שיחות ומדיטציות מוקלטות מקורס: דרכי ראייה משחררות – העמקה בתובנה

לפני כמה חודשים זכיתי להעביר קורס בן שמונה מפגשים שהתמקד בדרכי ראייה ותרגול שמשחררות את הלב והתודעה. עקבנו אחרי הנחיותיו של המורה רוב ברבאה – שמנחה תרגול של דרכי הראייה של אניצ’ה, דוקהא ואנטה. התרגול דרכן – מביא לתחושת חופש ברגע, מרגיע ומשקיט את התודעה, ופותח ומערער את תחושת המציאותיות והמוצקות של דברים יותר ויותר. כך הוא מאפשר תובנה הולכת ומעמיקה לגבי טבעם של הדברים – כריקים מקיום מצד עצמם ונבנים על ידי התודעה, ופותח דלת לשלווה והחופש העמוקים שבראייה הזו.

ישנם שבעה מפגשים מוקלטים. השניים הראשונים – עוסקים בפיתוח של סמאדהי, דרך תרגול של מדיטציית נשימה לכל הגוף. השלישי והרביעי – מניחים את היסודות לתרגול מכוון של תובנה עם שלושת המאפיינים (אניצ’ה, דוקהא, אנטה) ומאפשרים את התרגול עם דרך הראייה של אניצ’ה. החמישי והשישי – ממוקדם בדרך הראייה של דוקהא: אי נחת ושחרור, והשיחות בהם – נותנות תמונה מעמיקה יותר לגבי ההתפתחות וההתקדמות האפשרית על הדרך הזו. המפגש השביעי נותן הנחיות ראשוניות ופותח את האפשרות לדרך הראייה של אנטה – אי הזדהות.

בתיקיות המפגשים תמצאו הנחיות לקראת מדיטציה, מדיטציה מונחית (לעתים שתיים) ושיחת דהרמה (בחלק מהמפגשים).

הקישור להקלטות:

הקלטות מקורס העמקה בתובנה – דרכי ראייה משחררות

תרגומים וקישורים לשיחות של רוב ברבאה אפשר למצוא בתגית: ‘קורס העמקה בתובנה’ בענן התגיות.

 

הגנה עצמית

לפעמים – המדיטציה יכולה, וצריכה – להיות מעשה של הגנה עצמית. התודעה שלנו, באופן נורמלי ורגיל מאוד – מייצרת סבל, קושי, אי נחת. אני פוגש הרבה אנשים. ולא מעט אנשים מרגישים, באופן כזה או אחר – שמשהו לא בסדר אצלם. שהסבל – לא אמור להיות שם, איכשהו. שיש איזו בעיה, ואם הם היו עושים אחרת, או – כאשר הם יעשו אחרת – הסבל לא יהיה שם. ‘אחרי כל כך הרבה שנים של תרגול, זה לא אמור לקרות’; ‘אם הייתי בוחר כך וכך, לא היה כל כך…’; ‘כשהילדים יגדלו’. במבט אחר, קרוב יותר – התודעה יוצרת סבל. היא עושה את זה לכולם. ובמידה כזו או אחרת – כל הזמן. אז כדאי לנו מאוד, ואנחנו יכולים ללמוד להגן על עצמנו, להיות אקטיביים כלפי הסבל שהתודעה יוצרת. אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים לחשוב על הסבל שהתודעה יוצרת הוא לראות כיצד היא בונה עבורנו חוויית עצמי וחווית עולם, שאנחנו לכודים בתוכה, מאמינים לה, וסובלים ממנה. אולי תחושה ש’אני לא טוב’ איכשהו, ושהעולם הוא מקום קשה, קר. תחושה של היעדר אהבה. כל מיני דברים. תמיד – ישנה בנייה כלשהי של עולם. לעתים היא אינטנסיבית, יוצאת דופן, וניכר שאנחנו במצב מסויט במידת מה. לעתים אנשים ממש מדברים על זה כמו’ חלום רע’. כשהתודעה מפברקת באופן אינטנסיבי מאוד – זה באמת מרגיש כמו חלום, או סרט. לעתים זה לא כל כך אינטנסיבי, אלא נורמלי וסביר – תחושה של אי-מוצלחות, אי התאמה ואי שייכות. רגיל לגמרי.

ואנחנו יכולים, כמתרגלים – ללמוד את האופנים בהם התודעה עושה את זה, וליצור מצב שבו היא מפסיקה, ומתחילה לעשות דברים אחרים.

החוויה הגופנית היא דרך פשוטה ויעילה מאוד לגשת לסבל הזה. אנחנו יכולים לחוש, בעיקר כשישנו מצב רגשי לא-פשוט – כיווץ כלשהו של הגוף. לעתים קרובות – בציר המרכזי שלו, לעתים בכולו, לעתים במקום אחר. הכיווץ הזה הוא ביטוי למאבק כלשהו. לאי-רצון לחוש תחושה לא-נעימה, פיזית או רגשית. ולעתים קרובות – יש לו אפקט גדול. הוא מנפח ומתדלק את ההתרחשות המנטלית, סביב תנועה של דחייה ואי-קבלה. הכיווץ, לעתים קרובות, מתרחש סביב, או כלפי – תחושה גופנית לא נעימה. גם אם המצב הוא רגשי בעיקרו, תחושה גופנית לא נעימה צפויה להיות שם. אז – איך זה יהיה לגשת לכיווץ הזה, ולרכך אותו? שוב ושוב. ולהיות מוכנים להיות במגע עם התחושה הלא נעימה. ולהחזיק אותה, לפגוש אותה – בעדינות.

אופן עבודה נוסף עם החוויה הגופנית הוא – להרחיב, שוב ושוב – את תשומת הלב כך שתקיף את הגוף. כך אנחנו הולכים נגד המומנטום של כיווץ של התודעה, וגם נגד ההרגל של תשומת הלב שלנו – להמשך לאזורים מסוימים, בדרך כלל אלו שיתכתבו עם המצב הרגשי הקשה, ולהזניח אחרים, שאולי יש בהם כוח כזה או אחר.

דבר דרך נוספת, שיכולה להיות מפתח חשוב – היא תשומת לב להתייחסויות של התודעה החושבת לעצמנו ולמצב. לעתים קרובות כל כך, כשיש סבל – ישנה תחושה ש’אני לא בסדר’ איכשהו. ש’זה לא אמור להיות כאן’, ושאני ‘כנראה עושה משהו לא נכון’. המחשבות האלו, לעתים קרובות – התייחסויות קטנות, טבעיות, מרגישות מובנות מאליהן של התודעה – הן מתקפה של התודעה על עצמה. הן מובנות מאוד, ונראה שקורות באופן כזה או אחר לרוב האנשים. אבל אנחנו לא חייבים, באמת שלא – לקבל את חוות הדעת שלהן. אין בהן הרבה תבונה, או תועלת. אפשר להתווכח. ‘כן – זה באמת יישאר לנצח? כי נראה שכל שאר המצבים בעבר לא נשארו’. ‘כן, באמת, הסבל הזה פה כי עשיתי משהו לא נכון? אם הייתי עושה משהו אחר – לא היה סבל?’. אפשר גם להתווכח על הדברים שהתודעה החושבת אומרת לך על עצמך. בשביל זה, לפעמים – צריך להיזכר בכוחות ומשאבים שיש לנו. באנשים שאהבו או אוהבים אותנו, בכושר שלנו לאהוב, במעשים של נדיבות שעשינו. לעתים אפשר לחשוב על כך – שעצם היותנו חיים – זה כבר, במובן מסוים – פלא, הדהוד של כוח אינסופי, שאנחנו ביטוי שלו. קל לנו לראות את הפלא הזה כשתינוקות נולדים, ואחרי זמן קצר – אנחנו מתחילים לקבל אותו כמובן מאליו. אבל ברובד אחר – משה בנו חש את האיכות הזו, ויש בה איזו אהבה עצמית, גם אם היא מתעוותת לעתים קרובות. לעתים – זה טוב להיזכר בזה.

לעתים – בתוך מצבים רגשיים סבוכים – התודעה נוטה להציג אחרים בדרך מאוד מסוימת, שהולמת ומתחזקת את המצב הרגשי. וגם כאן – אפשר להתווכח. ‘האם הוא באמת כזה?’ ויהא זה – מושלם כפי שאנחנו חושב שהוא כרגע, או בלתי נסבל כפי שאני חושב שהוא. אנשים, למרבה המזל – הם תמיד אחרים, תמיד יותר ממה שאנחנו חושבים עליהם. והתמונה שיש לנו עליהם היא תמיד מעוותת במידת מה, וכשהמצב הרגשי אינטנסיבי – העיוות נעשה מוצק מאוד. אז – כאשר אנחנו פותחים את הראייה על האחר, ומאפשרים לה להיות מורכבת ומגוונת יותר – המצב הרגשי מאבד משהו מהסולידיות שלו, ומתחיל להיפתח.

אלו כמה מהצעדים שאנחנו יכולים לעשות, וישנם עוד הרבה. ויש גם צעד מקדים, שמאפשר את כל הפעילות הזו, ואנחנו צריכים לטפח אותו עוד ועוד, לפני, במקביל ואחרי: למצוא מעגן, ולטפח אותו – של תשומת לב ורגישות לחוויית החיות של הגוף, ותחושה של ידידות ואהבה עצמית. ככל שאנחנו לומדים להישען שם – יש לנו בסיס הרבה יותר יציב לעבוד מתוכו, ולהגן על עצמנו.

עוד על עבודה עם רגשות: עבודה עם סיפורים

זוהי תוספת (ראשונה, אולי יבואו עוד) לרצף התרגול לגבי רגשות שאנחנו עושים בקבוצה ברחובות, על פי המתכונת שרוב ברבאה התווה ומסוכמת במאמר הזה: https://waytothebeyond.wordpress.com/2017/11/21/עבודה-מיומנת-עם-רגשות

כדאי להבין את הטקסט הקצר הזה בהקשר זה. הוא נכתב על ידי, אבל נשען על דברים שרוב ברבאה מסר בהזדמנויות שונות, כפי שהובנו על ידי.

במסגרת העבודה שאנחנו עושים סביב הנושא של רגשות, אנחנו מתחילים לראות את יחסי הגומלין בין החוויה הפיזית של כיווץ, התנועה של השתוקקות והיאחזות, וההתייחסויות האינטואיטיביות של המחשבה לכל האירוע. אנחנו יכולים להתחיל לראות: כאשר מופיע הכיווץ, המשיכה והדחיפה, ואי הנעימות שמאפיינת את התנועה הזו – התודעה החושבת תיטה ליצור מחשבות מכאיבות, שמתייחסות לחוויה מכווצת ומוצקה של העצמי. לעתים קרובות אלו יהיו התייחסויות מאוד דקות, שקטות, תדירות יחסית – שהן כל כך שקטות, ואנחנו כל כך רגילים אליהן, שהם לא בטווח הרדאר של המודעות. התייחסויות כמו: ‘זה לא אמור להיות כאן’; משהו פה לא בסדר’; משהו אצלי לא טוב’; ‘זה הולך להמשך לנצח’.

במפגש הקודם דיברנו על האפשרות – להיות מודעים לתנועה הזו של התודעה, ולעתים גם – לשתול בכוונה התייחסויות אחרות: ‘זה בסדר’; ‘זה מושלם’, ועוד. אפשר להיות מאוד יצירתיים פה, וללכת עם מה שעובד עבורכם. החשוב הוא – להיות מודעים להתייחסויות האינטואיטיביות של התודעה, ולהציג אפשרויות אחרות, שיקלו על המצב – באותו רגע ובאופן מיידי, לא כרעיון בלבד. התנועה הזו, שאנחנו עושים על בסיס התנועות הקודמות שלמדנו (החזקה עדינה של התחושות, מגע עם הלא-נעים, אפשור) יכולה ללמד אותנו הרבה מאוד על האופן בו חוויות מנטליות נבנות, ומתוך הלמידה הזו – אנחנו יכולים לשחק באופן יצירתי יותר ויותר עם החוויה המנטלית.   

אז יש רובד נוסף – והוא הסיפור הרחב יותר שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו והעולם מתוך הרגש. בתוך רגש או מצב מנטלי ישנה תמיד השקפה כלשהי לגבי עצמי ועולם. אנחנו מדמיינים את עצמנו או העולם, אירועים מהעבר ואירועים בעתיד – דרך נקודת המבט והעמדה של הרגש, וכחלק מזה – נבנה סיפור. אז במצב של כעס, או תסכול, אולי יתגבש סיפור מתוך העבר שמוכיח את טיפשותם ואזלת ידם של המעורבים בדבר. אולי יעלה סיפור לגבי הדברים שחוסמים אותי מלעשות דבר מה, או משהו כזה. במצב של חוסר ביטחון – סביר שיעלה סיפור סלקטיבי של העבר – שיציף תמונות של העצמי כנכשל, חלש, חסר סיכוי, או סיפור לגבי העתיד שנובע מההנחות האלו, וגם מתחזק ומחזק אותן. זו, שוב, התהוות גומלין כפולה.

בהנחיות קלאסיות למדיטציה – אנחנו שומעים שעלינו לשמוט את הסיפורים. וזה רעיון טוב, כדי לפנות מקום למשהו אחר להיות נוכח, אל מול הנטייה שלנו להתמגנט לסיפור ולהאמין לו באופן נאיבי. אבל בטווח הארוך – אנחנו צריכים לדעת לעבוד גם עם הרמה הזו, בין השאר משום שהיא רמה שיש לה תפקיד ומשמעות בחיינו. גם אם במדיטציה זה דועך במידת מה – ביום-יום אנחנו חווים וחושבים על עצמנו בהקשר ביוגרפי מסוים. אנחנו מפנטזים את עצמנו, מדמיינים מי אנחנו – באופן כזה או אחרת אל תוך ההווה – על סמך התחושה שלנו של ‘מה היה בעבר’ ו’מה מצפה בעתיד’. זו לא בעיה. ממש לא. הבנה רצינית של ריקות – לא תכתיב לנו להיפטר מהסיפורים האלו, ולחיות קיום ללא פנטזיה לגבי מי אנחנו. גם הבודהא, ו-ודאי שמורים אחרים – חיו בתוך סיפור, פנטזיה – לגבי מי הם. נראה שהדלאי לאמה – לא מסתובב בעולם בתחושה של היעדר סיפור או רצף היסטורי. הסיפור והרצף – הם הכרחיים עבור תחושת התפקיד שלו. אפשר לחשוב גם על, למשל – טאניסארו בהיקהו. התחושה של היותו נצר לשושלת רבת עצמה רוחנית של נזירי יער – נוכחת בכל מילה שהוא אומר וכותב. אז – מה הבנה של ריקות תאמר לנו על הסיפורים, ובאיזה אופן היא תשחרר את התודעה ברמה הזו?

מתוך התרגול שאנחנו עושים, ובעיקר מתוך המשען שאנחנו מוצאים בחוויית גוף האנרגיה – אפשר לראות איך סיפורים כאלו מתגבשים בתוך קונטקסטים רגשיים שונים, ואיך הם משפיעים על הקונסטלציה הרגשית שפועלת ברגע. וכמו עם התגובות האינטואיטיביות של המיינד החושב – אחרי שיש שם קצת גמישות, שנפתחת דרך השלבים הקודמים, וגם דרך המודעות שלנו להתהוות המותנית הזו של הסיפורים – אנחנו יכולים להתחיל לשחק קצת. זה לא נעשה כדי להכחיש את החלקים הקשים או הלא-נעימים שבנו. לא מדובר בתעתוע, אלא בשינוי עדין, מתוך המודעות והערות – שאנחנו עושים ובוחנים את התוצאות שלו באותו הרגע: מה יקרה אם אחשוב על המצב ועל עצמי בתוכו בדרך שונה לגמרי?

וודאי – יש לזה קשר הדדי עם המערך הרגשי. הסיפור שאני מספר לעצמי על מצב מסוים – הולך להוליד רגשות. וכך גם הסיפור שאספר לעצמי על עצמי.   

האם יש לכם רעיונות לגבי דרכים בהן הייתם יכולים לספר אחרת סיפור מגובש, שמשמר סבל?

אפשר לתרגל את זה כלפי דברים קטנים יחסית, אירועים וחיכוכים של יומיום, ובהדרגה – כלפי דברים הרבה יותר גדולים. על החיים שלנו, למשל.

אז – אני יכול לחשוב על דוגמה אחת של מישהו – שמסתובב עם תחושה שמשהו עמוק אצלו לא בסדר. שהוא חסר תקנה, פגום, ושזה תמיד היה כך. עכשיו, מקרוב – מה שאתה רואה שם בעיקר זה – רגשות לא נעימים, ופחד ובושה – שנשענים על הסיפור הזה מתחזקים אותו. אבל מנקודת מבט אחרת – אפשר להסתכל על האדם הזה ולראות – שהוא התמודד עם נסיבות לא נעימות, קשות, ובסך הכל מקיים חיים מאוד יצירתיים ודי מקוריים. אז יש שם די הרבה יופי. הסיפור – נשען על קול של ביקורת פנימית, ומחזק אותו. אבל בסופו של דבר – זה רק קול אחד, ויש עוד קולות אפשריים, עוד סיפורים אפשריים.

אני יכול לחשוב על המורה שלי.

מנקודת מבט אחת – מדובר על אדם בודד, ללא משפחה, חולה, עני למדי. נקודת המבט הזו  – שהיא נכונה, עובדתית – תוליד מערך רגשי מסוים. אבל אני יכול גם לחשוב עליו בנצר לשושלת של נזירים, של חוקרי תודעה ומיסטיקנים. או אפילו כהמשך, וריאציה – לשושלת חסידית, שמשפחתו הגיעה ממנה. שני הסיפורים יכולים להישמע מאוד נכונים.

העבר, הסיפור והביוגרפיה, ולכן גם תחושת העתיד – מתארגנים סביב מבט, והמבט – תמיד טעון ברגש, כוונה, שיפוט מסויים.

מה הגבול של זה? כי אם אני יכול להגמיש את הסיפור סביב רגש קשה, אולי אפשר להתחיל לשחק עם כל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל החיים האלו.

יש סיפורים שמותנים באופן מאוד עמוק בתרבות שלנו: שהגענו לפה סתם; שבסוף רק אנחנו דואגים לעצמנו; שהדבר הכי חשוב הוא – שנדאג לעצמנו, ולא לאחרים; שהחומר הוא המציאות האמתית; שלעולם אין משמעות, ושלנו אין באמת משמעות בתוכו; שהמוות הוא רע. כל מיני דברים. אני לא אומר שההפך מכל אחד מהם – הוא האמת, או שהם סיפורים לא-טובים. אני באמת לא אומר את זה. אלא רק אומר שאלו הם רק סיפורים, במובן מסוים. הרגלי מחשבה. אז אנחנו יכולים, בתוך העבודה המדיטטיבית, בתוך הרגישות שלנו וההליכה לקראת חוויה מיטיבה, בעבודה בתוך הרגע ולא כטיפוח של רעיון גדול חדש – לשחק עם שינוי של הרגלי המחשבה האלה. האינדיקטור שלנו לגבי הכיוון שאליו כדאי ללכת הוא – מה מפחית סבל, משחרר היאחזות – ברגע. אם אנחנו יכולים להתחיל לשחק שם – ישנן הרבה אפשרויות שיכולות להיפתח בפנינו. אני לא מכוון לסיפור אחר, שהוא האמתי. אבל – כשישנה הרגישות של משחק עם הסיפור באופן מיטיב, דרך העבודה שלנו עם הסיפורים האישיים סביב הרגשות שלנו – זה יכול להיפתח גם לשם, בהדרגה.

אז איך זה יהיה, למשל – להסתכל על קשיים שחוויתי בחיי – כדברים שחיזקו ובנו אותי, כאדם? ששכללו את הנפש, את האהבה, פתחו ולימדו עוד? קשיים של הגוף, של התודעה – מפתחים בנו רגישויות, פותחים אותנו ליופי, מלמדים אותנו המון. לאו דווקא, במבט לאחור – היינו מוותרים על מה שנראה אז כקשה. מי שאנחנו היום – נבנה גם מתוך הקשיים, מתוך ההתמודדות אתם. אני רואה, שוב ושוב, איך אנשים שחווה דברים לא פשוטים – מתרגמים אותם לכדי חמלה, רגישות, רצון לעזור ולאהוב.

רעיון נוסף: באופן הרגלי – אנחנו חושבים על עצמנו כמרכז של צריכה, במובן מסוים. מרכז של אינטרס. רוצים שיהיה לנו נעים, ושלא יהיה קשה מידי. איך זה יהיה – להפוך את זה על ראשו, ולומר: הקיום שלי בעולם הזה הוא, מיועד להיות – מעשה של נדיבות. הוא נמדד, נחשב מנקודת המבט של – מה אני יכול לתת לאחרים. אין צורך במדידה של מידת הנתינה. אנחנו לא בתחום הראלי של ‘מה עשית או לא עשית’. אנחנו בתחום אחר – בתחום של איך אתה חושב על עצמך ועל הקיום הזה, החיים האלו. איך זה יהיה לחשוב על עצמך כמרכז של נתינה? נקודת מבט כזו, שוב, משנה את כל המערך הרגשי. אני מכיר מישהי שעברה אירוע קשה. מסוג הדברים שאתה לא מדמיין בסיפור החיים שלך. והייתה לה את היכולת לומר, בצורה מאוד כנה: ‘אני אקח את זה, ואשתמש במה שאני יודעת היום כדי לעזור לכל כך הרבה אחרות שנמצאות במצב דומה’. אני לא יודע מה היא עשתה, בסופו של דבר. היא עושה הרבה דברים אחרים. אבל זה עושה משהו לחיי הנפש, ולהתמקמות שלך בעולם. בתוך זה – אתה צריך לשכלל את עצמך, לטפח את ההגנה שלך, את הביטחון וההבנה – כדי שתוכל לתת. זה משנה את כל נקודת המבט, ולכן גם – את כל המערך הרגשי. איך מתפרש קושי, מנקודת המבט הזו? איך מתפרש אדם שעושה דברים מזיקים? איך מתפרש סבל חברתי? כל אלו – יהיו שם, אבל הם מתפרשים אחרת, ומולידים חוויה רגשית שונה. זה מיינדסט של בודהיסטווה.

ישנן אינסוף אפשרויות. אחת נוספת, שאני מאחל לעצמי לזכור יותר ויותר: לראות הכל, כל מה שקורה לך, שנפתח עבורך – כגילוי של משהו שמימי. של אלוהות. קושי – הוא קריאה מהאלוהות לתגובה כלשהי מצידך, או שהוא פתיחה של משהו חדש בישות. שיש לו תכלית, שאתה לא מבין בשום אופן כרגע. מה שהיה נראה שפשוט כאב – מתורגם לכדי פתיחה. הקראתי לכם פעם את השיר הזה של רומי, על הזלזל שנסחף. אז ככה. לראות הכל, את הכאבים, הקשיים, הפרידות – כהתגלות אינסופית של האלוהי, שנפתח ומתגלה באופן ייחודי אליך ודרכך. זה לא צריך להוביל לפסיביות או השלמה, אלא – לפתיחות ואמון. יש מישהו שאני מכיר שממש רואה ככה, יש לה הבנה עמוקה של הנפש, והיא מדברת אלי מהמקום הזה – וזה משחרר באופן שלא יאמן. אני מכיר אנשים אחרים שמכירים את הנפש לא-פחות טוב. אבל משהו בנקודת המבט הזו – משנה את התמונה. ביקורת או שיפוט – פשוט לא יכולים להתיישב עליה.   

לגבי נקודות המבט האלה – אנחנו לא צריכים להאמין שהן נכונות. אנחנו רק צריכים לראות שנקודות המבט הרגילות שלנו הן לא בהכרח נכונות, ואז – להיות נכונים לשחק. מה זה עושה – כאשר אני רואה כך? אנחנו עושים את זה שוב ושוב, וכל פעם הרגשות מרגישים אחרת, אנחנו מרגישים אחרת, ואנחנו רואים אחרים ואת העולם אחרת. וזה – המשחק הזה – להביט דרך הסיפור הזה, ולראות מה זה עושה לעולם, ואז להניח לו, ולאמץ אחד אחר – כשאנחנו עושים את זה מספיק, ובכנות מסוימת – מלמד אותנו משהו מאוד עמוק על הריקות מקיום-עצמי והגמישות האינסופית של הקיום. והלמידה הזו – מאפשרת עוד גמישות, עוד יצירתיות של המבט, של הסיפור, של תחושת העצמי – וכך – יותר יופי, יותר פתיחות, יותר חופש.

עקירת ההרגל של ביקורת עצמית

השיחה הזו נכתבה על ידי (יהל), והיא מבוססת על תרגולים ודרכי מחשבה  שהציע רוב ברבאה בשיחות:

ending blame: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/?search=blame

Ending the Inner Critic: http://www.dharmaseed.org/retreats/2956

חלק ראשון: ההרגל של הביקורת העצמית

כבסיס לכל מה שנדבר עליו היום, עומדת ההנחה לגבי הגמישות של התודעה האנושית. אם נסתכל על תרבויות שונות ברחבי העולם, ובמיוחד עם נביט בהיסטוריה, אפילו הקרובה – נראה שיש טווח עצום של אופנים דרכם אנחנו, כא/נשים, יכולים/ות לתפוש ולהבין את המציאות. וכך גם בחיים שלנו, בקונסטלציות שונות – אנחנו יכולים/ות לתפוש ולחוות את העולם בצורות שונות מאוד, שייראו מאוד תקפות ואמיתיות באותו הרגע. חשבו על גיל ההתבגרות, למשל. אנחנו מושקעים/ות שם בדברים שנראים מאוד חושבים, אמיתיים, ובמבט לאחור – חלקם תמוהים למדי. אם יש בהם משהו, אז לכל הפחות אפשר לומר – שהפרופורציה של החשיבות שלהם היא אחרת מאוד מהפרופורציות שיש לנו היום. אם זה לא נכון עבורכם/ן לגבי גיל ההתבגרות, חשבו על תקופה אחרת שכשאתם/ן מסתכלים/ות אחורה גורמת לכם/ן לתמוה: ‘מה זה היה?’. הדברים נראים לנו מאוד אמתיים, כשאנחנו בתוך משהו, אבל במבט לאחור – אנחנו ‘בסרט’ כמו שנהוג לומר.

כשנולד חתול, או ציפור – יש ספקטרום מאוד מסויים של אפשרויות לגבי ‘לאן זה יתפתח’. אבל עם א/נשים – אנחנו מדברים/ותעל משהו אחר לגמרי. אפילו אצל אותו אדם. התודעה היא גמישה מאוד, בת-שינוי. הרבה יותר ממה שנראה לרובנו במבט ראשון.

המדיטציה והסמאדהי – הן דרכים בהן אנחנו יכולים/ות לעבוד עם הגמישות הזו, בצורה שתיטיב איתנו. לטפח מצבים יפים, להפחית ואפילו לעקור מצבים ודרכי תפישה וקיום שמקשות עלינו ועל אחרים/ות.

ומאחר והתודעה היא גמישה מאוד – התרבות שבה אנחנו חיים/ות היא דבר מאוד חשוב. ובתרבות שלנו, מכל מיני סיבות עמוקות – ישנה מגיפה של ביקורת עצמית או אשמה. אמנם היא מעוגנת בהרגל הטבעי של התודעה האנושית – ליצור שנאה, השתוקקות ותעתוע, וגם – יש לה מקורות היסטוריים ופילוסופיים שאפשר לזהות אותם. אלו חדשות טובות, משום שמאחר ומדובר בהרגל, או אופן מחשבה – שמוטמע בתוך ודרך התרבות – משמע שאפשר לשנות אותו. הוא לא נתון בסיסי של הקיום. אפשר לחיות בלי זה.

זו הזכות הענקית שלנו כמתרגלים/ות – אנחנו יכולים/ות, מוזמנים/ות – לעבוד עם האופן בו התודעה שלנו יוצרת את החוויה שלנו – ולשנות את האופן הזה. זה לא דבר קל, או משהו שעושים כלאחר יד. אבל זה אפשרי, ויתממש ככל שנשקיע את עצמנו במימוש האפשרות הזו. ההרגל של הביקורת הפנימית, בהיותו יוצר סבל, באופן ברור – הוא אחר האזורים בהם אנחנו מוזמנים/ות לעבוד.

יש אופן אורגני בו ביקורת עצמית יכולה להיחלש פשוט בעקבות התרגול הרגיל שלנו, אבל – עבור הרבה מאיתנו – זה יהיה מועיל להפנות את המבט לשם.

אז כדי להפנות את המבט, אנחנו נתחקה אחר שיטת המחקר של הבודהא, ונשאל: מה בונה, מה יוצר – ביקורת פנימית, וכך לנסות להבין – איך אנחנו יכולים/ות לשנות את ההרגל הזה?

ממה מורכבת ביקורת עצמית?

אז בואו נדמיין מצב שבו הביקורת הפנימית פעילה, ונחשוב על החוויה הזו דרך חמשת המצרפים:

  • גוף: איך הגוף מרגיש?
  • תחושות: אילו תחושות תשומת הלב תופשת בעיקר?
  • צורות מנטליות: מה המחשבות עושות?
  • תפישה: איך אנחנו תופשים/ות או מדמיינים/ות את עצמנו? איך אחרים ניראים לנו? איך אנחנו תופשים ומציינים את המעשים שלנו מרגע לרגע? אם ברגע בו הביקורת העצמית חזקה, היינו עוצרים הכל ומציירים את עצמנו, דרך המשקפיים האלו – איך היינו ניראים בציור?
  • ידיעה: למה אנחנו נוטים/ות לשים לב?

כשיש לנו את ההבנות האלו, אנחנו יכולים/ות להתחיל לעבוד בכיוון ההפוך: לטפח את התנאים שמפחיתים את הביקורת עצמית. אבל עוד לפני כן, כבר עכשיו, אנחנו יכולים/ות לראות משהו חשוב: הביקורת העצמית היא חוויה שמורכבת מהרבה דברים קטנים, שמצטרפים אחד לשני מתוך הרגל. אם אנחנו מסתכלים/ות על כל אחד מהדברים האלו בנפרד – זה לא כ”כ קשה לעבוד איתו. הכוח של הביקורת נובע בדיוק מכך שאנחנו לא מפרקים אותה לרכיביה, אלא – מקשיחים/ות אותה דרך הניסיון שלנו לברוח ממנה ודרך האמונה הנאיבית בקשקושים החוזרים-על-עצמם שהיא מספרת לנו.

איך אפשר לערער את הנוקשות של המבנה הזה?

  • אז, אם רוצים לעקור את ההרגל של הביקורת העצמית, אפשר לשאול: מהו ההפך? מה יכול לעזור נגד ביקורת עצמית? אני אתן כמה אפשרויות, שהייתי יכול לדבר עליהן הרבה יותר, וגם – ישנן רבות נוספות.
  • גוף ותחושות: תשומת לב לכל הגוף, לתחושה נעימה. סמאדהי.
  • הרגעת ‘המשיכה והדחיפה’ ברובד של הגוף.
  • צורות מנטליות, תפישה: מטא
  • ידיעה: למשל, נדיבות, הרחבת נקודת המבט.

כל אחד מהדברים האלו שאנחנו עושים/ות – ישפיעו על הדברים האחרים שציינו. מטא, תפישה של אחרים/ות כראויים לאהבה – תשנה את תחושת הגוף. תשנה את הכיוון של הידיעה, של תשומת הלב שלנו. תשומת לב מיטיבה לגוף תפתח אפשרות של מטא. נדיבות תשנה אותן, והן יאפשרו אותה, וכן הלאה.

הרבה מהדברים האלה אנחנו עושים/ות ממילא בתרגול. אין פה בהכרח חידוש מבחינת אופי התרגול. ואכן – א/נשים מדווחים/ות על שינוי בתחושת העצמי שלהם/ן, ובביקורת העצמית, לאורך זמן. חלק מהדרכים בהן זה קורה היא – שרמות של ביקורת עצמית שהיו נראות מובנות מאליהן פתאום נראות כפי שהן, כהרגל. מתרגלים/ות אומרים/ות לי: ‘היתה לי המון ביקורת עצמית, אבל רק עכשיו אני רואה אותה כביקורת עצמית’. היא עוד לא נעלמה, אבל דרך המדיטציה – דרך המטא, הסמאדהי, תחושת הגוף שבמדיטציה – אנחנו מתרגלים/ות לחוות את עצמנו אחרת, ואז כשאנחנו חוזרים/ות לדרך הקודמת, שהייתה בה ביקורת וכיווץ – זה מכאיב. וזה טוב, כי זה מראה שאנחנו כבר יודעים/ות אחרת.

וכן, לאורך זמן – התרגול יכול לפתור את הביקורת. אבל הוא יכול גם להיות מוגבל במידה שבה הוא יעשה את זה, וזו שאלה של הכוונה נכונה של תשומת הלב ושל מיומנות. עבור הרבה מאיתנו, זה הרגל כ”כ עמוק ומוטמע – שזה חשוב להפנות אליו תשומת לב נבונה, כדי לרופף את הסמכות שלו עלינו. וגם משום, כמו שכתבתי קודם – שההרגל הזה, עד שאנחנו מפנים/ות אליו את תשומת הלב, פועל עלינו כמו תוכנה שעובדת ברקע. הוא גובה משאבים, ומכוון את הראייה, המחשבה והפעולה שלנו – מבלי שאנחנו ערים/ות לו. עצם הפניית המבט אליו – כבר יכולה לעשות הרבה. משום שאנחנו יכולים/ות לראות אותו פועל, ופחות נאלצים/ות לפעול על פיו.

אני רוצה לפנות עכשיו לפן נוסף שמחזיק את הביקורת העצמית, ושעבודה אתו יכולה לשחרר אותה, וזה הפן של השקפה – הדרך בה אנחנו מבינים/ות ומפרשים/ות את החוויה שלנו בעולם.

ראיית תנאים ונסיבות כנוגדן לתחושת העצמי המוצקה

כא/נשים, יש לנו נטייה להציב את ה’עצמי’ כמרכז האירוע. זו דרך שבה אנחנו משקיפים/ות על העולם, שהיא מחוזקת מאוד בתרבות שאנחנו חיים/ות בה, שמדגישה מאוד את האחריות האישית. כבר אין לנו אלים, ואין לנו קהילה או מסורת. נשארנו רק אנחנו כסיבה לדברים, מבחינת המבט התרבותי. זה הרבה משקל לשאת. אנחנו מדמיינים/ות שאנחנו זוכים ומפסידים דברים, שאנחנו מצליחים/ות ונכשלים/ות, שדברים קורים לנו, או בגללנו. לפעמים זה נכון, וחשוב לראות כך. הבודהא דווקא עודד תחושת סוכנות חזקה לגבי שאלות כמו: ‘במה חשוב להשקיע’ או ‘במה אפשר לבטוח’. הוא לא היה ‘היפי’ או ‘רוחני’ במובן הזה, אלא עודד אקטיביות ואחריות אישית במובן הזה. אבל – אנחנו נוטים/ות להפעיל את דרך המחשבה והראייה הזו הרבה יותר ממה שמועיל עבורנו, ואולי לא תמיד מפעילים/ות אותה במקומות בהם היא יכולה להועיל. אולי משום שבגלל המטען של הביקורת, אנחנו כל כך לא בוטחים במחשבות שלנו על עצמנו – שקשה לכוון אותן לכיוונים מועילים. ראייה דרך פרספקטיבת העצמי כל הזמן – יוצרת הרבה אשמה וביקורת עצמית, והקשחה וכיווץ של התחושה של מי אנחנו. אז אני אציע דרך ראייה חלופית. וכמו שתחושת העצמי היא הרגל, שאנחנו מטפחים/ות, באופן רצוני או לא רצוני – גם לראות בדרך שאציע עכשיו – זה הרגל שאנחנו יכולים/ות לטפח.

אנחנו יכולים/ות לראות דרך נקודת המבט שמבינה שכל מה שה’עצמי’ שלנו ושל אחרים/ות עושה, עשה או יעשה, חוויה חווה או יחווה – הוא תוצר של תנאים ונסיבות שיש להן אינסוף גורמים, שאינם נובעים מתוך או נשענים על ה’עצמי’. אפשר להתחיל עם דברים יחסית פשוטים ויומיומיים, ולתת להם ללמד אותנו את העיקרון, ולחוות את השחרור שנובע ממנו. סביב חוויות ומעשים יומיומיים, שאנחנו מוצאים/ות את עצמנו שופטים/ות את עצמנו סביבן, אפשר לשאול: אילו תנאים הובילו ותחזקו את המעשים האלו?

דוגמה

אז דוגמה: לפני כמה ימים הלכתי לישון מאוחר, אחרי יום שלימדתי בכולו. זה היה יום שבת, והיה לי שבוע עמוס. כיוונתי את השעון לשש ומשהו, וחשבתי שאקום ואעשה מדיטציה. הייתי צריך לצאת בשבע עשרים וחמש כדי להגיע לטרמפ שחיכה לי בשמונה. בלילה – לא ישנתי טוב, ובבוקר – לא ממש קמתי בשעה המתוכננת, אבל לא מאוד רחוק, כך שקיוויתי שעוד אצליח לתרגל מדיטציה לזמן מה.

אז הבנתי – אין לי אוכל ליום, אז בישלתי משהו. בנקודה הזו הבנתי שאין כבר סיכוי למדיטציה, ולא רק זה – שגם בלעדיה הזמן נעשה גבולי למדי. בערך שלוש דקות לפני שעת היציאה הבנתי – שאני לא אשן בבית באותו יום, וצריך לארוז כמה דברים. אז ארזתי, לקחתי את כל הדברים, ויצאתי באיחור של כחמש דקות. אחרי כמה דקות של הליכה הבנתי ששכחתי משהו חשוב, חזרתי, לקחת מהבית. אז כבר איחרתי בעשר דקות בערך. שכחתי עוד כמה דברים, אבל שהבנתי את זה – כבר היה מאוחר מידי. יצאתי שוב. ראיתי חברים שלי יוצאים עם אוטו, והבנתי שהם נוסעים לכיוון. הייתי צריך לפגוש את הטרמפ בצומת ביל”ו בשמונה. הם נסעו. הרחוב היה חסום. נסעו מדרך אחרת. ממש טיפה לפני שמונה הורידו אותי בצומת ביל”ו. אז הסתבר (עובדה שהיתה ידועה לי, אבל לא נגישה באותו רגע) שצומת ביל”ו זה שם כולל לכמה וכמה צמתים, שנמצאות במרחק די ניכר. אחרי כמה דקות עצר לי איזה אוטובוס, ולקח אותי לצומת ביל”ו אחרת. הטרמפ כבר חיכה לי בצומת ביל”ו שלישית, שהיתה קרובה מאוד. וזהו. בזה זה נגמר.

זה אירוע כמעט יומיומי. נכון, קצת מוגזם, אבל פאשלות ואירועים קטנים, ולפעמים ממש גדולים – קורים לנו מידי יום. וכמה בקלות אפשר לחוות את כל זה, ולהקיש: ‘אני לא בסדר’. אנחנו עושים/ות את ההיקש הזה לעתים מאוד תכופות, ולעתים קרובות – מבלי שאנחנו אפילו שמים/ות לב שאנחנו עושים/ות אותו. אנחנו פשוט מניחים/ות, אוטומטית, שזה באשמתנו. אז במקרה הזה: אני רשלן; לא נחוש או לא רציני, אפילו צבוע – כי לא עשיתי מדיטציה בבוקר; שאני מפוזר; שאין לי סיכוי להשתלב בעולם, בגלל שאני לא מספיק סגור על עצמי. מה זה מביא, לראות את הדברים ככה? ומה האפשרות השנייה?

פירוק לתנאים ונסיבות

לחשוב – מה הוביל לזה? ולעשות את זה בלי האשמה, בלי הנימה של: how could i? הנימה היא הדבר החשוב ביותר. אם אנחנו עושים את זה כדי ‘להבין’, אבל בעצם מאשימים/ות, אז פספסנו את הנקודה. אנחנו אפילו לא ממש חייבים/ות להבין, ובטח שלא להבין הכל, אלא רק לראות מספיק בשביל לשנות את הקונספט. אז – מה הוביל לזה?

רוב, המורה שלי, מציע לחלק את התנאים לחיצוניים, פנימיים, מהעבר ומההווה.

חיצוניים מהעבר:

ישנם דברים שמשפיעים עלינו. בתרבות שלנו זה נעשה מקובל מאוד לחשוב על הילדות כמפתח, ואני חושב לפעמים שזה עוזר בין השאר מהסיבה הזו: את/ה מסיר/ה את האשמה מעצמך משום שבילדות בבירור לא היית אשם/ה, ובגלל הרזוננס של ילדות – את/ה גם חושב/ת על עצמך בחמלה. ויש גם דברים הרבה יותר מידיים. חום, רעש – מביאים לחוסר מנוחה, ולעייפות. אז בדוגמה שנתתי:

א. השותף שלי לדירה עשה רעש, כי הוא קם מוקדם בבוקר.

ב. היום, השבוע כולו – היה שונה מהשגרה. אני עדיין מתרגל לעבודה הזו.

חיצוניים מההווה:

העולם נעשה עמוס ומבלבל מאוד, ויש הרבה מאוד מחלפים וצורך להשקיע מחשבה בפעולות פשוטות. לאנשים כמוני – הרעש העירוני יוצר הרבה קושי בדברים כאלה. הצורך לתכנן שלושה אוטובוסים, ולקחת בחשבון שיקולי תנועה וכבישים וכל זה – זה מעמיס על התודעה. סביר, למשל – שאם הייתי קם בטבע, במקום שקט – כל האירוע היה נראה אחרת לגמרי.

פנימיים מהעבר:

זה דבר מאוד חשוב, להבין איך אנחנו נוצרים/ות להיות מי ואיך שאנחנו, משום שאם אנחנו מבינים/ות, אנחנו יכולים/ות לבחור בנוגע לזה. העיקרון של קרמה מצביע על כך שכל פעולה מנטלית שלנו מותנית על ידי פעולות מהעבר. כך שאם ישנו רגע של תשומת לב, או של חמלה – הוא מוזן מתוך ונשען על תרגול של האיכויות האלו בעבר, וכך זה גם לגבי כעס או פחד. אנחנו מתרגלים/ות איכויות מיטיבות או מקשות, והן מזינות את ההווה שלנו. אם אני רואה דברים באופן מכאיב, למשל – האשמה עצמית, זה פשוט משום שהתרגלתי כך, ואני יכול/ה ם להתרגל אחרת. כמובן שזה קשור בתנאים החיצוניים – תרבותיים, משפחתיים וכן הלאה.

ויש דברים הרבה יותר מידיים, כמו למשל במקרה הזה:

היתה עייפות מהשבוע, ומהיום לפני, שבו לימדתי במסירות.

הלכתי לישון מאוחר כי קראתי משהו מעניין ומעורר השראה.

ומעמדה של עייפות – כיביתי את השעון.

פנימיים מההווה:

וכמובן, ישנם תנאים פנימיים בהווה, שדרכם מתבטאת הקארמה, כלומר – שמפעילים את התודעה בדרך בה היא פועלת באותו רגע. שם אנחנו יכולים/ות לעשות הרבה מאוד עבודה של שינוי, אם אנחנו פנויים והתנאים זמינים לכך. בדוגמה שנתתי, הם לא היו זמינים כל כך. אז בדוגמה – בבוקר – מיהרתי, ולא לקחתי את השנייה שדרושה כדי להיזכר ולוודא שעשיתי את כל מה שהייתי צריך לקחת או לעשות. ובטח לא – את השנייה שצריך כדי לחזור לתחושה מרווחת יותר. ואז לא הייתה תחושת ריווח, כי רגע של ריווח מותנה על ידי רגע של ריווח לפניו. בתודעה – דברים נעים ככדורי שלג: רגע כזה מתנה רגע דומה. מה מביא חמלה ותשומת לב? מה שמביא אותן זה רגע עם איכות דומה מיד לפני כן, ומומנטום של הרגל של תשומת לב מהעבר. כך שגם כאן, אם אין חמלה ותשומת לב, זו לא ‘אשמת’ אף אחד, אלו פשוט תנאים ונסיבות שבנו את זה.

ובמפגש בין העבר להווה – יש לי הרגל של לעשות יותר מידי דברים בבת אחת. הרגל כזה, לא נפלא. אבל האם ההרגל הזה הוא ‘באשמתי?’ אולי הוא נובע מנטייה מנטלית מולדת שלי, מתנאים שהיו בבית ובחברה שגדלתי בה, ואולי מזה שפשוט חזרתי עליו הרבה מאוד פעמים באופן לא מודע. במבט אחר – הוא ביטוי לרצון לתת, שעולה על גדותיו. אבל בכל אלו – אין פה ‘אני’ להאשים. אנחנו יכולים/ות לפרק את זה, אבל עדיין – זה לא יהיה שם.

בכל רגע אפשר לומר: אבל זה, הדבר הזה, הוא כן אשמתך. אפשר לומר את זה, אבל בכל רגע – גם אפשר לומר אחרת: מהם התנאים שיצרו את החוויה הזו? חיצוניים ופנימיים, מהעבר ומההווה.

מה שאנחנו עובדים/ות אתו פה זה הפן של השקפה. עבודה עם השקפה היא אחת הדרכים בהן אנחנו יכולים/ות להגיב בצורה נבונה, בהווה – על ההתרחשויות שאנחנו בתוכן. אז – איך זה יהיה להכניס את ההשקפה הזו, של תנאים ונסיבות. מה זה עושה? הדוגמה שנתתי הייתה קצת טיפשית. אבל אפשר לחשוב על דברים הרבה יותר משמעותיים, כמו – מערכת יחסית שמצויה בקושי, או תסבוכות או דרכים בהן אנחנו חושבים/ות על עצמנו שמביאות סבל. ועם זאת – אל לנו לזלזל בדברים הקטנים יחסית. התגובות המותנות של הביקורת לדברים הקטנים – הן שיוצרות את המומנטום שמאפשר לסלעים הגדולים להתגלגל; ולהפך – האבנים הקטנות של התובנה – מגלגלות את הסלעים הגדולים במורד הדרך.

סיכום, ופתיחת האופק להמשך

מה שאנחנו עושים/ות פה זו עבודה עם ההשקפה. אנחנו משנים/ות את הדרך בה אנחנו חושבים/ות על אירועים בחיים שלנו, בצורה שלא מטילה את כל המשקל על העצמי. זה תרגול, והוא יכול ללמד אותנו הרבה מאוד. הוא יכול ללמד אותנו על הכוח של ההשקפה, על הדרך בה היא קשורה לחוויה הגופנית, הרגשית, ולדרך שבה אנחנו רואים/ות את עצמנו ואחרים/ות. הוא גם יכול ללמד אותנו על ההבניה וההתמצקות של תחושת העצמי. בהדרגה, בתרגול – אנחנו רוצים/ות להתחיל לעבוד עם האזור הזה, ולגעת בו עוד ועוד. כל עוד אני תופש את העצמי כ’דבר’ שאחראי על דברים, קורים לו דברים, והוא מגיב לדברים אחרים – אשמה וביקורת הן בלתי נמנעות. ומנגד – האשמה והביקורת הן כוח ממצק ומאשרר של ‘עצמי’ ותחושת עצמי; במהלך ביקורת עצמית – העצמי מרגיש מאוד קיים וקשיח. אנחנו לא צריכים/ות לוותר על תחושת הסוכנות או המחושבות שלנו בעולם, לא לשם זה הולך. אלא – אפשר לראות מספיק פעמים שיש אפשרות אחרת – כדי שנוכל להיות פעילים/ות מאוד, מושכלים/ות מאוד לגבי מי אנחנו ומה אנחנו עושים/ות, בלי כובד על תחושת העצמי. אני לא יודע עד כמה זה נשמע אפשרי, אבל זה לגמרי אפשרי.

וזה יכול להוביל אותנו הלאה, לאזור נוסף של תובנה. למקום שבו אנחנו יכולים/ות לראות שהעצמי, כמו כל הדברים – הוא לא קיים בפני עצמו, ועדיין – הוא אפקטיבי וקיים כחוויה. הוא מובנה על ידי התודעה, הוא מפוברק, לא אמיתי, ועדיין נחווה וחשוב. ברמה הזו של הראייה של העצמי והתופעות – כלא-קיימות אך נחוות – לביקורת באמת אין עוד בסיס לעמוד עליו, גם משום שאי אפשר למדוד את מה שאינו קיים. לתובנה מהסדר הזה יש כוח משחרר ענק, משום שהיא מאפשרת גמישות מוחלטת של חוויית המציאות. הכל חשוב, יקר וראוי לחמלה, ולא-קיים-באמת.

לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם

השיחה הזו וזו שאחריה ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות שבדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/talk/17960/

הקדמה

בשיחה הזו ובבאה אני אנסה לצייר כמה קווים שהופיעו בשתי השיחות האחרונות שנתתי, ובשאלות-ותשובות, ארחיב אותם, ואנסה להבהיר משהו לאורך שתי השיחות. כמה מכם/ן כאן, אני יודע היטב, מתוך תרגול שלכם, לימוד והקשבה – מכירים את מה שאציג עכשיו. לאחרים/ות – זה די חדש.

יש סיכון מסוים ב-לעשות את זה, אני אתן שתי שיחות, אבל זה צריך הרבה יותר זמן. זו קשת רחבה של דברים, ויש תפניות בעלילה. אנחנו מקליטים/ות הכל אז אתם/ן יכולים/ות לשמוע שוב, או למחוק את מה שנשמע מהזכרון שלכם/ן, כרצונכם/ן. לפעמים אנחנו, כבני/ות אדם, לא כ”כ טובים/ות ב-לשמוע משהו חדש. אנחנו אוהבים/ות לשמוע דברים שאנחנו מכירים/ות. לפעמים אנחנו יכולים/ות, ממש בזמן שאנחנו שומעים/ות משהו חדש, לקחת את מה שהאדם השני/ה אומר/ת, לשים אותו בקופסא, ולהסיר ממנו את החידוש.

סוף העולם: האפשרות של יציאה מוחלטת מעולם התפישה

אתחיל במקום שאולי נשמע משונה להתחיל ממנו:

יום אחד, הבודהא ישב עם חבורת נזירים, בשתיקה, ואמר:

“תקשיבו נזירים, אני אומר שסוף העולם לא יכול להיות נודע, נראה או מושג על ידי מסע, אבל אני גם אומר – שללא הגעה לקצה העולם, אין קצה לסבל.”

ואחרי זה הבודהא קם, הלך לבקתה שלו, וסגר את הדלת. והנזירים ישבו שם, מגרדים בראשיהם הקירחים. ואז הם שאלו את אננדה, והוא אמר משהו כמו: אני חושב מה שהוא רוצה לומר זה שאנחנו חייבים לדעת את סוף העולם של התפישה. מה שאנחנו תופשים עם העיניים, האוזניים, המיינד. בסוף של כל זה יש רמז לגבי סוף הדוקהא.

באירוע אחר הבודהא היה יותר ברור:

“את המימד הזה יש לחוות, לדעת ולהבין: כאשר העין דועכת, והתפישה של צורה דועכת… האוזן… צלילים… הלשון… טעמים… האף… ריחות… הגוף… מגע… המימד הזה צריך להיות נודע, נחווה, מובן – כשהתודעה דועכת, ותפישה של אובייקטים של התודעה דועכת.

בוא נלך לאט כאן. האם עלתה ביקורת פנימית?

“איך אני יכול/ה לחוות משהו כזה, אני לא יכול/ה להיות עם שלוש נשימות ברצף?!” או: “אוקיי, אז יש פה חווית מדיטציה קיצונית, מה זה קשור לחיים שלי?” אני מנסה לפרוש קשת רחבה, אבל חכו, חכו.

בשיחות האלה אני לא רוצה להדגיש את החוויה הזו, שהבודהא דיבר עליה. אלא – להדגיש ולהבהיר איזו דרך להבין את מה שאנחנו עושים/ות פה, את התרגול, שיכולה להשפיע ולכוון את הדרך בה אנחנו רואים/ות דברים. אז שוב הבודהא: “יש מה שהוא נחות, מה שהוא נעלה, ויש מה שהוא לחלוטין מחוץ לשדה התפישה הזה.” מה זה אומר?

משהו נחות – מצב של מערבולת, של כעס – אלו מצבים נחותים עבור הבודהא, ביחס למצב של סמאדהי, כשהמיינד פתוח ובהיר, או מצב של מטא, שבו המיינד פתוח ורך. אז יש את המצבים האלו, ויש את התפישה של העולם, כאשר הוא נחווה דרך המצבים האלה. הכל פה הוא סביב תפישה. מה אני תופש/ת, ואיך העולם נראה לי דרך התפישה הזו.

איך העולם, הבניין הזה, הטבע, אני – נראה דרך מטא? ו’המעבר’ – היציאה המוחלטת מהממד הזה של תפישה.

“”במקום שבו למים, לאדמה, לאש ולאוויר אין אחיזה,

שם אין הכוכבים מנצנצים, והשמש אינה מאירה;

שם הירח אינו זורח, אך החשיכה אינה חודרת.

כאשר החכם, הברהמין, ידע [זאת] בעצמו באמצעות החכמה,

או אז, חופשי הוא מצורה ואי-צורה,

מכאב ומעונג”.

אז הבודהא, כך נראה, מגדיר יציאה מוחלטת מתוך העולם הזה של תפישה. ולפעמים הוא מדבר מתוך זה – על הדעיכה של תחושה ותפישה. וזו תפישה מדיטטיבית, שהוא מדבר על הצורך לשהות בה.

לרוב הוא מדבר על זה במונחים שליליים – זה דועך, זה לא זה ולא זה. לפעמים – הוא מדבר במונחים חיוביים. לפעמים הוא מדבר על זה במונח חיובי: הכרה ללא אובייקט.

סאריפוטה, תלמידו הבכיר, שאמרו שהוא שני רק לבודהא, נשאל: כשרואים/ות משהו כך – האם משהו נשאר? והוא אומר: לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם שום דבר לא נשאר? לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם גם זה וגם זה? לא יכול/ה לומר. האם לא זה ולא זה – לא יכול/ה לומר. זה מעבר לכל מה שאת/ה יכול/ה לומר לגבי: ‘האם יש משהו או אין משהו שנשאר’.

אז בוא נעצור לנשום שניה. איך הלב מגיב לזה כרגע? אולי ביקורת פנימית נכנסת, ויש משהו שחוסם את הדרך בפני תגובה כנה. אנחנו שומעים/ות את הדברים האלה שמצביעים למשהו שהוא מעבר למה שאנחנו יודעים/ות בדרך כלל. איך הלב מגיב? אני רק שואל, בלי לומר שזה צריך להיות כך או אחרת.

מה יש להסיר, כדי לראות כך?

הציטוט הזה לגבי הכוכבים, הוא מתוך דרשה של הבודהא, שמפורסמת מסיבה אחרת. מה שהקראתי לכם זה נקרא ‘אודאנה’, שזו מין סיומת שירית. זה מגיע מדרשה שמדברת על בחור שנקרא באהיה, שהיה מאוד מוערך כמתרגל. והוא תהה יום אחד – האם אני באמת מואר? ואז מלאכית שאיתה היה לו קשר בעבר נגלתה אליו ואמרה לו – באהיה, מצטערת, לא רק שאתה לא מואר, אתה גם לא מתרגל בכיוון. ולמזלו – הוא היה מספיק צנוע, והיתה שם מספיק גמישות בשביל שהוא ישאל את עצמו – אולי זה נכון?! אז הוא שאל את המלאכית איפה יש מורה, והיא שלחה אותו לבודהא. אז הוא הלך מרחק עצום כדי לפגוש את הבודהא.

כשהוא הגיע, הוא ראה הרבה נזירים מתרגלים הליכה. שאל אותם: איפה הבודהא? והם אמרו: הוא הלך לאסוף אוכל בעיר. אז הוא מיהר לעיר, וניגש אליו. ואז:

“בראותו את המבורך, ניגש באהייַה אליו, ולאחר שהשתחווה לרגליו, אמר: ‘אדוני, למד אותי את הדהמה; למד אותי את הדהמה, הסוגטו, שכך אחווה אושר וברכה לזמן רב’. משסיים שבאהייַה את דבריו, אמר לו המבורך: ‘אין זה הזמן המתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל’. פעם שנייה פנה באהייַה אל מבורך ואמר: ‘אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב’. פעם שנייה אמר המבורך: ‘אין זה הזמן מתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל’. פעם שלישית פנה באהייַה אל מבורך ואמר: ‘אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב’.

אם כך באהייַה [ענה המבורך], עליך להתאמן באופן הזה: ‘בנראה יהיה אך ורק הנראה, בנשמע יהיה אך ורק הנשמע, במוּרגש יהיה אך ורק המוּרגש, בנתפס יהיה אך ורק הנתפס. כך עליך להתאמן באהייַה. כאשר בשבילך רק הנראה יהיה במה שנראה, רק הנשמע יהיה במה שנשמע, רק המוּרגש יהיה במה שהוּרגש, רק הנתפס יהיה במה שנתפס, אז באהייַה, אינך ‘עם זה’. כאשר אינך ‘עם זה’, אתה לא ‘בזה’. כאשר אינך ‘בזה’, אינך כאן, שם או ביניהם. אכן, זהו סופם של אי הנחת, הכאב והסבל.

זמן קצר לאחר מכן באהייה נדרס על ידי פרה, והבודהא אמר שהוא היה מואר לחלוטין, ויש להתייחס לגופתו בכבוד. בסוף הדרשה – מגיע החלק שהקראתי קודם.

אז ההוראות האלו שהוא נתן לבאהיה: “עליך להתאמן באופן הזה…”.

אני הייתי בארצות הברית, והמורה היה מלמד ומקריא את הפסקה הזו, ואני מצאתי את עצמי נשען קדימה, וחושב: אם אני אהיה ממש נוכח, אולי הפעם… אולי… אבל לא התעוררתי, ויש לזה הרבה סיבות, שאת חלקן אני אסביר כאן.

זה יכול להישמע כאילו הוא מלמד אותו תשומת לב חשופה. לברר מהו הנתון הבסיסי של החוויה שלנו. ‘דברים כמו שהם’. גם אם אתם/ן לא חושבים/ות על זה, זה נשמע כאילו אלו ההנחיות. לחתוך פפנצ’ה, את הסיבוך שאנחנו מוסיפים/ות לדברים דרך אסוציאציות וכדומה, כשהמיינד מסתבך במעבה של מחשבה, סיפור. מסבך את מה שקורה עם סיפור על העצמי, התעצמות של האגו, וכן הלאה, וכשזה ממש חמור – נלכד במערבולת של אגו שיש בה ניתן ממה שקורה מולנו. אז זה יכול להישמע כאילו הלימוד הוא – לחתוך פפנצ’ה, ולהיות בעולם בצורה ישירה ורעננה. אולי יש איזו אמת בזה, אבל זה הופך את הסיומת לממש מוזרה. למה הבודהא לא שר על כמה זה נהדר להיות בעולם בתפישה בהירה? אבל הוא כתב סיומת – שמהללת את ההיעדר המוחלט של התפישה. את ההליכה מעבר. זה לא מסתדר יחד בדיוק. כמו שאמרתי קודם – הכיוונים האלה של הבודהא לטרנסצנדנציה מופיעים פעמים רבות. ובמהיאנה – יש אינסוף:

“כשכל התופעות לא מופיעות, כך אתה רואה אותן באופן מושלם”.

דרך אחרת לתרגם מסנסקריט את מה שהוא אמר לבאהיה, זה: “בראייה, אפילו לא הראייה”.

אז אולי יש יותר בהוראות האלה במה שנראה במבט ראשון.

בואו נהפוך את הדבר על ראשו.

כשהוא אומר: “רק הראייה” – מה הוא מסיר? “רק” פירושו שמסירים משהו. מה מסירים/ות? אפשרות אחת – לשמוט את התגיות שיש על דברים: מיקרופון, מראה, חדר וכו’. וודאי, זה אפשרי ברמה מסוימת. אבל לאן זה מוביל, ולמה זה כ”כ חשוב? אולי יש לנו תחושה שאנחנו מנסים/ות להיות בתודעה כמו של תינוק, בלי תגיות. הבודהא לא עודד את זה. לפעמים זה יכול לבלבל, לפעמים לרענן. אבל – האם זה מה שאנחנו מחפשים/ות? זה הכל? בהוראות לבאהיה ההסרה של משהו נראית מרכזית, אבל – מהו זה שאנחנו מוותרים/ות עליו?

פפאנצ’ה, תיוג, תגובתיות – ההרגל שיש לנו למשוך מה שאנחנו אוהבים, להיפטר ממה שלא. סלידה והיאחזות. התגובתיות כוללת הערכה ומדידה. הדבר הזה הוא זה יותר טוב מזה, או פחות טוב מזה. או: הדבר הזה היה יותר טוב אתמול, מקווה שהוא יותר טוב מחר. מדידה בין דברים ושל משהו אחד לאורך זמן – הם חלק אינטגרלי ממשיכה ודחייה. אז עוד ציטוט של הבודהא:

“אם מתרגל/ת נוטש/ת השתוקקות לאלמנטים של צורה; וודנה; תפישה, צורות מנטליות, הכרה. דרך הנטישה של השתוקקות – התמיכה להכרה נחתך, ואין בסיס להכרה. הכרה, כבר לא מבוססת, לא ממשיכה, לא מבצעת שום תפקיד (כלומר – לא יודעת כלום) – משוחררת.”

כלומר – בהיעדר מוחלט של משיכה ודחייה – ההכרה נשמטת. את/ה תלך/י מעבר להכרה הרגילה.

הסרת התעתוע ממוטטת את חווית המציאות, ומוליכה אל ה’מעבר’

ציטוט דומה: “כשמתרגל השמיד בורות, או תעתוע, תעלה הבנה – אז, עם הדעיכה של הבורות הזו ועליית הבנה – הוא לא מפברק מצב נעים או מצב בלתי נעים. עם אי-הקיום של פיברוק, מתוך ההפסקה של פיברוק – יש הפסקה של הכרה, תפישה, וכן הלאה”. אז – ההסרה של משהו – פותחת משהו טרנסצנדנטי.

מהי הסרה של בורות, תעתוע? דבר אחד, שבטח שמעתם/ן – זה הקונספט של העצמי. כלומר – לראות דברים כ’אני’ או ‘שלי’. זה תעתוע בפעולה – לעשות אני ושלי. או, יותר בעדינות – “אני מודע למראה הזה”. אוויג’ה היא האמונה בזה שרואה, בעד. הרמה הזו של בורות היא לא בהכרח מחשבה. לפעמים אנחנו חושבים/ות כך, אבל לרוב זה קורה מתחת לרמת המחשבה. אני לא צריך/ה לחשוב: אני רואה את המיקרופון. זה קודם לתפישה. השקפה שקודמת לתפישה, כל הזמן, עד שאני מוצא/ת דרך אחרת.

נגארג’ונה: ‘זה שרואה את ההיעדר של אני, ואת ההיעדר של “עשיית אני” – אינו רואה. במילים אחרות – ראיית היעדר העצמי, הריקות של העצמי – פותחת פתח אל מעבר לתפישה הרגילה. למשהו אחר לגמרי. האוויג’ה, התעתוע הזה – הוא בשורש של ההפנצ’ה, של הסיבוכים שאנחנו נכנסים/ות אליהם, המערבולות. היאחזות והחזקה בהשקפת עצמי מולידה פפנצ’ה. בלי זה – לפפנצ’ה אין על סביב מה לנוע. ותחושת העצמי גם יוצרת את התגובתיות שלנו. מדידה והשוואה של דבר האחד בשני. כשיש תחושת עצמי נפרד מהעולם, הוא מושקע. זו בורות בפעולה. אני מרגיש/ה עצמי, אז אני משגיח/ה עליו: מה אני יכול/ה להביא בשבילו, מה אני צריך/ה לשמור מחוץ אליו? זה מופיע כהשקעה, משיכה ודחייה, פפנצ’ה. יש לבורות עוד משמעות, אבל נגיע לזה.

אז כל ההוראות האלה של הבודהא – תראה אם את/ה יכול להסיר משהו. ואז מה? משהו נפתח. אנחנו יכולים לומר – תפישה, חוויה, אני משתמש במילים האלו לחלופין – חוויה היא כמו בית קלפים. בנויה, מפוברקת. אני מוציא/ה קלף. אולי המבנה עומד. אם אני לוקח/ת כמה קלפים בבסיס – הכל קורס. זו לא אנלוגיה מאוד טובה. עדיף לומר, כל הדברים שמנינו עד עכשיו – מדידה והשוואה, תחושת עצמי, תפישה והכרה, פפנצ’ה – אפשר לראות שהם ספקטרום. הם יכולים להיות אינטנסיביים, או פחות, או עוד פחות, או ממש פחות. ודיברנו על זה בשאלות-ותשובות קודם. זה לא מתג הדלקה וכיבוי, אלא ספקטרום. כמו פפנצ’ה. יכולה להיות הרבה או מעט, הרבה או מעט מדידה והערכה, או הרבה או מעט עצמי. ככל שיש יותר מאחד מהם – יש את כל האחרים, ויש יותר תחושת עצמי, ויותר תפישה. ככל שיש פחות – יש פחות תפישה.

תלות של הפקטורים שבונים את החוויה, הפחתת החוויה על גבי ספקטרום

כל הפקטורים האלו שאנחנו מדברים עליהם – הם גם תלויים ובנויים האחד בשני. הם אספקטים של אותו דבר. בהנחיות של באהיה – כשאין “אתה בזה” כמו שהבודהא אומר לבאהיה, אז: “אתה לא בעולם הזה ולא בבא” – כשאין אתה – אין עולם. הבודהא – אומר לו: “אמן עצמך כך”. אז נאחנו צריכים/ות לאמן את עצמנו. במה? בלהוריד, להפחית, את הדברים שבונים את החוויה.

האם אנחנו יכולים/ות לאמן את עצמנו בהפחתה שלהם, ולראות מה קורה?

זה ספקטרום. של חוויה, של תחושת עצמי.

האמת היא, שכולם/ן יכולים/ות לראות את זה, אפילו בלי לעשות מדיטציה. כעיקרון, אפילו אם לא ישבנו פעם ראשונה – אנחנו יכולים/ות לראות שלפעמים אנחנו בונים/ות את העצמי, ואיזה ‘עניין’ – במידה רבה מאוד. נעים בין מצב רגיל ומצב עצבני של תודעה. יש את מה שנחות, נעלה, ויש את היציאה המוחלטת ממצב של תפישה. למודט/ת יש יכולת לראות טווח הרבה יותר גדול. לראות יותר את הבנייה, את הסולידיות של מה שנבנה. ואנחנו יכולים/ות לראות פחות ופחות בנייה. הרבה הרבה פחות. עד כמעט כלום, או כלום.

דרך התעתוע – המציאות מפוברקת

אני לא מציע פה חוויית מדיטציה, אלא תובנה. רעיון. את/ה עוקב/ת אחר הקו של התובנה לגבי פיברוק. והבודהא אומר: כל התופעות מפוברקות.

מפוברק זו מילה טובה, כי יש לה את המשמעות של משהו נבנה, וגם של משהו שקרי או מזוייף. הבודהא הצביע לדברים האלה, כשהוא אמר שדברים הם בנויים.

“כל חוויה היא כמו חזיון תעתועים”. תפישה, היא לא רק התיוג: “זה שעון, זה דג”. אלא – להפוך משהו לדבר. אנחנו מרגישים/ות שיש שם משהו, ותופשים/ות אותו. זה יכול להיות משהו מאוד עדין. עדיין – חזיון תעתועים. ואז ממשיך – “כל הכרה. פנימית או חיצונית, קרובה או רחוקה, עדינה וגסה – כמו תעלול של קוסם”. כל זה –קסם, מיראז’, אשליה. כל תחושת דבר, כל תחושת זמן – זה קורה עכשיו – אשליה, מיראז’. כולל התפישה של אחדות, או תפישה של “הכל הוא תודעה” מיראז’. אשליה.

מהי התגובה של הלב לזה? רק שימו לב.

לפעמים כשאנחנו שומעים/ות את המילה פיברוק, שלפעמים גם מתורגמת: ‘התניה’. לפעמים אנחנו חושבים/ות: “אה, דברים נוצרים מדברים אחרים”. המיקרופון הזה נוצר מדברים אחרים. אז משהו נוצר מדברים אחרים. אבל הבודהא אומר משהו נוסף. אז מה אם הם נוצרו מדברים אחרים? כמה חופש זה מביא? אולי הוא עשוי מכל מיני דברים יקרים, ואני ממש צריך להיאחז בו. מה זה אומר להיות מפוברק “על ידי התודעה”? ואפילו התודעה הזו – מפוברקת. כולה, המיינד והעולם – אשליה. סאריפוטה אמר: “אלו כמו שני גבעולים, נשענים האחד על השני.”. עצמי ועולם, הכרה ותפישה, מיינד ו’דבר’ – קשורים לחלוטין יחד. זה משהו מאוד רדיקלי, ומאוד קשה לתפישה.

למה הכוונה כשהבודהא אומר שמשהו הוא אשליה? בבירור, דברים נראים. ובבירור – לפעולות יש תוצאות. זה לא שזה לא נכון. כל מה שנראה – הוא תלוי, הוא ריק, אשלייתי, נבנה הדדית. כל אלו – מילים נרדפות. מה זה אומר לומר שמשהו הוא אשלייתי?

פעם אדם בשם קצ’יאנה שאל את הבודהא על דברים. והבודהא אמר: ‘שדברים קיימים, זו קיצוניות אחת, שהם לא – זו קיצוניות אחרת. אבל אני מקבל – לא שכן ולא שלא. ואני טוען לדרך האמצע בין יש לאין.’ זה דבר מאוד מעודן לומר על האשליה הזו. זה משהו שאנחנו צריכים/ות לראות במדיטציה. גם לא-מתרגל/ת יכול/ה לראות את זה, אבל אנחנו יכולים/ות לראות יותר לעומק. התהוות גומלין, פברוק. מה קורה אז?

לראות את דרך האמצע

מה בא מראיית הטבע המפוברק? האשליתי? אנחנו מתחילים/ות לראות את דרך האמצע. אז – המונח ‘תעתוע’ מתחיל לקבל משמעות אחרת לגמרי. כי הוא מתחיל לכלול, התבונה מתחילה לכלול את ההבנה שתופעות הן ריקות, שהמיינד ריק. שהעכשיו ריק. המראיות ריקות. מה קורה אם אנחנו חוזרים/ות להנחיות לבאהיה, ומחברים/ות את ההבנה הזו? רק הראייה פירושה – זה ריק. אני לא מניח/ה שזה דבר אמיתי, או שיש מודעות אמיתית שיודעת את זה. אולי זה מה ש-באהיה הבין. זו רמה אחרת לגמרי. הוא היה מתרגל רציני, אולי הוא יכל להבין כך.

אם רואים/ות את זה כך, ואני מודע שאני אומר הרבה. מה כל זה אומר?

אחת הדרכים להבין מדיטציה – הופכת להיות ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. רדיקלי במובן של מהפכני, בבירור זה דבר מהפכני. וזה אומר גם: לשורש. זה מכוון לשורש התפישה. פנומנולוגי פירושו – יש לי את העולם הזה של התפישה, ואני לוקח/ת ומבין/ה את העולם בלי להלביש קונספציות מטאפיזיות, כולל – שזה משהו אמתי. זה מה שבא אלי, ובהקשר הזה – אני יכול/ה לשחק עם זה, ולהסיר דברים מסוימים, כמו מדען או אמן – ותוצאות שונות, מופעים ותופעות שונות יתגלו, והבנה מתגלה. ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. אז אנחנו צריכים/ות להיכנס לזה ולגלות בעצמנו דרך מה שאנחנו רואים/ות במדיטציה. הבודהא, בבירור, לימד דברים שונים בהתאמה למי שמולו. אז בהתאם לניסוי הזה, וברמה של המופעים והחוויה – האם אני יכול/ה לשמור את השאלה פתוחה: מה מפוברק? ולשמור את זה כשאלה פתוחה. כשאני נתקע/ת בתסבוכת של שנאה לעצמי ואחרים, ואני יוצא/ת ממנה – אני שואל/ת את עצמי: “מה כל זה היה”? אז אנחנו יודעים/ות לומר – המיינד עשה את זה. אבל אנחנו לא ממשיכים/ות ואומרים/ות – שניה, אולי גם זה מפוברק? האם יש גבול למה מפוברק? איפה הגבול? האם השולחן הזה, למשל – אמתי?

אנחנו לא יכולים/ות לחיות בטרנסצנדנטי. אי אפשר לחיות מעבר לתפישה וחוויה. זה בלתי אפשרי. אנחנו אפילו לא יכולים/ות לחיות לאורך זמן בלי תיוג, בלי מתן משמעות. אנחנו נותנים/ות לדברים משמעות, מרגישים/ות מדברים שונים, יצורים שונים/ות, איזה הדהוד דמיוני ומדומיין. אי אפשר לחיות ללא סיפורים. אבל אם זה המקרה – אז מה המשמעות של מה שאני אומר כאן כבר שעה? מה לקחת מזה? מה לעשות עם זה? לא לנער את זה מתוך הביקורת הפנימית.

פברוק פירושו שקרי. אז אפשר לומר: הבלתי מפוברק הוא אמתי. הטרנסצנדנטי הוא אמיתי. אחרים/ות יאמרו – הרגע הזה הוא האמתי. העולם הזה של חוויה הוא אמתי. וכל השאר – ‘מטאפיזיקה’, או משאלות לב. מה הנטייה שלכם/ן? האם אתם נמשכים/ות לעולם ‘הזה’ של חוויה? או לעולם, לדת של – ‘מעבר’? רק לדעת מה הנטייה. יש א/נשים שאומרים/ות שזה פחד ממוות שמוביל לאמונה בטרנסצנדנטי, וזה כמובן יכול להיות ההפך, ולתת מעמד של: “זה זה. החיים” ויש פחד מלראות את הטבע המתעתע של החיים, כי החיים, בתרבות שלנו, הפכו להיות מה שאלוהים היה לפני כן. אני חושב ששווה להיות מודעים לאן אנחנו נמשכים/ות. ‘מה אני רוצה שתהיה התשובה’.

למעשה, שתי ההשקפות האלה – הטרנסצנדנטי הוא אמתי וזה לא, ו-זה אמתי והטרנסצנדנטי לא – שתיהן לא שלמות. יש תפנית בעלילה, ויש משהו יותר יפה ושלם משתי הנטיות האלה.

אני רוצה, כמו שאמרתי, לתת מבט יותר גדול, שיש לו משמעות כלפי האופן בו אנחנו מבינים/ות את כל התרגול. אז נמשיך בפעם הבאה. עכשיו, בואו נשב קצת בשקט יחד.

לגשת לדהרמה – חלק 2 – דרכי ראייה משחררות

השיחה הזו וזו שלפניה (לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם) ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות של הדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/talk/17961/

אז. הזכרתי בתחילת השיחה הקודמת, שאני מתכוון לנסות לגלות משהו לאורך שתי שיחות, שזוהי השנייה מביניהן. זה קצת משוגע לנסות לעשות זאת, אבל זה מה שקורה. במובנים רבים, הרבה ממה שאני הולך לגשת אליו הפעם הוא פשוט יותר, ואפשר לתהות למה לא עשינו את זה בסדר הפוך, אבל הסדר מיועד לארגן איזו מסגרת חשיבה והבנה של כל העניין. לפעמים צריך מידה מסויימת של הבנה של ריקות כדי לראות את החשיבות של מה שאני אדבר עליו היום. אבל חלק מהסיבה שזה משוגע לדבר על זה כך היא שלא כולנו נמצאים ב’אותו עמוד’ לגבי התרגול שאנחנו עושים פה, ולא בהכרח כל התרגולים יוליכו באותו כיוון. אז – אני מודע שאולי זה קשה לחלק מכם, במיוחד אם זה חדש.

אבל הרבה מהדברים שקראתי או שמעתי שהיו משמעותיים עבורי – הייתי צריך לקרוא כמה וכמה פעמים, ולפעמים לחזור שוב ושוב לדברים. אנחנו, פיזית, לא שומעים הכל. אנחנו שומעים את מה שמתאים לנו, ולוקח זמן לבלוע הכל.

הקדמה – תובנה

אז אתחיל מלדבר על תובנה. זוהי, בעצם, לא מילה שהבודהא השתמש בה כ”כ הרבה, אבל היא נעשתה מאוד נפתה במסורת שלנו, בבירור. ואנחנו יכולים להגדיר אותה בכל מיני דרכים, ואני לא אנסה לתת הגדרה מאוד חד משמעית, אלא רק קו כללי. אז, בגדול, תובנה היא כל הבנה, דרך ראייה – שמביאה הפחתה בדוקהא, באי נחת. מאוד רחב. כל דרך ראייה או הבנה שמובילה להפחתה בדוקהא.

אז, אם נגדיר את זה רחב – זה אומר שתובנה היא לא חויוה ספציפית שאנחנו מנסים לחוות. זוהי לא החוויה שמשחררת אותנו. אלא – ההבנה של משהו. זה תמיד יותר משמעותי מכל חוויה שיכולה לקרות או לא. כמו כן, תובנה זה לא פשוט להיות מיינדפול. זה לא פשוט לדעת. אני אולי יודע שאני חסר מנוחה מאוד, ריאקטיבי מאוד, המון פפנצ’ה. תשומת הלב הזו לא בהכרח נחשבת כתובנה, אם היא לא מפחיתה את הדוקהא. אולי אני פשוט יודע, וזה לא עושה הרבה, ואז זו לא בהכרח תובנה. מהם הפקטורים שבאים עם תשומת הלב שעושים את ההבדל?

אז, זה עשוי להפחית את הדוקהא, ואולי לא. במה זה תלוי? זו השאלה המעניינת. מהן הפקטורים שבאים עם תשומת הלב שעושים את ההבדל? משהו בתובנה חותך את הסבל, או יוצר פחות – סבל.דבר נוסף הוא – שהתובנה מגיעה מתוך החוויה שלי. זו לא אמונה משהו חיצוני, במשהו שיקרה, אלא הבנה, נקודת מבט, שנובעת מתוך החוויה שלי.

זו הגדרה מאוד רחבה, ויכולה לאפשר הרבה דברים. יכולות להיות תובנות אישיות, שחותכות את האופן שבו אני סובל מסבל אישי. למשל – יש לי לחץ שמרגיש כרוני במקום מסויםך. בלב, בבטן. ואיכשהו – הסקתי מתוך זה שאני כך וכך. אולי זה מודע ואולי לא. אבל אני הסקתי מתוך הכיווץ בבטן שאני מפחד. זה נשאר איתי. ומתוך ההשקפה הזו – יש עוד כאב, עוד דוקהא. ואחרי שאני יושב – אני יכול לראות שזו הנחה. פשוט הנחה, ואני לא בהכרח אדם כזה. וזה עושה הבדל גדול, זה מפורר את הרה הזו של הדוקהא.

זה יכול להיות אוניברסלי: ‘אה, הכל באמת לא-קבוע’; ואולי אפשר לומר שיש אמת אולטימטיבית, תובנה אולטימטיבית, שזו לא ארעיות – אל משהו מרמה יותר מהותית.

יכול להיות שתובנה תוביל להפחתת דווקא בעתיד. אולי שמעתי על נדיבות, ואני חושב על זה ומבין שזה מוביל לאושר, וזה מוליד נדיבות בעתיד. או כוונה אוהבת, מטה, או אתיקה. אני מבין את זה, וזה מוליד פחות דוקהא בעתיד. אבל – יכולה להיות תובנה שמפחיתה סבל עכשיו. כשאני רואה כך – יש פחות דוקהא. המון אפשרויות. למשל, האדם הזה שיש לו כיווץ בגוף, ורואה את ההנחה הזו לגבי עצמו, ומתוך הראייה, באותו רגע – פחות דוקהא. וממש אפשר להרגיש את ההקלה באותו רגע, בגוף ובתודעה. ותחושת השחרור הזו מלווה את הראייה, וזה מראה לי שאני בדרך הנכונה. תחושת ההקלה מראה לכם את הדרך הנכונה. תחושת שחרור היא אינדיקטור. לחוש את השחרור זה חשוב, כשהוא שם. כי זה נותן חוויה של ארבע האמיתות: איפה יש דוקהא, ואיפה אפשר להקל עליה.

אז – דרך ראיה שמשחררת מדוקהא.

דרכי ראייה משחררות

לפעמים אנחנו יושבים, מתרגלים לנו, ופתאום: אהה! אני מבין משהו. יש הבנה. מתוך המיינדפולנס, הסמאדהי, משהו התבשל. זוהי תובנה כתוצאה, וזו הדרך הנפוצה יותר לחשוב על תובנה. אני רוצה להדגיש היום קו נוסף. תובנה כנקודת מוצא. כמשהו שאפשר ליישם, לעקוב אחריו.

דוגמא: יושבים במדיטציה, ושמים לב לתחושות הגוף, ויש הרבה מיינדפולנס, ונראה, לזמן מה, שתחושות הגוף הלו פשוט קורות. הן לא מרגישות כמו אני או שלי. יש פירוק של התחושה הכובלת של אני ושלי. ויש חוויה של אנאטה. חויוה של התופעה הזו כלא-אני. לא אני, ולא שלי. זה בא מתוך תשומת הלב. אולי אפשר לקחת את התובנה הזו, ולהתחיל להשתמש בה כתובנה. האם אני יכול לכוון את דרך הראייה שלי על החוויה, אולי רק תחושות גוף בהתחלה, ולראות אותה כאנאטה. כלא-אני? אז, יש עידוד מכוון, חוזר, מתמשך, של דרך ראייה שהתחילה כתובנה ספונטנית. אז אנחנו בכוונה מתרגלים “דרך ראייה”.

אז הבודהא:

“ומהי התפישה (ההשגה) של לא-עצמי?

הנה, מתרגל שהלך ליער, לצל עץ, לבניין נטוש, מבחין כך: העין אינה עצמי, צורות אינה עצמי, האוזן אינה עצמי, צלילים אינם עצמי, האף אינו עצמי, ריח אינו עצמי, הלשון אינה עצמי, טעם אינו עצמי, הגוף … תחושת המגע… התודעה… דברים שבתודעה…”

אז זה מבט מכוון. בכוונה לראות כך

לפיכך הוא נשאר ממוקד על אי עצמיות, על ששת אברי החושים והחושים.”

לאחר מכן הוא כולל גם את ההכרה, והוא כולל את כל מה שיש בחוויה האנושית. בכל.

אז הוא אומר – אנחנו מתאמנים בדרך ראייה, מתאמנים בתפישה. זה מאוד שונה מתובנה ספונטנית.

יש המון אפשרויות כאלו.

ארעיות

למשל – ארעיות. עכשיו, אתם יכולים לשים לב כך לתוחות הגופניות שלכם. לשים לב להבהוב, להגעה ולהעילמות של תחושות גופניות. והדגש הוא על לראות את השינוי. שינוי, מרגע לרגע. דברים באים הולכים, נולדים ומתים. לא חשוב אם רואים את כל הפרטים. מה שחשוב הוא השינוי. שינוי, שינוי. לספוג את התחושה של זה.

אפשר לעשות את זה עם צלילים. את השינויים של הצלילים, של הרוח. לא צריך להבחין בכל פרט, אלא להיות ממוקדים על השינוי. לשים לב, שוב ושוב.

אם תשהו את נקודת המבט הזו לזמן מספיק, והיא הראשונה, הפשוטה והנגישה ביותר, אבל הפחות משמעותית. אם תשאיר את נקודת המבט שם מספיק, אז התודעה תשחרר יותר. יהיה יותר letting go. זה מגיע באופן אוטומטי, לא צריך לחשוב על זה, או לומר לתודעה: “דברים ארעיים, אז תשחרר”, אלא ממש בראייה של השינוי – המיינד משחרר. כי הוא רואה אינטואיטיבית: דברים משתנים, אני אשחרר.

דבר נוסף שיכול לקרות הוא שמתחילים לראות את הפערים בדברים. אם מסתכלים מקרוב – מה שאנחנו רואים כאובייקט – הוא בעצם הרבה דברים נפרדים. הרבה רגעים נפרדים, ויש פערים ביניהם. אז זו דרך אחת לפרק את האובייקט. מה שנראה כ”כ מוצק, הוא פחות מוצק כשרואים מקרוב, דרך אניצ’ה. ככל שדברים נראים לי יותר מוצקים – כך אני אשתוקק יותר ואסבול יותר. הסולידיות של משהו היא בסיס הכרחי להשתוקקות ודוקהא. אז אי הסולידיות משחררת הרבה, כבר ברמה הזו, ויש לה הרבה אפקט.

יש הרבה אפשרויות עם זה.

דוקהא

אמרנו משהו על אנאטה, ויש את אניצ’ה, שזו הארעיות. השלישית בשלישייה הזו נקראת דוקהא. לפעמים הם נקראים: “שלושת המאפיינים” למרות שהבודהא לא השתמש במילה הזו.

דוקהא פירושה אי נחת או סבל. אבל זה אומר גם: “לא-מספק”. אז איך זה יהיה לשים את העדשה הזו, ולראות הכל כ”לא מספק”. כל מה שעולה: “לא מספק”. יפה, מכוער, נעים, לא: “לא מספק”. אני יודע שזה לא מספק, כי זה ארעי. זו לא עמדה קשיחה כלפי הקיום, אלא דרך ראייה. ואפשר ממש להרגיש את ההקלה שבזה. כמה מפתיע! לראות הכל כלא מספק פותח כל כך הרבה יופי עבור הלב, כשלא הופכים את זה לפילוסופיית חיים. או שאפשר להרגיש היאחזות והשתוקקות, ושוב ושוב להרפות אותם. או לשהות במרחב של: “לאפשר הכל. 100 אחוז פתיחה”.

אפשרויות נוספות

גם מיינדפולנס היא פשוט דרך ראייה אחת. זו דרך ראייה שמפחיתה פפנצ’ה. אנחנו אומרים: בו תהיה עם הדברים יותר בישירות. בגלל שיש פחות פפנצ’ה – יש פחות סבל. וכן – יש שם הפחתה של התגובתיות. זו דרך ראייה שמפחיתה סבל משום כך. ומיינדפולנס יכולה לחשוף, להראות חוויות של ללהראות את הפערים בדברים.

מטה זו דרך ראייה. מה קורה, מה אני לומד על החוויה, אם אני רואה הכל דרך מטה. לא רק אותי ואת האחר, אלא הכל.

ככל שמתרגלים, התחושה של ידיעה נעשית יותר בולטת, ומתישהו אפשר להשתמש בה כדי לעודד את השחרור של סבל מרגע לרגע. כששמים לב יותר לידיעה, להכרה, התחושה של דברים ,בתוך’ הידיעה נעשים פחות חשובים, והכל הופך לידיעה. דרך זה יש שחרו ביחס לכל מה שנחווה.

אז אנחנו משתמשים בדרכי ראייה שמבוססות על חוויה. הם יכולים להיוולד מתוך חוויה ספונטנית, חשיבה, אינטואיציה. מה שמשותף – שאלו דרכי ראייה שמשחררות סבל כרגע. מה משותף להן – שהן מעודדות מאוד את השחרור מסבל, ברגע. והן מאוד מעודדות אותו, על בסיס וביחס לתרגול מיינדפולנס. 

דרכים הולכות ומעמיקות

כשאנחנו עושים את זה, אנחנו עושים את ארבע האמיתות בכל רגע. יש יחסים קרובים עם דוקהא, ולפעמים היא מאוד עדינה. אתה למעשה לא יודע שאתה במצב של דוקהא, מצב של אי נחת, עד שהוא השתחרר. ורק אז אתה מסכל אחורה ואומר: וואו, אנחנו מסתובבים עם זה כל הזמן. וזה דוקהא.

יש דוקהא בכל רגע, ואנחנו יוצרים אותה דרך אופן הראייה שלנו. אנחנו יוצרים ומשמרים סבל דרך הראיה. באופן רגיל, כשיש סבל – אנחנו מסתכלים עליו בצורה שמרעה את המצב. אז איך זה יהיה למצוא דרך ראייה שמשחררת סבל. באותו רגע.

פרי אחד הוא – שאתה משמר תובנות, חוזר עליהן, מטמיע אותן. אינסוף פעמים אתה חוזר על התובנה ש: “הכל ארעי”. אם אתה חוזר על זה המון פעמים, זה עושה אפקט ענק. עם האנטה – דרך חזרה – אנחנו למעשה מבססים את התובנה הזו, שהמחשבות הן לא אני. צריך לראות את זה שוב ושוב. הלב מעכל מעבד את זה. שהתחושות הן לא אינ. וגם – שדרך הראייה הזו משחררת מסבל. זו תובנה כפולה, שהחזרה מאחה לתוכנו.

פרי נוסף הוא – שדרך התובנה  אפשר להמשיך להעמיק. תובנות עמוקות יותר מתחילות לצמוח ולהגיע מתוך התובנה שאני מטפח עכשיו. אם אני מטפח את המקום שבו הכל שייך למודעות, זה מקום מאוד יפה. ואז מתישהו תבשיל הראייה – שלא רק שהכל שייך למודעות, אלא הכל עשוי מאותו דבר כמו המודעות. והרמה של השחרור עולה לרמה אחרת לגמרי. ואחרי כמה פעמים – נא יכול להשתמש ברמה החדשה כמשהו לחזור עליו. להחליף לאניצ’ה

או עם האנטה – מתחיל לראות דברים כ: “לא אני, לא שלי”. מה שבא זה חופש נפלא. ואחרי זמן מה מתחיל להראות שמה שאני רואה אותו מתחיל להתפוגג, ותחושת הצעמי מתחילה להתפוגג. אני ואובייקט מתחילים להתפוגג באמצעות דרך הראייה. כשאני רואה דברים כך – יש פחות אני ואובייקט שנוצרים. ומתוך כך – אפשר לראות שאני ואובייקט הם פיברוק, הם נוצרים, לא אמיתיים. זה דבר מאוד עמוק ומשחרר.

הרעיון של פיברוק

שלושת המאפיינים האלו הן שדרות של העמקה. הם אימונים של התפישה.

הרבה ממה שיקרה בתרגול כזה הוא יחסית צפוי. אם תשהו בזה, התוצאות צפויות: פחות סבל, יותר פתיחות, ודברים מתחילים לדעוך. ש חוקים של התפישה שפועלים כאן. דרכי הראייה האלה מפרקים משהו. מפרקים את הדוקהא. דרך הראייה מסירה את הפיברוק. מסירה את אבני הבניין של המציאות שאנחנו נמצאים בה. דרך הראייה מסירה דברים. פחות היאחזות, השתוקקות וכן הלאה, ועם הסרה של הגורמים הבונים – יש פחות פיברוק, לא רק של אני אלא גם של אובייקט. ככל שאני מסיר – יש פחות. כל הדברים האלו הם ספקטרום. עצמי, היאחזות, סבל. זה הכל שאלה של רמה: לפעמים גס, לפעמים עדין. אותו דבר עם עצמי, עם היאחזות. והכל נע ביחד – יותר מזה – יותר מההוא, פחות מזה – פחות מההוא.

האם אנחנו מגיעים לנקודה, כאשר אני מתחיל להסיר בורות מדרך הראייה, כמו: “אני ושלי”, אז האם אני מגיע למקום שבו: “כך הם דברים באמת” האם אני אגיע, אם אני רואה דברים בלי עצמי ל: “זה הבסיס האמיתי של הדברים”? לא. אין כזה. כשמתרגל נוטש השתוקקות, נוטש בורות – הכל נעלם. כשרואים דברים ללא כל בורות, ללא כל דחיפה ומשיכה, אני לא מגיע ל”קרקע של מציאות”. איפה על הספקטרום הזה, משהו המקום – שמראה את האובייקט האמיתי, את העצמי האמיתי. אם אני מביט על הדברים ללא כל בורות, כלום לא מופיע. כל מה שאני יכול לומר הוא – שהדברים הם ריקים, מפוברקים. אז דרך שימוש בדרכי ראיה אני מתחיל לראות שהכל ריק, מפוברק. ואז אני יכול להתחיל להשתמש בזה כדרך ראייה: “ריק, ריק”. זו דרך ראייה מאוד חזקה. לקחת את כל הסיפור לרמה אחרת לגמרי, מבחינת היכולת לשחרר מדוקהא, להפיג בורות.

אני יכול לשאול: “אם ישנם, באופן רגיל, הרגלים של בורות, כולל במיינדפולנס, כולל כשאני לא חושב, בתוך האינטואיציה שלי יש טעות יסודית, וזה בתוך המיינדפולנס, איך נאחנו יכולים ללכת מעבר לזה?” ההשקפות האלו ממשיכים לפברק, להראות לנו דברים באותה דרך. איך נלך מעבר לזה? איך נראה את הריקות של הכל?

זו דרך אחת.

זה דבר לא קל. דרך הראייה מראה לנו יותר בורות, יוצרת לנו יותר בורות. ומי ישחרר את הקשר הזה?

ההבנה שמשחררת הכי ביסודיות זו ריקות. אנחנו סובלים משום שדברים הם אמיתיים. אם אני יודע שמשהו אינו אמיתי – אני לא סובל ביחס אליו. אז ההבנה של ריקות חותכת סבל ברמה העמוקה ביותר. לכן זה חשוב.

זה מעניין, אני חש מאוד… שנפלה בידי זכות גדולה, משום שמהתחלה היו הרבה דיונים עם מתרגלים ותיקים וחדשים, ואני עושה את זה לעתים קרובות, גם לפני גאיה האוס, ואני שואל לעתים קרובות – איך אתה חושב ל התרגול? לעתים קרובות, אנשים אומרים שהתרגול הוא “להיות עם מה שיש”, לקבל, להיות עם הגוף, ולהיות נחמד. באופן מנוסח או לא. זה דבר כ”כ נפוץ, שהיו הרבה שיחות שבהן אמרתי בדיוק ההיפך, ואנשים הגיבו: ‘אה, אתה אומר שאני צריך להיות עם כל מה שיש’. קשה להזיז משם. אבל זה לא מה שאנחנו עושים. אנחנו חותכים דוקהא. וכמה ואיך שאתה יכול להפסיק דוקהא, זה טוב. מיינדפולנס היא דרך אחת. הדבר החשוב הוא דרכי ראייה שמשחררות. שים לב, והיה זהיר לגבי ההנחות. ישנן הנחיות שהופכות את מה שנמצא שם לאמיתי עבורך. באופן דומה, הרעיון של “פשוט להיות”. זה רעיון אטרקטיבי אם אנחנו מרגישים מוטרדים מאוד. וזה יכול להיות חשוב ומועיל, אבל זה אמצעי. כי “פשוט להיות”, שתהיה לך חוויה – זה לעשות משהו. אתה כל הזמן יוצר את החויה שלך באופן פעיל. גם בלי תווית, אפילו אם אתה רואה ארעיות מאוד מהר – יש בזה פיברוק, עשייה. וזה כולל עשייה. תמיד יש דרך ראייה. אנחנו לא מבינים את זה, עד שאתה הולך די לעומק, אתה לא חושב במונחים האלה. בכל פעם שיש חוויה יש דרך ראייה של החוויה. והיא חלק מהפיברוק, מהייצור של החוויה.

הכל מפוברק, ולפיכך ריק

עכשיו, אני לא יכול לחיות בלי חוויה, במקום העמוק שהבודהא דיבר עליו. החיים הם תפישה, ותמיד יש פיברוק, כל עוד יש תפישה. אז – ‘מה אני הולך לפברק?’ – הופכת להיות השאלה המרכזית. מה אני הולך לפברק? הזכרתי בפעם הקודמת – יש טוויסט בסיפור, שהוא די יסודי ודי יפה. כל הרעיון הזה של פיברוק, שהבודהא דיבר עליו, או של התהוות מותנית, שבו דבר, תפישה, תלויה במיינד, שזו התלות היסודית, כשאנחנו מתרגלים עם זה  – זה מתחיל ‘ללכת מעבר לעצמו’. באופן מאוד יפה, זה מתחיל לעכל את עצמו. אנחנו אומרים: דברים מפוברקים על ידי התודעה. אבל אנחנו מתחילים לראות: התודעה הזו, אם אני רואה אותו ככל מיני פקטורים, כמו כוונה ותשומת לב, כמו שהבודהא ניתח, או אני חושב עליו רק כידיעה – זה מפוברק גם, בתהליך. זה משהו מאוד מסתורי שקורה. התודעה והאובייקט מפברקים האחד את השני. שניהם תלויים הדדית, שניהם ריקים. כלומר – אין את הדבר הלא מפוברק שמפברק הכל, משהו יותר מסתורי.

עוד צעד – אם מה שמפוברק אינו אמיתי באמת, ומה שמפברק, המיינד, אינו אמיתי באמת, וגם זמן, ואפשר לראותת גם את זה – לא באמת קיים. התחושה, ההבנה של פיברוק – נעלמת. פיברוק אינו אמיתי באמת. אז, מתוך זה – הבלתי מפוברק אינו אמיתי. כל הרעיון של הבלתי מפוברק נח על הרעיון של המפוברק. כל הדבר – אני מתחיל למשוף חוט של תובנה, וזה כמו נחש שאוכל את הזנב של עצמו. זה חלק מהגאונות של הבודהא: הקונספט הזה בתרגול, מוליך לחופש ענק, ואז אוכל את עצמי בתוך החופש הזה. זה לא ‘באמת’ הסבר. זה לא באמת הסבר. זה רק הסבר ברמה אחת. אחרי הרמה הזו – העולם הולך מעבר למילים. יש משהו קסום, ענק בזה.

ואז כל התחושה… המילה פיברוק היא טובה, כי יש בה משהו שקרי, קצת שלילי. ועם הטוויסט הזה – כבר אין לזה את השליליות הזו. כי אין משהו בלתי מפוברק. יש רק מסתורין, ריקות. למילה בסנסקריט לפיברוק יש שלוש משמעותית: 1. השפה סנסקריט. 2. פיברוק. 3. לעשות משהו לקדוש. אז פואטית – הרעיון של פיברוק מתנתק מהשליליות שלו, וכל העניין הופך לקסום, לקדוש. אם אין דרך שבה דברים הם, בעצם, זה מתחיל להדגיש יותר ויותר את דרך הראייה. דרך הראייה נעשית מאוד חשובה. זה פשוט – אנחנו מרימים ומניחים – דרכים מיומנות לראות את החוויה. דרכים שמביאות חופש. הרבה אפשרויות קיימות. דרכי הראייה הן ריקות, אבל הכל חוזר לדרכי ראייה. זה היופי של זה. זו הסיבה שאני נותן את השיחה בסדר הזה.

מדיטציית תובנה אלו דרכי ראייה שמביאות חופש. אבל בלי השיחה הראשונה לא ברור מה החשיבות של זה. יש גמישות בתחושה שלנו לגבי דברים שהיא הרבה מעבר למה שאולי דמיינו.

כל זה, יש לומר – לגמרי אופציונלי. יש דרכים אחרות לחשוב על התרגול, וזה בסדר. אבל כל מה שצריך כדי להתחיל לנוע בזה זה – לראות שאפשר לראות את העצמי והחוויה בכל מיני דרכים, שאפשר לנסות כל מיני, לטפח אותן, ולראות מה קורה אם אני מטפח אחת או אחרת, ומה מפסיק לקרות, וקורה פחות ופחות. רק על ידי פיתוח דרך ראייה מסויימת – לראות את האפקטים על דוקהא, על תחושת העצמי, על תפישה וחוויה. כל אלו – תרגולים. ואם אנחנו מנסים, אפשר לראות – יש פתיחה מיומנת של קשרי דוקהא. נוצרת פחות דוקהא, ואפשר להתחיל לגלות, לחשוף – שכבות על שכבות של הבנה עמוקה יותר ויותר. אז, זו אפשרות. דרך חזקה מאוד לנוע ולהבין מה אנחנו עושים, ולפתח את התרגול.

רוב ברבאה: דרכי ראייה משחררות 2: דוקהא

השיחה הזו ניתנה ביום השביעי מתוך עשרים הימים של ריטריט: ‘מטא וריקות’, שרוב לימד יחד עם קת’רין מק’גי ב2011.

http://dharmaseed.org/teacher/210/talk/12531/

דיברנו על הרעיון הזה – של פיתוח דרכי ראייה, טיפוח אימון בדרכי ראייה והתייחסות לרגע, לחוויה. אנחנו נחקור שלוש כאלה במיוחד, למרות שגם ‘להישאר במגע’ היא כזו, וכך גם ה-מטא. אבל יש שלוש שנדגיש במיוחד. הראשונה הייתה הארעיות. עכשיו, כמו שאמרתי – אנחנו נעים/ות די במהירות דרכן, כי אני רוצה לתת לכם/ן לשחק איתן, וא/נשים שונים ימצאו אחדות מביניהן מועילות יותר מאחרות. יכול להיות שתנסו את זו, אבל תראו שהראשונה יותר מתאימה, ואחרי שתנסו את שלושתן – תחליטו במה להשקיע.

יש שתי דרכים ליישם את דרך הראייה השנייה. הראשונה מביניהן – היא רק פסיעה קטנה מדרך הראייה של ארעיות. דרך הראייה השנייה, המאפיין השני הוא דוקהא. זו מילה מאוד עשירה, שבד”כ מתרגמים/ות כ’סבל’, אבל זו מילה מאוד עשירה עם הרבה רוחב, עומק ועידון בתוכה. למטרתנו – לדרך התרגול הזו – אנחנו יכולים/ות לתרגם כ’בלתי מספק’. זו דרך להשקיף על התופעות, החוויות, האירועים, ולראות דרך העדשה שיודעת שהדבר הזה, יהיה אשר יהיה – הוא בלתי מספק מטבעו. כלומר – כל דבר שנולד, שעולה, שהוא ארעי, כל תופעה מותנית – הוא בלתי מספק, גם בגלל שהוא ארעי. הוא לא יכול לספק אותי לאורך זמן, כי הוא ארעי. אני לא יכול ליהיות שמח/ה לנצח מהאירוע הזה, מהתופעה הזו. בגלל טבעם החולף של דברים – הרי שהם בלתי מספקים. כדי לראות את זה – אנחנו רואים ומסמנים דברים כ’בלתי מספקים’. צליל הציפורים – יפיפה, אבל לא יכול ממש לספק אותי, כי הוא ארעי. התחושה הזו, מה שלא תהיה, נעימה או לא – לא מספקת, לא מספקת.

כל שלושת המאפיינים – הם דרכים לתמוך בוויתור, בהרפיה. זה כל מה שהם. אלו הן פשוט זוויות של תמיכה בוויתור – ברגע. אז כשאנחנו מתייחסים/ות למשהו כ’בלתי מספק” – אנחנו משתחררים/ות, משחררים/ות את האחיזה, במובן מסוים – מהדבר הזה. אנחנו משחררים/ות, לא נאחזים/ות, וגם רואים/ות שאנחנו לא צריכים/ות לדחות שום דבר. זה פשוט דוקהא, זה פשוט לא-מספק. במסורת הנוצרית המיסטית יש שתי אמירות יפות: Holy discontent – חוסר שביעות רצון קדושה – התחושה ש’כל חוויה שהיא – נחמדה, מלכותית, יפה, יומיומית, משעממת, קשה – מתייחסים/ות אליה כ: זה לא זה. ‘זה לא יכול לעשות את זה בשבילי’. התחושה הזו של חוסר שביעות רצון קדושה – זה משהו שמתרגל/ת אמור/ה להוקיר. מישהו/י לא פשוט מרוצה מהתבוססות ומהשגה של מה שהוא/היא רוצה בעולם התופעות; ומתוך זה באה תחושה של Holy disintrest – חוסר עניין קדוש. והדגש פה הוא על הקדושה. אז זו לא תחושה של חוסר שביעות רצון סתם כי אני מבואס/ת, או חוסר עניין כי אני משועמם/ת, והייתי מעדיף/ה לראות טלוויזיה או משהו. אלא – אלה דרכים להתייחס לרגע הנוכחי, ולקרקס – למופע – שחולף מול עינינו ברגע הנוכחי, בהכרה. למייסטר אקהרט – אולי המיסטיקן הנוצרי המעמיק ביותר – יש לימוד, שהוא לימוד מדיטציה בעצם: Let go of creatures. הרפה ממה שנוצר. והוא לא מתכוון – שלא יהיה לך דג זהב, או משהו כזה. אלא – כל דבר שהוא נוצר, שנולד, שהוא תופעה מותנית – הרפה/י ממנה. כי מה שנוצר, במסורת הזו – לא יכול להיות היוצר האמתי. אם את/ה רוצה לדעת מהו אלוהים, במסורת הזו – עליך להיות לא כבול/ה למה שנוצר. אני לא אומר יותר על זה, כי יש שם הרבה, ואני רוצה להישאר צמוד להוראות. זה יכול להישמע כמו משהו מכחיש – חיים, או משהו כזה. אני לא הייתי רואה את זה בכלל ככה, אלא להפך – זה לא מגביל את החיים, או להיות מוגבלים/ות ל, או על ידי – החיים.

אז מה קורה? מה קורה אם אני לא תפוש/ה בתופעות, ולא מוגבל/ת על ידיהן? אם אני שוהה באופן הזה של התייחסות: לא להיות תפוש/ה, כבול/ה כך? לגבי הכל: להרפות, להרפות, להרפות. זו לא הכחשה, כמובן – וזכרו – דרכי הראייה האלו הן פשוט מודים, הילוכים של מכונית. בזמן אחר – כמובן – כאב הלב המסוים הזה – אני צריך/ה לחקור אותו, להבין אותו, לראות מאיפה הוא בא, לעבוד בדרך אחרת. אלו מודים, הילוכים. וזה לא ניתוק. זה לא שעמום, או חוסר עניין יומיומי – דברים כאלו הם ביטויים של סלידה. איפה שיש שעמום – יש סלידה. סלידה היא חלק משעמום, דחייה של החוויה. אם אנחנו נותנים/ות לעצמנו לשחק עם זה, וזה מאוד קרוב לארעיות. לתת לדברים לחלוף – כי הם לא יכולים לספק באופן מלא – זה לא דבר קר. זה בכלל לא מוביל לקרירות. כשאני אומר שמשהו לא מספק – אני לא דוחה אותו, או חושב שהוא מגעיל, או נדחה על ידו, בכלל לא. אלא – זה תרגול של שחרור האחיזה. וויתור, הרפיה.

אז זה הראשון – זה צעד אחד מהארעיות.

השני – הוא יותר… עבודה ישירה יותר עם היחסים עם התופעות. גם הראשון, אבל פה זה ברור יותר. זרקנו את המילה הזו: וודאנה. ומה שזה מתייחס אליו זו התחושה שמלווה כל חוויה, בכל אחד מהחושים – של נעימות, אי נעימות או משהו באמצע, ניטראליות. זוהי ה-וודאנה. כל דבר מורגש כנעים/לא נעים/ניטראלי. כשיש וודאנה – יש תגובה אוטומטית יחד אתה. כשהיא נעימה – אנחנו מחזיקים/ות אותה, ורוצים/ות עוד. וכשהיא לא נעימה – אנחנו דוחים/ות אותה. ניטראליות יכולה להוביל לכל מיני כיוונים. אפשרות אחת היא – שאני אאבד עניין, אחליט שאין פה מספיק דברים מעיינים ואדחוף את זה מתוך שעמום ותחושת חסר, או אלך לאיזו פנטזיה. ובזה אנחנו מעוניינים/ות – ביחסים עם חוויה או תופעה.

איך אני יודע/ת מהם היחסים האלו? איך אני יכול/ה לומר אם זו אחיזה – ניסיון למשוך משהו בכיווני, או לדחוף אותו? מה אומר לי את זה? בבירור – לפעמים ה-מיינד צורח – ‘אני חייב לצאת מפה!’ או ‘זה נורא!’ – ואז ממש ברור מהם היחסים, בגלל המחשבות. אבל לעתים קרובות – הרמה הזו של הריאקטיביות יכולה לשקוט לעתים, ועדיין – יש נוכחות של סלידה והיאחזות, אבל זה לא מתבטא כמחשבה של דחייה או תאווה. איך אני יכול/ה לשים לזה לב, אם המיינד לא אומר לי את זה על ידי מחשבה? ובכן – אם יש איזה ריווח בתודעה, אפילו קצת ריווח, עם המרחב של הגוף – אני יכול/ה לקבל תחושה, בגוף – של מצב בו סלידה או היאחזות נמצאות בסביבה. למעשה – בסלידה יותר קל להבחין, בדרך כלל. בכל מקרה, אני אוכל להבחין במידה מסוימת של מתח או התכווצות של הגוף בכל מצב שבו יש היאחזות או סלידה. זה יכול להיות באזור אחד – והכתפיים ממש יעלו, או אולי הבטן מתכווצת, או אזור אחר. זה יכול להיות רק בתחושה המרווח של כל הגוף. המרחב של הגוף מתכווץ. בגלל זה חשוב לשמור על רגישות לכל הגוף. זה משקף את המיינד יותר בבירור, לפעמים, מהמיינד ‘עצמו’. לפעמים זה מאוד ברור וגס, ולפעמים הרבה יותר עדין – תחושה עדינה של הגוף מתכווץ או נעשה מעט אינטנסיבי, במרחב של הגוף. אני אזרוק משהו עכשיו, כי מתישהו, בריטריט הזה או אחר זה יהיה שימושי – שלפעמים זה אפילו יותר מעודן מזה, ואפילו אי אפשר להרגיש את זה במרחב של הגוף – ויש רק קצת סלידה, או ניסיון להיאחז במשהו, וזה אפילו לא משתקף בגוף, כי הוא נעשה כל כך פתוח, או רך, או שהוא נעלם – ואז זה מתבטא בתחושה של המרווחות של התודעה. התודעה פתוחה מאוד, והמרחב הזה מתכווץ קצת. זה משקף את הנוכחות של משיכה ודחיפה עדינות.

אז – מה לעשות? בצורה השנייה של המאפיין של דוקהא – אנחנו נעשים/ות רגישים/ות לנוכחות של סלידה או היאחזות – ורואים/ות אם אנחנו יכולים/ות להרגיע אותם. אז – זה מעניין, כשיש משיכה או דחיפה, הגוף מתכווץ או נעשה אינטנסיבי, ובאופן מעניין – אם אני מרגיע/ה את הגוף – ההיאחזות מרפה. זה עובד בשני הכיוונים. האם זה הגיוני?

אני אחלק את הדרך השנייה הזו לארבעה אופנים קצת שונים. אז יש הרבה אפשרויות.

האפשרות הראשונה היא לעשות את זה שוב ושוב – פיתוח רגישות לתחושה של משיכה ודחיפה, דחייה והחזקה, פיתוח רגישות לתחושה הזו, והרגעה שלה. ושוב. ושוב. עושים/ות את זה שוב ושוב. מרגיעים/ות את המשיכה והדחיפה. עם זה – אני רוצה להרגיש, בגוף – איך זה מרגיש למשוך ולדחוף? איך זה מרגיש כשיש סלידה והיאחזות, ואיך זה מרגיש כשיש הרפיה, שחרור מסלידה, התנגדות והיאחזות? בראש ובראשונה – זה מרגיש יותר טוב. כשיש היאחזות וסלידה – זה לא מרגיש כ”כ טוב. נכון? אז הדרך הראשונה – דרך הגוף – מרגיעים/ות שוב ושוב. דרך הגוף מרגיעים/ות את מערכת היחסים עם העניין.

האפשרויות השנייה והשלישית – קצת חוזרות על מה שאמרתי על ‘אי-המספיקות’ קודם. לפעמים את/ה מתרגל/ת ואת/ה שם/ה לב ליחסים עם משהו, ושם/ה לב שיש סלידה, נניח עם כאב גופני. יש סלידה, ודרך להרגיע את היחסים עם זה – זה להזכיר לעצמך את הארעיות של זה, להתכוונן אליה שוב, לראות אותה. כשאני רואה את הארעיות – יש נטייה לשחרר, לוותר. לפעמים – כשאנחנו משתמשים/ות בארעיות כדי לעזור לשחרר דברים – אם יש תחושה של מרחב וחלל שנוצר בתרגול – אפשר ממש לראות תופעות נעלמות, מתפוגגות אל תוך החלל. האפשרות לראות אותן נעלמות, כמו טיפות גשם שנוחתות על האגם, ונעלמות – ולראות את ההתמוגגות שלהן ולתת להן להתמוגג – עוזרת מאוד לוויתור, להרפיה. ודרך נוספת – פשוט לראות את התופעות כלא-מספקות. לסמן אותן כך: ‘לא מספק, לא מספק’. שוב ושוב. זה מרגיע את היחסים.

והאפשרות האחרונה – להביא את עצמך ממש קרוב למה שקורה – אולי זה כאב בגוף, או רגש, אולי… מה שלא יהיה – לבוא ממש קרוב עם המודעות, ואז – במקום להיות ממש בהיר/ה לגבי מה זה, ולשים לב בקפידה לכל פן של התופעה – להתקרב ממש, ואז – לאפשר. לאפשר. אפשר להשתמש במילה כלחישה, או הצעה עדינה – לאפשר את הדבר הזה, את החוויה או התופעה הזו – באופן מלא וטוטלי ככל שניתן. אז כאן אנחנו ממוקדים/ות ביחסים, ומעודדים/ות יחסים של 100 אחוז אפשור עם משהו. להיפתח למשהו. אני לא צריך/ה להיות מאוד בהיר/ה לגבי החוויה. אלא להתקרב – ולהיפתח, לאפשר. או אפשר לומר – לקבל בברכה. Welcoming. אז אני לא כ”כ מעוניין/ת בבהירות לגבי האובייקט, אלא ביחסים אתו. בזה אנחנו מעוניינים/ות. זה יכול להיות כלפי אובייקט, או פשוט כלפי ה-וודאנה – זה לא ממש משנה.

עלתה אתמול שאלה לגבי הפחד, וגם שם – ליצור חלל – ולאפשר את החוויה. לקבל, להיפתח לחוויה. אפשור – זו השקטה של סלידה, אבל זו גם לא היאחזות. זו גישה אחרת – אין סלידה, אבל גם לא היאחזות. שוב ושוב – אפשור. תרגול מאוד יפה. ממש ממש יפה.

וגם – אם אני משחק ורואה מה עובד בשבילי בזמן כזה או אחר – אני מתחיל לראות משהו, ואמרנו את זה בעבר, אבל זה כל כך חשוב לזור ולומר ולראות את זה – אני רואה ש99% מהסבל, הדוקהא – מגיע ממערכת היחסים עם החוויה. הסלידה וההיאחזות, ולא מהדבר עצמו. סבל מגיע מהיאחזות וסלידה. בשפה אחרת – הדבר עצמו הוא ריק מבעייתיות. זו תובנה שאני רוצה לראות שוב ושוב עד שהלב לא יכול להתווכח – הדבר עצמו הוא לא הבעיה, אלא אם אני הופך/ת אותו לכזה דרך סלידה והשתוקקות. וכאן, שוב – התחושה הממשית היא החשובה. הנה אני יושב/ת, ונניח – יש את הירך הפצועה – אני מרגיש/ה את הסבל בזה. ואני רוצה להרגיש את אי הנחת, הסבל, שמגיע עם סלידה והיאחזות, ובעת שאני מרפה, מוותר – בכל דרך שאני עושה את זה – מאפשר/ת, או מרגיע/ה את היחסים, או רואה את זה כלא מספק ומרפה – כשאני מאפשר/ת את זה – מידה מסוימת של חופש, ולו גם קטנה – מידה מסוימת של הקלה, של נחת, של שלווה, ריווח, אפילו חדווה. חשוב להרגיש את ה’לפני’ וה’אחרי’. לכל מהלך כזה יש שני צדדים: הכאב של ההיאחזות והסלידה, וההקלה בוויתור עליהן. ואני רוצה שתהיה לי תחושה ברורה, בכל הישות – של שניהם. אני צריך/ה לטעום את הכאב, ואת השחרור. אם אני לא טועם/ת את זה – התובנה לא נטמעת, ברמת תאי הגוף.

עכשיו, זה יכול להיפתח בהרבה דרכים, ועליכם לקחת את זה ולשחק. זה אפשרי, לפעמים, שמישהו/י מוצא/ת דרכים לשחרר ברגע, ביחס למשהו, ומישהו משחרר מאיזה כאב – ולפעמים אני יכול לשים לב שכשיש וויתור – רוגע מתאפשר, יציבות מתאפשרת – רוגע או יציבות מגיחים, מתגלים. למה? כי משיכה ודחיפה זה בדיוק מה שמעצבן את ההכרה. אין שום דבר אחר שמעצבן את ההכרה מלבד משיכה ודחיפה לגבי דברים. אז לפעמים שאני מוותר/ת – יש קצת יציבות, או הרבה – לפעמים – שמגיעה לישות, לגוף, למיינד – דרך הוויתור. תיהנו מזה. תנו לעצמכם/ן ליהנות מזה, לרחוץ בזה קצת. לפעמים יכול גם להיות שבגלל היציבות שהתאפשרה מהוויתור – בגלל היציבות – האגם רגוע יותר, ואני יכול לראות יותר בבירור. יותר לעומק. אני יכול/ה לראות יותר בעדינות. ואולי אני יכול/ה לראות שכבות עדינות יותר של היאחזות ושל דחיפה. אז, במובן מסוים, בגלל היציבות – מה שמתאפשר זה יותר רגישות למשיכה ודחיפה, ברמה מעודנת יותר. ואולי – אני יכול/ה להרגיש את זה, ואולי יש דוקהא עדינה עכשיו. לא משהו שאפשר ממש לקרוא לו סבל, אבל סוג מסוים של מגבלה, של כיווץ – ואולי אפשר לשחרר גם את זה, ואולי יש עוד רמה. לפעמים – יש אפשרות של שביל של עידון הולך וגדל – שלוקח אותנו מטה-מטה, אל תוך שכבות של משיכה ודחיפה, ראקטיביות, היאחזות – שמתקיימות כל היום וכל הלילה בלי שאנחנו מודעים/ות. ומה קורה כשאני מתחיל/ה להתיר אותן, לשחרר שם. מה קורה?

התרגול פה הוא פשוט לשחרר. בין אם זה יותר מעודן ממה שהיה קודם, פחות מעודן או אותו דבר – התרגול הוא פשוט להיעשות מודע/ת לאיך משיכה ודחיפה מרגישים, ולשחרר. זה תרגול מאוד יפה. וזה תקף לכל החוויות. זה מפתה להתמקד בחוויות קשות, אבל מה אם נתמקד בחוויות ניטראליות – מהי סוג המשיכה והדחיפה שמתרחשת סביב ניטראליות? או חוויות נעימות? לכלול הכל, לא רק את הקשה.

מידה מסוימת של מרחב, אולי הבועה שסביבה הגוף – עוזרת לנו להיעשות מודעים/ות ליחסים עם דברים. אם אני יותר מודע/ת לדבר עצמו, וזה יכול להיות מאוד מועיל לשים לב כך לפעמים, אבל לעתים קרובות – אנחנו מסנוורים/ות לגבי מהם היחסים, כי אני כ”כ שאוב/ה לתופעה עצמה. שוב, הכוונה ממוקדת של תשומת הלב, וגם פתיחה שלה – אלו אפשרויות מאוד מועילות. והיכולת הזו שיש לנו, כא/נשים – לבחור בין זה לזה, לפעמים כך ולפעמים אחרת – זה ממש חשוב בשלב זה – כי כל דרך תגלה תובנות שונות לגבי ריקות. לא נקבל את כל התמונה עם רק אחת משתי הדרכים. אז – לפעמים פתוח יותר, לפעמים מכוון יותר. אז לגבי הכאב בירך – אפשר ללכת ממש אליו, ולראות אם אפשר להרפות ביחס אליו, או לעבוד באופן הרבה יותר פתוח, ולתת ל-הכל להיות. אז – קחו את כל זה לתרגול לזמן מה. כפי הנראה תמצאו, בכל מיני מובנים – שזה תרגול יותר רך. יש בו משהו מאוד יפה במובן הזה. אתמול עלתה שאלה על עשייה, ולפעמים א/נשים מרגישים/ות אמביוולנטיים/ות לגבי עשייה בתרגול. התרגול הזה, וגם תרגול ה-אנטא שיבוא לאחר מכן – הם למעשה פחות עשייה מהמצב הרגיל שלנו. הם לא נראים כך. אני כ”כ רגיל/ה למשוך ולדחוף, ולמשוך ולדחוף, ולמשוך ולדחוף – וזו בעצם העשייה, וכשאני מוותר/ת על זה – מה שאני עושה זה בעצם להפסיק לעשות. אבל אני כ”כ לא רגיל/ה לזה, שכשאני עושה את הוויתור זה יכול להרגיש כמו עשייה, בהתחלה. אבל, למעשה, אפשר לעשות את דרכנו למקום שבו זה אי-עשייה, ויש בזה רכות. אנחנו כ”כ רגילים/ות להיאחזות, לאורך כל היום, שצריך להתאמן ב-לא לעשות את זה. אז ההרגל יכול להרגיש לנו יותר קל לפעמים, אבל – הוא לא כ”כ מועיל. אולי זה לא ניכר במבט ראשון – שזה תרגול של לעשות פחות.

במונחי איזון – מטא זה ממש חשוב. אולי עדיף לעשות יותר מטא מתובנה, ובכל מקרה מינימום של חצי מהזמן עם ה-מטא. יש עוד כמה דברים לומר, אבל אני חושב שאתן לכם/ן לשחק עם זה קצת, ולראות מה עולה עבורכם/ן, במקום לומר עוד.

אני לא אומר עוד, בין השאר, כי זה תרגול שיכול להוליד הרבה תובנות. ואני רוצה לתת לכם/ן לתרגל ולראות. מה זה אומר על העצמי, על חופש וכן הלאה. אז בוא נשב בשקט לזמן מה.

תנועת הנפש של ויתור: דרך לחירות

תנועת הנפש של ויתור, פרישות, שחרור או הפרדות היא פן יסודי ומרכזי ביותר בדרך התרגול הבודהיסטית, ובדרכים רוחניות ודתיות נוספות. במאמר זה אנסה להאיר ולאפיין את התנועה הזו, את התועלת שבה, ואת האופנים בהם ניתן לתרגל אותה.

מתוך הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה, שבקנון הפלי:

“נזירים, זאת אמת האצילים בדבר האי נחת, חוסר הסיפוק והסבל (דוקהא): “לידה היא אי נחת, חוסר סיפוק וסבל; זקנה היא אי נחת, חוסר סיפוק וסבל; חולי הוא…; מוות…; איחוד עם הלא נעים…; היפרדות מהנעים…; חמשת המצרפים הנגועים בהיאחזות הם אי נחת, חוסר סיפוק וסבל”

נזירים, זאת האמת האצילים בדבר מקור האי-נחת חוסר הסיפוק והסבל: הצמא שמוביל לקיום נוסף כרוך בהשתוקקות, בהנאה ובהתענגות כאן ושם. במילים אחרות, זו השתוקקות להנאות החושים השתוקקות לקיום והשתוקקות לאי-קיום.

נזירים זאת אמת האצילים בדבר הפסקת האי נחת, חוסר הסיפוק והסבל: אי היאחזות, שחרור, ויתור, נטישה, הפסקה ודעיכה מוחלטת של אותו צמא”. (ארבל, קרן (תרגמה) :דברי הבודהא, עמוד 34)

מתוך הסוטרה של חוי ננג:

“כאשר מחשבה אחר מחשבה אינן מתעכבות על דברים, אין שיעבוד. לפיכך העדר הקיבוע הוא בסיסי.

קהל מלומד, הפרדה חיצונית מכל צורה ומראה נקראת העדר צורה. אם ביכולתכם להיות חופשיים מצורות וממראות, מהות הדברים טהורה היא. על-כן העדר הצורה הוא התוכן. קהל מלומד, העדר מחשבה הוא כאשר ההכרה אינה מושפעת מן האובייקטים, כשמחשבותיו של האדם חופשיות תמיד מהאובייקטים והוא והוא אינו מלהיב את הכרתו ביחס אליהם”. (לב, שחר (תרגם) הסוטרה של חוי ננג: עמוד 50)

מתוך פרק השמיניות, שנחשב לאחד הכתבים הבודהיסטים המוקדמים ביותר, בתרגום אביתר שולמן:

“כיצד יוכל אדם לעבור מעבר להשקפתו,

כאשר הוא מובל על ידי תשוקתו

ומעוגן במה שהוא רואה כיפה

הוא מצדיק את מה ששווה בעיניו, ומדבר בהתאם להבנתו…

הנזיר השקט, המכובה,

שאינו אומר “אני” או אלו מעשיי המוסריים”

ישרי הדרך אומרים שיש לו טבע אצילי.

אין לו כל התנפחות בעולם…

עבור מי שחסר כל עצמי או העדר עצמי

כאן בדיוק הוא השיל את ההשקפות כולן” (שולמן, אביתר (תרגם): שירת ההארה, עמוד 62)

בשלושת הקטעים האלו, השונים במובנים מסוימים, נושבת רוח דומה: הוויתור על התשוקה או על ההתלהבות ביחס ל’דברים’, הנטישה וההפסקה של הצמא – מובילים לטוהר, שחרור מאי-נחת, והליכה ‘מעבר להשקפה’.

ויתור מביא לאושר ופתיחות

התנועה הזאת של ויתור יכולה להישמע מאוד מנוגדת לתרבות ולנטיות הבסיסיות שלנו. היא עשויה להצטייר כמו הנחיה ‘לנזירים/ות’. אנחנו, כא/נשים מערביים/ות, רוצים/ות עוד ועוד אושר, רווחה, תחושת חופש ורוחב. איך הרעיון והאפשרות של ויתור פוגשת את הכמיהות הבריאות והיפות האלה? למעשה, ויתור היא אחת המיומנויות החשובות ביותר עבורנו, אם אנחנו רציניים ורציניות בכוונה שלנו להיות מאושרים/ות. איך זה הגיוני? איך ויתור יכול לתמוך במה שנובע מרצון וכמיהה? כדי שהרצון מביא לשחרור ואושר – דרושה בהירות לגבי הדבר עליו אנחנו מוותרים/ות.

על מה אנחנו מוותרים/ות בעצם?

כבני ובנות אדם – יש לנו נטייה חזקה להיטלטל על ידי צורות: צורות לחלוטין – כמו רגשות, מחשבות, דימויי עצמי; וגם מצורות מוחשיות כמו חוויות גופניות, רכוש, א/נשים אחרים/ות – נוטות להפעיל אותנו ולהשפיע באופן דרמטי על החוויה שלנו. ההיטלטלות הזו, כטענת הבודהא, גורמת ל’אי נחת, חוסר סיפוק וסבל’. ההיטלטלות מונעת על ידי תנועה נפשית אינטואיטיבית של היאחזות, היצמדות. וויתור הוא התנועה המנוגדת להיאחזות הזו. הוא נימה שאנחנו מטפחים/ות ביחס ל’דברים’: וויתור על ההיצמדות וההשענות על הצורות שאנחנו תופשים/ות, שכרוך בתחושת הנעימות ואי הנעימות שמקושרת אליהן, ומוביל להיטלטלות.

אם הוויתור הוא ביחס לדברים, פירוש הדבר שהוא לא וויתור על צורה כזו או אחרת כשלעצמה.

יכול להיות שמתוך יחס של וויתור על ההיצמדות – תתרחש פרידה מצורה מנטלית ספציפית, כמו מחשבה דפוס מנטלי או הרגל, או וויתור על צורה פיזית ספציפית, כמו רכוש. אבל פרידה כזו – היא הפועל היוצא של הוויתור, ולא העניין עצמו. העניין, כאמור – הוא הקלה של התנועה של היאחזות, וטיפוח תנועה של וויתור ביחס לצורות פיזיות ומנטליות.

לדוגמא: נדמיין שישנה מחשבה חוזרת כלשהי, שנחווית כלא-נעימה. יחס של וויתור כלפיה לא יכלול ניסיון לגרש או להפחית אותה נסיון כזה הוא דווקא חיזוק של ההיאחזות וההיטלטלות. לעומת זאת, הוא יכול לכלול- אימוץ גישה של אפשור ואי-ביקורתיות כלפי המחשבה; הרהור בארעיות שלה; יחס של אהדה וחמלה כלפי עצמי, שחווה את המחשבה הזו. כל אלו – הדגמות להפחתת ההיצמדות, ולכן ההיטלטלות.

לגבי צורה פיזית מסוימת, אפשר לדמיין מצב בו אנחנו משתוקקים/ות להשיג רכוש כזה או אחר. ההשתוקקות הזו מובילה למידה של היטלטלות, חוסר מנוחה ואי נחת, גם אם דקה ועדינה יחסית. תנועה של וויתור לא בהכרח מחייבת שלא נרכוש את מה שעלה בדעתנו. הוויתור הוא על מידת מה של השליטה שהעניין קנה על תודעתנו. כדי לעשות זאת, אנחנו יכולים/ות להרהר בפרופורציה של הרכוש הזה ביחס למה שחשוב באמת עבורנו; להרהר בארעיותו של הרכוש המדובר, או לנקוט בדרכים אחרות שיפחיתו את ההיאחזות. הדוגמאות שניתנות פה כדרכים להפחתת היטלטלות הן ספורדיות ואולי גסות; בהמשך – יוצעו דרכים מפורטות ומעודנות יותר.

וויתור כזה מאפשר לנו מרחק מסוים, חופש מההיטלטלות הזו. הוא מביא חופש בכל מצב שהוא, בכל סט של נסיבות. והוא גם יכול ללמד אותנו משהו עמוק מאוד, עוד יותר עמוק מעצם הוויתור – על כל הצורות וכל הנסיבות.

לגבי הצורות – מתוך החופש יש הרבה יותר מרחב לשאול: אילו תפישות, רגשות או א/נשים מועילים/ות לי, ומאילו עדיף להתרחק? האם אני יכול/ה לראות את הצורות האלו באופן אחר מהאופן בו אני רגיל/ה לראות אותן, שיביא לפחות היטלטלות וסבל?

עונג ואושר

אם אנחנו מבקשים/ות את היתרונות שהוויתור מביא, יכול להיות מועיל להבחין בין עונג ואושר. אנחנו נוטים/ות לבלבל בין שניהם, ולכן – שוגים/ות במקום ובאופן בו אנחנו מחפשים/ות אושר אמתי. הנטייה הזו הביאה את הבודהא להטיף בחריפות כנגד ‘תענוגות החושים המסופקים פה ושם’. אושר וחופש מגיעים מתוך וויתור שמוביל להפחתת ההיטלטלות, ולכן לחופש מהתלות בנעימות ואי הנעימות של הצורות.

מתוך: הדרשה על החץ

“זה ששמע הרבה, שהבין את הדהמה,

שראה נכוחה את העולם הזה ואת מה שמעבר לו –

דברים נעימים אינם מטרידים את תודעתו

הבלתי נעים אינו מעורר בו סלידה.

דחייה ומשיכה אינם קיימים בו עוד,

שניהם חוסלו, הובאו אל סופם.” ( ארבל, 89)

לעתים קרובות ישנו קושי לבטוח באפשרות של אושר שאינו תלוי בתענוג חושי. קושי כזה הוא מובן וסביר מאוד בהקשר התרבותי שלנו, שמעודד השענות דווקא על תענוגות כאלו. האפשרות של אושר שלא רק שאינו מתבטא באופן חומרי, אלא גם מפנה גב להישענות על תענוג היא זרה למדי לתרבות שלנו. בסביבתו של הבודהא, לעומת זאת, רווחה ההנחה שהתכחשות לתענוגות ותרגולים סגפניים יובילו לחופש ואושר (בידרמן שלמה, ראשית הבודהיזם, ע”מ 28). הבודהא אמנם יצא כנגד הטענה שההתכחשות לתענוג היא שתוביל לאושר כזה, כמו גם נגד הטענה שהתמסרות אליו היא שתוביל לשם, אבל הוא נשען על ההנחה – שאושר וחופש כאלו אכן אפשריים.

כדי להדגים את הקושי לגבי הנחה מסוג זה, אפשר לדמיין שיחה בין שני א/נשים לגבי צריכת בשרם של בעלי חיים. נניח, שאוכל/ת הבשר ת/יטען שהתענוג הוא החשוב, והוא שמנחה אותו/ה. מה סביר שהמתנגד/ת תטען? סביר להניח שיעלו סוגיות (חשובות ורלוונטיות) כמו זכויות בעלי החיים, הנזק לסביבה וכן הלאה. אם המתנגד/ת תטען צריכת בשר תסב לאדם הראשון יותר אושר מאשר צריכת בשר, סביר שהוא/היא ת/יזדקק לדי הרבה מילים והסברים כדי שדעתו/ה תישקל.

למזלנו, תרגול המדיטציה מדגים בפנינו את האפשרות הזו שוב ושוב. כאשר אנחנו מאמצים/ות יחס של וויתור, באחת מן הדרכים הרבות בהן ניתן לאמץ יחס כזה – אני חשים/ות מידה גדולה יותר של חופש ואושר. אז – אנחנו יכולים/ות להיות אמיצים/ות דיינו כדי להסיק מן ההתנסות הזו את המסקנות אליהן היא מצביעה.

אם כן – עלינו לחקור וללמוד, באופן מאוד אישי: מה משחרר מסבל, אי נחת ודחק, ומוביל לרווחה, רוחב וחופש; ועלינו לבטוח בכמיהה וביכולת שלנו לטפח ולחוות את זה. מתוך הניסיון המדיטטיבי אנחנו יכולים/ות ללמוד לבטוח באפשרות של אושר וחופש שהם אמתיים ועמוקים יותר מאלו שהעונג מציע.

אג’אן סומדהו:

“אנו נוטים להעדיף את היופי והתענוגות של הנעורים בעוד הצד המכוער של החיים- זקנה, חולי, מוות, שעמום, ייאוש ודכאון, נדחקים הצידה. כאשר אנו מוצאים את עצמנו עם משהו שאנחנו לא אוהבים אנו מנסים להתחמק מזה למשהו שאנחנו כן אוהבים. אם אנו חשים שעמום, אנו פונים למשהו מעניין. אם אנו חוששים, אנו מנסים למצוא בטחון. זה דבר טבעי לחלוטין לעשות. אנו מקושרים לעקרון העונג-כאב של להמשך או לדחות. לכן אם התודעה אינה מלאה ומוכנה לקבל הכל אז היא סלקטיבית – היא בוחרת מה שהיא אוהבת ומנסה להדחיק את מה שאינה אוהבת. הרבה ממה שאנו חווים צריך להיות מודחק מכיוון שהרבה דברים בלתי נמנעים שאנו מעורבים בהם הם לא נעימים בצורה כלשהי.”

(בתרגום גיא גרינצמן, מתוך כתב העת: בודהיזם בישראל,: http://www.yoga-studio.co.il/wp-content/uploads/2010/11/files_magazine_dukkha.pdf)

התנועה של וויתור מפחיתה את ההיטלטלות, וכך מאפשרת מפגש כנה ומלא יותר עם מלוא טווח החוויות שלנו. בתוך המדיטציה – אנחנו יכולים/ות לראות את החסרונות והמוגבלויות של העונג, ולטעום אפשרות אחרת; ומתוך כך להרחיב את נקודת המבט, ולשקול באופן מפוקח ובהיר יותר: מה באמת יביא אושר וחופש בחיים האלו?

בפרק הבא ננסה לברר: איך ניתן להתחיל ולטפח את האיכות של וויתור, וליהנות מהחופש שהיא מביאה, באופן שיאפשר לה להעמיק?

תרגול ראשוני של וויתור

בתרגול שלנו, כבר מהתחלה – אנחנו רוצים/ות ללמוד לטעום את החופש והרווחה שמגיעים מתוך הוויתור. זוהי הדרך הטובה ביותר ללמוד: אי הנחת לא מגיעה מהשגת או מסילוק דבר מה, אלא מחופש ממאבק, חיכוך ואחיזה לגביו. אז ההנחיה לגבי וויתור היא, באופן כללי: ראה איפה את/ה יכול/ה לוותר על מאבק, התמקחות לגבי משהו, ולחוות את השחרור שזה מביא? אותה תנועה רלוונטית במדיטציה כמו גם מחוץ אליה.

כדי להמחיש, אתן כמה דוגמאות פשטניות וקלות: מישהו/י אומר/ת משהו לא נעים. האם את/ה יכול לומר לעצמך: ” זה לא חשוב”; “מה שהוא/היא חושב/ת עליי – אולי זה לא כל כך מהותי?”. או – יש הרגל קטן שמזיק לך, נניח – להסתכל בטלפון בזמן פגישה. אולי אפשר להרגיש את הדחף למלא אחר ההרגל. האם את/ה יכול/ה להרגיש את הדחף ולהשהות קצת את התגובה?

כשאנחנו עושים/ות את זה יותר ויותר, מה זה מביא?

לאט לאט, ולמרות האשמה שאולי תעלה בעקבות הפעמים שבהן זה לא מצליח – תעלה תחושת מרווח, רווחה, אמון בעצמך וביכולת שלך לבחור.

את/ה יושבת במדיטציה ועולה מחשבה. האם אפשר לשמוט אותה? הרי היא תחזור ממילא. אז אולי אפשר לומר לה: “לא עכשיו”. לא ממקום של דחייה, או עם תחושה של סמכות כוחנית, אלא מתוך ויתור, שחרור. יש תחושה לא נעימה בגוף, במדיטציה, או בזמן מחלה. ויש סביבה מאבק: את/ה לא רוצה שהיא תהיה שם. לא רוצה להרגיש לא טוב. האם אפשר לוותר על המאבק? להפסיד, לאפשר לזה להיות לא נעים. מה זה יביא?

רווחה, שחרור. ואחרי מאה, או אלף או עשרת אלפי פעמים, זה יביא להבנה: אי הנחת לא מגיעה מאיפה שאני חש/ה באופן אינטואיטיבי, שהיא מגיעה: מהאדם או מהתחושה הלא נעימה. מאיפה היא מגיעה? מהמאבק. ויתור הוא ויתור על המאבק הזה. דרך מועילה לדבר על זה היא דרך המילה אפשור. התנועה של לאפשר לדברים להופיע כפי שהם מופיעים מרגע רגע, בפתיחות, קבלה וללא מיקוח.

אג’אן סומדהו מדגים את האפשרות הזו כשהוא אומר:

“הדרך של תשומת לב היא הדרך שמכירה בתנאים בדיוק כמות שהם. אנו פשוט מכירים ומודים בנוכחותם, מבלי להאשים אותם או לשפוט אותם או לבקר אותם או לשבח אותם. אנו מאפשרים להם להיות, החיובי והשלילי גם יחד. וככל שנבטח בדרך זו של תשומת לב, נתחיל להבין במלואה את המציאות של ‘האי שלא ניתן ללכת מעבר לו” (שם)

ואיה קהמה כותבת:

“רגע אחד של התבוננות פנימית אמתית הוא משחרר. חווית ההקלה והשחרור היא משכנעת לחלוטין. היא מעלה תחושה של דחיפות לתרגל עד הסוף – לא להירתע יותר על ידי הדעות של אחרים או על ידי מצבים חיצוניים. השחרור אינו קשה עד כדי כך שאדם רגיל לא יוכל לחוות אותו. אילו היה כך, היה שיעורו של הבודהה חסר תועלת. בכדי לקבל הצצה אל השחרור החף ממשאלות, נוכל לשים לב לחוסר שביעות הרצון – הדוקהה (אי הנחת) – אשר עולה בלבנו ובתודעתנו בכל פעם שאנו רוצים משהו. כשאנו שומטים את המשאלה, אנו חווים הקלה. הדוקהה לא בהכרח עולה בגלל שאיננו יכולים למלא את משאלתנו; סביר להניח שאנו יכולים. אקסיומה ישנה אומרת שאם אנו רוצים משהו מספיק חזק, נקבל אותו. הבעיה היא שרוב האנשים לא יודעים מה יביא להם אושר. הדוקהה שוכנת בתשוקה עצמה, אשר יוצרת מתח, הרגשה של ציפייה המהולה בחשש.”

(קהמה, איה, שחרור כאן ועכשיו, תרגום: ורד כספי, אתר ‘תובנה’: http://www.tovana.org.il/article/5776)

אנחנו יכולים/ות להתחיל כאן ועכשיו, ובדרכים פשוטות. לתרגל ויתור, letting go, אפשור. בתוך יומיום, בישיבות המדיטציה, כבר מקורס המבוא או מהריטריט הראשון. לגבי דברים קטנים, יומיומיים, משום שהם אלו שמלמדים אותנו. כשנצטרך לוותר על דברים גדולים יותר, מתוך בחירה או במצב של אבדן כזה או אחר – האינסטינקט כבר יהיה שם. כבר נדע – החופש טמון בוויתור.

העמקת התנועה של וויתור בתרגול המדיטציה

איך אנחנו יכולים ויכולות להעמיק את התנועה של ויתור כך שתעשה שינוי מורגש ומיטיב בחיינו?

בפרק הקודם כתבתי על ויתור מרגע לרגע. כאשר אנחנו מתרגלים ומתרגלות כך, כבר בשלבים ראשונים של התרגול, אנחנו מגלים ומגלות את הכוח של ויתור.

איה קהמה מדגימה את התרגול הזה והיתרונות שלו בשפה מאוד יומיומית:

איה קהמה: שחרור כאן ועכשיו

“כאשר אנו שומטים בכוונה את משאלותינו לִדְבָרִים, השחרור וההקלה יוצרים תחושה של כוח. התודעה מצייתת, זונחת את הדפוסים הישנים שלה, ועולה תחושה של ביטחון עצמי. ככל שנשמוט את משאלותינו לעתים קרובות יותר, כך תיהפך התודעה רבת עוצמה יותר. למילה “עוצמה” יש קונוטציה של כוח המופנה כלפי אנשים אחרים, אבל כאן המדובר בעוצמה כלפי עצמנו. היא מסבירה את אותו הרטט שנבע מהבודהה ואת הנהירה של האנשים אליו. אפשר להשוות את הפוטנציאל הזה לתחנת כוח ממנה אפשר להפיק אנרגיה. כדאי לנו לשאוף לרגע של שחרור חף ממשאלות. משאלתנו יכולה להיות קשורה לאכילה, לבידור, לרצוננו לצאת למקום כלשהו, לקנות משהו, להשיג מידע, או לדבר עם מישהו. מה שלא תהיה משאלתנו, נוכל לשמוט אותה באופן מכוון, בידיעה שאיננו באמת זקוקים לה. להניח לדבר-מה שאנו רוצים דורש כוח רצון. אבל מיד ברגע שהתודעה שומטת את משאלותיה, נוכל לחוות את ההקלה והשלווה שבשביעות הרצון.”

התרגול הזה יכול להתעדן, ולהתפתח יותר ויותר לעומק. עם ההתפתחות של תשומת הלב והסמאדהי – אנחנו יכולים ויכולות לתרגל את התנועה של ויתור בצורה אינטנסיבית ועמוקה, בתוך המדיטציה. כך – היחסים בינינו לבין ‘דברים’, או ‘צורות’ – מתחילים להשתנות, ולהיעשות חופשיים יותר.

חוי ננג:

“בהיותכם מקובעים בצורות שבחוץ, הכרתכם טרודה בתוכה; בהיותכם מופרדים מן הצורות שבחוץ, הכרתכם אינה טרודה”. (לב, 53)

דרך יפה אחת לעשות הוא תרגול שנשען על ארבע האמיתות – מרגע לרגע: זיהוי של אי נחת, רגישות להשתוקקות ולהיאחזות שמאחוריה, הרגעה שלה, ושהייה עם הרווחה שזה מביא.

א. אנחנו מפתחים/ות רגישות לאי-נחת בכל רמה שמופיעה: מחשבה, רגש, תחושה גופנית וכן הלאה. עם ההעמקה של הסמאדהי – יכול להיות קשה לזהות ‘איפה’ בדיוק מופיעה אי נחת. עצם הערות לקיומה ‘איפשהו’ הוא הרלוונטי, גם אם היא עמומה או מעודנת מאוד. יכול להיות שלמשך זמן מה – יהיה מועיל רק ללמוד לחוש את התנועה של היאחזות ואי הנחת שבאה אתה, לחוות את ה’גל’ של השתוקקות למשהו, ואת הדעיכה שלו, ואת התנועה המקבילה של אי הנחת. כבר כאן – מתרחשת למידה חשובה מאוד.

ב. לומדים/ות לזהות את התנועה של היאחזות והשתוקקות שמתחזקת את אי הנחת. התנועה הזאת תורגש בראש ובראשונה, ושם גם הכי מועיל לחוש אותה – כחוויה גופנית. חוויה של כיווץ של חלק מהגוף – בדרך כלל בציר המרכזי שבין האגן לראש, בתחושה גופנית בכללותה, או בנשימה – אם פיתחנו מיומנות בתרגול אתה. כאשר הסמאדהי עמוק יחסית – תחושת הגוף נעשית מעודנת יותר, ובשלב זה אנחנו יכולים/ות להיות ערים/ות לתחושת הכיווץ של מרחב המודעות.

ג. לאחר שזיהינו את אי הנחת וההיאחזות שמאחוריה – אפשר לרכך ולהרגיע באופן מכוון את ההיאחזות הזו. אפשר לעשות זאת באופן אקטיבי יחסית, כריכוך של האזור הגופני; על ידי מתן תשומת לב חומלת באופן שירגיע את ההיאחזות; על ידי אימוץ גישה מאפשרת מאוד, או בכל דרך אחרת שזמינה עבורנו. זה עשוי לקחת מספר שניות או זמן ארוך הרבה יותר. כאן כדאי להזכיר שהרגעת ההיאחזות וההשתוקקות, או במלים אחרות – הרגעת המאבק עם משהו – אין פירושו שאנחנו ‘נפטרים/ות’, בדרך כזו או אחרת – מה’דבר’ הזה. אנחנו לא צריכים/ות לגרש את המחשבה, או את התחושה הגופנית הלא נעימה, אלא דווקא – לאפשר להם ‘להיות שם’, עם פחות מאבק מצידנו. האפשור הזה, הפסקת המאבק – ישנה את היחסים עם התחושה, ולכן גם את החוויה שלה. רוב ברבאה אומר: letting go means letting be – ויתור פירושו אפשור.

ד. אחרי הוויתור, האפשור – כדאי להשהות את תשומת הלב באזור שהיה מכווץ, ולהיות ובמגע עם תחושת ההקלה שתגיע עם הריכוך של ההיאחזות. סביר שאז – תעלה תחושה נוספת של כיווץ או אי נחת שמעיד על השתוקקות והיאחזות; לפעמים הוא יהיה מעודן יותר, וברובד כללי יותר, ואז – אנחנו פונים/ות אליו ועושים/ות אותו דבר בדיוק. העבודה עם רמות מעודנות יותר ויותר של אי נחת היא מועילה מאוד. אפשרות נוספת היא – להשהות את תשומת הלב עם הנעימות שמגיעה עם הוויתור, ולאפשר לה להעמיק את הסמאדהי.

נציין בקצרה את ארבעת השלבים: תשומת לב לאי נחת, דקה ככל שתהיה; תשומת לב להשתוקקות ולהיאחזות שמאחוריה; הרגעה שלה; תשומת לב להפחתת אי-הנחת.

לצד או אחרי שתרגלנו זמן מה באופן הזה, אפשר לאמץ גישה נוספת: להיפתח, באופן מלא ככל האפשר, לכל המופעים של החוויה עם עלייתם. התנועה של השתוקקות והיאחזות כרוכה בברירה והתנגדות. האפשור המלא – מפחית את התנועה הזו, מקל על אי הנחת שבחוויה, ומאפשר את שאר היתרונות שבאים עם התרגול הזה. אנחנו מזמינים/ות, רגע אחרי רגע – תנועה של אפשור, ויתור. כאן אין הכרח להיות ערים/ות במיוחד לאי הנחת או ההשתוקקות שהייתה שם קודם. הפחתת אי-הנחת תבוא מאליה דרך התנועה של האפשור, ועל דרך ההנגדה – נתוודע בדיעבד לאי הנחת שהייתה שם. זה תרגול קל לביצוע, ומאוד אפקטיבי. ואם אנחנו גם חווים/ות את היתרונות שלו, וגם מבינים/ות את העיקרון שפועל מאחוריו – נפתחת בפנינו אפשרות להעמקה.

כל אחד מהתרגולים האלו פותחים רגישויות ואפשרויות מעט שונות, וכדאי להיעשות מיומנים/ות בשניהם.

רוב ברבאה, המורה שלי, מפרט הנחיות לכלל התרגול שהצגתי כאן בספרו seeing that frees:

רוב ברבאה: הנחיות תרגול – להרגיע את היחסים עם התופעות

  • בתרגול מדיטציה, מול תופעות שונות, פתח/י תשומת לב להשתוקקות, בעיקר דרך ההתכווצות של הגוף או של מרחב המודעות.
  • ראה/י אם אפשר להרגיע את ההשתוקקות, דרך הרגעת היחס לתופעה. ישנן כמה דרכים אפשריות:
    • כוונה להרפות
    • הרגעה של הכיווץ הגופני
    • אפשור, קבלה, הפתחות – באופן מלא ככל שאפשר
    • התבוננות בהעלמות ובהופעה המתמדת של התופעה הזו (אניצ’ה)
    • בהתייחסות לתופעה כ’בלתי מספקת’
    • בכל דרך אחרת שתמצא/י, מהספר או בעצמך.
  • שמור/שמרי על דרך הראייה הזו על ידי רגישות להשתוקקות והרפיה שלה, ככל שאת/ה יכול/ה.
  • היה/י רגיש/ה לאיך השתוקקות מרגישה, ול-דוקהא שבאה אתה.
  • חוש/י את השחרור, והפחתת הדוקהא.
  • תרגל/י היפתחות מוחלטת, כתרגול מתמשך: התקרב/י לתופעות ככל שאפשר, ואז הפתח/י ואפשר/י באופן מלא ככל שאפשרי. הדגש הוא על פתיחות המוחלטת לכל מראית של תופעה. שים/י לב איך זה מרגיש.
  • צריך לעבוד בשתי הדרכים: פתיחות לכלל החוויה, ומודעות לכל תופעה ולשחרור ממנה.
  • קח/י בחשבון שזה הולך ומעמיק – ומאפשר לעבוד עם רמות עמוקות יותר של השתוקקות.
  • לעתים, במקום להמשיך ולהיות רגיש/ה לדוקהא ולהפחתה שלה – תהנה/י מהחוויה הגופנית של רווחה, תענוג או יציבות שהתרגול הזה מביא.
  • שים/י לב לשינויים בתחושת העצמי, ובהשתנות שלו כשהשתוקקות משתנה.

כאשר אנחנו חוזרים/ות על התנועה של ויתור פעמים רבות, ניתן לצפות לכמה תוצאות: התנועה תהפוך להיות יותר ויותר קלה וטבעית: הרפיה של היאחזות, כך מסתבר, היא מיומנות שאפשר ללמוד אותה. אנחנו נשים לב, באופן אישי ואינטואיטיבי מאוד – שאי נחת הולכת ודועכת ככל שהתהליך מעמיק, וחוזרת וגדלה – ככל שהיאחזות והשתוקקות חוזרות להיות נוכחות עבורנו. אנחנו נתחיל לחוש ברמות שונות ועומקים שונים של אי נחת, שפעלה ברקע מבלי שנשים לב לקיומה. יופיע ביטחון בדרך, משום שאנו חווים וחוות את הנחיה יסודית ביותר בה – כנכונה עבורנו. גם הסמאדהי צפוי להעמיק. כמו כן, אנחנו נתחיל להבחין באופן שבו ההשתוקקות וההיאחזות ושחרורן – משפיע על חוויית ה’דבר’ (תחושה, מחשבה) איתו אנחנו עובדים/ות.

מתוך הדרשה על ההיאחזות

“נזירים, מי שנאחז אינו חופשי; מי שאינו נאחז חופשי.” (ארבל, 165)

דעיכה הנובעת מוויתור, וקצה החוויה

את התובנה היסודית שנובעת מהתרגול שתיארנו עד כה אפשר לתמצת כך: אי הנחת תלויה בהיאחזות והשתוקקות; כאשר אנחנו מרפים/ות מהן – יש פחות אי נחת. וישנה תופעה נוספת שמלווה את התרגול הזה, שערנות אליה יכולה לפתוח חלון לתובנה עמוקה עוד יותר.

אם אנחנו ערניים/ות בעת שאנחנו מתרגלים/ות וויתור, סביר שנשים לב: כאשר אנחנו מפחיתים/ות את המאבק עם משהו, הנוכחות שלו עבורנו תתחיל לדהות, לדעוך, אולי אפילו להיעלם. הדעיכה הזו היא לא מטרה או אירוע בפני עצמו, אלא ‘תופעת לוואי’ של תרגול הוויתור. זו לא תופעה נדירה כלל, אבל יכול להיות מפתיעה, וערנות אליה היא מכריעה כפתח לתובנה רדיקלית. אנחנו מגלים/ות, מתוך החוויה: לא רק שאי-הנחת תלויה בהיאחזות והשתוקקות, אלא גם האופן בו דברים נחווים על ידינו – תלויה בהן.

מתרגלים/ות מסורים/ות לאורך דורות ומסורות רבות שיתפו במה שמופיע כאשר התנועה של וויתור, והדהייה שהיא מביאה – הולכות ומעמיקות.

צ’ואנג טסה: מתוך – ללמוד את הדרך

” כעבור שלושה ימים יכול היה להוציא את העולם מעצמו… כעבור שבעה ימים יכול היה להוציא את הדברים מעצמו… כעבור תשעה ימים יכול היה להוציא את החיים מעצמו. כאשר הוציא את החיים מעצמו, יכול היה לזרוח בו השחר, כאשר זרח בו השחר, יכול היה לראות את האחד. כשראה את האחד, יכול היה לבטל את העבר וההווה. ללא עבר וללא הווה יכול היה להיכנס למקום שבו אין חיים ואין מוות”. ( הופמן, יואל (מתרגם): קולות האדמה, מבחר מכתביו של צ’ואנג טסה, עמוד 45)

צ’ואנג טסה: מתוך – יושב ושוכח הכל

“לבטל את הגוף, לגרש את המחשבה, לנטוש את הצורה ולהשליך את הידיעה, להיות אחד עם השלמות. לכך אני קורא לשבת ולשכוח הכל”. (שם, 34)

הבודהא מתאר את החוויה של נטישה הדרגתית של חוויית הצורות מתוך הוויתור, ואת הנטישה המוחלטת וההיפתחות אל מה שמעבר לעולם, שהיא אחריתה האפשרית של הדרך ההדרגתית הזו:

מתוך: הדרשה על ההיאחזות

“נזירים, אם נזיר נטש את ההשתוקקות לתכונותיה של הצורה, עם נטישת ההשתוקקות חדל הבסיס להתקיים, ולהכרה אין עוד על מה להשען.

נזירים, אם נזיר נטש את ההשתוקקות לתכונותיה של התחושה… התפיסה… הדפוסים המנטליים… ההכרה… ולהכרה אין עוד על מה להשען…

כאשר להכרה זו אין בסיס, כאשר היא אינה מכבירה ואינה ולובשת צורה, היא חופשיה. כאשר היא חופשיה היא יציבה. כאשר היא יציבה היא מסופקת. כאשר היא מסופקת הוא אינו מוטרד. כיוון שהוא אינו מוטרד הוא מגיע לניבאנה בעצמו.” (ארבל 164)

בדרשה לבאהייה הוא מתאר את שיאה של חוויית הדעיכה בשפה פיוטית יותר, שמזכירה את דבריו של צ’ואנג טסה:

מתוך הדרשה לבאהייה

“במקום שבו למים, לאדמה, לאש ולאוויר אין אחיזה,

הכוכבים אינם מנצנצים

והשמש אינה מאירה.

הירח אינו זורח שם,

אך החשיכה אינה חודרת.

כאשר החכם, הברהמין,

ידע זאת בעצמו באמצעות החכמה

או אז, חופשי הוא מצורה ואי צורה,

מכאב ומעונג.

( שם,185)

לעתים הבודהא מתאר גם את המעבר בין מצבים עמוקים של סמאדהי, שנקראים ג’האנות, במונחים של ויתור על ההיאחזות והמאבק עם המופעים ושל הדהייה שנובעת מתוך הוויתור.

מתוך: הדרשה על החיפוש האצילי

“אותם פרושים ובהרמינים שנהנים מחמשת הבסיסים של הנאות החושים, אך משועבדים, מוקסמים וכרוכים אחריהם, שאינם רואים את החיסרון בהם ולא מבינים את המפלט מהם, נחשבים למי שאיתרע מזלם והם מועדים לפורענות, בעוד מארה עושה בהם כרצונו…

לעומת זאת, אותם פרושים ובהרמינים שנהנים מחמשת הבסיסים של הנאות החושים, אך אינם משועבדים, מוקסמים וכרוכים אחריהם, שרואים את החסרון בהם ומבינים את המפלט מהם, ייחשבו למי שמזלם שיחק להם והם אינם מועדים לפורענות, מארה אינו עושה בהם כרצונו…

צבי יער הולך בבטחה, עומד בבטחה, יושב בבטחה ושוכך בבטחה במדרון היער. מה הסיבה לכך? הסיבה היא שהוא מחוץ לטווח הציד. בדיוק כך נזירים, נזיר המרפה מן ההשתוקקות להנאות החושים וממצבי תודעה לא מועילים נכנס ושוהה בג’האנה הראשונה, המאופיינת בשמחה ועונג גופני שנולדו מכושר אבחנה…

מנטישת ההשתוקקות לעונג והסלידה מכאב, ובעקבות ההיעלמות הקודמת של עצב ושמחה, נכנס נזיר ושוהה בג’אנה הרביעית. (שם, 276)

ולמרות אי ההתאמה ביני לבין מי שצוטט לפני הקודמים, אשתף מתוך החוויה שלי:

הפרד מכל זה: הנחיות לעצמי

הפרד מההצמדות למחשבות

היוותר עם הנוכחות, הערות והאנרגיה.

הפרד מאשליית הקביעות,

ושתה את הבהירות והפיקחון.

הפרד מההיאחזות והמאבק,

ושב בפתיחות, רכות ואיחוי,

תן לתחושת הגבולות להשיל את עצמה.

הפרד מהאמונה בעצמי,

והפתח לחופש התנועה של כל המופעים

עם הפרידה מהאמונה במרחב עצמו,

לא יוותר דבר כמעט.

ועם הפרידה מהאמונה בקיומו של דבר שצריך להיוותר, ושל רגע ההווה עצמו –

הכל נעלם, מותר ונפתח.

אז הכל מופיע מחדש, אבל נטל הקיום הוסר ממנו.

אין ברירה אלא להתפעם ממה שניבט דרך הכל, שמופיע כאינסופי. אש שהותרה מכבליה.

סיכום ביניים, והיפתחות לשאלות שבפתח

במאמר הזה ישנם כמה יסודות שיכולים לאפשר הבנה ותרגול של התנועה של ויתור, וליהנות מהאפשרויות של האושר והשחרור שהיא מביאה. תרגול התנועה הזו יכול להמשיך ולפתוח שאלות ואפשרויות. שאלה אחת שעשויה לעלות היא: אחרי שנעשינו מיומנים/ות בתרגול הזה, וראינו איך היאחזות נבנית ומותרת – האם אנחנו יכולים/ות לטפח מצב בו אנחנו יוצרים/ות פחות היאחזות והשתוקקות מלכתחילה? שאלה נוספת היא לגבי מערכת היחסים והתמיכה בין כוחות ואיכויות נפשיות, כמו חמלה, אנרגיה וכן הלאה – לבין ויתור ואי-היאחזות. ושאלה שלישית – לגבי האופק של התרגול הזה.מכתביהם ומניסיונם/ן של מתרגלים/ות נראה שהתרגול של וויתור, עם כל חשיבותו, לא חייב להיות היעד הסופי או התכלית של התרגול.

הקטע שהובא מתוך הדרשה על החץ, מסתיים במילים:

מתוך הדרשה על החץ

לאחר שחווה את המצב החופשי מאבק (הבורות)

המשוחרר מצער,

זה שהגיע אל מעבר להתהוות,

יודע באופן מושלם. (ארבל, 86)

הוויתור, ואפילו הדעיכה המוחלטת שהוא מאפשר (ההליכה מעבר להתהוות) – מגיעים יעדם עם השגת ידיעה כלשהי. מה הידיעה הזו עשויה להיות? השיר שצוטט בפתיחת המאמר, מתוך פרק השמיניות, מסתיים במילים:

“עבור מי שחסר כל עצמי או העדר עצמי

כאן בדיוק הוא השיל את ההשקפות כולן” (שולמן 62)

כלומר, גם כאן – התרגול מתמצה בשינוי הקשור בהשקפות, בדרך הראייה וההבנה. הדבר מודגש אפילו יתר אצל חוי ננג (וזהו ציטוט אחד מיני רבים):

“כשהכרתכם אינה נתפשת לפנימי או לחיצוני כי אם באה והולכת חופשיה, ביכולתכם לסלק את תכונת ההיאחזות ולהבין בלא כל מכשול” (לב, 35).

שוב – הוויתור (‘אינה נתפשת’) מוביל לשחרור (באה והולכת חופשיה), וזה – להבנה (ולהבין בלא כל מכשול). אז אנחנו נשארים/ות עם שאלה שתובעת מענה:

מהי אותה הבנה, שנעשית זמינה ואפשרית יותר דרך הוויתור, ואיך עוד עלינו לתרגל כדי להתחיל לחוש אותה?