן קצר או ארוך בהרגעת התודעה, ואתה לוקח את התודעה הזו, שהוא יותר בהיר ומרוכז, ומתחיל ליישם אותו למדיטציית תובנה. כלומר, מיישם אותו כך שהוא שם לב לכל מה שקורה בחייך, וחוויות שונות, ולהבין אותן. והריכוז והבהירות מאפשרות את התובנה. וזה לחלוטין נכון, וזה בסדר ואין עם זה בעיה. אבל יש, בעצם, הרבה יותר בריכוז מאושר רק זה. לא רק שהוא הכנה, אלא אפשר למצוא שתודעה רגועה, עם מידה של סמאדהי, הוא הקרקע הטובה ביותר לזעי התובנה להזרע. כמה מכם הייתם בריטריט. ויש תובנה לגבי קושי אישי, דפוס אישיות, או משהו פחות אישי, כמו ארעיות. וזה נראה כ”כ ברור: ‘הבנתי’! ואז הריטריט נגמר, והולכים הביתה, ומה קורה לתובנה? אנחנו מאבדים את הגישה אליה, והיא מאבדת את הכוח לשנות את חיינו, איכשהו. אחד דברים הנפלאים והחזקים בתרגול סמאדהי הוא שהוא מזין את הקרקע, כך שזרע התובנה יוכל לנבוט בישות באופן עמוק יותר, כך שתובנות יכולות ממש לשנות את הלב והחיים של מישהו. והתובנות האלו נשארות באופן שהוא נגיש עבורנו. בחלק מהיתרונות של הסמאדהי כבר נגעתי, אבל אני רוצה לחזור קצת.

ביטחון. דיברתי על זה מתישהו. לאט לאט, עם הסמאדהי, מתפתחת עבורנו תחושה של ביטחון בעצמנו, ביכולת שלנו להיות שמחים ולהרגיש היטב, ובטחון בתרגול שמגיע לאט. וזה חלק חשוב בתובנה. אני יודע שאני יכול להיות שמח, לא משנה מה. זה נותן לנו מינוף שמאפשר לנו להרפות ממה שזה לא מועיל להחזיק בו. זו נקובת משען ממנה אפשר לשחרר הרבה היאחזויות. באמת באמת חשוב. אמונה מגיעה, ואמרתי את זה אתמול. אמון בלימוד, בדרך, שהם אכן מוליכים לאן שהם אמורים להוליך. יש עסיסיות שמופיעה בתרגול, תחושה של רווחה. זה מאוד מזין למסע הזה, לדרך. לאורך זמן, עם תרגול סמאדהי, התודעה מאבדת את ההיקסמות שלה מפפנצ’ה, ההתמכרות ל-לסבך כל דבר ולבנות קושי ענק וסיבוכים סביב דברים. התועדה פחות ופחות מעוניינת בתהליך הזה. יותר שביעות רצון מגיעה, לאט לאט. וכל זה הם גם פנים של תובנה, בהיותה הדבר שמשחרר. ונגעתי בזה, אנחנו יותר חופשיים לחקור וויתור, עם כל ההשלכות שיש לזה על שינויי אקלים.

באה הבנה יותר ברורה לגבי הלימוד על אנטה, שנראה מאוד לא ברור לפעמים, זה נעשה ברור על ידי הסמאדהי, כי אנחנו מתחילים לחוות זמנים בהם העצמי הוא הרבה פחות ‘קיים’, הרב פחות בנוי וחזק, וזה משהו שאחזור אליו. התודעה נעשית יותר גמישה, ואנחנו יכולים להשתמש בו בהרבה דרכים יצירתיות, במיוחד במדיטציה. מדיטציית תובנה זו בעצם לא טכניקה אחת, אלא טווח שלם של גישות, והתודעה נעשית מסוגלת לגשת באופנים שונים ולתמרן, ושישתמשו בה באופנים שונים. וגם, לאט לאט, עם ההעמקה של הסמאדהי, משהו ביישות יותר פתוח כדי לשמוע על ‘הפסקות’, או ‘הפסקות של העולם’, או ‘ללכת מעבר לעולם’. זה יכול להשמע מוזר ומרוחק מאוד. אבל כשהסמאדהי שם אתה יותר כשיר לשמוע על זה. מה שאני רוצה לחקור הערב, בעיקר, זה מה שנגענו בו הבוקר. טבע התפיסה. יש משהו לגבי תפיסה וסמאדהי שהוא ממש מפתח, ומתוך זה אפשר להבין את האופן בו התודעה בונה בעיות. אנחנו בונים בעיות, ויתר על כן, יותר לעומק, אנחנו בונים הכל. כשהבודהא התעורר, הוא הפיק מין שיר קצר, שאומר משהו כמו: ‘בונה הבית, אני רואה אותך, קורת הגג שלך נופצה, והלבנים פוזרו’, או משהו כזה. הוא ראה דרך, באופן מלא, תהליך הבנייה הזה, וכך הוא תיאר את ההתעוררות הזו. כשאנחנו מבינים את זה, אפשר להניח את זה. אז יש קו אחד של תובנה, כמו שאמרתי, שהולך מהמצבים היומיומיים ביותר ועד להתעוררות. קו אחד. אז, אנחנו ביומנו, ומוצאים את עצמנו במצב רוח רע, או שאנחנו כאן, או בכל מקום אחר, ויש כאב גופני, עולה מכל סיבה שהיא. או שאנחנו תופסים משהו אחר, מוכר או לא, כ’הוא ממש טיפש’, או ‘הוא אדם נורא’. תופסים אותם איכשהו. שאלת דהרמה: ‘איך אני מרכיב (בונה) את התפיסה הזו?’. זו אחת משאלות הדהרמה העמוקות ביותר. איך אני בונה את הסבל הזה, ואת התפיסה הזו. אז יש לי כאב בגוף, ויש כמה שאלות דהרמה מאוד חשובות. הראשונה, בסיסית יותר: ‘האם אני מודע לזה?’ אני במצב רוח רע. האם אני יודע את זה, או שאני משעבד את עצמי ואחרים אליו. האם אני ער לזה, ופתוח לזה? שאלה שניה: איך אני מרכיב, או – איך התודעה מרכיבה, בונה ומתחזקת את זה? השאלה הזו, כשעוקבים אחריה, מובילה להתעוררות מלאה. זו השאלה עליה יש לענות. אז כשאנחנו פונים לסמאדהי, מתחילים לראות את זה. בתהליך של הסמאדהי מה שהתודעה עושה זה לא לבנות, או לבנות פחות בעיה. היא בונה פחות, באופן כללי. ויש בזה משהו אותנטי. כשאנחנו בונים משהו יש בזה משהו לא אותנטי. אנחנו בונים השקפה, תפיסה של אחר, תפיסה של עצמי, או תפיסה של מצב. זה לא אותנטי, ויש משהו מאוד אותנטי בלא-לבנות, לא להיות מעורב בזה. אז סמאת’ה, אפשר לומר, זה המעשה של לא-לבנות, או אי-המעשה של בנייה. אנחנו ביחסים עם שותף, חבר, צאצא, לא משנה. ואנחנו מפשלים במשהו. ולעתים כ”כ קרובות אתה נכנס לכזו תסבוכת עם האדם השני ועם עצמך, ואחרי זמן מה אתה חושב: ‘האם זה היה נחוץ, מה שקרה בינינו? האופן שבו ‘האצבעות שלי התעוותו’ שם? ‘האם זה בכלל היה אמיתי?’ האם יש לכם לפעמים את החוויה הזו? לפני כמה שנים מישהי בריטריט עבודה תיארה קושי, ואני לא זוכר מה זה היה, אבל היא חוותה הרבה קושי ועצבנות סביב זה. והיו גם פרקי זמן של רוגע. ואני הצעתי לה, פעם אחת, כשיש רוגע יחסי, למה לא לזרוק פנימה מחשבות על הקושי. להביא ולזרוק אגנים לבריכה הזו, ותראי מה קורה, ואולי תהיה בהירות, מתוך הרוגע, שתבוא כלפי הקושי. אבל מה שקרה הוא שהיא באה חזרה בראיון הבא ואמרה: ‘כשזרקתי את זה פנימה, לא קרה כלום!’. כלום לא קרה, זורקים את האבן, ואין אדוות, ובטח לא צונאמי. מה קורה כאן? האם יש משהו שלא נוכח במצב של סמאת’ה שהוא למעשה נחוץ כדי לבנות בעיה ועצבנות. אם אנחנו לא מרגישים את זה וחווים את זה בעצמנו זה יישאר תיאוריה, ואנחנו צריכים לחוות בעצמנו כדי לראות שיש בזה משהו. אנשים דיווחו בקבוצות שהם מתחילים לקבל תחושה שסמאת’ה זה לא הכחשה של הרגשות, היא המלטות ממשהו. אלא שהקושי הרגשי הזה, אני פשוט לא מזין אותו איכשהו עם תשומת הלב שלי, כשיש סמאת’ה. זו הבנה שונה של מה שקורה, ולוקח זמן עד שזה מגלה את עצמו. אז ככל שהסמאדהי מעמיק, התחושה של העצמי נעשית קלושה יותר. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו: זה מי שאני, וכך אני, וזה הסיפור שלי וכל זה. ככל שיש יותר סמאדהי, כל המבנה הזה נעשה פחות מוצק, כאילו הבית נעשה קטן יותר איכשהו. אנחנו לא כ”כ בונים את העצמי, את הגדרות העצמי, הסיפור והבעיה של העצמי לא נבנות כ”כ. זה משהו שקורה עם ההעמקה של הסמאדהי. וגם, העולם לא נבנה כ”כ. ישנה דהייה של מה שאנחנו יכולים לקרוא לו ‘עולם’, עולם פירושו עולם החוויה. כל מה שאנחנו רואים, עולם חיצוני ופנימי נעשה שקט יותר. העצמי והעולם מתחילים לדהות קצת. וזה פקטור יסודי של סמאדהי, למעשה, זו דרך אחת לתאר מה הוא סמאדהי. יש הרבה תובנה בזה, בכל מידה שבה זה קורה. קצת, הרבה, המון. מי אני, כשאני לא כרוך בסיפור? מי אני כשאני לא חושב? מי אני כש-אפילו הגוף התפוגג? כמובן שאני נוטה להזדהות עם גוף, מחשבות, תוכן מנטלי, ואז מי אני, כשכל זה שוכך? ואז זה חוזר, ואז שוקט שוב. מי האני האמיתי? השקט יותר או הרועש יותר? וגם, ואנשים נגעו בזה, כשאנחנו חותכים את הסיפור שלנו שמגדיר אותנו יכול להיות שם פחד. אנחנו מפוררים חלק ממה שמחזיק את תחושת הזהות והמציאות שלנו במקומה, ויכול להיות שם פחד. ואמרתי מתישהו, זה טעם נרכש. לומדים להרגיש בטוח בדהייה הזו, וזה הדרגתי. ואפשר ללכת בזה בקצב שאתם רוצים, ולהרגע לזה. אבל הפחד די נפוץ בתהליך הזה. אנחנו צריכים להבין את זה. סמאדהי מכיל הרבה יותר מאשר התחושה הנעימה והנינוחות שם. זה נפלא, ואני ממש מעודד את זה, אבל אנחנו צריכים להבין שם משהו שנוגע לתובנה. ואנחנו צריכים להבין את הקשר הזה. לפעמים העצמי גדול ורועש, כמו טרול רוגש; ולפעמים העצמי מאוד מזוקק ושקט, או נורמלי, ולפעמים בקושי שם, וכך גם העולם. אנחנו צריכים להבין את זה, ולהבין את תהליך הבנייה. ההתהוות המותנית. וזה כרוך בהבנה שלנו של סמאת’ה.

כשהבודהא דיבר את הג’אנה הוא השתמש במשפט שנשמע מוזר בהתחלה: ‘הישגים של התפיסה’. ובהתחלה זה נשמע מוזר, למה הוא לא קורה לזה: ‘יכולות של התודעה’, או ‘מצבים מעולים שאתה יכול להיכנס אליהם’, או משהו? היא מאוד מדויק. אלו הישגים של התפיסה. וזה משהו שאני רוצה לחקור בשיחה.   

אז אני אחזור קצת למה שאמרתי אתמוך על הג’אנות. הג’אנה הראשונה, אפילו התחושה הנוחה הזו, כשאתה מפזר אותה בכל הגוף… תחושת הגוף וחוויית הגוך הרגילה שלנו שהיא: הנה יש לי בהונות מוגדרים בבירור, והכל מוגדר בחדות יחסית,… הכל נעשה יותר פלואידי, פחות מוגדר. והגוף, החוויה של הגוף הופכת להיות החוויה הנעימה הזו. התפיסה של הגוף שלי נעשית תחושה נעימה. ועם העמקת הג’אנות – תפיסת הגוף היא של שמחה, הגוף נעשה שמחה, ואז הגוף נעשה שלווה, ואז הגוף נעשה דממה. אלו תפיסות יותר ויותר מעודנות של הגוף, וצריך לעשות די הרבה מזה כדי לראות שזה מה שקורה. זו לא דרך ראייה ברורה בהתחלה. זו אחת מההבלחות של הגאונות של הבודהא, לפעמים הוא מאפשר תובנה שונה באופן רדיקלי.

מאוד בקצרה, הג’אנה הרביעית היא לא סוף הסיפור, יש, למעשה, עוד ארבע. אתאר מאוד בקצרה. הג’אנה הרביעית, יש רק דממה, והגוף התפוגג בדממה הזו. תחושה מאוד מאוד מעודנת של גוף. וזה יכול להיעשות יותתר מעודן, עד שכל מה שנותר הוא חלל, ואין תחושה של סולידיות בשום מקום, כאן או שם. אפילו בעיניים פקוחות, לא תופסים סולידיות או צורה בשום מקום. זה נקרא ‘העולם של חלל אינסופי’. וזה ממה כל מה שיש, ואתה ספוג ומתפוגג לתוך החלל הזה. תחושה עצומה של חופש שם, ותחושה מאוד מיסטית של אחדות. זה מעמיק, שוב, ואתה עובר מעבר לחלל, וכל מה שיש זה תודעה מפולשת לכל דבר. חלק מזה נמצא ממש בקצה של מה שאנחנו יכולים לדמיין בלי הרבה נסיון מדיטטיבי. אין דבר מלבד תודעה. רק יודעת, יודעת. חוויה יפה ומיסטית להדהים. ואפילו זה מעמיק, והתודעה דוהה, ויש רק תחושה של ‘שום דבר’; זה העולם של ‘שום דבר’, ואתה רק לגמרי מלא ומפוגג לכלום. יש רק כלום. וזו השביעית, ואפשר ללכת מעבר לזה, ולעבור לעולם של ‘בין תפיסה לאי תפיסה’, וזה ממש בקצה השפה. כשאין כלום, התודעה עדיין תופסת תחושה של ‘כלום’. זה מאוד מעודן ומזוקק. אין אפילו תחושה של ‘תופס’, תנועות של תודעה או פקטורים של תודעה, או משהו כזה. ואז הולכים ממש לקצה התפיסה, והתודעה לא עושה משהו או כלום שם, וזה רק הדבר המעודן ביותר, ואתה מוכה בחוסר יכולתו של התודעה לדעת: ‘האם זו תפיסה, האם זו לא תפיסה?’ מזוקק מאוד. בגא’נה הרביעית יש תושה מיסטית של אחדות. כל הפיזיות של הקיום נחווית כדבר אחד, ורואים את זה בצורה מאוד אמתית. בג’אנה השישית, הכל הוא ‘תודעה אחת’. אז כל זה, כל הדברים, הם פשוט משחק של תודעה אחת, וזו נעשית תפיסה מאוד מוחשית ואמתית. כל אלו, אם מתרגלים אותן, הן מאוד מתמירות, בטווח הארוך.

עכשיו כל הסמאדהי, ג’אנה או לא, מכיל שחרור (release) והקלה (relief). אז כשאנחנו בסמאדהי אנחנו משוחררים ממשהו, ויש הקלה מהשחרור הזה. יש הקלה בוויתור על הסיפור, בוויתור על העצבנות, בוויתור על המכשולים. כשמוותרים לגמרי על המכשולים, וזו גם הג’אנה הראשונה; שהבודהא דיבר עליהן, על הג’אנות, כמצב של שחרור והקלה. אבל גם סמדהי שהוא לא ג’אנה, יש פה ספקטרום של שחרור והקלה. ועם זה, תחושה של חופש. וזה לא משהו שקולטים אותו בהתחלה, אבל נסו, אפילו כאן בריטריט, כשיש מצב רגוע, תראו – האם אין שם מצב מסויים של שחרור שם? יש בזה שחרור ממשהו, והקלה ממשהו. אם אנחנו מדברים על ג’אנות, בכל מצב משהו דוהה מן המודעות. המכשולים דוהים ראשונים, ובשניה – מחשבה, בשלישית –  החדווה דוהה, ולפני כן, עוד לפני הג’אנות, הסיפור ועצבנות רגשית מתחילות לדהות. יש רצף עדין של דהייה של דברים. כשאתה מגיע, נאמר, לג’אנה החמישית, של מרחב אינסופי, מה שדוהה הוא החומריות, מוצקות, צורה. וממשיכים, וב’כלום’, למשל, ה’דבריות’ של דברים נעלמת מן החוויה. ואתה לא עוד תופס דברים, אתה כבר לא בעולם של דברים, זה נעלם. שזה נפלא. אבל יש  בזה גם תובנה. ושוב, ראו את כל זה כרצף. אני מדבר על זה ברמת הג’אנות, אבל זה פועל ממש ברמה היומיומית. יש תובנה כאן, ויש חופש שקורה לאחר מכן, עם הזמן, מהתובנה הזו. מתחילים לראות, בריטריט כזה או ארוך יותר: מכשולים, והם הולכים ויש רוגע. ושוב מכשולים. הולכים, ויש רוגע. ולומדים, לאורך זמן, שהם לא כ”כ אמינים, כ”כ אמתיים כמו שהם נראים. תחושה שהרג השלילי, הכאב בגוף, אפילו, לא חייב להיות שם. מישהו נכנס ליוצא מרגש שלילי, או מכשול או כאב גופני, ותובנה מתחילה ליפול: שזה לא חייב להיות שם. זה לא נתון. זו לא מציאות בלתי תלויה. אפשר לקבל תחושה לגבי איך התודעה יוצרת את זה, איך התודעה מפברקת קשיים רגשיים, מכשולים, אפילו כאב בגופני. איך התודעה מפברקת מוצקות, ‘דבריות’ וכל זה. כל זה מפוברק. זה נשמע הגיוני?

יש גם, עם סמאת’ה, ואולי שמתם לב לזה כבר, ובטח אחרי שנכנסים לג’אנה, ישנן חוויות עולם שהן מעין מצב שאחרי הג’אנה. אם ניקח את השלווה של הג’אנה השלישית, או פשוט רוגע שאתם בו עכשיו, נכנסים למצב הזה, ויוצאים להליכה או משהו, וזה נראה כאילו השלווה מרווה את הקיום. כאילו המציאות של הקיום היא שלווה. זה רוחץ הכל, הכל מדבר שלווה. נכנסים ויוצאים מזה, שוב ושוב, ובנקודה מסוימת, התחושות שלנו לגבי המציאות מתחילות להיות מוטלות בספק. איך העולם הוא? האם הוא שלווה, או לא? מהי המציאות כאן? מתחילים לקבל תחושה… ובאופן דומה ואולי יותר מעודן, למשל, עם החלל. תופסים תחושה של מוצקות ואז לא תופסים תחושה של מוצקות ושוב ושוב, עד כדי כך שהאמת של המוצקות של דברים ממש מתחילה להיות מעורערת. התפיסה הזו מושמת בסימן שאלה. אנחנו אומרים, בשפת דהרמה, שתפיסה היא ריקה. היא לא דבר אמיתי, זה ריק. אני תופס מוצקות, וכמובן שברמה אחת זה אמיתי, אבל ברמה אחרת זה משהו שהתודעה עושה לחוויה. זה לוקח זמן. זה לוקח הרבה סמאדהי ותרגולים אחרים, ולהכנס ולצאת. וזה קו אחד של תובנה שאני משקף מכיוונים שונים. מהיומיומי ועד לעמוק ביותר, קו אחד. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את המשמעותיות. בהתחלה זה… אוקיי, אני יכול סוג של לראות את זה קצת, אוקיי. יש אנשים שלא רואים שזה ממש עניין חשוב. וזה לוקח זמן להבין שיש לזה משמעות עצומה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!