רוב ברבאה: שימוש בתובנה כדי להעמיק את האהבה: שלושת המאפיינים בתרגולי המטא והחמלה

זהו תרגום לחלק השני (מתוך שנים) של שיחה שרוב ברבאה נתן באמצע ריטריט של חודש שנקרא: Lovingkindness And Compassion As A Path To Awakening, וניתן ב2008 יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק.

אמרתי בשיחה לפני זמן מה, שבתרגולי החמלה והמטא, יכולה לעלות תחושה של התמזגות. אני והאדם השני מתמזגים לאחד, או תחושה של אחדות שנפתחת. זה יכול להיות שם לפעמים, לאנשים מסויימים. כשאנחנו מדברים על אנטה, וג’ון דיבר על זה, זה לא אותו דבר כמו אחדות. זה משהו קצת אחר, אבל האחדות היא חשובה כשהיא באה. אז אני רוצה להציב את זה במסדרת של שלושת המאפיינים. אולי מוכר לחלקכם. שלושת המאפיינים של החוויה, של תופעה, שהבודהא דיבר עליה. אניצ’ה, ארעיות, הטבע המשתנה של כל מה שעולה, ודועך. כל הדברים הם ארעיים. דוקהא, שפירושה חוסר סיפוק. כל הדברים לא מסוכלים להביא סיפוק ארוך טווח. הם לא מספקים באופן אולטימטיבי. והאחרון – אנטה. לא-עצמי, לא שייכים לי. לא שלי, לא אני. כשאנחנו שומעים את זה, זה יכול להשמע קצת קודר. דברים ארעיים, לא מספקים, ואין אני או משהו. ואוי ואבוי, הבודהיסטים האלו. הם לא אמורים להיות קודרים. למרבה הצער יש זרם של הלימוד, שנמשך כ2000 שנה, והוא מאוד חי ובועט היום, שאומר – זה קודר, וככל שאתה נעשה יותר מבואס מזה – יותר טוב. שאם אתה חושב על ארעיות, ואי-מספיקות, ומרגיש שזה נורא – אז אתה ממש במסלול הנכון. אני חולק עליהם באופן די מוחלט, ואני לא חושב שכך הבודהא דיבר על זה או התכוון לזה. אלו דרכי ראייה, שבהסתכלות, אמורות להביא תחושה של חירות ואהבה. תרגולים, דרכי ראייה, עדשות דרכן אפשר לראות את החוויה ברגע, שמביאות חופש ואהבה. ואם לא, אז צריך לשחק עם זה, עד שלומדים לעבוד איתם באופםן שמביא חופש ואהבה. אז, למרבה הצער, יש כמה וכמה קווים במסורת שחושבים שדיכאון קיומי, או פחד, או התבאסות ומיאוס הם רצויים. אני לא אזכיר שמות, כל זמן שההקלטה עובדת. וזה גם לא רק עניין תרבותי, זה חוזר לחלק מהפרשנים המוקדמים, כ500 שנה אחרי שהבודהא מת, וכנראה היה בסביבה לפני כן. זו רק מסגרת לאפשרויות שאני אתן, שיכולות להיות מעניינות עבורכם או לא. אבל אני גם רוצה לשים שם את האפשרות לגבי – כמה עמוק התרגולם של חמלה ומטא יכולים ללכת. יש עומק מדהים ועדינות שיכולות לבוא לתרגול הזה. אפשר להכנס ולמצוא שם תובנות מופלאות. לחלק זה ממש יתאים, ויתאים לתרגול הקודם שלהם, לחלק פחות. אבל אני רוצה לפתוח את זה כאפשרות.

הראשון הוא אניצ’ה, ארעיות. ברמה אחת, מה שהבודהא התכוון זה לזכור את המוות. לזכור את המוות, ואת היות החיים בלתי-צפויים. כך שאנחנו יכולים לעשות את תרגול המטא, ולכוון לאדם אחר, ולהחזיק ברקע התודעה הרהור קליל על עובדת מותם. הם ימותו, כמו כולנו, הם ימותו. ואני מזכיר, זה צריך להביא שמחה וקלילות. אז אם מביאים את זה, וזה מביא פחד, או מורבידיות, או שיתוק, עזבו את זה. אבל אולי תמצאו שלתת את המטא למיטיב, או לכל אדם אחר, ולהרהר: ‘הם מושאים למוות’, כנראה שהם לא יודעים מתי הם הולכים למות. לא רק מוות, אלא הם גם נתונים לכל הטווח של כל מה שאניצ’ה אומרת. אי ביטחון. שינוי. שהחיים שלנו כוללים כמות אדירה של אי ביטחון ושינוי. זה המרקם של הקיום שלנו. והם, כמותנו, נתונים לזה. אז להחזיק בעדינות את התחושה של אניצ’ה שהם ארעיים לה, כשעושים את המטא. זה יכול להתחיל את המטא כשהיא חסומה, או להעמיק אותה, אם היא כבר שם.

רק האפיק הזה של מוות, וזה קצת יותר מעודן, ואולי טיפה יותר מאתגר לאנשים, אולי. לתרגל – ללמוד לראות את הרגע הזה, בהקשר של המוות. אסביר. קוסמולוגיה אומרת שהיקום הוא בן 30.7 מיליארד שנים. די זקן. והוא יחזיק בערך אותו זמן, למרות שיש יותר חוסר ביטחון שם. או שהוא יקרוס אחרי אותו זמן, או ימשיך. טווחי זמן עצומים. חיינו, בתוך זה, נמשכים, מה 80 שנה? אם אנחנו בני מזל. ואפשר לשחק עם זה, ולראות את החיים שלנו כחלקיק קטן בנרחבות הזמן והמרחב. ואם אפשרי, להביא את זה לרגע. אז עכשיו, ברגע, יש רגע של חוויה. צורה, צבע, שמיעה, רגע של תפיסה. ולשים את הרגע הזה בנרחבות האדירה של הזמן הזה. אנחנו לא יודעים מה היה לפני חיינו, מה יהיה אחרי מותנו, ולא משנה מה התיאוריות, כולל הבודהיסטית, אומרות, הרגע הזה הוא חלקיק בתוך בלתי-נודע אינסופי. הרגע הזה, בתוך מוות ונרחבות. וזה יכול לפתוח לא פחד, אלא עוד אהבה. משהו לשחק איתו.

מה שיותר נפוץ, כשמדברים על תרגול ארעיות, זה לנסות ולראות, ברגע, תנועה, מרגע לרגע, ארעיות. כל רגע יש משהו חדש. ראייה, שמיעה, מחשבה. ואנחנו יכולים להתקרב לזה, ומרגע לרגע לראות תופעות עולות וחולפות די במהירות. עכשיו, גישה אחת בתוך זה, של להביא את דרכי הראייה המשחררות בהקשר של מטא – אפשר לעשות מטא, ולפתוח את התודעה מעט יותר, לארעיות הזו. וכל מה שאפשר לראות זה שינוי, רגע של זה ושל זה, ואי אפשר למצוא בזה שום דבר שהוא ‘עצמי’. כך אניצ’ה מדלה אנטה. תחושת העצמי הנורמלית היא שהוא קבוע, סולידי ומקובע, איכשהו. אני מי שהייתי לפני עשור, לפני עשרים שנה, ואני אמרשיך להיות מי שאני גם עוד עשר או עשרים שנה, אם אחיה. יש לנו תחושה של עצמי קבוע, סולידי, נמשך. אבל כשאני מביט מקרוב: שינוי, שינוי, שינוי. וכשאני מביט מקרוב, אין מי שנמצא שם. ואז עולה שאלה: ‘מי אני? מה אני?’ כשאני רואה את ארעיות הרגע הזה, תחושת העצמי יכולה להיעשות גמישה הרבה יותר, סולידית הרבה פחות. אני רואה רק רגעי שינוי, לא מוצא עצמי מוצק. ויש אפשרות, בהקשר של המטא, להפתח כך, ומה שקורה זה לא פחד וחרדה, אלא זה מעמיק או פותח את האהבה.

ואפשר לראות על אדם אחר: ‘אין מה לראות שם שהוא קבוע’. וזה מתחיל להיות קצת מוזר, כי אנחנו חושבים על אהבה בין עצמי לאחר, אבל כשמתקרבים לתחושה של העצמי יש פחות ופחות מוצקות, פחות ופחות עצמי. וברגע הזה, במקום שהאהבה תתפורר, כי ‘מי נותן אהבה למי?’ – ההיפך קורה, ויש העמקה של האהבה. פחות עצמי, פחות אחר, ואיכשהו – העמקה של איכות האהבה. יכולה להיות. אני צובע פה הרבה אפשרויות, מאוד מהר.

אחת אחרונה, עם הארעיות, והיא די מעודנת, וממשיכה את מה שאמרתי. אם אני מביט בחוויה שלי בתרגול ויפאסנה או מטא, ואני פותח קצת את התודע,ה ורואה שינוי, שינוי, שינוי. אין שום דבר שלא משתנה. מה אני מוצא? כשאני מחפש את עצמי, כל מה שאני יכול למצוא אלו תפיסות. זה כל מה שאני יכול לתפוס. שטיח. מיקרופון. ג’ולי. אדם. צליל. גוף. רגש. כל מה שאני מוצא בחוויה שלי זה רצף של תפיסות. אין בפנים כלו שאינו תפיסה. זה לא אפשרי שיהיה משהו שהוא לא תפיסה. תפיסה צריכה את העולם. כדי לתפוס את השטיח צריך להיות שטיח. כל מה שאני מוצא כשאני מחפש את עצמי אלו תפיסות, והן אינן נפרדות מהעולם. אנחנו נוטים לחשוב על העצמי כמשהו נפרד, אבל כשאני מסתכל אני רואה רק תפיסות, והן בלתי נפרדות מהעולם. זה לא קל להבנה או לעבודה. אבל הראייה הזו היא דרך בה ארעיות יכולה להוליך לראייה של ריקות. אני לא יכול למצוא עצמי נפרד. ואני לא יכול למצוא נותן של האהבה, או מקבל שלה, ובזה – זה מעמיק את האהבה.

אלו היו ארבע אפשרויות בכיוון של ארעיות. זה בופה, ואפשר לבחור. חלק מזה ימשוך את תשומת הלב שלכם, ואולי לא יהיה נכון לחקור את זה בריטריט הזה. אולי בזמן אחר, אבל טוב לדעת מה אפשרי.

דוקהא

מאפיין שני, דוקהא, אי סיפוק.

אם נתחיל פשוט: סבל הוא חלק מהחיים. הוא מגיע לחיים של כל אחד, בכל מיני אופנים, בכל מיני דרכים. עובדת קיום. האמת הראשונה. טווח שלם ומגוון שלם. אז לפעמים אתה עושה את המטא או החמלה, ולהכניס את ההרהור: אנחנו כולנו באותה סירה. הגוף הזה חווה סבל, כאב, אי נוחות, מחלה לעתים, יחווה מוות. ולהרהר, כרקע – אנחנו באותה סירה, חולקים את המפגשים האלו עם סבל. פוגשים סבל בהרבה דרכים. דרך נסיבות של יחסים, חוויות פנימיות של תודעה ושל גוף, להכניס את זה כדי להזריק חיים לתרגול.

אם, בריטריט הזה או אחר, תניחו את תשומת הלב באזור הלב, בקלילות, ושימו לב איך זה נפתח ונסגר. התחושה האנרגטית או הקצת-גופנית של מרכז הלב נפתח ונסדר. והוא ייפתח ויסגר הרבה פעמים ביום, אינסוף בחיים. אם יש תשומת לב עדינה לזה אפשר לראות שכשיש היאחזות – נחשו מה? סגור. אין כניסה. כשאנחנו משחררים סבל, מרכז הלב נפתח, ואפשר ממש להרגיש את זה. מרכז הלב נפתח ונסגר. אולי זה לא דרמטי. לא בהכרח יש הבדלים קולוסאליים, אלא תנועות קטנות. ושימו לב ליחסים עם היאחזות. למה הבודהא חפר על היאחזות? היאחזות מביאה סבל, סוגרת את הלב. ושחרור שלו מקל, ומביא אהבה. ואנחנו יכולים לראות את זה בבהירות מוחלטת, ואין ויכוח. אנחנו מרגישים את זה בלב ובגוף. החדשות הטובות הן, חלקית, שאנחנו יכולים ללמוד להיעשות רגישים לתנועה הזו. לשים לב להיאחזות – ובזה אני מתכוון לגחות את מה שאחנו לא אוהבים, להזדהות יתר על המידה עם דברים, לנסות להחזיק בדברים, לאחוז, כל זה זה היאחזות, ואנחנו יכולים להתחיל להרגיש את זה ואת היחסים עם הלב. וכשאנחנו משחררים את ההיאחזות, הלב נפתח, ואהבה באה. ואנחנו יכולים לפתח, לאורך זמן, וזה תהליך מדורג, אנחנו יכולים לפתח את האפשרות להיעשות רגישים לנוכחות שלו. לפעמים זה ממש ברור, ואנחנו נאחזים ברגלו של מישהו ומתחננים שלא יעזוב אותנו. ‘אם תלך אני אקפוץ מהחלון’. אוקיי, ברור שיש היאחזות. אבל הוא נע על ספקטרום, והוא יכול להיות מאוד מאוד מעודן. ואנחנו יכולים לפתח את הרגישות של המודעות, ולהיעשות מאוד רגישים למתי היאחזות נמצאת שם. למה אנחנו רוצים, בין השאר, לפתח את הרגישות לגוף? כי ברגישות לשדה התחושה הזה, כשאנחנו מפתח את זה, ושומר על הרגישות והמודעות שם, תחושת הגוף הזו תשקף לי, תיתן לי אינדיקציה לנוכחות של היאחזות – החזקה, דחיפה, הזדהות – משום שסוג כזה או אחר של כיווץ ומתח ייכנס לחוויה הגופנית, גם אם הוא מאוד מעודן. בבטן, בכתפיים, בגב. מאוד מאוד מעודן – בכל חוויית הגוף. וזה אינדיקטור להיאחזות. וחדשות אפילו יותר טובות – אנחנו לא יודעים במה אנחנו נאחזים, אבל שחרור של התחושה הגופנית משחרר את ההיחזות ופותח את הלב. אז דרך אחת של תרגול, וזו עוד אחת האפשרויות, עושים את תרגול החמלה והמטא, ולהשתמש בתחושת הגוף כדי לשים לב: ‘האם יש היאחזות כרגע?’ ואם כן, האם אני יכול להרגיע אותה, להרגיע את הגוף, את ההיאחזות, ולראות מה קורה לאהבה? זה יכול להניע את המטא, או להעמיק אותה. ואפשר להשאר עם כל אחת מהאפשרויות האלו, ולתת למטא להעמיק איתן. אז היאחזות – דחיפה של מה שאנחנו לא אוהבים, כפי שאמרתי באותו יום, זה בונה את תחושת העצמי. תחושת העצמי בנויה על היאחזות, והיאחזות – על תחושת עצמי. יותר תחושת עצמי – יותר תחושת אחר, ויותר הפרדה. יותר הפרדה – פחות אהבה. רואים איך זה מתאים יחד, ולמה הבודהא דיבר על זה כ”כ הרבה. אז יש אניצ’ה, דוקהא.

אנטה

האחרון זה אנטה. הלימוד של לא-עצמי. זה ממש חשוב להבין שאנחנו, בלימוד דהרמה, לא מנסים לפוצץ, למחוק, להעלים, או אפילו לפוגג את העצמי או למזג אותו עם יישות קוסמית כלשהי. באותו יום הזכרתי אחדות, לפעמים יכולה להיות תחושה של היישות מתמזגת ונפתחת ומתאחדת עם משהו בתחושת אחדות. זה נפלא, יקר, ומאוד מועיל. אבל קצת שונה מאנטה. זה מאוד חשוב, כשזה קורה להפתח לזה, ולתת לזה לגעת בך. ואנטה זה שונה, ולא לשם אנחנו הולכים בתרגול הזה. באנטה אנחנו רוצים להבין משהו על טסע העצמי באופן שמביא חופש. אנחנו רוצים להבין משהו על מהו העצמי ואיך הוא, באופן שמביא חופש. נחזור לפחד. פחד מבוסס על תחושת עצמי. בלי אמונה בעצמי אין פחד, ממש, הפחד נבנה סביב העצמי, שם השורש שלו. אם אנחנו מתקרבים לעצמי, אנחנו מתחילים להבין שאין פה משהו שבאמת קיים שאפשר להגן עליו. ולכן פחד מתנקז מחיינו במובנים מאוד עמוקים. אז, אנחנו רוצים להבין משהו על העצמי, וזה לא קל להבין את העניין של הזה של אנטה. אף פעם לא פגשתי מישהו שמבין את זה מהר, וגם אם אינטלקטואלית זה נתפס מהר, לוקח הרבה זמן עד שהלב סופג את זה. זה מתעתע, כלימוד. אנחנו שומעים את זה, ו’סוג של’ מבינים, ואנחנו רוצים להבין את זה ונעשים מתוסכלים. לפעמים תופסים את זה באופן לא נכון.

יש סיפור מהמסורת היהודית. זה יום, כיפור, היום הקדוש ביותר בשנה. יום הכפרה, ואתה חושף את עצמך בפני האל ועושה חשבון על כל האופנים בהם לא עמדת בציפיותיך שלך ובבקשותיו. אז יש אווירה קדושה ורצינית בבית הכנסת, והרבי יורד על בירכיו, מכה על חזהו: ‘אני כלום, אני כלום, אני כלום’. זמן קצר לאחר מכן, החזן, על בירכיו: ‘אני כלום, אני כלום, אני כלום’. ואחריהם, השרת: ‘אני כלום, אני כלום’. והחזן פונה לרבי ואומר לו בזלזול: ‘תראה מי חושב שהוא כלום!’.

אז יש דרך בה אנחנו יכולים לעשות יותר עצמי מהעניין הזה, אם אנחנו תופסים את זה לא נכון. הבודהא, בד”כ רוצה שנבין משהו על העצמי שמשחרר, אבל הדרך הנפוצה שהוא ניגש לזה היא – האם זה אפשרי לתרגל דרך ראייה, שאנחנו רגילים אליה, ואיתה בא חופש ואהבה. חלקכם תכירו את האופנים האלו ממדיטציית תובנה, עבור חלקכם חדש. מהי הדרך, בהקשר של אנטה, לתרגל את דרך הראייה? להתייחס לחוויה שלנו כ’לא אני, לא שלי, לא עצמי’. אז הכרה רגילה – משהו מגיע לחוויה, מחשבה, תחושה, ואנחנו מתייחסים אליה, בלי לחשוב או לעשות את זה במודע, כ’אני’: אני הרגש הזה, זה מי שאני; או זה שלי: ‘המחשבה הזו שייכת לי, תחושת הגוף הזו היא שלי’. אני מזדהה או חש בעלתו על הדבר. וזה קורה 99.9 אחוזים של חיי הערות והחלימה שלנו. הרגל של הזדהות עם החוויה שלנו. אפשר לזהות את זה כלפי חמשת המצרפים שג’ון דיבר עליהם. גוף; טון תחושתי של נעים/לא נעים/ניטראלי; התפיסות שלנו; כל הטווח של צורות מנטליות, מחשבות, רגשות, והמודעות עצמה. לעתים באופן מכוון, לערוב לא, אנחנו חשים: זה אני, זה שלי. והבודהא אמר: האם אפשר לתרגל את זה, ברגע, כ’לא אני, לא שלי’. ץחושה באה, ופשוט קורית, מחשבה – פשוט קורית. לומדים להביט על החוויה דרך עדשה, במקום של ‘אני ושלי’, ‘זה רק קורה, לא אני, לא שלי’. וזה תרגול. ושוב, מה קורה? אולי נראה פרדוקסלי, אבל חופש ואהבה משתחררות בדרך ההתייחסות הזו. זו אפשרות מאוד אמתית לתרגול. לאלו עם החוויה או שיש את דרך התרגול הזו כבר – אפשר להפוך את זה לתרגול ברקע של המטא. לפתוח את המודעות, ולהתייחס לדברים כך, ולתווך החוויה מגיעה יותר אהבה.

אחד האזורים בהם אנחנו נכבלים הוא שיפוט עצמי. משהו עולה עבורנו, או תרגול מרגיש קשה, או אנחנו עושים מטא, ויש רוגז, עצבנות או מחשבות טורדניות. ואנחנו שופטים את זה. אנחנו שופטים את עצמנו, ומודדים את עצמנו: ‘איך התרגול שלי, ואיך אני?’. מאוד רגיל. המדידה הזו, השיפוט הזה, זה חלק ממה שהעצמי עושה. הדרך בה העצמי בונה את עצמו זה דרך מדידה, השוואה והערכה. זה יהיה חלק מהחוויה. השאלה היא – איך אני יכול להתייחס לזה בדרך המועילה ביותר? וזה נושא אחר שלם, אבל, טוב, אחת הדרכים היא להמשיך לעשות את המטא, בידיעה שיש לנו את הנטייה הזו, למדוד ולהשוות – זה לוקח את האנרגיה מהנטיה הזו, ומזין את המטא. אבל גם, לפעמים, לראות שהמחשבות האלו שאנחנו שופטים, עולות משום מקום. הן פשוט עולות, אבל הן לא אני או שלי, אנחנו לוקחים אותן ככאלה. הן מופיעות משום מקום, כמו כוכב נופל, ונעלמות. ככל שאחנו רואים כך יותר, פחות הזדהות, ואנחנו פחות מודדים את עצמנו, משווים ובודקים את עצמנו. זה ממש תרגול שאנחנו יכולים לטפח.

ואפשר לעשות את העניין הזה של אי בעלות על המצרפים עם אדם אחר. מכוונים מטא לאדם אחר, ו: ‘הגוף הזה לא שייך להם. התחושות; המחשבות. אלו דברים ללא בעלים. אלו רק דברים שקורסים, שעולים. ושוב, יש תחושה – אין הרבה נותן ומקבל של אהבה, ואהבה מעמיקה.

בבקשה, קחו מה שמועיל, זה חשוב שתקחו מה שמרגיש מועיל, ולהרפות מכל השאר. אני נותן הרבה, כי אנשים הם שונים, ויש להם העדפות שונות ונטיות שונות. קחו דבר אחד או שניים, ותניחו לשאר. חשוב שתמצאו דרכים לתרגל באופן שמרגיש חי ורענן עבורכם.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

הקלטות של כל מפגשי הקורס: ‘להבין את הלב’ – עבודה עם רגשות במדיטציה

הקלטות של יהל אביגור

אלו הן הקלטות של כל שמונה המפגשים של הקורס: ‘להבין את הלב’. ההנחיות בקורס התבססו על הנחיותיו של רוב ברבאה, מהריטריט ‘לשחרר את הלב’, שפרסמתי את התרגום שלהן כאן בחודשים האחרונים.

ליבו של קורס זה הוא בהנחיות המדיטציה ובמדיטציה המונחית שניתנו מידי שבוע. רבות מהן מהן פונות לזוויות שונות של החוויה הרגשית, הממופות על פי המפה של ההתהוות המותנית, ומציעות התרה וריווח של היאחזות. כך – בהקשר של הגוף, של מחשבות, של התנועה של משיכה-ודחיפה (הישתוקקות והיאחזות) ועוד. חלקן מיועד לבסס משאבים שמאפשרים קשב מועיל לרגשות: רגישות מתמידה ועדינה לספירה של הגוף כולו, פתיחות למרחב של התודעה וכן הלאה.

במהלך הקורס גם ניתנו מספר שיחות שנועדו לאפשר פרספקטיבות פותחות ומאפשרות תובנה על החוויה הרגשית:

  • האפשרות של חוויה מיסטית בתרגול הדהרמה (מפגש 3)
  • ראיית תנאים ונסיבות כדרך להתרת תחושת אשמה וביקורת עצמית (מפגש 5)
  • הגמישות של הסיפורים שלנו על עצמנו (מפגש 6)
  • התעוררות ורגשות (מפגש 8)

כל ההקלטות:

https://drive.google.com/open?id=1JoAN-lOAcA_uGi4ZG-glq5xqrBkliEpb

התהוות של סבל, סמאדהי ותובנה

זו שיחה שניתנה בריטריט עירוני בן יומיים בבית הסאנגהה, בסוף השבוע האחרון.

סבך הסבל

בוא נתחיל מסבל.

אתמול הייתי באיזו דינמיקה של סבל. באמת לא משהו יוצא דופן – סבל רגיל, יומיומי, שהיה דומיננטי לזמן קצר למדי, ודווקא משום כך – היה מובהק יחסית. כמו כל חוויית סבל – אפשר לראות אותה במונחים אישיים, ואפשר גם להביט בה במבט שרואה את ההיבטים האוניברסליים שבה.

אני יכול לתאר בכל מיני דרכים, ומכל מיני זוויות – את החוויה הזו:

  • התודעה היתה שקועה באיזו ‘בעיה’. מה זה אומר? במקרה הזה זה אמר – שנסיבות חיים מסויימות נראו לי בלתי אפשריות, והרגשתי שניצבת לפני ברירה בין כמה אפשריות, שהמחירים שלהן נראו גדולים מידי.
  • הגוף, כמו שאתם יודעים, היה חלש, מכווץ, עייף.
  • היתה היטלטלות בתוך עולם המחשבה הזה. לא הרבה סמאדהי.
  • אני, מול הדילמה הזו, שהיא לא באמת דילמה, אלא הרגישה יותר כמו ‘קיר’ – הרגשתי חלש וחסר אונים.
  • האנשים האחרים שכרוכים במצב, ולא היו שם, פיזית – היו נדמים כחזקים, בלתי גמישים בעמדות שלהם, כאילו הם נוצרים איזה כוח. וכמובן מאליו – נראו באופן די חד מימדי.
  • מצד המטא – לא נמצאה הרבה בסביבה. המבט שיל על עצמי היה כמישהו חלש, והמבט על אחרים – כמאיימים, או מבטיחים משהו, ולא היה שם המבט המורכב והדי-שוויוני ולא משווה – שהוא הכרחי לאהבה.
  • האנרגיה היתה נמוכה, אבל גם מתוחה.

אז – היו כל אלו.

דבר אחד שהייתי רוצה לדבר עליו הוא – האופן בו הם מזינים ומפעילים האחד את השני.

  • ישנו קשר בין הגוף וההיטלטלות. כשהגוף במצב חלש, מכווץ, או כשתשומת הלב לגוף מכווצת – תהיה פחות רווחה, ולכן יותר נטייה להיטלטלות. לא נעים לי פה; אני צריך משהו שישנו שם.
  • הקשר בין ההיטלטלות והמחשבות. ההיטלטלות הזו – טוענת את תהליך המחשבה ביותר אנרגיה, ומכווצת אותי סביבו. יש בו השקעה חרדתית, כי הוא צריך להציל אותי מהמצב הלא-נעים. אז – המחשבות נעשות אינטנסיביות, מכווצות.
  • הקשר בין המחשבות, הגוף, ההיטלטלות ותחושת העצמי. כאשר זה קורה – איך אני מרגיש את עצמי?; איך אני מרגיש ש’אני’? אם הייתי חושב על עצמי במצב הזה – איך הייתי מדמיין את עצמי? דמיון כזה – של עצמי – אכן קורה – בכל מצב שהוא, ובאופן אינטנסיבי ומובחן יותר – במצבי היכבלות כאלו.
  • הקשר בין תחושת העצמי לתחושת האחרים. ואיך אחרים מדומיינים בתוך מצב כזה? שוב, אנחנו תמיד מדמיינים ‘מהם האחרים’, בכל מצב שהוא – אבל במצבים אינטנסיביים יותר – זעם, או דיכאון או חרדה – מדמיינים אותם, ‘משליכים עליהם’, אפשר לומר – באופן מובהק יותר.
  • ואיך ההשלכה הזו משפיעה על האהבה?
  • ואיך היא מזינה את כל הקודמים? המהלכים האלו מזינים את עצמם; זה לא לינארי, אלא מעגל של היזון חוזר. כשאני מדמיין אחרים ככאלו, העצמי מדומיין בדרך הולמת, הגוף נסגר, וכל התהליך הזה משחזר את עצמו.

יש פה את המעגל הזה של היזון חוזר, שיותר איזו חוויית-עולם מאוד מלאה וכולית. ובאופן מעניין – יש לה נטייה להזין את עצמה. כמו שראינו – כל אחד מהחלקים שלה מזין את האחרים, וגורם להם להופיע. ומשום כך – גם אפשר לשנות אותה בהרבה דרכים. כל אחד מהרכיבים האלו – הוא שער לפתיחה ולשינוי של החוויה הזו.

אילו דרכים עולות על דעתכם? מה הייתם מציעים לי לעשות במצב הזה?

אלו תשובות יפות מאוד. תודה לכם.

חוויית-העולם של הסמאדהי

אתמול אמרנו שסמאדהי זו איכות שמפתחים אותה, מבין האיכויות השונות האלו, שהדהרמה מציעה. חלק ממה שאיכויות כאלו עושות זה – שהן נכנסות אל תוך הישות, ומניעות, או יכולות להניע או לעודד – חוויות והתהוויות – עולם אחרות.

הגדרנו סמאדהי כאיחוי ואיחוד של התודעה בחוויה נעימה. איזה ‘מעגל’, ‘חוויית-עולם’ או ‘קומפלקס’ איחוד כזה מפעיל?

  • מה קורה להיטלטלות? עם האיחוד של התודעה, האיחוי שלה – אחד הדברים היותר ברורים שקורים הוא – שהתודעה נרגעת, מתאחה, ומיטלטלת פחות. נעה פחות בחדות, באי מנוחה. וגם – עם הנעימות והרווחה, ולכן הנושא של איסוף סביב תחושה של רווחה הוא חשוב – יש פחות צורך של הלב והתודעה לנוע. יש להם על מה להישען כאן ועכשיו, והדברים ‘שם’ – פחות מושכים; אנחנו יותר במנוחה איתם.
  • המחשבות – מתוך כך – מאבדות משהו מהאינטנסיביות והמגנטיות שלהן. אנחנו – יכולים להיות יותר חופשיים סביבן – לשמוע אותן כקולות, כאפשרויות. והן, מתוך כך – יכולות לנוע יותר בחופשיות, פחות במסלולים קבועים וצרים, ולכן – להיות יצירתיות ופתוחות יותר.
  • הגוף – ייטה להרגיש פתוח, נינוח, מרווח יותר. תשומת הלב לגוף רחבה יחסית; ולעתים – אפילו התפיסה של ‘איך הגוף נראה’ תתחיל להשתנות. יכול להיות שאתם, וגם אחרים – תיראו יפים יותר בעיני עצמכם, כאשר יש יותר סמאדהי; כפי שאדם מאוהב – נראה יפה יותר. זה קורה גם בגלל השינוי של העיניים, כמובן, אבל גם תחושת ותפיסת הגוף עצמה משתנה.
  • יחד עם תחושת הגוף, והאנרגיה שמתפנה מהשחרור שלה מדפוסי ההיטלטלות והמחשבה האינטנסיבית – תחושת העצמי משתנה גם היא. יותר אנרגיה מנטלית, יותר חופש ביחס למחשבות, תחושת גוף פתוחה יותר – אתם בהחלט עשויים להרגיש שאתם ממש משהו טוב בעולם הזה. וזה נפלא, כי זה לא טוב ‘ביחס ל’, ‘יותר מ’ או ‘פחות מ’. אלא – זה טוב שהוא לא כ”כ נתון בהשוואה. זה חלק מהיופי של סמאדהי; הוא מאפשר לך להרגיש שאתה טוב, לא ביחס למישהו אחר.
  • הדימוי של אחרים גם ישתנה. תמיד – תחושת עצמי ותחושת אחרים עולות יחד. גם אם אני לא מודע לזה, או חושב על זה – תמיד יש תחושה לגבי ‘מי אני’, ואיתה – תחושה לגבי ‘מי האחרים’. ככל שישנם יותר היטלטלות, כיווץ, נוקשות של התפיסה, ואתם – תחושת עצמי חרדה, לא מוגנת – כך ההפרדה תהיה חדה יותר, ההשוואה ביני לבין אחרים חשובה יותר. אחרים – ייראו כאיום, או כאנשים שאני צריך להיות יותר טוב מהם איכשהו, או משהו מסוג זה. ככל שיש פחות היטלטלות, יותר סמאדהי ופתיחות של תחושת העצמי – יש פחות צורך להגן, ואני פנוי יותר מהשוואה. אז האחרים עשויים להיראות כ-יפים, כיחודיים, כפלאיים. הראיה שלי אותם משתחררת מהכפייה של ההגנה על העצמי המכווץ.
  • כשהלב משתנה, העיניים משתנות. כל העולם, כולל הדברים החומריים שבו – עשוי להיראות רך יותר. להיראות בתוך תחושת קשר, אינטימיות, ידידות. חלקכם דיברתם על דברים כאלה, כבר אחרי יום וקצת של תרגול.
  • ובבירור – במצב כזה יש פחות סבל.

שני המצבים האלו שדמיינו פה, זה של הסבל וזה של הסמאדהי – הם עולמות שאנחנו יוצרים לעצמנו, על ידי התנועות שהתודעה שלנו עושה; על ידי האופנים שבהם היא מורגלת לעבוד, או האופנים שטיפחנו במודע. כל הכלים שאנחנו מתרגלים ביומיים האלו, ועוד הרבה כלים – מיועדים לשנות את הדינמיקה של מעגלים מהסוג הראשון, ולאפשר יותר מעגלים מן הסוג השני. כמובן שכשאנחנו מדמיינים אותם כשני מעגלים, או עולמות נפרדים – זה יוצר תחושה הרבה יותר מידי ‘הרמטית’ של כל אחד מהסוגים; כמובן שבדרך כלל – יש יופי מעורבב עם קושי, וקושי מעורבב עם יופי ופתיחות, והמעברים לעתים קרבות לא כל כך ברורים ודיכוטומיים, וזה נפלא. אנחנו מבדילים כאן לצורך הבהירות.

אז – אנחנו לפעמים נכנס למעגלים מהסוג הראשון, ולפעמים לכאלו מן הסוג השני; ואנחנו יכולים להפוך למיומנים יותר בעצירת הדינמיקות הקשות, ועידוד היפות; ואני מקווה שברור למה שנרצה לרכוש מיומנויות כאלו. אני לא ארחיב על זה הרבה כאן, כי זה העיסוק המרכזי שלנו בכל העבודה עם הסמאדהי. אבל גם, ולא פחות חשוב – אנחנו יכולים ללמוד משהו חשוב מאוד מתוך הכניסה והיציאה ממעגלים כאלו, ומההבנה של החוויה המשתנה והמגוונת שלנו כאנשים – דרך הרעיון הזה. אנחנו יכולים להבין משהו על טיבה וטבעה של חוויית המציאות שלנו.

תובנה מתוך התהוות חוויות-העולם

אז בוא ניקח דוגמה יותר מעודנת. נניח שאני מרגיש, אינטואיטיבית – שאני ‘אדם חסר ביטחון’, או ש’העולם הוא מקום קשה’. והאמונה הזו עושה דברים בחיים שלי. אני חושב על עצמי לאורה, עושה בחירות לאורה, תופס את העולם באופן שבו האמונה הזו נכונה. אולי אפילו עמוק יותר: ‘אני צריך לשמור על עצמי, וזה הדבר החשוב ביותר’. דברים מאוד סבירים ורגילים. אני לא חושב על הדבר הזה כעל ‘התהוות-עולם’, או ‘סרט’, כמו שתיארתי קודם. ואז – אני נוסע לאנשהו, ופוגש איזו קהילה עם ערכים מאוד אחרים; או הולך לריטריט; או שקורה משהו בחיים שלי, ולזמן מה – אני מתחיל לחוות, באופן אינטואיטיבי מאוד – את העולם כמקום בטוח ופתוח. מישהו מסתכל עלי בדרך מסוימת, עם גישה מסוימת, לאורך מספיק זמן, ו-דרך העיניים שלו – אני מתחיל לחוות את עצמי כטוב, איכשהו. אולי – אני מסתובב בסביבה ערכית מסוימת, או שמרגיש ביטחון מאוד עמוק מסיבה כלשהי, ובהשפעת זה – פחות תחושה ש’אני צריך לשמור על עצמי’, ויותר פניות להקדיש את עצמי לטובת אחרים, למשל. אם יש חוויה אחת כזו – אז אני יכול לחשוב: ‘איך שאני תופס את העולם – זו הדרך הרגילה, הטבעית; ומה שקרה שם – זו איזו חוויה מוזרה, אחרת’. אבל – אם זה קורה שוב ושוב? אתה מתרגל, ו-עצמך והעולם נראים אחרת. אתה כבר לא חסר ביטחון; העולם כבר לא מפחיד. אתה מטפח מטא, או סמאדהי – ומה שנראה רגיל, נראה פתאום פתוח ויפה. שוב ושוב.

הדברים האלו, החוויות האלו של עולם שונה ועצמי שונה – הן לא מקריות, אלא הן תוצר של הדינמיקה שתיארנו קודם. פחות היטלטלות, מכל סיבה שהיא – סמאדהי, או מטא, או נדיבות, או משהו אחר – יביאו חוויות עולם כאלו, של פתיחות, אהבה, רוחב. הן יכולות להיות מאוד מובהקות: ‘כל העולם קורן מאהבה. דברים נוצרים ובאים מתוך ולתוך אהבה’, או תחושה שישנה מודעות בהכל, או תחושה שהכל פתוח, זוהר. או שהן יכולות להיות הרבה יותר עדינות: תחושה של קשר, של רכות, של עדינות. האינטנסיביות הרבה פחות חשובה מהרגישות, שיכולה לפתוח עוד ועוד עומק של חוויות כאלו; והיא בהחלט פחות חשובה מאשר ההבנה של מה הדינמיקה של החוויות האלו ושל התנאים אליהן, ומה עשויה להיות המשמעות שלהן.

כי כאשר אנחנו רגישים לשינויים כאלו במרקם של החוויה שלנו, שיכולים להיות גם מאוד עדינים – אנחנו יכולים להתחיל לראות ולהבין – שגם חוויית העולם הרגילה שלנו – היא מין מעגל, או קומפלקס כזה – ש-מוזן על ידי הרגלי מחשבה, היאחזות, צורה של הפניית תשומת לב, תפיסות עצמי מסוימות, ותפיסות עולם מסוימות. דברים מאוד רגילים, נורמליים לגמרי: ‘אני באמת קיים, והעולם באמת קיים אל מולי’. ‘ישנם אירועים, והם עשויים לפגוע בי’. ‘העצמי וההגנה עליו זה הדבר החשוב ביותר’. דברים מובנים מאליהם. אבל אנחנו רואים – שכאשר התודעה מתייצבת, או שיש הרבה אהבה, או הרבה נדיבות – התחושה של נפרדות פוחתת, תחושת העצמי מתרחבת, תחושת העולם נפתחת. יש פחות סבל, יותר אהבה. ככל שהדברים עדינים יותר – השינויים בתפיסה – של ‘איך דברים נראים’ – נעשים מרכזיים יותר לטיפוח ההבנה שלנו.

וזה מחזיר אותנו לשיחת הפתיחה. אמרנו – הבודהא, ומורים אחרים – הציעו אפשרות רדיקלית של שחרור. אז מה היא? כשהבודהא דיבר על הסיבה לסבל הוא דיבר, כזכור, על השתוקקות והיאחזות. אבל כשהוא דיבר עליה יותר באריכות, דרך התיאורים של ההתהוות המותנית – הוא דיבר הרבה על תעתוע. ראייה לא נכונה. ומהו התעתוע הזה? דרך אחת לחשוב על זה היא יכול להיות – שזוהי אי הבנה שלנו של עד כמה הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם – היא פשוט תפיסה, אחת מיני אינסוף אפשריות, שנבנית ומושפעת ממצב הלב שלנו. אנחנו רואים את עצמי ואת המציאות, תמיד, דרך הפילטר של הלב. וזו לא בעיה. זה לא משהו שצריך להעלים או לפתור, כדי ‘לראות את המציאות בלי הפילטר הזה’. כאשר יש פחות היטלטלות, פחות תעתוע – אנחנו רואים עולם פתוח יותר, ועצמי פתוח יותר. וגם זה מצב של הלב; פשוט מצב יפה. כשאנחנו שקועים בסרט של שנאה עצמית, למשל – רואים את העולם מעיניים של שנאה עצמית. מה זה אומר?

ובכן, המון דברים. אבל עכשיו – אציין רק שניים.

אפיק אחד שבו אפשר ללכת – זה אפיק של תובנה לגבי הטבע של המציאות. יותר ויותר, מתוך הרגישות –אנחנו מבינים עד כמה המציאות שאנחנו חווים כרגילה לגמרי – היא לא אמיתית ממש. הראייה הזו – פותחת אינסוף אפשרויות ל’איך אתה רוצה לחשוב על, ולכן לחוות את העולם הזה’. ככל שהיא עמוקה וחיה יותר – כך פתוחות בפניך יותר אפשרויות של איך לחוות. העולם נעשה גמיש יותר עבורך. זה גם יכול להיות מפחיד, או מערער. ולכן, בין השאר, הסמאדהי כ”כ חשוב. זוהי ההגנה שדיברתי עליה אתמול. הבודהא דיבר על ‘ללכת מעבר ללידה ולמוות’. אפשר לפרש את האמירה הזו כ-לבוא במגע עם מה שנמצא מעבר לתפיסה החושית, ושנגלה כאשר התפיסה דועכת לחלוטין. וזה פירוש תקף. אבל אפשר גם אפשר לפרש את הדברים שלו כהצעה לשינוי יסודי בדרך בה אנחנו תופסים דברים: ‘אני קיים בעולם קיים’, פירושו שאני נולד ומת. אבל אם אני לא באמת קיים והעולם לא באמת קיים – מה נולד ומה מת?

התובנה השניה נוגעת לחשיבותן של האיכויות האלו – של לב ותודעה. הגמישות האינסופית והמופלאה, ולעתים המפחידה הזו של התודעה – גם אומרת לנו משהו על החשיבות של הלב. אם חוויית העולם שלנו נשענת בצורה כל כך דרמטית על הלב – זה נעשה בהיר עד כמה האיכויות שאנחנו מטפחים בלב ובתודעה שלנו הן חשובות; משום שהעולם יכול להתגלות באינסוף דרכים, והוא תלוי בראש ובראשונה בלב – האיכויות האלו הן, בעצם – הדבר החשוב ביותר שישנו עבורנו. הן בוראות את העולם שנחיה בו. כפי שה-דהמפאדה נפתחת: ‘הלב הוא ראש וראשון לכל הדברים’.

הסמאדהי, משום שהוא משנה את התפיסה – פותח את ההבנה לגבי הגמישות של חוויית המציאות; והוא עושה את זה תוך שהוא מזין אותנו במשאבים עליהם הלב יכול להישען.

תרגול תובנה בשלושה מהלכים: שחרור מסבל, ראייה משחררת, דעיכה וריקות

תרגול תובנה בשלושה מהלכים

השיחה הזו ניתנה ביום השלישי של ריטריט בנושא אנטה שבו סייעתי בהוראה ליונתן דומיניץ, בסוף השבוע האחרון (היה נפלא!). יש לה כמה מטרות: א. לאפשר כמה כלים של עבודה משחררת עם אי-נחת בתרגול מדיטציית תשומת לב וריכוז; ב. לתאר למה ואיך עובדים תרגולים מכוונים של ראייה של אניצ’ה, דוקהא ואנטה, להציע דרך לחשוב עליהם ולהבין אותם, ולעודד את התרגול איתם; ג. להציע התבוננות נוספת שתאפשר התחלה של ראיית הריקות של כל הדברים מתוך התרגולים האלו.

פתיחה

מאוד מוקיר את המאמץ והתרגול שלכם. מאוד יפה, כנה. ואני מקווה שאתם יכולים להעריך את הרצינות של מה שאנחנו עושים פה.

בשיחה הזו אני אנסה לתת תיאור אפשרי של התפתחות של התרגול, ואנסה לשים את התרגול של אנטה בתוך הקשר. גם – על אילו הנחות, הגיונות ואופני תרגול הוא מבוסס, ולמה לעשות אותו, וגם – לאן הוא עשוי להתפתח.

ארבע האמיתות כ-שאלות מפתח

שאלתי את עצמי – מאיפה להתחיל את השיחה הזו. אז אני אעשה מה שכל בודהיסט יכול לעשות כשהוא לא בטוח – להתחיל מהתחלה.

אז ארבע האמיתות.

מה הן אומרות?

יש סבל.

הוא נובע מהשתוקקות.

יש פתרון.

יש דרך.

כל פעם שאנחנו לא בטוחים לאן ללכת או מה לעשות, אנחנו יכולים לקחת את ארבע האמיתות, ולהשתמש בהן כ-שאלות מפתח.

איפה יש סבל?

מה בתודעה בונה אותו?

האם יכול להיות פתרון כלשהו?

מה יוביל לשם?

המהלך של הבודהא לקראת התעוררות היה כרוך בהבנה עמוקה של מה בתודעה בונה סבל. על מה סבל נשען. ואם אנחנו יכולים לראות את זה, ולעבוד כדי למנוע את הבנייה של סבל – פחות ופחות סבל נבנה. כאשר הוא דיבר בקיצור, או למתחילים – הוא דיבר על השתוקקות. כאשר הוא הרחיב – הוא דיבר על מעגל ההתהוות המותנית. תנועות שהתודעה עושה – שיוצרות אי-נחת.

אז שאלה ראשונה: איפה יש סבל? אתם יכולים להזכר באיזשהו מצב של קושי, או אי נחת שחוויתם היום. יש לכם דוגמה לקושי, אי נחת, סבל?

סבל, יש לומר – זה עניין של מידה, ועניין יחסי. זה לא יש או אין. יש רק מצב אחד בו ממש אין סבל בכלל; בכל שאר מצבי הקיום שלנו – תמיד יש מידה כלשהי של אי נחת. יכול להיות שהיא קטנה מאוד, יחסית. אבל היא תמיד שם.

עכשיו, נניח, יש איזו מידה של אי נחת גופנית, ואיזו תחושה של ‘משהו לא בסדר אצלי’, או פחד קטן.

שאלה שניה: האם פתרון, או הקלה – הם בכלל בגדר אפשרות? והתשובה היא – ודאי שכן. לכל סבל אפשר לפנות, ואפשר לזכות בחופש ממנו, על ידי שינוי היחס אליו. זה לא תמיד זמין, ולפעמים צריך ללמוד – איך לעשות את זה, לנסות דברים שונים, ולראות מה עובד. אבל ודאי שאפשר לראות את הדברים אחרת. זה לא זמין לי עדיין, אבל אני יודע מנסיוני שזה אפשרי.

שאלה שלישית: ממה מורכב הסבל הזה?

מה הגוף, התודעה שלי עושים – שמתחזק ומזין את הסבל בסיטואציה?

סבל, כמו כל דבר – הוא פעילות; קארמה. זה לא ש’יש סבל’ – כדבר מוצק ונתון, אלא – שהתודעה והלב שלנו – בונים סבל ומשמרים אותו על ידי פעילויות מסוימות, תנועות מסוימות. אז אנחנו צריכים לחקור עם עצמנו – מהן הפעילויות האלו?

אם אתם נזכרים בקושי שחווית היום, או שאתם מתמקדים בקושי שאתם חווים עכשיו – מה קורה שם, בעצם? במה סבל תלוי? מוזמנים לומר – ביחס לגוף, לתחושות של נעים/לא נעים, ביחס לתחושת כיווץ, ביחס לדימוי עצמי, ודימוי על העולם.

  • הגוף – כיווץ. קטנות. אי נוחות. זה תמיד נוכח עם קושי. זה ביטוי של היאחזות והשתוקקות.
  • תחושה לא נעימה. תמיד, בלב של כל קושי, או רגש קשה – ישנה תחושה לא נעימה. כשלעצמה, היא לאו דווקא דבר רציני כ”כ. היא נעשית דבר רציני יחד עם הנטייה הטבעית שלנו לדחות אותה. ליצור משיכה ודחיפה. המשיבה והדחיפה מתבטאות באותו כיווץ של הגוף שדיברתי עליו קודם, והן מנוע של סבל נפשי. אם אתם זוכרים את הלימוד של הבודהא על החץ השני, או את ההבחנה שיונתן עשה אתמול בין כאב לסבל – בזה מדובר. תחושה לא נעימה היא בד”ך לא עניין כ”כ גדול. ההתנגדות, הדחיפה, ההיטלטלות מולה – זה העניין הגדול, זה המנוע של הסבל. היאחזות = משיכה ודחיפה = היטלטלות.
  • מחשבות חוזרות על עצמן על העתיד, שיוצרות תרחישי אימה, ומניחות שהמצב יישאר או יחמיר.
  • דמיון של העצמי בתוך המחשבות האלו, באופן מודע או לא מודע – כקורבן, כחסר אונים.
  • דימוי של העולם כעוין. דימוי של אחרים כאומללים, או לא תומכים.
  • חוסר פניות לאהבה וחמלה.

אלו הם חלק מהרכיבים שבונים סבל, שהבודהא דיבר עליהם, ואנחנו יכולים לראות בתוך החוויה שלנו.

אלו הם חלק מרכיבי היסוד של מה שהבודהא קרא לו התהוות מותנית: התהוות של חוויה ושל אי נחת, מתוך תנועות שהתודעה עושה.

שאלה רביעית – איך אפשר להקל על הסבל?

מהלך ראשון: מדיטציית תשומת לב, וחקירה על התהוות ודעיכה של אי-נחת

כאשר אנחנו מתרגלים מדיטציית תשומת לב, או ויפאסנה – אנחנו בעצם מוצאים דרכי התייחסות לחוויה שמפחיתות סבל. אז אנחנו יכולים לחשוב על דרכים בהן אפשר לפנות לבנייה של הסבל, ולהפחית אותה. וזוהי הצעה לחשוב דרכה על תרגול המדיטציה שלכם. אפשר לראות את תרגול המדיטציה כדרך להרגיע את התודעה, או להיות עם החוויה. אבל אני חושב שדרך יפה ומועילה יותר לחשוב עליו הוא: להיות במגע עם החוויה, לפתח מודעות לסבל, להבין איך התודעה והלב בונים אותו, ולמצוא דרכים להפחית אותו. זו חקירה יצירתית ורצינית, שכל אחד מאיתנו צריך לעשות עם עצמו, ולהשתכלל בה יותר ויותר.

אז אם ניקח את הסבל שהזכרתי קודם:

  • אם הגוף מכווץ – אפשר להרחיב את המודעות לכל הגוף, ולרכך אותו. אם יש פחות מידי אנרגיה – להביא יותר. הנשימה לכל הגוף שעשינו – היא בדיוק זה. בשפת דהרמה אפשר לומר – שזו תנועה של אי-היאחזות. היאחזות מתבטאת תמיד ככיווץ כלשהי של הגוף. הפחתת הכיווץ פירושה הפחתת היאחזות.
  • עם התחושה הלא נעימה – אפשר לראות שהיא לא נעימה, ולראות אם אפשר לא לדחות את אי הנעימות הזו. להיפתח אליה, לאפשר לה. כך אנחנו עוצרים את התנועה של יצירת ההיטלטלות והסבל. שוב, הפחתת היאחזות. המשיכה והדחיפה סביב תחושה לא נעימה – היא היאחזות. אנחנו מפחיתים אותה – יש פחות סבל.
  • עם המחשבות – אפשר לשמוט אותן, שוב ושוב. שוב. אנחנו נאחזים במחשבות, והן אוחזות אותנו. כשאנחנו שומטים אותן – פחות היאחזות = פחות סבל.
  • לגבי העצמי – כמו שיונתן אמר אתמול – אנחנו בונים את העצמי על ידי ההתייחסויות שלנו אליו. ‘אני שומע מזגן’. אז אם אנחנו שומטים את המחשבות, עוד לפני תרגול אנטה – הבנייה של העצמי תהיה פחות אינטנסיבית. תחושת חוסר האונים תפחת. גם כאן – לחוויה של הגוף יש תפקיד חשוב. או שאנחנו יכולים לחשוב, בכוונה – על דרכים שבהן אנחנו כן יכולים לעשות משהו. להביא לשם ביטחון.
  • העוינות של העולם – לפעמים צריך לחשוב, להיזכר – בדוגמאות הפוכות. אבל באופן יותר נפוץ – מתוך התרגול שלנו, מתוך הפחתת ההיטלטלות – העולם יראה פתוח ונינוח יותר. מאיים פחות. יפה יותר.

כך – אנחנו יכולים לעבוד במדיטציה שלנו כדי לפגוש את החוויה, ולהפחית סבל.

מהלך שני: תרגול מכוון של תובנה

האפשרות לראות באופן שבונה פחות סבל

מה שדיברתי עליו עד עכשיו – זו רמה ראשונה של תרגול תובנה. זו בכצם חקירה – מה בונה סבל, ואיך אפשר לשחרר אותו. והיא ממש חשובה. לראות: איפה יש סבל, ואיך אני יכול להגיב. המפתח שם – הפחתת היאחזות. פחות היאחזות = פחות סבל.

אבל אחרי זמן מה של תרגול, אנחנו יכולים לגשת לרמה נוספת. חלק מכם התייחסתם לזה היום בשיחות – לתחושה שתרגול האנטה הוא ‘העברת הילוך’ של המדיטציה. פה – אנחנו לא רק פוגשים את החוויה, ומתייחסים אליה באופן ש-מפחית סבל. אלא – מתייחסים לכל החוויה שלנו באופן שמראש בונה פחות סבל.

מה גורם לסבל?

אנחנו, כאנשים – נוטים לחוות עולם קיים, עצמי קיים, והעצמי, באופן טבעי – חרד לגורלו, ומנסה להשפיע על העולם שידאג לו. זה מאוד מאוד אינטואיטיבי, והסבל מונח על זה. תחשבו על זה – איזו חוויה שחוויתם לא כללה את המרכיבים האלו: תחושת עצמי, תחושת עולם, ותחושת צורך שמשהו יקרה. לפעמים זה מאוד גס וחזק, לפעמים מאוד מעודן. אני פה, על הבמה, אתם שם, ואני רוצה משהו. אתה יושב שם, והשאר סביבך, ואתה כמהה, מחפש, מבקש משהו. מאוד בסיסי. והדהרמה אומרת – על זה מונח סבל. התחושה שזה אמיתי מובילה, באופן בלתי נמנע – לסבל. הדלאי לאמה קורא לזה – תעתוע יסודי. התחושה שאנחנו קיימים פה, ורואים עולם קיים שם. ואם אנחנו מתרגלים מדיטציה, ולא חוקרים מאוד לעומק – אנחנו לא בהכרח נגיע לעבוד עם הרובד הזה, כי הוא נראה כל כך מובן מאליו. אבל זה הרובד שבו נולדת התשתית של הסבל, ושם אפשר לעקור אותו מהיסוד.

איך להפחית שם סבל?

מאחר וזה עמוק – אנחנו צריכים כלי עבודה טובים כדי לעבוד עם זה. אתה לא ניגש עם כך חפירה כדי להפיל בניין. אז הבודהא אומר – אנחנו יכולים, במקום זה – לבחור לראות את העצמי והעולם באופנים אחרים לגמרי, שיפתחו ויערערו את התחושה לגבי המוצקות של העצמי, המוצקות של העולם, והצורך למשוך ולדחוף כדי לדאוג לעצמי בתוך העולם. הוא לא אומר שאנחנו צריכים ‘לא לדאוג לעצמנו’. וגם אני לא אומר את זה בכלל. להיפך – אנחנו אומרים: לדאוג לאושר שלנו – פירושו להיות מסוגלים לראות באופן שמפחית את החרדה הזו, ולכן מפחית סבל. לראות כך כאשר אנחנו רוצים, ובאופן שמשרת אותנו.

לבודהא היו שלוש דרכים כאלה, דרכן הוא הציע להתייחס לחוויה. לפעמים מתייחסים אליהן כאמיתות. אבל הבודהא דיבר עליהן כדרכי תפיסה. ואני חושב שזה נבון להתייחס אליהן כך: כאופנים לראות את החוויה.

אניצ’ה; דוקהא; אנטה.

אניצ’ה

כאשר אנחנו ממקדים את המבט בשינוי של הדברים – התודעה מתקשה למצוא משהו להיאחז בו; והיא גם רואה שכל מה שהיא קוראת לו ‘עצמי’ – משתנה כל הזמן. ולכן – באופן אוטומטי – יש הרבה פחות היאחזות. העצמי והעולם – במקום להיראות כקיימים – ניראים כמופעים משתנים. הדברים מאבדים את תחושת האמיתיות שלהם כמוצקים. עם זאת – הדברים המשתנים עדיין נחויום כאמיתיים איכשהו, ולכן יש מידה של סבל שנבנית על התשתית הזו: אמנם זה משתנה כל הזמן, אבל עדיין קיים

דוקהא

זהו תרגול מכוון של – לראות שדברים לא יכולים להיות מספקים לאורך זמן, בין השאר משום שהם משתנים. וכך – התודעה שומטת את הצורך להיאחז. זה יכול ללכת יותר עמוק מהאניצ’ה.

אנטה

במקום לחשוב על אנטה כ’אמת שאומרת שאין אני’, אפשר לחשוב על אנטה כתרגול של הפחתת הזדהות. הזדהות היא סוג של היאחזות. כלומר – יחסים של משיכה ודחיפה עם דברים. אז שיחת הדהרמה הזו, נניח שאני אומר אותה, ואתם נראים משועממים; אני מפחד, חושש, שזה אומר שאני לא טוב – וזה מטיל משקל על הלב שלי. או – הצליל של המזגן; כשלעצמו – תמים. לא חשדתי בו. אבל אם אני לא רוצה שיהיה מזגן, אם חם לי, או שיש לי דעה שלילית עם מזגני כל העולם (כמו ש-לחלק מ-המתרגלים יש) אז הצליל של המזגן – יהיה הרבה יותר עניין בשבילי. יהיה מאבק שם. או – הגוף. אנחנו מזדהים איתו אוטומטית: כשלגוף לא נעים – תחושת העצמי שלנו לא נוחה, ויש שם לחץ. אם אני רואה את הגוף, ויודע אותו כ’לא אני, לא שלי’ – אני מסיר הרבה מאוד משקל ולחץ מהחוויה. התודעה נעשית קלילה יותר, הלב פתוח יותר.

אנחנו נוטים, באופן מאוד אינטואיטיבי, ומתחת לרמת המחשבה – לראות חוויות על פי האופן בו הן מתייחסות לתחושת העצמי שלנו. וזה מטיל משקל על החוויה, מכווץ ומקשה אותה.

לדוגמה – אתמול קיבלתי חדשות מדאיגות. ואוטומטית – יש תחושה של כיווץ, והמחשבות מסתחררות בכיוונים של ‘מה זה אומר עלי’, על העתיד שלי, על הגורל שלי. אם הייתי מנסה להפעיל את דרך הראייה אנטה מיד – זה היה קשה מידי. אז הייתי צריך להפחית סבל בדרך רגילה יותר. הרגעתי את הגוף. ראיתי שהמחשבות הן רק מחשבות. ואחרי זמן מה ראיתי – הגוף, המחשבות, התחושות, הדימוי שלי על ההתרחשות, מה שיקרה או לא יקרה – זה הכל אנטה. זה לא אני, וזה לא שלי. אלו פשוט תגובות, פשוט גוף, פשוט מחשבות. באותו רגע – צוק שלם של סבל נפל. יכולתי לראות הרבה יותר אפשרויות בסיטואציה. הייתי הרבה פחות קורבן, הרבה פחות מכווץ בתוכה. ואהבה ודאגה לאחרים המעורבים בה – יכלה פתאום להיכנס.

אז התרגול הזה של אנטה – הוא כמו הילוך נוסף של המכונית. אנחנו רואים את החוויה, ולא רק פוגשים אותה ומגיבים אליה באופן נבון – אלא מראש מביטים בה בדרך שמפחיתה היאחזות, ולכן סבל.

זה לא מאוד ריאלי – שנראה ככה דברים כל הזמן – גם מחוץ לריטריט. זה אפשרי לעתים, אבל יותר ריאלי – לקחת תקופות וריטריטים – בהן אפשר לתרגל לראות כך. מתוך כך – משהו שוקע ביישות. אבל התרגול הזה, כמו הקודמים, אבל זה במיוחד – הוא פתח לעוד רובד של תובנה, שיכול, על ידי תרגול להיות מובן ביישות, ולהשאר איתנו באופן מתמיד מאוד.

מהלך שלישי: ראייה של ההתהוות המותנית והריקות של הדברים

מה גורם לסבל?

ברמה הזו – אנחנו מוזמנים לראות אפילו יותר עמוק. אנחנו אומרים: לא רק שאפשר להפחית את תחושת הקיום האמתי של עצמי ועולם, ואת ההיטלטלות והחרדה שנובעות מקיום כזה – על ידי דרכי ראייה משחררות, אלא אפשר לעשות עוד צעד – ולהבין, לצמיתות, שאני ועולם לא קיימים באמת. ששניהם – הם דימוי. הם דרך ראייה שהפכה להרגל, ולכן נחווית כאמתית. כמו אלוהים, למישהו מהמאה ה10, או אלים, בתרבויות מסוימות של אותה תקופה. האמונה שעצמי ועולם הם אמתיים – היא בסיס שעליו סבל חייב להתפתח. כי אם אני חושב שאני באמת קיים, בעולם שבאמת קיים – אני חייב להגן על עצמי איכשהו.

אם לצטט את נגארג’ונה: ‘איך יכול להיות שהרגשות המכאיבים לא יעלו למי שלמיינד שלו יש בסיס?’.

איך אפשר להשתחרר מההרגל של להאמין שהעצמי והעולם הם אמיתיים?

פיברוק של אני-אחר-היאחזות-סבל

יונתן שאל היום: האם הבחנתם, במהלך היום – בזמנים שיש בהם יותר תחושת ‘אני’, פחות תחושת ‘אני’.

האם עשיתם את זה?

מה הביא ליותר או פחות תחושת ‘אני’?

איך זה הרגיש כשהייתה יותר תחושת ‘אני’, ואיך כשהייתה פחות?

יש פה משהו מאוד מעניין, שקשור להתהוות המותנית של היאחזות-עצמי-אחר-סבל שדיברתי עליה קודם.

כאשר ישנה יותר משיכה ודחיפה/היאחזות – עולה יותר תחושת אני, ויותר סבל. כאשר יש פחות היאחזות – פחות תחושת אני, ופחות סבל. יותר תחושת ‘אני’ – פירושה תחושה שה’אני’ מרגיש סגור, שאין הרבה אפשרויות לאיך הוא יכול ליהות; שהוא מכווץ, מצומצם, שרוי במאבק. פחות תחושת ‘אני’ – מאופיינת בתחושה מרווחת. כאשר יש מרחב מסביב לדברים שעולים בחוויה.

והאם שמתם לב – איך העולם נראה – כאשר יש יותר תחושת ‘אני’, וכאשר ישנה פחות תחושת ‘אני’?

אז איך?

בואו נמצא דוגמה. ונלך על משהו גס יחסית. נניח שאני שקוע בביקורת עצמית. אני מרגיש שאני עשיתי משהו לא טוב, ושאני לא טוב, איכשהו. באותו זמן – תחושת העצמי שלי מאוד מצומצמת סביב זה. אם מישהו יבוא, ויתחיל לספר לי על הצרות שלו – אני לא אהיה פנוי. אני לא ארגיש שאני יכול להיות איתו באמת. לא יהיה שם מרווח ומרחב להקשיב; אני לא אראה הזדמנויות עבור עצמי, או צדדים יפים חדשים בי, או שום דבר כזה. בזמן הזה – ‘אני’ פירושו ה’אני’ שמרגיש רע לגבי עצמו.

ואיך אנשים אחרים ייראו בעיני?

הם איום. אולי יש בושה, ואני מפחד מאיך רואים אותי. כשאני מאויים – אני לא רואה את היופי או הכוח באחרים. ואם אני רואה אותו – זה לא דבר שאני חושב עליו כטוב, אלא כמשהו שהופך אותי לפחות טוב, איכשהו. אז העולם – במצב הזה – נחווה כסגור, כמפחיד, אולי כרחוק. למעשה – זו סוג של עויינות גם כלפי העולם.

בלב של זה יש משיכה ודחיפה. אני מרגיש משהו פה, וחושב עליו כלא-טוב, ויש דחייה כלפיו.

אז אם אני אפתח רק את ההיטלטלות. נניח, אשב למדיטציה ואשלח מטא. אפילו לאנשים לא קשורים. משהו מתרווח. יש רגש שסותר את תחושת הפגיעה והקורבנות, גם אם הוא לא קשור, לכאורה, לרגש המקורי או לסיבה אליו.

ומתוך זה – אני יכול לחשוב על עצמי אחרת; ואני יכול לחשוב על אנשים אחרים אחרת. אני ארגיש פתוח יותר. יהיה יותר חופש, יותר אפשרויות ל’מה אני יכול להיות’. האופן בו התודעה תצייר אותי – תהיה פחות מוצקה, יותר פתוחה. ועם זה – פחות סבל.

ואפשר לגשת אחרת – אם אני אראה – בכוונה – צדדים יפים או פגיעים באנשים אחרים – כל העניין ייפתח קצת. המשיכה והדחיפה, הסגירות של העצמי, הסגירות של אחרים – נבנים יחד, ואפשר לפתוח מכל אחד מהם.

האינטנסיביות והמוצקות שבה הדברים נבנים בתודעה שלנו – תלוי במידת ההיטלטלות. יותר הטלטלות, משיכה ודחיפה – יותר מוצקות; פחות – פחות מוצקות.

דעיכה דרך תרגול תובנה

ואם אני מתרגל את דרכי הראייה המכוונות, כמו אנטה – אז כל העניין שוקט עוד. תחושת העצמי הולכת ונפתחת, תחושת האחר הולכת ונפתחת. גם עצמי וגם אחר – מופיעים פחות ופחות, איכשהו. לא רק שאני מפסיק לחשוב על עצמי געל דבר רע, איכשהו, אלא אני עושה עוד צעד – ופותח ומרווח את תחושת ה’עצמי’ בכללותה, על ידי הפחתת הזדהות. כדי להתנגד לאחר – אני צריך תחושה מוצקה של עצמי. אבל אם אני פותח את תחושת העצמי על ידי אי הזדהות עם הגוף, או המחשבות – לעויינות כלפי האחר לא תהיה קרקע לנבוט עליה. ואם אנחנו ממשיכים עוד – הפרדה בין עצמי ואחר עולה פחות ופחות. יש תחושה של אחדות. מצבים מאוד יפים, מאוד מרפאים. הם כל כך יפים, שיש אנשים שחושבים שהם המטרה של הדרך, שהם התעוררות. אני לא חושב שהם המטרה – אבל יש להם תפקיד חשוב מאוד: הם מאפשרים לנו חלופה, אפשרות אחרת – ביחס לראייה הרגילה שלנו של עצמי, עולם והיאחזות. וככל שאנחנו מפתחים הרגל ומיומנות איתם, והם הופכים לבית בשבילנו – כך אנחנו חופשיים יותר מהאמונה האינטואיטיבית בקיומו של עצמי אמתי ועולם אמתי. יש לנו אפשרויות אחרות פתאום.

אבל אפשר להמשיך משם עוד. ואם ממשיכים עוד – אז שום חוויה לא עולה. התודעה מרפה כל כך, שלזמן מה – היא לא מייצרת עוד חוויות. אין עצמי, אין אחר, אין זמן, אין חוויה. יציאה מגבולות התפיסה החושית. זה משהו שהבודהא הדגיש מאוד. עבורו זו חוויה, או מצב – חשוב למדי; אבל הוא די נדיר, ורחוק מאוד מההתנסויות של מי שיושב כאן באולם, בריטריט של שלושה ימים. והאמת היא שההבנה של המשמעות שלו – יותר חשובה מהמצב עצמו.

מה שחשוב זו התובנה: ככל שיש יותר היאחזות – יש יותר בנייה של עצמי ואחר. אנחנו נעשים מוצקים יותר, קיימים יותר, וכך גם האחר. למשל – רעש המזגן – אם הוא לא היה מפריע לי, הוא בכלל לא היה מופיע עבורי בתודעה. כאשר הוא מפריע – הוא מופיע בעוצמה.

כאשר אנחנו מתרגלים באופן הזה, של אניצ’ה, דוקהא או אנטה, או שאנחנו משתקעים בתרגול עמוק של סמאדהי – יש משהו שמתחיל להתגלות בפנינו. אנחנו רואים שוב ושוב איך העצמי והאחר, והעולם נבנים, ואיך הם מתפוגגים. נבנים, ומתפוגגים. ומתוך כך – אנחנו רואים – שהם לא יכולים להיות אמיתיים. שהם נחווים כתוצר של הפעילות המנטלית שלנו. זה לא שהם בכלל לא קיימים, אבל המידה בה הם מופיעים, והאופן בו הם מופיעים – תלוי באופייה של הפעילות המנטלית. וזו הבנה מאוד מאוד חשובה ויפה. כי היא מאפשרת לנו לראות: שום דבר ממה שניראה אמתי עבורנו, הוא לא באמת אמיתי.

אנחנו לא יכולים להשאר תמיד במעט פיברוק, מעט בנייה, מעט תחושת עצמי. זה משהו שאנחנו יכולים לעשות בתרגול אבל לא כל הזמן. מה שחשוב בעיני, וזה משהו שיכול להיות שמורים שונים חושבים עליו דברים שונים – הוא לא להשאר או לשאוף תמיד למצב הזה – של פחות בנייה של עצמי ועולם, והחופש והפתיחות שנובעים מזה; אלא – להכנס לתקופה, ולצאת משם, וללמוד איך להכנס, ולחזור שוב ולצאת שוב – הרבה פעמים. עד שהתודעה לומדת אינטואיטיבית – שהעצמי והעולם – האופן שבו הם מופיעים והמידה בה הם מופיעים – ניבנים על ידי הפעילויות של התודעה שלנו. ולכן – הם לא יכולים להיות אמיתיים. הם כמו חלום.

זה מפחית הרבה מאוד סבל. כל סבל – מונח על הנחת אמתיות. מה שנראה אמתי עבורנו – גורם לנו לסבול. אני אמתי בעולם אמתי – צריך להיות חרד לקיומו. אבל כשהתחושה הקיומית משתנה לחוויה של אני, בתוך עולם שהוא לא באמת אמתי – לסבל אין עוד על מה להישען. סבל, פחד, חרדה – זקוקים לאמונה בקיומו של עצמי אמיתי ועולם אמיתי לקיומן. האמונה באמיתיות של עצמי ושל עולם – זה מה שבדהרמה נקרא תעתוע.

כאשר אנחנו רואים, שוב ושוב – העצמי והעולם עולים מתוך הפעילות התודעתית – אנחנו משתכנעים באופן עמוק – הם לא יכולים להיות אמיתיים כפי שהם ניראים לנו. ולכן – לפחד אין מצע.

וזו עוד רמה של הבנה של אנטה, שאפשר לקרוא לה ריקות של עצמי ושל כל הדברים:

הכל תלוי ונוצר בגלל, וביחס – לאופן בו התודעה שלנו מבנה אותו. ולכן – אנחנו חופשיים לשחק עם איך אנחנו רואים דברים, חושבים על דברים – באופן שיביא טוב, ויאפשר אהבה.

זה מאפשר למטא, לאהבה – להתפשט עוד ועוד. למה? כי אם מישהו, או משהו – הוא רע – אני לא יכול לאהוב שם. אם אני רע, בדרך כלשהי – קשה לאהוב את זה. אבל אם אני רואה שאני ואחר – מתקיימים רק ביחס לנקודת המבט שלי – אני חופשי לראות את היפה בהם, ואת היפה בי. אני יותר חופשי לבחור לראות את הקיום באופנים שמאפשרים לאהבה להכנס. וכך – האהבה, הידידות – יכולות ללכת בחופשיות לכל מקום. והקיום יכול להפוך מאירוע של פחד והתגוננות – למופע של אהבה.

אנשים שאלו בשיחות האישיות – כשיש פחות תחושת עצמי – מה יש? והתשובה היא – יש מקום לאהבה, לחמלה, לתחושת חופש של הדברים.

 

מעיינות של שמחה

מעיינות של שמחה: היפתחויות של שמחה בתרגול הדהרמה על פי ההיגיון של ההתהוות המותנית

לאורך שנות התרגול, בעקבות הנחיותיהם הנבונות של מורים שונים, ומתוך נסיון להבין את הנחיותיו של הבודהא – חוויות שונות של שמחה נפתחו והתאפשרו, בהינתן התנאים להופעתן. אז במאמר הזה אני אנסה לתמוך בתנאים האלו, בשביל עצמי ובשביל אחרים, על ידי תיאור אפשרויות שונות של שמחה, ונסיון לשתף בדינמיקה שיכולה להסביר את ההפתחות וההעמקה שלהן.

יותר בדיוק – למאמר יש שתי מטרות, ושלושה חלקים. המטרה הראשונה היא לאפשר לחשוב על שמחה, במובן הרחב של המילה כציר מרכזי של תרגול הדהרמה. היתרון הראשון שעשוי להיות לשימוש במושג הזה הוא פשוט: לחלקנו עשויה להיות משיכה, השראה ושמחה רק ממחשבה על הדהרמה כדרך של שמחה הולכת ונפתחת, הולכת ומעמיקה. יתרון נוסף של שימוש בשמחה כציר מרכזי כזה הוא ששמחה, בניגוד, להתעוררות, או הארה, או אפילו הפחתת סבל – הוא מושג שקצת פחות סביר לבנות סביבו סולמות מדידה, שמתוכם נמדוד את התרגול שלנו ואת עצמנו בתוכו. ומאידך – בהחלט יכולים להיות סוגים שונים, עומקים שונים והיפתחויות שונות של שמחה, כך שאנחנו כן יכולים לצייר, בקווים כלליים, מפה מדורגת של היפתחויות של שמחה, ולתאר איזו דינמיקה ביניהן. אני רואה ערך בציור של תהליך כזה גם כדי לעורר תחושה של מה עשוי להיות אפשרי, וגם כדי להציע הבנה של דינמיקה מסוימת של התפתחות התרגול.

הדינמיקה הזו מתבטאת במטרה השניה: ביסוס ההבנה של הדינמיקה של התרגול על בסיס ההגיון של התהוות מותנית ודעיכה. העיקרון של התהוות מותנית ודעיכה מותנית יכול לשמש מפתח להבנת הדינמיקה של הדהרמה, ומתוך למידה חווייתית שלו אנחנו יכולים לנווט בתבונה את דרכנו בתוך מה שיכול להיראות כשדה של תרגולים שונים. כך שאנחנו יכולים להפוך למנווטים של עצמנו בכיוון של אופנים שונים של שמחה ורווחה, על פי יכולותינו והעניין שלנו.

ויש למאמר הזה, כאמור, שלושה חלקים:

הראשון נפתח בתיאור ההגיון של ההתהוות המותנית של השתוקקות והיאחזות ואי-נחת, ומציע דרכים ישימות ופשוטות יחסית של הפניית קשב מדיטטיבי – שמפחיתים את ההשתוקקות ואת אי הנחת – בתוך החוויה המדיטטיבית. השני מציג איכויות של לב ותודעה, שהפיתוח ההדרגתי שלהן מוליד ומנגיש משאבים של שמחה בישות. השלישי – מציג את הגיון מעמיק יותר של ההתהוות המותנית, שקושר בין השתוקקות והיאחזות, אי-נחת, תעתוע, ותפיסה, ולאחר מכן – מציג אופנים שונים שבהם התרגול יכול להתפתח, ושמחה יכולה להפתח – כתוצאה מתרגול שנשען על הבנת ההיגיון הזה.

הדהרמה המוצעת כאן מוצגת באופן לינארי במידת מה, ומתארת דינמיקה של התפתחות. אבל הדהרמה היא רחבה מאוד, ויכולה להפתח בדרכים שונות עבור אנשים שונים בהתאם לנטיות ולכמיהות שלהם, ולהתפתח דרכם בכיוונים שונים. אז הדינמיקה וההגיונות המתוארים כאן הם בגדר הצעה והזמנה עבור מי שסוג המחשבה הזה מועיל לו. הם לא מיועדים להסביר את כל הדהרמה בשביל כולם, או להגביל או לדרג חוויות וכיוונים שונים.

אז עכשיו, כשיש לנו מושג לאן אנחנו הולכים, בואו נתחיל לחשוב על שמחה. מקווה שתיהנו.


חלק 1: מי התהום של השמחה: השמחה בדעיכה המותנית של השתוקקות ואי נחת

Drinking the nourishment,

the flavor,

of seclusion & calm,

one is freed from evil, devoid

of distress,

refreshed with the nourishment

of rapture in the Dhamma.

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208

Sukhavagga: Happy)

I’ve taken a lot of Prozac, Paxil, Wellbutrin, Effexor, Ritalin, Focalin, … I’ve also studied deeply in the philosophies and religions, but cheerfulness kept breaking through.
(לאונרד כהן, הופעה חיה בלונדון, 2009)

הגיון 1: התהוות הגומלין של השתוקקות והיאחזות ושל אי נחת וסבל:

העיקרון שעליו אני אבסס את התיאור של ההפתחות של שמחה הוא העקרון של התהוות מותנית ודעיכה מותנית. על פי העקרון הזה – התודעה והלב מופעלים על ידי, או מורכבים מאופני פעילות שונים, הבודהא מנה 12 כאלו – שעולים יחד ויוצרים את החוויה כפי שהיא מופיעה עבורנו. לעתים חושבים על ההתהוות המותנית כתהליך שנפרס לאורך זמן – קצר או ארוך. כך – השתוקקות מובילה להיאחזות, והן ממשיכות ליצור פעילויות נוספות של תודעה, כמו צורות מנטליות, תפיסה חושית וכן הלאה – שבסופו של דבר מולידות חוויה כזו או אחרת. על בסיס האופן בו רוב ברבאה מלמד את עקרון ההתהוות המותנית – אני אציע לחשוב עליו כאוסף של פעילויות מנטליות שעולות הדדית, באותו הזמן – ומולידות את החוויה שנחווית עבורנו. האינטנסיביות של כל אחת מהפעילויות האלו בזמן נתון – קובעת ותלויה באינטנסיביות הפעילות של האחרות. אפשר לדמיין את מעגל ההתהוות המותנית כגלגל אופקי עם 12 חלקים; מתחת לכל חלק ישנו מנוף, וכאשר המנוף הזה נע כלפי מעלה – הוא מרים את הגלגל כולו. כאשר אחד המנופים נע כלפי מטה – הוא מוריד את הגלגל כולו.

הבודהא דיבר על 12 חוליות של התהוות מותנית, 12 פעילויות תודעתיות כאלו. אבל אנחנו נתחיל רק משלוש, שיאוחו לשתיים, ובהדרגה נוסיף עוד ועוד. השתיים מהן נתחיל (באופן צפוי למדי) הן – השתוקקות והיאחזות (שנספרות על ידי הבודהא כשתיים, אבל אני אאחה אותן לאחת לצורך העניין) וסבל. השתוקקות והיאחזות, יש לומר – כוללות גם את התנועה של סלידה, שהיא פשוט מבע אחר של השתוקקות והיאחזות.

אז העקרון הראשון, והוא די מובן מאליו לכל מי שפגש קצת את הדהרמה הוא – שהשתוקקות והיאחזות מביאות סבל. הפחתתן – מפחיתה סבל.

הפחתת הסבל הזו, בכל רמה שבה היא מתאפשרת – יכולה, אם אנחנו מסתכלים עליה בגישה שתאפשר זאת – להוליד שמחה.

במובן הזה – שמחה היא כמו מי התהום של הנפש. היא שם, מתחת לפני השטח של ההשתוקקות וההיאחזות. אנחנו חושפים אותה על ידי הפחתת ההשתוקקות וההיאחזות. לכן – זה יכול להיות מועיל לחשוב על שמחה כעל טבענו האמיתי, כעל משהו שמופיע כאשר אנחנו חופרים קצת מתחת לפני השטח של ההשתוקקות וההיאחזות. וחווייתית – זה אכן כך. כמובן שזה יהיה מוגזם לטעון שאכן, שמחה היא באמת טבענו האמיתי. אבל זה מועיל לחשוב כך.

אז בחלק הזה של המאמר – אני אציין סוגים מסוימים של שמחה שצפויים להתפתח בתרגול על ידי הפחתת השתוקקות והיאחזות. אני מכוון כאן לתרגולים פשוטים יחסית של הפניית קשב לחוויה.

אופני מתן קשב שמבטאים אי סלידה, ומביאים שמחה

בכל רגע של חוויה – ישנה איכות מסוימת, גישה ואופי של קשב שמופנה כלפי החוויה הזו. אנחנו יכולים למצוא את התנועות של השתוקקות והיאחזות ושל סלידה ביחס שאנחנו נותנים לחוויה, באופן בו אנחנו פוגשים אותה; באופן רגיל – הקשב שאנחנו מפנים לחוויות השונות רווי הסלידה בנוגע לחוויות בלתי נעימות, או היאחזות בנוגע לחוויות נעימות. אנחנו יכולים לשנות את האופן והגישה איתן אנחנו פונים אל החוויה, וכך להפחית את ההשתוקקות והסלידה, ולאפשר לשמחה להופיע ולצמוח מתוך החוויה שלנו.

תשומת לב מתמידה

ההפנייה של תשומת לב מתמידה אל החוויה – כבר מביאה שמחה, ומפחיתה היטלטלות. התודעה שלנו, באופן טבעי ואינטואיטיבי – מיטלטלת בין חוויות נעימות ובלתי נעימות, אוחזת בחוויות שונות ובתחושות העצמי והעולם המלוות אותן. תשומת הלב מתמידה לחוויה ברגע הנוכחי מעודדת את התודעה לשמוט את ההיאחזות בחוויות עבר ועתיד, ולכן מרגיעה את ההיטלטלות הזו. אפשר לומר שהיא גם מביאה למידה של סמאדהי: האיחוי והאיסוף של התודעה סביב האיכות של קשב ועדינות. האיסוף של האנרגיות של התודעה, שהיתה מפוזרת בין היטלטלויות שונות – מנגישה אותן ויוצרת שמחה.

עדינות של קשב

ישנה שמחה שצומחת כאשר אנחנו מדגישים את האיכות של עדינות של הקשב שלנו. למרבה המזל, הסוג הזה של שמחה אפשרי, ומועיל מאוד גם ביחס לחוויות שאינן נעימות בדרך כלל. אז, למשל – הפניית קשב מחזיק ועדין עם חוויה רגשית בלתי נעימה או מטלטלת – מביאה איתה תחושה של שמחה של היות בקשר.

יחס של אפשור

אופן נוסף של יחס לחווה שמביא שמחה – הוא היחס של אפשור. שוב, זוהי פשוט דרך להפחית את ההשתוקקות והסלידה האוטומטיות ביחס לחוויות השונות שעוברות דרכנו. אנחנו ניגשים לחוויה, ושוב ושוב – מאפשרים, נפתחים אליה, פותחים בפניה את הדלתות, ונותנים לה לפעול את פעולתה עם מינימום התנגדות מצידנו. זה שונה מאשר ‘פשוט להיות עם’; זוהי תנועה מכוונת של היפתחות, של אפשור, של אי-מאבק. גם היא ישימה ואפקטיבית מאוד גם מול חוויות בלתי-נעימות. מהתנועה הזו תיוולד שמחה ותחושת רווחה עם גוון של רוחב ואווריריות. היא גם מאפשרת גישה קלה יחסית לחוויות שקשורות ב’מרחב של המודעות’ ולאחדות, עליהן ארחיב בהמשך.

השמחה ממגע עם משאבים פנימיים וחיצוניים

תשומת הלב שלנו, כאנשים – מורגלת להימשך, להתמקד ולהדגיש אזורים מסוימים של החוויה. למרבה הצער – היא נוטה, בדרך כלל – לאזורים של קושי, חיכוך ואי נעימות. רגשות קשים וחוויות לא נעימות נוטות לעשות רושם חזק יחסית על המודעות, שנכרכת סביבן, כך שאנחנו נוטים לפספס ולהזניח משאבים וכוחות שזמינים ואפשריים עבורנו. בניגוד לנטייה הזו – אנחנו יכולים לפתח מיומנות בהפניית תשומת הלב אל המשאבים שלנו. אנחנו יכולים לעשות את זה על ידי היזכרות באירועים, אנשים או נסיבות מיטיבות בחיינו, ואנחנו יכולים גם לעשות את זה באופן מיידי יותר, בתוך המדיטציה. לעתים קרובות ישנן תחושות גופניות נינוחות באופן יחסי, גם אם מתוך; או תחושה כללית של רווחה עדינה; תחושת מרחב; או אפילו הרווחה שיש בסבלנות שבתרגול, ובידיעה: אני עושה משהו טוב עבור עצמי. אנחנו יכולים להתמקד במתנות של נשימה, של ראייה, של הישענות על קרקע. דברים פשוטים, שבנסיבות אחרות, שבהן הם פחות מובנים מאליהם – היינו נותנים הרבה כדי שיהיו אפשריים עבורנו. ההשענות על משאבים היא מיומנות מתפתחת, והיא מביאה תחושת סיפוק ושביעות רצון. בתוך ההקשר שלה – קשיים יחוו כ’קוצניים’ פחות, ויהיה לנו יותר מרווח לעבוד איתם.

השמחה שבמתן אמון בקול של ההנחיה העצמית

אפשר לומר שהנפש שלנו מדברת בקולות רבים. הם נושאים מטענים שונים, זרמים שונים של קארמה. עם הזמן, במדיטציה – אנחנו יכולים ללמוד להכיר אותם, ולברור – מאיזה מהם אנחנו רוצים פשוט להתעלם, ולתת להם לכלות את עצמם?; אילו דורשים הקשבה עדינה?; אילו מהם אנחנו צריכים לקטוע באסרטיביות?; וגם – לאיזה מהם מועיל להקשיב?. הקולות האלו לא רק ‘נמצאים שם’, אלא הם גם צומחים ונוצרים מתוך ההשקעה הנפשית שלנו. קולות בהם אנחנו בוטחים יותר ולהם אנחנו מאמינים יותר, באופן מודע או בלתי מודע יותר – יופיעו יותר, ויקבלו יותר ויותר סמכות.

עם התרגול, אחרי שיש לנו היכרות עם כמה סוגים של תרגולים שונים, ותחושה לגבי האפיקים שכל אחד מהם פותח – אנחנו יכולים ללמוד להקשיב לקול שינחה אותנו במדיטציה עצמה. ודאי שבתחילת התרגול, וגם בתקופות שונות לאורכו – זה חשוב מאוד לרתום את עצמנו למערכות של תרגול שמוכתבות מבחוץ, כך שנוכל ללמוד את מה שעוד לא נמצא בתחום המיומנות אינטואיטיבית שלנו. אבל לאחר זמן מה – אפשר להתחיל לחשוב על התרגול כמשחק, ולשאול את עצמנו, שוב ושוב: ‘מה יועיל עכשיו’. השאלה הזו מבטאת מידה של מטא, ומבקשת את הקול שמנחה אותנו במשחק הזה: ‘לך לשם’; ‘תעשה את זה’. זה קול שונה מאוד מהקול שאומר: ‘זה צריך להיות כך’; או: ‘זה לא אמור להיות כאן’, שמטא היא לאו דווקא המניע שלו. מדיטציה כוללת אינסוף החלטות קטנות בכל רגע: ‘איזה תרגול לעשות?’; ‘איך להתייחס לנשימה הזו’; ‘מה רמת האנרגיה שיהיה מועיל להביא’; ועוד ועוד. המשחק הזה במדיטציה מאפשר לנו לנסות דרכים שונות, להרגיש את התוצאות בתוך החוויה שלנו, לטעות ולתקן. כשאנחנו חושבים על המדיטציה כזירה כזו של ניסוי או משחק, כשהשאלה שמנחה אותנו היא, בקירוב: ‘מה מרגיש מועיל?’ – הקול המנחה יכול לקבל יותר ויותר סמכות. תחושת הנוכחות שלו, ותחושת הסמכות הפנימית שהוא מביא מתפשטת אל מחוץ לגבולות המדיטציה, ומביאה איתה שמחה של אמון, תחושת סמכות ואי-תלות.

במסורת מסוימת של נזירי יער, שהמורה שלה היום הוא טאניסארו בהיקהו, מושם דגש על מענה יצירתי לצרכים של הגוף והתודעה בתוך מדיטציה. אופן העבודה הזה נשען על התבונה והאמון בקול המנחה הפנימי. כך אג’אן לי, מורה של טאניסארו – מציע לתרגל את ההרגעה של התודעה באמצעות עבודה עם הנשימה. כך הוא כותב:

‘It’s like knowing how to look after a small child. If the child starts crying, you know when to give it milk or candy, when to give it a bath, when to take it out for some air, when to put it in a playpen and give it a doll to play with. In no time at all, the child will stop crying, stop whining, and leave you free to finish whatever work you have to do. The mind is like a small, innocent child. If you’re skilled at looking after it, it’ll be obedient, happy, and contented, and will grow day by day.’

(keeping breath in mind:

https://www.accesstoinsight.org/lib/thai/lee/inmind.pdf)


חלק 2: בארות של שמחה: השמחה שבאיכויות יפות של לב ותודעה

So:

the enlightened man —

discerning, learned,

enduring, dutiful, noble,

intelligent, a man of integrity:

follow him

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208

Sukhavagga: Happy)

Whatever a mother, father

or other kinsman

might do for you,

the well-directed mind

can do for you

even better.

(Dhammapada III PTS: Dhp 33-43

Cittavagga: The Mind)

הגיון 2: השמחה באיכויות יפות של לב ותודעה

בחלק הזה אציע לחשוב על התרגול מנקודת מבט קצת אחרת מזו של ההתהוות המותנית, ולראות אותו מנקודת המבט של טיפוח איכויות יפות של לב ותודעה (אם כי אפשר בקלות, ולעתים קרובות עושים זאת – לשזור אותן יחד, ולבחור לראות את הבנת ההתהוות המותנית כאיכות של חכמה). אם אנחנו שואלים את עצמנו לגבי מקור יציב ומתמיד של שמחה – זה המקום בו ניתן למצוא אותו. זהו מסע ארוך, ללא נקודת סיום, וכל צעד בו מבסס יותר ויותר שמחה ורווחה בישות. אלו המשענים האמתיים של הנפש. בכל מצב, בכל סט של נסיבות – אנחנו יכולים להישען על האיכויות היפות שטיפחנו. הן יצבעו ויעצבו את חוויית העולם ותחושת העצמי שלנו, ויכתיבו את הפעולות והביטויים שלנו בעולם. אני אציע פה כמה איכויות שמולידות שמחה ורווחה; אבל זו לא רשימה ממצה, ואפשר להוסיף איכויות רבות נוספות, ולומר הרבה יותר על כל אחת מאלו שכן מוזכרות.

האיכות של מטא

מטא, במובנה הרחב: ידידות, פנייה מתוך רצון טוב. זוהי האיכות הראשונה עליה אני אכתוב (הרבה פחות ממה שהיה ראוי) משום שיש לה תפקיד מיוחד עבורנו. ואפשר להצביע על שלושה פנים חשובים שלה: 1. היא משמחת ומרווה את הישות; 2. היא משמשת כוח מניע, מערכת הפעלה שיכולה להחליף מערכות הפעלה אחרות של הישות – כמו אשמה, תחושה של ‘צריך’ וכן הלאה; 3. היא מפחיתה את התנועה של סלידה, כלומר – של השתוקקות והיאחזות, ופותחת את כל האפשרויות לחופש ולתובנה שטמונות בהפחתת התנועה הזו. המאפיין השני של מטא – הופך אותה לחשובה כל כך עבורנו. דרך הטיפוח של המטא, בהדרגה ולאורך זמן, דרך תרגול, דרך כוונות ופעולות – אנחנו מרגילים את הישות שלנו לפעול על ה’דלק’ או ה’מנוע’ הזה. וזה מביא שמחה עמוקה וביטחון עמוק. התחושה שאני חי מתוך רצון טוב כלפי עצמי וכלפי אחרים; שזה הדבר שמניע ומוביל אותי בחיים האלו. לא הפחד, או הרצון למצוא חן, ‘להיות כמו שצריך’ או להיפטר מחוויות שנחוות כקשות. פעולה מתוך המניע והכוונה של מטא – נושאת איתה את המטען של הכוונה הזו, ומחזקת אותה. אנחנו לא תמיד יודעים מהו הדבר הנכון לעשות – בחיים בכלל ובתרגול בפרט. אבל אנחנו יכולים לבטוח בכך שפעולה מתוך כוונה מיטיבה ואוהבת כלפי עצמנו וכלפי אחרים – תזין את הזרם הזה של כוונות. והוא כשלעצמו מגן, מזין, ומביא תחושת רווחה ונינוחות. הטיפוח של מטא יכול להתבטא כטיפוח מכוון של כוונה אוהבת – על ידי תרגולי מטא, ולתרגול יש ערך עצום. הוא גם יכול, בעיקר אחרי שיש מידה של טיפוח מכוון של מטא – לבטא את עצמו כאופן של פניה אל החוויה המיידית. דרך אחת לעשות זאת, שכבר התייחסתי אליה בחלק הקודם – היא להכניס, לתוך הפעילות של מתן תשומת לב, את השאלה: ‘מה יכול לעזור?’ או ‘מה יהיה מועיל?’ כך – תשומת הלב עצמה הופכת למבע של מטא, והמטא הופכת לכוונה שמנחה את התרגול שלנו.

האיכות של אמון

אמון מביא יציבות ונינוחות לתודעה. היא יכולה ללכת ולהתפתח לאורך שנים, ולשנות את ההתכווננויות והדינמיקה הבסיסית של הלב והתודעה. ככל שישנו יותר אמון – כך שמחה יציבה נעשית אפשרית. המעניין הוא – שאת השאלה של אמון ‘במה’, שאנחנו עשויים להניח שהיא חשובה למדי – יכולה להיות, מנקודת מבט מסוימת – סוגיה משנית לאיכות עצמה. אנחנו נותנים אמון בהרבה מאוד דברים, ועם התפתחות האיכות הזו – עוד ועוד מושאי אמון יתחילו לגלות את עצמם, וייטו להיות פחות ופחות מותנים. אנחנו יכולים להשען על אהבתם של אחרים; על אהבתנו שלנו; על כוחן של איכויות יפות של תודעה; על האפשרות להתייחס באופן מיטיב לחוויה; על הטבע; על אהבה שמעבר לעצמי ולאחרים; על הפתחותה של החוויה כפי שהיא מגלה את עצמה. השמות והמושאים יכולים להתפתח באופן שונה ואופי שונה עבור כל אחד, אבל התנועה לעבר היותר ויותר בלתי מותנה – צפויה להתפתח עם התפתחות האיכות של אמון. האיכות יוצרת ומעמיקה את המושאים.

רומי, על האיכויות של אמון ואהבה:

Love is the mother.

We are her children.

She shines inside us, visible – invisible,

as we trust or loose trust,

or feel it start to grow again.

(Barks, a year with rumi, p.195)

האיכות של סבלנות

ישנה רווחה באיכות הזו, שמרגיעה ומשקיטה את אי-הנחת והתזזיתיות של התודעה, ומאפשרת פניות למה שחשוב באופן עמוק לבטא את עצמו. חוסר הסבלנות כורך אותנו באופן אדוק למימד הזמן, והוא, באופן מעניין – כרוך בתחושת האינטרס העצמי וההיאחזות: ‘מה הספקתי ומה אספיק’; ‘מה אהיה’; ‘מה יהיה איתי’. האיכות של סבלנות – מרככת ומעמעמת את הכופיינות של הזמן, ואיתו את הדחיסות של תחושת האני ושל ההשתוקקות. זה כשלעצמו מביא רווחה. ומעבר לכך – היא מאפשרת לנו להיות במגע עם דברים, כמיהות והתכוונויות שחשובות עבורנו באופן עמוק יותר, ושנוטות להתייחס גם לטווחי זמן ארוכים יותר, וגם ליותר אנשים מאשר עצמנו. היא מאפשרת לנו לכרוח את הכוונות שלנו סביב מה שבאמת מהותי עבורנו. זו זכותנו להחליט מהם הדברים האלו עבורנו, אבל כדוגמאות אפשר לחשוב על – עולם אוהב יותר; קיום שליו; עומק של פילוסופיה וגילוי; רצון בקיום בתוך קשר, וכן הלאה. כל אלו – כמיהות עמוקות של הנפש, שלא רק שדורשות סבלנות לצורך המימוש שלהן – עצם המגע איתן תובע מידה של סבלנות, שמאפשרת התרחבות מעבר לתחושת העצמי המפוחד ולצרכיו המיידיים.

אנרגיה

אנרגיה מביאה שמחה. ואני אשאיר את זה פשוט, משום שיש שמחה בפשטות הזו של האנרגיה. לקום ולעשות משהו. לעזור במה שאפשר. לטאטא את החדר, לכתוב את המייל, לשבת למדיטציה, לעזור למי שצריך עזרה. לא להשאיר יותר מידי זמן להיסוסים והתלבטויות, שנובעים מיוהרה. כמו נזיר. זה לא הכל, זה לא מספיק, אבל זה טוב ומשמח.

מגע עם מה שחשוב עבורנו

ישנה רווחה ושמחה שמתעוררות ומתייצבות כאשר אנחנו במגע ובהיענות לדברים שחשובים לנו באופן עמוק: כיוונים, דימויים ורעיונות שמושכים את הישות שלנו וממלאים אותה בהשראה ותחושת כיוון. השקט המדיטטיבי מאפשר הקשבה לזרמים העמוקים האלו, וזו מיומנות בת טיפוח – לשמוע ולבטוח בהם. הם מרגישים אישיים מאוד, ולפעמים הם יכולים להיות ייחודיים, ולא להתאים למה שנדמה כחשוב עבור הסביבה, המעגל החברתי או מעגל הדהרמה שאנחנו בו. כוח ותחושת כיוון ייעשו זמינים במגע איתם, ותחושה שהחיים שלי מיועדים לשרת משהו שנמשך מעבר לעצמם – מעבר למשך שלהם, ומעבר למרכזיות של העצמי בהם.

רומי:

Let the beauty we love be what we do.

There are hundreds of ways to kneel and kiss the ground.

(Barks, p.28)

ענווה

האיכות של ענווה קרובה לתנועה של הפחתת השתוקקות והסלידה, עליה דיברנו, ועוד נדבר הרבה; ובכל זאת שווה לציין את הענווה כאיכות מובחנת, כדי שיהיה קל יותר לחשוב עליה כאיכות שמתפתחת וצוברת מומנטום בישות, לאורך שנים. היחס שלנו לחווה, לכל חוויה שהיא – מווסת על ידי תחושת האינטרס העצמי,שהיא בלתי מודעת בדרך כלל. בהתאם לתחושת האינטרס העצמי, למשל – לתחושה של ‘מה יגן או יתחזק דימוי עצמי כזה או אחר’ – אנחנו מפעילים את ההשתוקקות והסלידה, שאפשר לחשוב עליהן גם כלחץ – על הצורות הנחוות עבורנו. על מחשבה שאינה מתאימה לדימוי העצמי מופעל לחץ מסוג אחד, ועל כזו שמתאימה – מסוג אחר. תפיסה של אדם מסויים – נצבעת על פי האופן בו הוא משרת או פוגע באינטרס העצמי שלנו, כך שאנחנו תופסים אותו כחיובי או כשלילי, בהתאם למרכיב הזה. ענווה – היא האיכות של הפחתת האינטנסיביות של האינטרס העצמי. היא מאפשרת תחושת חופש, קלילות ורווחה; ומשחררת גם את תחושת העצמי, וגם את התחושה של ‘מהו העולם’; כך שענווה משנה את האופן בו אני חווה אנשים אחרים, ומתוך כך – את האופן בו הם חווים אותי. נוח, קל ומרפא להיות בנוכחותו של אדם שמגשים, בזמן מסוים – את האיכות של ענווה. כמו עם אמון – היא לא חייבת להיות קשורה למשהו שכלפיו אני עניו. אלא – היא איכות שמשנה מטעם עצמה את הדינמיקה עם הצורות ואת התפיסה שלהן. באופן טבעי – ענווה תיצור מושאים שאותם אפשר לכבד, ולראות בעיניים של ענווה. כך – השמחה שהיא מביאה מתגמלת גם אותך וגם אחרים. ענווה אל מקטינה או מצמצמת את תחושת העצמי שלך. ראשית, היעדר הלחץ סביב תחושת העצמי – מוליד בהכרח פחות סבל באזור הזה; ושנית – כוחות ואנרגיות שהיו כרוכים סביב הפעילות של שימור האינטרס העצמי, והמשיכה והדחיפה שקשורים אליו, והולידו פחד והגנה – משתחררים לתוך הישות,ומולידים שמחה, תחושת התרחבות ורווחה, שמביאות איתן תחושת עצמי נינוחה.

הבודהא:

Respect, humility,

contentment, gratitude…

This is the highest protection.

(Sn 2.4)

(https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/snp/snp.2.04.than.html)

ושוב, רומי:

Humble life does not diminish. It fills.

Going back to a simpler self brings wisdom.

(Barks, p.92)

השמחה שבאה מתוך הסמאדהי

עם הפיתוח של סמאדהי נפתחת אפשרות עבור התודעה – להבחין באיכות של שמחה, לדלות אותה מבין כלל החוויה, להחזיק אותה ולהרוות את התפיסה בה.

הדרך לשם יכולה להתחיל בעבודה מדיטטיבית עם הגוף. אנחנו יכולים למצוא את תחושת החיות והאנרגיה שישנה בגוף, ולהתרגל לחוות אותה – כחוויה מיידית של ‘מהו הגוף’; להשתקע ולהתייצב, ולהרוות את התודעה בתחושה הזו של גופניות. דרך יפה לעשות זאת היא לחשוב על הנשימה מתפשטת בכל הגוף, ולחשוב על הגוף נושם, מלא באנרגיית נשימה. כך הגוף – שהיה מורכב מכל מיני תופעות, כל מיני דימויים – מתאחה לכדי תחושה אחת של נשימה, או של אנרגיה, או של תחושת חיות. זה לא צריך להיות דרמטי או אינטנסיבי בכלל; הרבה יותר חשוב – לתת לזה להיות מתמיד, ולהרוות בזה את התפיסה באופן שיטתי.

בהדרגה – האנרגיה הזו יכולה להתחיל להרגיש כמו שמחה. זה מרגיש כמו מעין שופע, כמו נביעה טבעית ומתמידה של שמחה. מתוך המיומנות עם תחושת החיות של הגוף – אנחנו יכולים לפזר את השמחה הזו לכל הגוף, להשתקע בה. בהדרגה – לא רק תחושות הגוף, אלא גם השמיעה, הראייה, המחשבות – נדבקות במומנטום של השמחה. כל ההוויה שלנו מתמלאת בה.

במבט אחר על התנועה הזו – אנחנו יכולים לומר שהיא מתקפת את ההגיון הראשון: פחות השתוקקות והיאחזות מביאה שמחה. משום שכאשר התודעה משוקעת כך – היא פנויה מהתנועה ההרגלית של משיכה ודחיפה ומחוסר המנוחה הנובע ממנה. עם הרגעת התנועה הזו – נחשף מעיין השמחה שמתחתיה.

המילים של הבודהא על האפשרות הזו כל כך קולעות, ששווה לקרוא את כל הפיסקה:

“Furthermore, with the stilling of directed thoughts & evaluations, he enters and remains in the second jhana: rapture and pleasure born of composure, unification of awareness free from directed thought and evaluation — internal assurance. He permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture and pleasure born of composure. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture and pleasure born of composure.

“Just like a lake with spring-water welling up from within, having no inflow from east, west, north, or south, and with the skies periodically supplying abundant showers, so that the cool fount of water welling up from within the lake would permeate and pervade, suffuse and fill it with cool waters, there being no part of the lake unpervaded by the cool waters; even so, the monk permeates and pervades, suffuses and fills this very body with the rapture and pleasure born of composure. There is nothing of his entire body unpervaded by rapture and pleasure born of composure…”

(AN 5.2: Vitthara Sutta: (Strengths) in Detail)

שמחה מתוך הגמישות של התפיסה

בתרגול הדהרמה, ובמיוחד עם הפיתוח של סמאדהי – נפתחת גמישות של התפיסה. הלב והתודעה מתחזקים, מתגמשים, ואנחנו יכולים לחוות ודברים באופנים שונים מהאופן בו אנחנו ריגלים לחוות אותם. כאב יכול להפוך לתענוג – בהדרגה או אפילו בהינף כוונה, אדם שנוא יכול להיראות כאהוב, מה שנחווה כמוצק – הופך נוזלי. הגמישות הזו, כשלעצמה, עוד לפני שאנחנו משתמשים בה באופן כזה או אחר – מביאה תחושה של שמחה לישות. והיא גם שולחת אותנו לחלקו הבא של המאמר.


חלק 3: מרחבי האוקיינוס, והמים הזורמים מעבר לעצמם: השמחה שבדעיכה המותנית של תעתוע, השתוקקות והיאחזות, תפיסה ואי נחת

הגיון 3: התהוות גומלין של תעתוע, השתוקקות והיאחזות, תפיסה ואי נחת:

החלק הראשון של המאמר הזה נשען על הגיון פשוט מאוד של ההתהוות המותנית: ככל שישנן יותר השתוקקות והיאחזות, כך ישנו יותר סבל ואי נחת; ככל שהן דועכות – הסבל דועך, וצורות שונות של שמחה נפתחות. כדי להנגיש עבורנו צורות ואופנים עמוקים עוד יותר של שמחה – זה יהיה מועיל להציג עוד כמה מהחוליות של ההתהוות המותנית, להציע תרגולים שעוזרים לפוגג אותן באופן זמני, וכך להנגיש את השמחה שמתאפשרת עם הדעיכה הזו.

העקרון של התהוות מותנית, כפי שהוצג החלק הראשון – מצביע על כמה תנועות מנטליות יסודיות שאנחנו עושים באופן אינטואיטיבי, שעולות יחד – ומייצרות את החוויה המיידית שלנו. ככל שהן אינטנסיביות יותר – כך החוויה מתהווה באופן אינטנסיבי יותר, ומי התהום של השמחה מתרחקים מתחום האפשרויות שלנו. השתוקקות, היאחזות ואי נחת הן שלוש מהן שכבר הוצגו; ועכשיו נציג גם את התנועות של תעתוע ושל תפיסה. עם התנועה של תעתוע אנחנו רוצים לעבוד באופן ישיר, כפי שעשינו עם ההשתוקקות וההיאחזות. כדי לעשות זאת אנחנו נגדיר תעתוע כ’אמונה שדברים אכן קיימים כפי שהם ניראים’, ונתחיל לעבוד עם דרכי ראייה שמפוגגות את האמיתיות-לכאורה שלהם. עם החוליה של תפיסה – אנחנו לא נעבוד באופן ישיר, אלא נצביע עליה כדי לאפשר הבנה של משהו שצפוי להופיע בחוויה שלנו.

אז כדי להדגים – נתחיל עם השתוקקות והיאחזות, ונראה איך הן משפיעות על כל שאר החוליות. נניח – שישנן השתוקקות והיאחזות סביב תחושה של היעדר של משאב כלשהו, נניח – תחושה ש’אין לי מספיק כסף’. השתוקקות והיאחזות פירושן – שהלב והתודעה כרוכים ונאבקים סביב הסוגיה הזו, סביב מה שאני מרגיש שאמור להיות לי, ומה שחסר בעיני. כדי שהשתוקקות והיאחזות יוכלו לפעול בחוזקה, הן צריכות אובייקט מובהק. כך שבאותה סיטואציה – תחושת המשמעותיות של כסף תיעשה גדולה במערכת הנפשית שלי. תהיה הרבה פעילות נפשית סביב הנושא. מלבד זאת – תהיה אמונה מובלעת – שזה דבר אמיתי וחשוב. כמו כן – תהיה תחושה ש’זה אומר עלי משהו’. אם יהיה לי כך וכך – אז זה אומר עלי ש… ואם לא יהיה – זה אומר עלי ש….

כלומר – עם ההשתוקקות וההיאחזות – תתגבש תחושה של קיום אמיתי של האובייקט, תחושה שהוא ‘אכן כפי שהוא נתפס בעיני’, ותהיה התגבשות של תחושת העצמי ביחס לאובייקט הזה.

אם תפחת ההשתוקקות וההיאחזות סביב כסף באותה סיטואציה, למשל על ידי הזכרות במשמעות של נדיבות, או על ידי ניכוח של משאבים ושפע שישנם, או על ידי השוואת עצמי לאחרים, וראייה שאני בר מזל למעשה – הפקטורים האחרים יפחתו גם הם. המידה שבה כסף יהיה נוכח במערכת הנפשית שלי, בזרם המחשבות שלי והאופן בו אני רואה את עצמי ואחרים – תפחת באותה עת. דברים אחרים יתחילו לתפוס את מרכז הבמה, ולהגדיר את סדרי העדיפויות. כך – האמונה באמיתיות של כסף, והקשר בין תחושת העצמי לבין כסף תפחת, באותה עת. בדוגמה הזו לא הלכנו רחוק מספיק כדי לערער את עצמם האמיתיות של כסף, אבל מספיק רחוק כדי להראות שהמעמד שלו במערכת הנפשית ישתנה, ושישנה מידה של גמישות ביחס ל’מה הוא’, ו’מה הוא אומר’.

אז נקח דוגמה נוספת, והפעם נתחיל מהחוליה של תעתוע, כלומר – מתחושת האמיתיות. נניח שיש כעס כלפי מישהו. יחד עם הכעס, שהוא ביטוי של השתוקקות והיאחזות (סלידה היא ביטוי אותה תנועה של משיכה ודחיפה) – ישנה תחושה ש’אני באמת יודע מי הוא האדם הזה’. האדם הזה, שעשה לי כך וכך, חייב להיות רע, או פחות בדרך כלשהי. בתוך החוויה הנפשית שלי – הוא מצטייר באופן מובהק יחסית, דרך המשקפיים שמנכחות את השליליות שלו, שקשורה בהשתוקקות ובהיאחזות שלי. אם, נניח – אני אטפח בלב ובתודעה נקודות מבט אחרות על אותו אדם, שמביאות לידי ביטוי פנים אחרים של הקיום שלו, נניח – מנקודת המבט של אנשים שאוהבים אותו; או – כיציר וביטוי של אלוהות, או כל דבר אחר – ההשתוקקות וההיאחזות לא יוכלו לאחוז באובייקט באותה מידה של נחישות – ויפחתו מאליהן. גם תחושת העצמי המובהקת שלי, שעולה ביחס לכעס אליו – תפתח ותתגמש. הוא גם ייעשה פחות נוכח עבור התודעה שלי. כלומר – עצם מידת התפיסה שלו – תפחת. עם הפחתת התעתוע – פחות השתוקקות והיאחזות, תחושת עצמי פחות מובהקת, פחות תפיסה של אובייקט.

אותו דבר נכון לגבי כל אובייקט, גם אובייקטים עדינים הרבה יותר – וברמות עדינות יותר של אמונה באמיתיות. כך, למשל – נשימה שאינה נעימה כל כך, אם אני מאמין ש’היא אכן שם’ – תוליד באופן טבעי מידה של סלידה ומאבק. מבט אחר על הנשימה, או על הגוף – יפרק את התחושה הזו. כך גם לגבי מחשבה מסוימת: אפילו אם אני יודע ש’מה שאני חושב’ הוא לא בדיוק נכון – נניח שאני חושב מחשבה שלילית על עצמי – עצם האמונה והתחושה שהמחשבה הזו אכן קיימת שם יוצר סביבה מתח. אם היא ‘אכן קיימת שם’, והיא לא נעימה – רצון להפטר ממנה, או לדחות אותה – הוא בלתי נמנע. מתוך הבנת העקרון הזה של מעגל ההתהוות המותנית – נפתחת האפשרות להשתחרר מאי נחת, ולהנגיש אופנים עמוקים ופתוחים של שמחה – מתוך שינוי הדרך בה אנחנו מביטים על מופעיה הפנימיים והחיצוניים של החוויה.

החופש בפתיחת מוצקותם של היישים: התרגולים של אניצ’ה, דוקהא ואנטה

כאמור – על פי ההגיון של התהוות מותנית – הפעילות יוצרת הסבל של התודעה כרוכה, באופן הכרחי – ביצירת תחושת ממשות, מוצקות וקיום אמתי למה שממנו אנחנו סובלים. ‘הריטריט הזה יהיה כל כך קשה’; ‘חיי הנישואים כל כך מסובכים’; ‘אני כל כך חסר סיכוי’. ישנה קורולציה בין מוצקות המושא (הריטריט, הנישואים, אני) לבין מידת הסבל. הפחתת המוצקות והאמיתיות של הדבר – מביאה תחושת חופש והקלה. הבודהא, שבבירור הבין את זה – הציע תרגולים שהתפקיד שלהם הוא – לפרק את תחושת המוצקות והאמיתיות של דברים, וכך לשחרר את התודעה מהעול שכרוך בהם. הוא הציע לתרגל ראייה של אניצ’ה, של דוקהא, ושל אנטה – כלפי כל הדברים – גסים ומעודנים.

אניצ’ה פירושה ראייה של ארעיות ושינוי, דוקהא: ראייה של היותם של דברים בלתי מספקים, או התרגול עם השתוקקות והיאחזות, ואנטה: הראייה שהמופעים של העולם, שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כעצמי – לא כדברים של העצמי, אלא כמופעים בלבד. בחוגי הדהרמה – אנחנו עשויים לדבר על שלושת הדברים האלו כמעין אמיתות מופשטות, או תובנות שאנחנו יכולים לראות כתוצאה מתשומת לב מתמידה. אבל זה מועיל מאוד, וכך גם הבודהא הציע – לאמץ אותן כתרגולים אקטיביים יחסית, כעדשות שדרכן רואים ומתייסים לכל רגע של החוויה, זמן מה. כאשר אנחנו מתרגלים באינטנסיביות התבוננות דרך העדשות האלו – היא מאפשרת בדיוק את אותה פתיחה, אותו ערעור של מוצקות, את תחושת אי-הקיום-האמיתי של הצורות. כך – הוא מביא הקלה ותחושת שחרור, ברגע הראייה, ומביא לתובנה לגבי אי-אמיתיותן של הצורות.

עם אניצ’ה – אנחנו יכולים לבוא במגע ולחזור, שוב ושוב – לאלמנט של שינוי, ארעיות, הסתיימות – של כל מה שמופיע בחוויה. אפרש לעבור על כל חמשת המצרפים, ובאופן מכוון לראות את התנועה הבלתי פוסקת של שינוי בכל אחד מהם. במהלך התרגול הזה – התנועה של השתנות נעשית בולטת וקיימת עבורנו יותר מאשר אובייקטים קבועים, ודברים מאבדים ממשותם. תחושת העצמי מתרופפת, לאחר שאנחנו רואים לעומק – כל מה שיש פה, שאני יכול לחשוב עליו כעצמי – הוא משתנה וחולף כל הזמן; עצמי יציב, כפי שאנחנו מרגישים אותו בדרך כלל – לא יכול להבנות על בסיס הראיה הזו. כך – תחושה של קלילות, חופש ואנרגטיות מרווה את התודעה והלב.

עם דוקהא – אנחנו יכולים לעשות צעד נוסף מתרגול האניצ’ה, ולראות – אם דברים משתנים כל הזמן, הם לא יכולים להיות מספקים, אי אפשר להשען עליהם. ולאמץ את זה כעדשה – לראות דברים כלא-אמינים. כך – התודעה מרפה עוד, משחררת את אחיזתה בדברים, חדווה וחופש צפויים להופיע מתוך כך. אנחנו יכולים גם לעקוב אחרי ארבע האמיתות כתרגול ישיר: לחוש מתי יש אי נחת, לחוש את ההשתוקקות שמאחוריה, שמתבטאת ככיווץ וכ-מתח, להרפות אותו, ולחוות את הרווחה שם. התרגול הזה, שמביא מנוחה עמוקה לישות, יכול לגלות באופן ישיר ולהטמיע תובנה על ההתהוות המותנית: כאשר ישנה היאחזות, ישנו סבל, ודברים מופיעים כנוקשים ואמיתיים; עם הרפיית ההשתוקקות וההיאחזות – פחות סבל, ופחות נוקשות של הדברים. אני חושב על התרגול הזה כמרכזי מאוד – בגלל השילוב בין תחושת רווחה, ואפשרות להבנה מוטמעת ובלתי מעורערת שיכולה להתפתח לגבי ההתהוות המותנית של השתוקקות, סבל, ואמיתיות – ולהדעיכה ההדדית שלהם.

עם תרגול האנטה – אנחנו מרפים את הנטייה של התודעה להתייחס לדברים מנקודת המבט של העצמי, שכרוך בתחושה אינטרס עצמי, כלומר – השתוקקות והיאחזות. אנחנו יכולים לאמץ את המבט שרואה דברים כמופיעים, משתנים, נעלמים – מעצמם. מופעים שהיינו חושבים עליהם כעצמי: רגשות, מחשבות, גוף, תפיסה, ידיעה: רואים אותם כ’פשוט קורים’. יש סוג מעודן ויסודי של תחושת חירות שנפתחת מתוך כך, ויכולה לחלחל לחוויית הקיום שלנו.

כך הבודהא:

Happy indeed are the arahants!

No craving can be found in them.

Cut of the conceit ‘i am’,

Burst asunder is delusions net.

(S.N 22:76)

שלושת התרגולים האלו הם חשובים כל כך משום שהם מאפשרים לנו להעמיק את התרגול מנקודת המבט של ההשקפה על החוויה. הם פותחים סוגים מעודנים יותר של שמחה, ושדות חדשים של תובנות ותרגולים שמתאפשרים כאשר אנחנו רואים: כאשר אני מביא בחוויה באופן שמעניק לה פחות ממשות, בדרכים שונות – יש פחות השתוקקות והיאחזות, יותר חופש, שמחה, אנרגיה ופתיחות. כך אנחנו מתחילים להבין ולהיעשות מיומנים, על דרך החוויה – באפשרויות השמחה והחופש שנפתחות על ידי שינוי דרך הראייה. זו דרך שיכולה להיעשות יותר ויותר רדיקלי, יותר ויותר משחררת.

הדעיכה של גבולות, שלוות האוקיינוס

מתוך הדעיכה של ההשתוקקות וההיאחזות, או מתוך המבט על המופעים דרך העיניים של אניצ’ה או אנטה – תחושת הממשות שלהם דוהה במידת מה. כחלק מהדהייה הזו – תחושת הגבולות בין דברים, הקצוות שלהם, ההבדלים ביניהם – הולכים ומיטשטשים. אחת האפשרויות היפות שנולדת מתוך כך, ושאפשר גם לפנות אליה כדי להביא לדהייה הזו – היא התפיסה והחוויה של מרחב של מודעות או של תפיסה. התודעה יכולה להרגיש כמו מצע, בסיס או קרקע של הקיום – יציבה ומרווחת באופן שיכול להרגיש אינסופי. היא יכולה להחזיק הכל, להיות פתוחה ולהכיל הכל. המודעות עצמה, כאשר אנחנו חווים אותה כמרחב – יכולה להרגיש אדישה לכעס, לעצב ולשמחה. התנועות השונות של התודעה – אינן משנות את תחושת הנוכחות שלה, וכך – הן דועכות עוד יותר. יתר על כן – אותן תנועות של תודעה, כמו גם תחושות הגוף, הצלילים וכן הלאה – יכולים להרגיש כאילו הם ‘חלק’, ‘שייכים ל’, או ‘נובעים מתוך וחוזרים אל’ המרחב הזה של תודעה. הם מאבדים את הממשות שלהם עד כדי מרגישים זהים, במובן מסויים, לתחושת התודעה הזו.

מתוך הדעיכה הזו של גבולות, הבדלים, ותחושת ממשות – צפויות להופיע מאליהן חוויות שונות של אחדות. הן יכולות להרגיש כמו אהבה שמכסה את הכל, כמו תחושת מרחב, או אפילו תחושה של מודעות רחבה, קוסמית – שהכל מופיע בתוכה ומתוכה. עם תרגול – החוויות האלו יכולות להיות נגישות לנו בתוך ומחוץ לישיבות המדיטציה, ולהפוך לחלק מספקטרום החוויות היומיומי שלנו.

ויחד עם כל אלה עשויה להופיע תחושה של נוכחותו של דבר מה ‘רחב’ או ‘עמוק’ יותר ששוכן ‘מאחורי’ או ‘מעבר’ לדברים, והנוכחות הזו יכולה להרוות בשלווה, שמחה וחופש.

רומי:

This is how a human being can change.

There is a worm

Addicted to eating grape leaves.

Suddenly, he wakes up’

Call it grace, whatever, something

Wakes him, and he is no longer a worm.

He is the entire vineyard,

And the orchard too, the fruit, the trunks,

A growing wisdom and joy

That does not need to devour.

(Barks, p.62)

לעתים אנשים חושבים על החוויות האלו כשיא הדרך הרוחנית; אבל ישנם מורים שיצביעו על רבדים נוספים שעשוים להתגלות ולהפתח, ולגלות רבדים של מעודנים אף יותר של שמחה ורווחה.

אחד הטקסטים היפים שמתארים את ההליכה אל מעבר לחוויה של אהבה מקיפת ומכילת כל, שהיא אחת החוויות האופייניות של הפתיחה הזו – לעבר סוג השמחה שאזכיר בחלק הבא, הוא השיר היפיפה הזה של לאונרד כהן, ש(אם לא ידעתם…) היה מתרגל רוחני מעמיק, ונזיר בודהיסטי למשך כחמש שנים. וזה הציטוט היחיד במאמר הזה שתוכלו למצוא קליפ שלו ביוטיוב (החלק הויזואלי של הקליפ הוא מאולתר, ולא חלק מהעניין):

 

Love Itself

The light came through the window

Straight from the sun above

And so inside my little room

There plunged the rays of love

In streams of light I clearly saw

The dust you seldom see,

Out of which the nameless makes

A name for one like me

I’ll try to say a little more

Love went on and on

Until it reached an open door

Then love itself

Love itself was gone

All busy in the sunlight

The flecks did float and dance

And I was tumbled up with them

In formless circumstance

I’ll try to say a little more

Love went on and on

Until it reached an open door

Then love itself

Love itself was gone

Then I came back from where I’d been

My room, it looked the same

But there was nothing left between

The nameless and the name

All busy in the sunlight

The flecks did float and dance

And I was tumbled up with them

In formless circumstance

השמחה שבקרבה אל ה’מעבר’

קרבה אל מה שנמצא מעבר לחושים ולתפיסה מתאפשר כאשר הלב והתודעה חופשיים מהנסיון למצוא מחסה בכל מקום בעולם התפיסה, כולל בתחושת המודעות הרחבה וחסרת הגבולות, האהבה המכילה את הכל, או בכל אופן קיום אחר. אז – כל הפעילויות הנפשית של ההתהוות המותנית דועכות, עד כדי היעלמות זמנית. ויכולה להיות שמחה שלוה מאוד, ועם זאת בעלת איכות פראית – שנובעת מהמידה יוצאת הדופן של תחושת החופש שמלווה אותה – כאשר הלב מריח, חש בנוכחות, או מגיח מתוך מה שנמצא מעבר לתפיסה ולחושים. כאשר אתה מתקרב, כך או אחרת – אל החוויה שמעבר לכל זה – ישנה תחושה של תשוקה; אלא שזו תשוקה שמעורבת במעט מאוד סבל, משום שהיא פחות כרוכה בחוויה ספציפית, או בזיהוי של משהו. זוהי תשוקה עמוקה, שמרגישה מאוד מוכרת, ויש בה משהו מאוד מהנה. והקרבה אל המעבר, המגע איתו, או עם הניחוח שלו – יכול להרוות משהו עמוק ביישות. צמא שאפילו לא ידעת שהוא שם, עד שהוא נענה. משהו מושב, סוף סוף, אל מקומו הטבעי; מצאת את ביתך, שמעבר לכל בית.

מהבודהא:

I tell you that there is no making an end of suffering & stress without reaching the end of the cosmos. Yet it is just within this fathom-long body, with its perception & intellect, that I declare that there is the cosmos, the origination of the cosmos, the cessation of the cosmos, and the path of practice leading to the cessation of the cosmos.”

(AN 4.45 PTS: A ii 47 Rohitassa Sutta: To Rohitassa: https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/an/an04/an04.045.than.html)

Hunger: the foremost illness.

Fabrications: the foremost pain.

For one knowing this truth

as it actually is,

Unbinding

is the foremost ease.

(Dhammapada XV PTS: Dhp 197-208 Sukhavagga: Happy

https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/dhp/dhp.15.than.html)

ורומי:

‘You have heard of the ocean of non-existance,

Try continually to give yourself to that ocean.’

(Barks, 74)

היגיון 4: הראיה של הריקות: החופש של הדברים הנגלים

מתוך עבודה עם התרגולים שהובאו עד לכאן, ועם בסיס של הבנה שלהם כביטויים של התהוות מותנית ודעיכה מותנית – יכולה להשתקע בישות תובנה לגבי ריקותם של הדברים. אם – כאשר אני מפחית השתוקקות והיאחזות – דברים נוטים להתמוסס ולהתפוגג; ואם הם מופיעים באופן שתלוי במבט שלי עליהם (אם אני מביט עליהם כאניצ’ה הם יופיעו כך; אם אני מביט מהעיניים של תשומת לב חשופה – יופיעו אחרת; מהעדשה של מטא – בדרך שלישית; מנקודת המבט של אנטה – בדרך נוספת) הרי שיש משהו שאני יכול לומר על הדברים עצמם. הדברים שמופיעים עבורי (ובשביל הבודהא הדברים היחידים שחשובים הם אלו שמופיעים עבורך, כפי שאפשר להסיק מ’הדרשה על הכל’, מהדרשה לרוהיסטה שמצוטטת למעלה, ואחרות)

השמחה שבראייה של ריקות

הראייה של ריקות מבשילה כאשר אנחנו מבינים את המשמעות של התהוות הגומלין של חוויה, ראייה, והשתוקקות והיאחזות. התובנה שיכולה לצמוח מכך היא – אי האמיתיות היסודית של כל דבר, פנימי וחיצוני. כל דבר שנראה עבורנו – נחווה ונראה כפי שהוא מתוך הבנייה של התודעה, שנוצרת על ידי התנועה של משיכה ודחיפה והאמונה באמיתיות. שום דבר לא נראה, לא יכול להיראות – כפי שהוא, ולמעשה – אינו קיים ‘כפי שהוא’. כל דבר מופיע רק ביחס למידה ולאופן שבו אנחנו מתייחסים אליו.

הראייה של ריקות מאפשרת לאותו סוג של שמחה עמוקה, שיכולה להיות פראית ורגועה מאוד בו זמנית – להתפשט ולהפוך לאופן זמין ומתמיד של הוויה. הפראות של השמחה הזו נובעת ממקורה – אי האמינות, אי האמיתיות – של כל הצורות – פנימיות וחיצוניות. הדברים מופיעים עבורך, אך לא מיוחסת להם אמיתיות, הם לא נתפסים כקיימים באמת. אתה מופיע עבורך, ולא נתפס על ידך כקיים באמת. הכל נראה כמעשה קסמים, כפלא, ולכן – פתוח מכל צדדיו, גמיש ונוזלי, נתון לפרשנות. הדברים לא חייבים להופיע כאווריריים, אתריים או אפילו נעימים. הם יכולים להופיע במוצקות ונוקשות; וגם אז – דרך המוצקות, המוחשיות או הסובסטנציאליות של הדברים – הריקות שלהם ניראית.

השמחה מופיעה שם כחופש, כאי-מגבלה, ובעיקר, עבורי לפחות – כחופש עמוק מחרדה, שמאפשר להכל להיראות ולהיחוות כמשחק. החוויה, לאחר שמוסר ממנה האיום שנובע מתחושת קיומו של עצמי ומתחושת קיומו של עולם – מופיעה כפלא.

מיפאם רינפושה, מורה טיבטי מתחילת המאה (שהוא אחר אדם ממורה בן ימינו בעל אותו שם) מתייחס לטבען הבסיסי של הצורות (basic element) – כטהור מטבעו. לדבריו – כאשר הצורות נראות ללא ייחוס של אמיתיות לעצמי או לצורות עצמן – הן נראות בככותן, כלומר – ריקות מקיום עצמי, לכן טהורות מטבען:

“All the faults of samsara arise from the deluded mind which apprehends a personal self or a self of phenomena… The essence of the basic element is empty of these faults; it is untainted. Without depending on polluting delusion, it is luminous and clear by its own nature; self existing wisdom permeates the thusness of all phenomena.”  

(S.D Douglas: Mipam on buddha-nature, The ground of the nyingma tradition)

השמחה בתנועת הנפש של ההתאהבות: ההופעה של דברים, שהם תמיד ‘יותר מאשר עצמם’.

גם כשהם מובנים כריקים – הדברים מופיעים. ומאחר ואתה יודע שהם לא קיימים מצד עצמם – אתה יודע גם: מה שמופיע עכשיו מופיע עבורי, דרכי. אני החווה היחיד שלו, ואני היוצר שלו, במובן מסוים. בהיותה של תחושת העצמי חלק ממופע הקסמים הזה – אני גם נוצר מתוכו ודרכו. מה שמופיע עבורך ודרכך, ואינו נושא תחושה של אמיתיות – מביא איתו סוגים של יופי, של אפשרות, של כוח. אתה בא עם החוויה לכדי מפגש, שאין בו קיבוע, ואין בו שימוש תכליתי או חרדה. ומהו היחס שנוצר אז? מהי המילה שמתארת מגע עם משהו, ייחודי, שמביא יופי, כוח, אפשרות חדשה – ולא מהווה איום? זוהי התאהבות. התאהבות כתנועה יסודית, מחזורית, שניתן לפנות אליה ולטפח אותה. התנועה הזו, של התאהבות, היא פותחות ומרגשת כשלעצמה. אבל יותר מכך – בגלל אופייה כמפגש – היא שער לסוגים נוספים של שמחה. השמחה שבאה במפגש עם המופע הזה; עם האדם הזה; עם הרגש והחוויה הזו. כל אחד מהם – מביא איתו רגישויות, אתגרים, כמיהות, אפשרויות נפשיות, תחושת ייעוד. מתוך מיצוי האפשרויות של שמחה שנובעת מדעיכה של השתוקקות ושנאה, ומתוך השמחה שמגיעה מהקרבה אל המעבר וההבנה של ריקות – מגיחה האפשרות של מגע של התאהבות ושל פוריות עם סוגים רבים ושונים של שמחה – נפתחים והולכים, מעשירים את החוויה ובוראים ומגלים אותה כמיסטית.

ריקות, איכויות ללא גבול, ופיברוק יצירתי

בכל מה שכתבתי עד כה, בחלק הזה במיוחד – יש התייחסות, שאולי נשארה מובלעת – לסוג של שמחה וחדווה שאפשר לחשוב עליהם כמופיעים מעצם הגמישות של התפישה. עצם הגמישות, הנוזליות, תחושת האפשרות לעבוד איתה – כרוכה בתחושה עמוקה של חופש ובשמחה. זוהי דרך אחרת לדבר על השמחה שנובעת מראיית הריקות של הדברים; אי האמיתיות והפתיחות שלהם.

ועוד: עם ההבנה של הריקות של כל הדברים, שנטמעת לאורך זמן ארוך – ראיית הריקות, היעדר התעתוע, יכולה ללעת אל מעבר ולהפרד מהצורך לראות שוב ושוב את הדהייה והדעיכה של התפיסה. מתישהו הדבר נעשה מובן: הדברים דוהים כאשר ישנה פחות השתוקקות והיאחזות, ומופיעים באופן שונה בתלות ביחס שלי אליהם, משמע – הם אינם קיימים מצד עצמם. הם רק מופע. וכאשר זה מובן לעומק, דרך החוויה – ישנה רשות נפשית, ואפילו מחוייבות – לבחור לראות אותם בדרכים מיטיבות. להבנות, עבור עצמי – תפיסות של עולם ושל עצמי – שמעוררות שמחה. במלים אחרות: אם זה במילא לא באמת קיים מצד עצמו, למה לא לבחור לברוא את זה, עבור התפיסה – כ-יפה ומעורר השראה?

מתוך אימון בדרך הזו – אנחנו יכולים לשלב בין השמחה הזו לבין השמחה שבאיכויות היפות שהוזכרו קודם, לכדי חוויית תרגול מאוחדת. אם נחשוב על מה מגביל את האיכויות של הלב והתודעה – נראה שכל אמונה במציאותו האמיתית של משהו – מגבילה אותן. אם אני מפתח מטא, אבל מאמין ש’אני כך ולא אחרת’, או שהאדם ההוא הוא ‘אכן כפי שאני רואה אותו’ – המטא תהיה מוגבלת. אפילו אם אני רואה אותו כ-יפה, ומאמין באמיתיות של היופי הזה, המטא תהיה מוגבלת לתוך תבנית היופי הזו כפי שאני מאמין בה. מתוך ההבנה שהאדם הזה הוא תמיד מעבר, תמיד אחר – מכל מה שאני חושב עליו – המטא לא נתקלת בשום מגבלה.

דרך יפה ויצירתית לתרגל את אופן הראייה הזה הוא לטפח ראייה של אחרים, או של העולם, או של עצמנו – כ’אחרים’ מהאופן בו אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו, באופן שמזמין איכויות יפות. למשל, אפשר לחשוב על עצמנו ועל אחרים כמלאכים. לאמץ, באופן קליל ולא מחייב – נקודת מבט שרואה את העצמי ואחרים כמלאכים. ממילא – אנחנו רואים את עצמנו ואחרים דרך נקודת מבט מסויימת, בדרך כלל מובלעת או בלתי מודעת. לעתים רואים אותם מנקודת המבט של העצמי המודד – כאיום או כהבטחה להנאה עבור העצמי; או רואים אותם מנקודות מבט מותנות תרבותית, כמו – ‘תוצר של קשיי העבר שלהם’ וכן הלאה. אנחנו תמיד רואים אחרים, ואת עצמנו – דרך דימוי ודמיון מסויים. אז – איך זה יהיה לשחק, באופן מכוון עם הדימוי והדמיון הזה? לבחור – לראות את כל האנשים כמלאכים, איכשהו? כאשר אנחנו בוחרים לאמץ מבט כזה אנחנו מביאים לידי ביטוי את ההבנה שיש לנו על ריקות. אנחנו מביטים באנשים בדרך מסוימת, ומאפשרים להם להופיע עבורנו, ולמבט הזה להיות אפקטיבי עבורנו – וכך מתקפים את התובנה של הריקות. ובו זמנית – אנחנו מביטים עליהם באופן שמיועד לעורר שותפות, מטא, או חמלה – ולפתוח אפשרויות קיום יפות עבורנו ועבורם. כך – אנחנו מביאים לידי ביטוי את אותן איכויות יפות של לב ותודעה, שמביאות גם הן סוגים שונים של שמחה, שמתפתחות ומגלות את עצמן עוד ועוד.

 

הקלטות של שיחה ומדיטציות משבת תרגול: ‘בבית ביקום’

אלו הקלטות של הנחיות מדיטציה, מדיטציות ושיחה משבת תרגול למתרגלים בעלי ניסיון בתל אביב ב7.7

סט אחד של הנחיות מדיטציה ומדיטציה מונחית עוסק בפיתוח סמאדהי דרך הקונספט של ‘גוף האנרגיה או ‘הגוף העדין’ – הראייה והתפיסה של הגוף כהתרחשות חיה, חשה וגמישה; והיחס אילו כיחס מודע, מכוון ויצירתי, מרגע לרגע.

סט של הנחיות ומדיטציה מונחית – מדגיש את האיכויות של אפשור וקבלה בברכה כלפי החוויות שעוברות בגוף ובתודעה, ומציע לפתח רגישות לחוויית המרחב שנפתחת מתוך התרגול הזה.

השיחה נקראת ‘בבית ביקום’, והיא מבוססת על שיחה שנתן המורה רוב ברבאה במסגרת הריטריט The boundless heart, משנת 2011.

יכול להיות שיהיה צורך להוריד את השיחות למכשיריכם כדי שיהיה אפשר לשמוע אותן.

תהנו!

הקלטות – שבת תרגול 7.7 – ‘בבית ביקום’

רוב ברבאה: שיחה 2: חופש משיפוט עצמי

זוהי השיחה השניה שרוב ברבאה נתן בריטריט ‘לשחרר את הלב’, שניתן ב2009, ונמשך כשבוע.

את השיחות מהריטריט אפשר לשמוע כאן:

http://www.dharmaseed.org/retreats/1071/

את התרגומים שלו, למצוא כאן:

https://waytothebeyond.wordpress.com/tag/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D-%D7%A8%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%98-%D7%9C%D7%A9%D7%97%D7%A8%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%91/

והקלטות מקורס שלי על בסיסו אפשר למצוא כאן:

הקלטות תודעה פתוחה, לב ער

הערב אני רוצה לחקור משהו שהזכרתי בקצרה בשיחה אתמול, וזהו – השיפוט העצמי. האופי, הדמות הזו בפנים, המבנה, מבנה האישיות אם תרצו, שהרבה אנשים חווים בחייהם – בריטריטים ולאורך החיים. קול שמנמיך אותנו, קול של שליליות, הקטנה, שיפוט עצמי, ביקורת, אשמה עצמית. קול שרודה בנו, של נוקשות. האפיק של בושה, שקשור לסלידה וכמעט שנאה לעצמנו. תלכיד של תחושות של אי-התאמה, ואי-מספיקות. אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, ואני אקרא לזה שיפוט עצמי. ואני רוצה לדבר על האפשרות שיש לנו – להיות חופשיים מזה. לגמרי, לחלוטין חופשיים מזה, ואיך אנחנו יכולים לנוע מחוסר-חופש לחופש. כשאנחנו שומעים את זה, אדם כלשהו יכול להיות כל כך מורגל בסביבה הפנימית של המבנה הזה, כי זה ממש האוויר שאנחנו נושמים, והוא אפילו לא יכול לדמיין איך זה שהוא לא יהיה שם.

זה נפוץ להדהים. זה כנראה אחד הדפוסים הנפוצים ביותר שאנחנו פוגשים במערב; וחשוב לדעת – שאתה לא לבד בזה. המבנה עצמו לפעמים נושא, מטבעו, תחושה של בידוד. אבל אתה לא לבד בזה. מצד שני, לפעמים אנשים מניחים שלכולם יש את זה. וזה גם לא נכון. יש כמה אנשים שהם ברי מזל מספיק בשביל לא לחוות את זה – התנאים לא היו שם, וזה לא צמח. ויש כאלו שהיה להם את זה, והם חופשיים מזה עכשיו. אם אני מניח שאני לבד בזה, או שלכולם יש את זה – זה יכול להוביל ליאוש. וזו תחושה מסוכנת בדהרמה. אבל זה מאוד נפוץ, וכפי הנראה – הרבה אנשים באולם הזה סובלים מזה. וזה מאוד מובן, בתנאים שאנחנו רואים סביבנו, בסביבה. לעתים קרובות זה עניין משפחתי, ויש תנאים רחבים יותר, תרבותיים. נראה שהדפוס הזה הרבה פחות נפוץ בחברות במזרח; יש הרבה לומר על הדרך בה אנחנו פוגשים דברים במערב, אבל אומר רק שמשהו קרה, בתקופת הרנסאנס והלאה – שינוי לכיוון אינדיווידואליזם, והוא מתגבר, ומביא הרבה יופי ופוטנציאל, וכצל – מביא איתו גם את הכאב של אינדיווידואליזם מוגבר שיכול להתבטא כ-שיפוט עצמי. וזה יהיה מעניין איך הערכים המערביים, שעוברים למקומות אחרים בעולם – ישפיעו על מה יקרה שם מבחינה זו.

למה זה חשוב, מעבר לזה שזה פשוט מכאיב? כשהמבנה זה פועל שם, ופולש לחיי הנפש – אחד הדברים שזה יכול לעשות בתרגול המדיטציה זה לפלוש לתרגול, ולהכניס אליו תחושה של ‘צריך’. אנחנו ניגשים לחיים הרוחניים עם תחושה של ‘צריך’. אז יש קול, יש אנרגיה שדוחקת בנו: ‘אני צריך…’, ולעתים קרובות אני שומע את זה כשאנשים מדברים אלי או לעצמם על התרגול. ה’צריך’ שבקול הזה מביא לחץ לתרגול. כשיש תחושת לחץ – או שאנחנו נמחצים על ידו, והחיים, הלב, הפתיחות נרמסים; או שאנחנו מורדים נגדו, והמרד יכול להיות נגד התרגול, או נגד דברים שטובים לנו. ויש עוד דברים שיכולים לקרות: המבנה של השיפוט העצמי יכול לחנוק את היכולת היפה שלנו, כאנשים, לשאול שאלות עמוקות ויסודיות על עצמנו ועל החיים. או אם אנחנו מדברים על האיכות של סילה – האכפתיות לאופן בו אנחנו אחד עם השני, ואתיקה, ולפעמים אנחנו אומרים: ‘נסו לא לעשות כך, או כך’. אבל בעצם סילה זה אזור של חקירה, זו זירה גדולה של חקירה. במיוחד בזמנים של גלובליזציה – מה זה אומר לחיות באופן אתי, עם אכפתיות וכבוד לאופן בו הפעולות שלנו משפיעות על אנשים בקצה השני של העולם? זה נדיר למצוא תשובות של שחור ולבן. כשאנחנו באים עם השיפוט העצמי – הכל נכנס לקופסאות במונחים של אתיקה, ומה שהיה יכול להיות חקירה ערה הופך להיות ארון מתים. אז – זה מפורר את היכולת לשאול ולחקור.

הבודהא הציע עשר שאלות שמתרגל צריך לשאול את עצמו באופן קבוע, וזו רשימה מאוד מעניינת. אחת השאלות היא: ‘מה אני נהיה בחלוף הימים והלילות?’ (AN 10.48 PTS: A v 87

Dasadhamma Sutta: Ten Things). זו שאלה רצינית. באקלים של הביקורת הפנימית – אי אפשר לשאול שאלה כזו. זה כמו רעל שנוחת ברעל. בלתי אפשרי להתייחס לשאלה הזו באופן שיפתח משהו, או יתן השראה, או אפילו יוליד תשובה כנה. בהזדמנות אחרת הבודהא אומר: ‘כשמישהו שומע על מישהו אחר שהגיע לרמה של התעוררות, עליו לחשוב: ‘למה לא אני?”. זה מאוד נדיר שזה המקרה, כשיש שיפוט עצמי. זרם אחר לגמרי של סיפורים מתחיל לזרום. הבודהא אומר שם: ‘בהסתמך על יוהרה, אני נוטש יוהרה’. (AN 4.159 PTS: A ii 144 Bhikkhuni Sutta: The Nun)

לעתים קרובות עבורנו – השאילה מצטמצמת לכמה שאלות כמו: ‘האם אני עושת את זה נכון?’ ‘האם אני בסדר?’ ‘מה הם יחשבו עלי?’ ‘האם ישבו שאני טיפש, עצל?’ אז מה שיכול להיות מבע יפה של החיים שלנו, האפשרות של שאילה – הופך להיות משהו שמגביל וחונק אותנו, כובל אותנו.

עבדתי עם מתרגל לפני זמן קצר, וזה התחיל להשתנות, והוא התחיל לשאול את עצמו, במקום: ‘האם אני עושה את זה נכון?’ לשאול את עצמו: ‘איך אני?’ שאלה הרבה יותר אכפתית. ושאלה נוספת: ‘מה מועיל עכשיו?’ אחת משאלות הדהרמה החשובות ביותר.

זה מעניין, בסוטרות – שיפוט עצמי זה משהו שלא ממש נתקלים בו. נראה שאנשים בהודו של ימי הבודהא – פשוט לא סבלו מזה. בבירור הם סבלו מהרבה דברים, אבל לא מזה. אז הבודהא, לעתים קרובות, משתמש בשפה של ‘לחתור לעבר’, ‘נחישות’ וכן הלאה, וכמורים היום – אנחנו צריכים להיות זהירים באופן בו אנחנו משתמשים במילים האלו, כי זה נוחת, בדרך כלל, בבריכה של השיפוט העצמי. זה כוח מאוד חזק בתרבות שלנו, ופועל גם בתוך עולם הדהרמה, באופן טבעי, כך שזה משהו שאנחנו צריכים, יחד – כולנו יחד – לגשת לזה, ולמצוא חכמה וחמלה לגבי זה.

אבל אני אומר – שאנחנו צריכים לאתגר את השיפוט העצמי הזה. אבל אם אני אומר משהו כזה, לעתים קרובות אנחנו שומעים ורואים דרך העדשה והאוזניים של השיפוט העצמי, וזה יכול להישמע כמו שיפוט. השיפוט העצמי יצבע את מה שמגיע מהעולם – כשיפוט. הוא מפרש את מה שאחרים אומרים או חושבים כשיפוט. ולמרבה הצער זה עשוי לקרות, באופן החזק ביותר – עם האנשים שקרובים אלינו ביותר. לעתים קרובות כל כך זה כורך את עצמו בדינמיקות של מערכת היחסים, ואנחנו מתחילים לתפוס את עצמנו מרגישים נשפטים על ידי אדם מסוים בחיינו. אז לאתגר את השיפוט העצמי זה לא אומר, ממש לא – שאנחנו מביאים לשם קשיחות, או שזה נעשה באי-אהבה או שיפוט. זו תנועה של אדיבות. תנועה של אדיבות – לנסות לחפור קצת מרחב סביב זה, ולנער את זה קצת, ולראות מה אפשר להניע ולשחרר.

מטא

במסע הזה – אחד מבני הברית החזקים ביותר הוא התרגול של טוב-לב, מטא. זה מועיל כל כך, זה בן ברית כל כך חשוב בעבודה עם והשחרור מהשיפוט העצמי. חשוב כל כך. הדרך המסורתית לעשות את זה היא להציע משפטים: ‘מי יתן ואני אהיה בטוב, ואתה תהיה בטוב; מי יתן ואני אהיה שליו, וגם אתה’. וכן הלאה. הם כמו זרעים שאיכר זורע באדמה. ויש משהו לגבי זה – כשאנחנו עושים את תרגול המטא זה מרגיש, לעתים קרובות – חסר תועלת, כמו לירוק לאוקיינוס. אז צריך לבטוח בזרעים האלו – והם אכן גדלים ונושאים פרי. אולי לא באותו רגע, אבל זה קורה, ויש שם כוח ענק שאפשר לרתום לטובתנו. בשנים הראשונות בהן לימדתי, ונתקלתי בדפוס הזה הרבה, כפי שאני עדיין נתקל, והיו אנשים, ולעתים האדם היה כל כך סבוך ולכוד בכאב הנורא הזה של שיפוט עצמי, בעינוי הזה – וזה נראה שאין מוצא. הם היו מיואשים, ומשדרים את הייאוש שלהם אלי, ואני לא תמיד ידעתי מה עוד להציע, ופשוט הקשבתי, ולעתים מחשבה היתה עוברת: ‘אני לא יודע אם זה אפשרי עבורו. יש כל כך הרבה ביקורת, ונראה שיש כל כך מעט גישה למשאבים פנימיים’. ומצאתי את עצמי כל כך מופתע. האדם, ממעמקי הייאוש שלו, נותן את עצמו לתרגול המטא, ומחזיק בו כאילו חייו תלויים בכך, ואני רואה את אותו אדם, כמה חודשים אחרי זה – וזה מקום אחר לגמרי. זה לא שאין להם זמנים של קושי, אבל זה מקום אחר לגמרי – משהו נשבר במבנה הזה. וראיתי את זה לעצמי בעבר, ושוב ושוב עם אחרים. זה יפה לראות את זה, ואני יודע שזה אפשרי.

אז – תרגול מטא, ואני לא רוצה לומר עליו יותר מידי, אבל בכל זאת. ראיתי מחקר של מדעי המוח לא מזמן, לאלו מכם המעוניינים בדברים האלו, והוא נערך על ידי ‘ארגון התודעה החומלת’, שזה ארגון מעניין למדי, והם מצאו ש-במובן מסוים, כשאנחנו עושים תרגולים כמו מטא או חמלה, על ידי המשפטים או בדרכים אחרות – אנחנו מפתחים או יוצרים, מדמיין אפילו – אישיות חלופית בפנים. יש לי את האישיות של השיפוט העצמי, ואז יש עוד אחת. ומשהו מעניין נוסף שהם מצאו זה שהמוח לא מבחין בהבדל, ומגיב באותו אופן – לדימויים מנטליים כמו לגירויים מן החוץ. כשאתה שם אוכל לפני אדם רעב – דברים מסוימים יתעוררו במוח, ואם הוא מדמיין קערת אוכל – אותם נוירונים מופעלים. המוח לא יודע שיש הבדל, ואנחנו יכולים להשתמש בזה לטובתנו. אנחנו יכולים לטפח אפשרות אחרת בפנים. וזה בסדר גמור, לעתים, לתת לזה להתממש כמעין דמות. במובן מסוים – התרגולים הטיבטיים עם בודהיסטוות, אלים וכל זה – עושים את זה. מאפשרים גישה לאפיק כלשהו של העולם הפנימי, ולמאפייני אישיות, שאולי בדרך אחרת היה קשה לגשת אליהם. אז מטא זה מועיל כל כך. וכדאי לעשות לא רק לעצמנו, אלא גם לאחרים. זו אותה אנרגיה,בין אם אנחנו מכוונים אותה פנימה או החוצה – היא מפוגגת את השיפוט העצמי. לפעמים אנשים חושבים שאם יש כל כך הרבה שיפוט עצמי, הם צריכים לעשות מטא רק לעצמם, אבל למעשה זה יכול להיות יותר מדי משקל על העצמי, ולכן זה חשוב להרחיב את זה. באותו עניין – דיברנו בריטריט על האפשרות של תחושה שאתה מתרגל גם עבור אחרים. אם אני מתרגל רק עבור עצמי, שזו מוטיווציה מובנת – זה שם איזה לחץ על העצמי. כשאנחנו פונים לאחרים – זה מרחיב את מה שדחוק, ופותח. בתרגול המטא – אנחנו לפעמים נסמכים על חברים, על הקהילה, על מורים. אז כן – התרגול שלנו, אבל לפעמים גם – המטא של אדם אחר, ואנחנו רואים את זה ונעזרים בזה ומקבלים את זה ממנו. כשמישהו מביע אמון בי, זה הולך עמוק. באותו רגע – האדם המקבל לאו דווקא יכול להוציא את הראש מהמים כדי שזה יירשם אצלו, או שיאמר משהו בתגובה – אבל זה משפיע. להביע אמון בפוטנציאל האחד של השני – זו אחת המתנות היפות ביותר שאנחנו יכולים לתת האחד לשני. אז מטא. להשתמש בלב, ולפתח את זה כתרגול – מאוד חשוב.

תשומת לב

תשומת לב כמבע של ידידות ורוך

ויש מקום ענק גם לחקירה. לחקור את המבנה הזה, ואיך הוא מתנהל, ומה זה בעצם. כאן מיינדפולנס, תשומת לב – נכנסת לתמונה. ותשומת הלב הזו צריכה להיות צבועה במידה של ידידותיות. תשומת הלב מידדת את המבנה הזה, של שיפוט עצמי, את האישיות הפנימית הזו. מישהו, אולי אג’אן סומדהו – מגדיר תשומת לב כ’סקרנות מלאת חיבה’. זה יפיפה. זוהי הגישה למה שקורה. סקרנות מלאת חיבה. כמו שהיינו מביאים לכל דבר אחר – מצב פיזי של כאב, נניח, ואנחנו פשוט מביאים סקרנות רכה, חמימה, ידידותית. אנחנו יכולים לדבר על פנים שונים של תשומת לב. אז יכולה להיות תשומת לב ידידותית, ויכולה להיות איכות של מרווחות של תשומת הלב. בדרך כלל, באופן מובן – כשהשיפוט העצמי שם – אנחנו מנסים להפטר ממנו; אנחנו שונאים אותו; רוצים שהוא ילך. אנחנו יכולים להיות מודעים או בלתי-מודעים לזה. ויש משהו ב-לתת לו להיות שם. לתת לה ‘לעשות את העניין שלו’ במרחב, לתת לו מרחב. לשים לב – האם אני מנסה להיפטר ממנו, ואם כן – האם אני יכול להרגע מסביבו, ולתת לו הרבה מרחב. אם אני מנסה להפטר – זו תנועה של דחייה, והשיפוט העצמי – הוא בעצמו מבנה של דחייה. דחייה כלפי דחייה – בונה עוד דחיה, זה כל מה שהוא עושה. אנחנו מוסיפים לו על ידי זה שאנחנו דוחים אותו. אם אני נותן לו רק קצת מרחב – הוא ימלא אותו, וזה יכול להרגיש לפעמים שאין בפנים שום דבר מלבד הקול הזה, מטריד אותי ורודה בי. אם אני נותן לו הרבה מרחב, ממש הרבה – אני מוצא שהוא לא יכול להשתלט על כל המרחב, זה בלתי אפשרי. ואנחנו יכולים למצוא שאיכויות נוספות יכולות להיות שם באותו זמן. ישנן איכויות נוספות יחד עם הקול הזה, שעושה את העניין שלו. אז להביא תשומת לב, על הכרית, באולם, בהליכה, לאורך היום – והאדם מודע, שומע את הקולות האלו, המטרידים, והם יכולים להיות ממש רמים, ולפעמים הם משסים את עצמם בו בעצמה, ולפעמים אלו לחישות כמעט בלתי מורגשות, שחותרות תחת הישות שלנו. אנחנו צריכים להיות מודעים כשזה קורה ולהקשיב. וכשהקולות האלו שם, בין אם טעונים או רכים יותר – יש להם איזה הדהוד ביישות: ‘אתה אף פעם לא תצליח’; ‘נכשלת שוב’; ‘אתה כישלון’; ‘לא יצא ממך כלום’ – כל אופי שהקול הזה נושא – יש לו איזה הדהוד. האם אפשרי להיפתח, ולהרגיש את ה-הדהוד הזה? זה ירגיש מכאיב. זה כואב. ושוב, הכאב יכול להיות חזק או מעודן, כמו צביטה או כאב חלוש ורגעי. אבל זה חשוב לשים לב לזה. ואז סביב הכאב הזה, יחד איתו, במרחב סביבו – האם יכולה להיות אכפתיות כלפי הפגיעה הזו? חמלה, חמימות – סביב הכאב? אז יש לכם את שני הדברים האלו – הכאב והאכפתיות, ואנחנו יותר מעוניינים במים של האכפתיות שמכים בכאב, שרוחצים אותו. ולפעמים – להכניס את השאלה: האם יכולה להיות אדיבות, עדינות, אכפתיות? רק להכניס את השאלה מאפשרת משהו.

לפעמים תשומת לב מאופיינת באיכות של דיוק, ולפעמים באיכות של מרחב, ולפעמים בחמימות ונעימות, ויש תחושה של מים שמכים במשהו כואב. ומה שמסביב – המים – הם אהבה, חמלה. בתוך תשומת הלב. זה לא כמו תרגול מטא רשמי, אלא חמימות סביב מה שקורה, כלפי מה שקורה. אלה דברים שאנחנו יכולים לטפח ככלים, אמצעים, אמנות. וזה בר טיפוח ופיתוח. פשוט צריך לתרגל ולנסות.

תשומת לב חוקרת

לתשומת לב יש את היכולת להגדיל את אפשרות הראייה לגבי מה נמצא שם, מה מתרחש. אם השיפוט העצמי קורה באופן מורגל, אז יש דיכוי של הביטוי העצמי, פחד מביטוי עצמי מלא. דיכוי של היצירתיות, דיכוי של הפתיחות לאינטימיות והביטויים של אינטימיות. כך – היישות מרגישה חנוקה, מתוסכלת, כי משהו לא מבוטא באופן מלא. התסכול הזה יכול להוביל בקלות לזעם, וגם לדיכאון. או שאנחנו תחתיו, או שאנחנו מורדים בו, ויש זעם שנוצר שם. צריך להרגיש את הזעם הזה. איך האנרגיה הזו של זעם מרגישה, ולהיות בהירים – זהו זעם. אז אם אנחנו מביטים בבהירות, אחרי שדיברנו על מטא וחמימות, אנחנו יכולים לדבר על דיוק של תשומת הלב. מה אנחנו רואים, כשאנחנו מביאים בהירות – מה קורה שם? כשהמבנה הזה פועל אנחנו יכולים לראות שהוא לא רק מגיע מהעבר, אלא – אנחנו למעשה בונים אותו ומזינים אותו בהווה. אנחנו מדביקים יחד חוויות שבונות אותו. במילים אחרות – יש פנים שונים, ואנחנו מרכיבים אותם יחד לכדי דבר אחד, והדבר הזה נחווה כענן עמום ושחור. זה נחווה כחסר צורה וקודר, ואנחנו חווים את העול של זה, ומדוכאים על ידי זה. אז זה יכול להיות מועיל להפוך את תשומת הלב למדוייקת, ולהבחין בפנים השונים של החוויה הזו. אז למשל – איך הגוף מרגיש עכשיו? כפי הנראה – ישנה אי נעימות כלשהי בגוף, איפשהו. יש כבדות בחזה, או בגוף בכללותו, ויש כיווץ איכשהו. ולהתכוונן ולדעת – אני עם הפן הזה עכשיו. זה עוזר לדברים להיות יותר פשוטים, ובמקום שהם יהיו מסה חסרת צורה – אנחנו מחלצים אותם קצת ורואים – שאנחנו יוצרים משהו שמעיק עלינו. מהו המרקם בתודעה, מה קורה בתודעה, מהן המחשבות? איך שאר הגוף מרגיש? איך התפיסה צבועה? לשים לב לאלמנטים האלו, האחד אחרי השני, ולבלות זמן מה עם כל אחד. כך – יש לנו אחיזה במשהו שאחרת יהיה קשה לאחוז בו. כשהייתי ילד היו לנו הציורים האלו של נקודה לנקודה. אנחנו עושים זאת, ההכרה עושה את זה עם הכל, כל הזמן, ויוצרת סבל. היא עושה את זה במיוחד עם מה שיוצר סבל. אז אנחנו מחברים את הנקודות, וזה יוצר ‘דבר’; אבל אנחנו יכולים לראות את זה כדברים נפרדים, וזה יקל את מערכת היחסים עם זה, ויתן יותר מרחב. אנחנו עושים את זה, מחברים נקודה לנקודה – גם במובן של הזמן: חושבים על העבר, ומחברים אותו לעתיד – ואז יש שם בלוק כבד שמועך אותנו. אני מדבר על זה בצורה פשוטה, אבל זה מאוד מעודן, ואנחנו צריכים לראות את זה בתרגול, במיוחד כשיש סבל. אתם יכולים להיות בטוחים ש, כאשר יש סבל, העניין של חיבור נקודה לנקודה – אכן קורה. זה קורה באותו רגע. ואנחנו יכולים לפרק את זה באותו רגע. אז תשומת לב פשוטה לאלמנטים השונים יכולה להיות מאוד מועילה בהתרה של כל זה.

האפשרות של שאילה

אז יש מטא, מרווחות, חמימות, ויש את הדיוק והפירוק שיכול לבוא. וישנה גם היכולת שלנו כאנשים – לשאול שאלות עמוקות. אנחנו יכולים לשאול ולחקור את הדמות הזו, של שיפוט עצמי. אז קודם – נקודה רחבה יותר – לגבי זה שהתרגול יכול לכלול את הלב והמחשבה. תרגול עמוק, בשבילי – כולל את שניהם. אז – האם אני סוגר אחד מהם? רוב האנשים במסורת שלנו – נוטים לסגור את האינטלקט. לא בוטחים בו. ‘אני חושב יותר מידי’, או התחושה – שהמחשבה היא בעיה. אבל אנחנו לא חושבים מספיק, במובן מסוים. אנחנו לא חושבים עם מספיק מומנטום מאחורי זה, ואם אנחנו עושים את זה – אנחנו יכולים לגלות שזה בן ברית חזק מאוד לשחרור שלנו. אנחנו צריכים להשתמש בו יותר, ובאופן נמרץ יותר. האינטלקט, התודעה החושבת, המהרהרת. להפוך אותו לבן ברית, ולא לאויב. אז – לשאול.

שאלה ראשונה: האם אני מאמין לו? פשוט לזרוק את השאלה הזו: האם אני מאמין למה שהוא אומר? זה יכול ליצור מספיק מרחב כדי לאפשר לספק להכנס. ספק בריא, שלא ממש נמצא שם. אז – לאפשר לספק להכנס. ובמה אני מאמין, בדיוק? זה די נפוץ, ואני מכיר את זה מהעבר שלי. אנחנו יכולים להאמין שיש בנו משהו רע. שלא ממש שייך למין האנושי. משהו רעיל, אפילו. אם אני מאמין לזה – אני נעשה מפוחד, זה מעלה פחד באופן בלתי נמנע. ויש לזה מקום ענק בהנעת הגלגל של דפוסים כמו התמכרות וחזרה להתמכרות. אנחנו מפחדים ממשהו, והפחד נותן לזה עוד כוח. אז – במה אני מאמין? זה חשוב לברר את זה, ולהיות מדויק.

ואולי שאלה נוספת: מה, אולי, זה נותן לי? מה אני משיג מזה? ואלו שאלות של חמלה, לא שאלות שיפוטיות. לפעמים זה נותן תחושה של מוכרות. לאורך השנים למדנו להכיר את עצמנו דרך זה, וזו תחושה של טריטוריה מוכרת. בית. לפעמים זה נותן סוג של זהות, זו נהיית הזהות של מישהו – לראות את עצמך בדרך כלשהי, ולהציג את עצמך כך. אז אנחנו נצמדים לזה, ובונים על זה.

אולי תחושה ש – בלי זה – לא הייתי קם בבוקר. לא הייתי עושה את הדבר הנכון.

ולפעמים – יש תחושה, באופן מוזר – שזה מגיע ממקום של אדיבות, של הגנה: אם אני אכה את עצמי קודם, אז אחרים לא יוכלו. אני אוודא שאני אהיה ממש קשה עם עצמי, כדי לוודא שלא אעשה טעויות, שבגללן אחרים לא יאהבו אותי, או ידחו אותי. אז לפעמים אנשים לא בטוחים אם רוצים להפטר מזה. אבל אנחנו צריכים להביט שוב ושוב ולראות, ולמצוא בהירות – זו דוקהא. זה מביא חוסר שביעות רצון. זה לא טוב לנו. יש דרכים הרבה יותר טובות לדאוג לעצמנו. הרבה יותר בריאות לדאוג לעצמנו.

דיאלוג עם הדמות של השיפוט העצמי

כשאנחנו בשאילה – אנחנו יכולים להיכנס לדיאלוג עם השיפוט העצמי כמעין דמות. דרך הדיאלוג – לא נותנים לזה להשאר כוח מעורפל ורודפני, שאנחנו בורחים ממנו, ומרגישים שהוא עול על גבינו. אלא – לפנות אליו, ודרך דיאלוג – לעזור לו להיות מאוד ספציפי. על ידי הדיאלוג אנחנו יכולים להאט את כל התהליך. אתה שואל משהו, ומחכה לתשובה, ואז שואל עוד שאלה: ‘באמת? אתה מתכוון ש…?’. להמשיך את הדיאלוג ולגלות – מהו הדבר, בעצם – שבגינו אנחנו נשפטים? לעתים קרובות אנחנו מרגישים שזה מצל עלינו, ובכך שאנחנו לא פונים לעבר זה – אנחנו לא בבהירות לגבי – בגלל מה זה מכה אותנו? אז צריך להיות ספציפיים ככל שניתן. ‘למה אתה כאן?’; ‘זה בגלל שאתה כישלון’; ‘למה אני כישלון?’; ‘כי לא עשית כך וכך’; ‘אז – אם לא עשיתי כך וכך זה אומר שאני כישלון?’; ‘כן’. להאט את זה. להיות בהירים, ולהמשיך עם השאילה, ולא לעצור. להתמיד איתה. אתה שואל, מקבל תשובה, ושאל עוד שאלה בתגובה לתשובה הזו. המשך, תמשיך לחקור שם. לפעמים אנחנו יכולים לשאול: ‘אוקיי, אם הייתי משיג x, שזה מה שאתה דורש – האם היית מרוצה אז?’ ולפעמים הוא יאמר: ‘כן’. חכה שם. תשאל: ‘באמת?’. כי זה לא. בהחלט לא. צריך להשאר שם ולחקור. ואז אפשר לראות – זו דמות לא רציונלית ולא הגיונית. היא לא מבוססת על כלום. אין שום דבר שתוכל לעשות כדי לספק אותה. לעולם לא תגיע למקום שבו: ‘אוקיי, העבודה הסתיימה, היה נחמד’. זה לא יקרה. ואנחנו צריכים לחשוף אותה. נטולת קרקע, לא רציונלית. אתה הרבה יותר אינטיליגנטי ממנה. הרבה יותר. וכשאנחנו לא מביאים את האינטיליגנציה שלנו, יחד עם הלב, אנחנו לא רואים את זה, ולא משתמשים במה שאפשרי לנו כאנשים. אין שאלה לגבי זה שאתה יותר אינטיליגנטי ממנה.

לפני זמן מה הייתי בראיון עם מישהי, והיא עבדה עם זה, יחד עם דברים נוספים. ועם זה שהיא נעשתה יותר ספציפית, היתה התחושה: ‘אני צריכה להיות מושלמת’, ‘אני צריכה להיות מושלמת’. עכשיו, זה אתגר… והיא חקרה יותר, והיתה מודעת לפחד להיענש על ידי אחרים, על ידי עצמה, או על ידי אלוהים – והיא לא גדלה בחינוך דתי, ולא האמינה באלוהים, ומתישהו זה נגרר, מי יודע מאיפה – לכל הבלגן, יחד עם פחד להיענש אם היא לא תהיה מושלמת. והיא ניסתה ונכשלה. וכמובן שהיא נכשלה, איך אפשר לא להיכשל בזה? וזה היה עצוב עבורה לראות את זה, והיה גם טוב לראות את הדפוס. המשכנו לדבר על זה, ומתישהו: ‘תראי לי מישהו מושלם?’ אז בודהיסט אולי יאמר: ‘הדלאי לאמה’. יש הרבה בודהיסטים שלא חושבים שהדלאי לאמה הוא מושלם, ויש מסורות שבהן כל העניין הוא בכיוון שונה לגמרי, אם אתם מכירים את המסורת של המהאסי סיידו או אופנדיטה, ששם העניין הוא תשומת לב מדוייקת ומדוקדקת מאוד – זה לא העניין של הדלאי לאמה. ובאופן דומה הוא היה חושב, כפי הנראה – שהם לא מושלמים. הם רודפים אחרי איכויות אחרות. מה ‘מושלם’ אומר בדיוק? מה זה אומר בדיוק? תהיו ספציפיים, תרדפו אחר זה, ותגששו שם לעומק. לפעמים אנחנו אומרים: ‘אני יודע שזה לא הגיוני. שזה מטופש’. זה לא מספיק. תהיו בלתי-נלאים. השיפוט הוא בלתי נלאה, ואנחנו יכולים להיות כאלו בחזרה. ושוב, אם אנחנו חוזרים לעניין של מושלמות – מה שהוא מושלם עבורכם היום, יהיה שונה מחר – מה שתחשבו עליו או תרגישו שהוא מושלם.

האשליה של המרכזיות של העצמי וראיית תנאים ונסיבות

כשאנחנו רואים איך זה פועל, ואנחנו מביטים על כל המנגנון – אנחנו יכולים לומר שהשיפוט העצמי, התפיסה, אם להיות יותר מדוייקים – בוחרת משהו אחד מבין הטוטאליות של האירועים, היא מייחדת ובוחרת משהו, נצמדת אליו, נותנת לו משמעות וחשיבות, ואז יוצרת השקפת עצמי מתוך זה. מסקנה לגבי העצמי – מתוך זה. אז אנחנו עובדים במשרד או משהו, ואנחנו עושים טעות. שוכחים לתייק משהו או משהו כזה. ואז – לעתים קרובות כל כך אנחנו מסמנים את זה בין כל האירועים שקרו ביום, וזה הופך למשהו שסביבו אנחנו ממצקים תחושת עצמי, במקום לראות: הרבה דברים קרו. ממש הרבה דברים. לפני זמן מה מישהו היה בראיון, וסיפר שהוא היה בבית חולים וביקר חבר, שכפי הנראה היה בסוף ימיו. והיתה כוונה לתת מטא לחבר הזה. אבל כשהוא רצה לעשות את זה, מה שעלה זו דאגה לעצמו, וחשש שאולי הוא יאמר את הדבר הלא נכון או משהו כזה. ואז – כשהוא שם לב שהרבה מחשבות היו על עצמו – עלה שיפוט מאוד חזק, מאוד מכאיב. אבל לראות – שזה אנושי שיהיו מוטיווציות מעורבות, לפחות עד נקודה מאוד מתקדמת, שבה כל העניין של דאגה לעצמי מתחיל להיפתח, אבל – זה מאוד אנושי. להתחיל לפתוח את הראייה לכוליות של מה שקורה, ולאנושיות של מה שקורה. אז – להרשות, במקרה הזו – לראות את הסבל של עצמו. הוא מאבד חבר. ומכיר בסופיות של עצמו, כשהוא רואה את החבר בבית החולים; יש את הפחד ואי-הנוחות של לא לדעת מה לומר, ואת הפחד בלעשות את זה לא נכון; ויש חוסר אונים בהבנה שהוא לא יכל לעזור מבחינה בריאותית, לא משנה כמה הוא רצה. אז – לאפשר את הסבל של עצמנו, ולהכיר בזה, ומתוך זה – חמלה טבעית יותר יכולה להיפתח, באופן טבעי מאוד.

אז משהו קורה בדרך הראייה של השיפוט העצמי – העצמי מעריך את החשיבות שלו יתר על המידה. זה משהו שהעצמי עושה בכל מקרה. אנחנו מציבים את עצמנו במרכז הבמה של כל מה שקורה: הכל תלוי בי. אז ממש לראות – המצב הזה לא לגמרי תלוי בי, זה לא יכול להיות כך. עם החבר הזה – אני חלק ממארג של יחסים. ובזמן הזה, שבו אנחנו יחד בבית החולים, זה זמן חשוב מאוד, אבל עדיין – זה רק חלק אחד מכל ההיסטוריה של החברות הזו. אנחנו מגזימים במרכזיות של העצמי, ואנחנו גם מגזימים בנוגע לזמן – עבר, הווה ועתיד – באופנים לא-מועילים. כשאנחנו עושים את זה – אנחנו לעתים קרובות לא רואים את הטוב שנוכח.

לראות את עצמנו דרך מה שחשוב באמת

אז מישהו אמר לי לפני זמן מה, בזמן המירוץ לנשיאות ארצות הברית, שהוא היה די מעורב בכל העניין שם, ואז עלתה ביקורת: אני פשוט מסיח את הדעת שלי על ידי המעורבות שלי בזה. והוא לא רואה – שאולי יש שם עניין של הסחת דעת, אבל גם – דאגה כנה ואמיתית, תחושה של החשיבות, ואכפתיות כלפי התוצאות. הוא לא חשב על זה. אנחנו צריכים, כאנשים, וזה מצע חשוב לתרגול – ממש ללמוד לכבד את עצמנו כלפי הדברים הנכונים. האם אנחנו מכבדים את עצמנו לגבי הדברים הנכונים? דברים כמו אכפתיות לאתיקה, אכפתיות לגבי איך אנחנו אחד עם השני. אם זה שם, אם אנחנו יכולים לראות את עצמנו, ולומר – אכפת לי מזה, אני משקיע מחשבה בזה, מנסה לשמור על אתיקה – זה משהו שממש אפשר לכבד עמוקות. גם אם אני רק מתכוון לזה – גם זה משהו לכבד. הכוונה שלי לצמוח ולהעמיק במדיטציה, לטפח רצון טוב – כל זה ראוי לכל כך הרבה כבוד. ועם זאת – אנחנו לא נותנים למיינד לשהות שם, ולאפשר לעצמנו לכבד את עצמנו, להרגיש טוב לגבי עצמנו. אנחנו יכולים לכוון את המיינד לשבת שם. לשים לב לטוב שלנו, להעריך את זה. לעתים כל כך קרובות אנחנו קופצים הלאה, לא משתהים שם לשניה. תרבותית, אנחנו עושים את זה. ויש לנו את המשחק העצוב של להעריך אחרים ואת עצמנו על בסיס דברים מאוד ארציים; אבל מצד הדהרמה – זה הפוך לגמרי. נגעתי בזה אתמול, אבל יש כל כך הרבה שמגיע מלתת לעצמנו להיות במגע עם, להיות בקשר עם – השאיפה העמוקה שלנו בחיים, וממש להרגיש את הישות שלנו מיושרת עם זה. זה כל כך חזק. להרגיש שאנחנו בקו עם מה שחשוב לנו באופן עמוק.

בראיון עם מישהי אחרת, המבנה של השיפוט העצמי היה חזק באותו זמן, והקול היה: ‘לא מגיע לי להיות מאושרת’. תחושת חוסר ערך, והרבה כאב שם. ובאופן דומה – היא הרגישה שבן הזוג שלה הנמיך אותה עוד יותר. זו היתה התפישה של מערכת היחסים, מנקודת המבט של השיפוט העצמי. ודיברנו, ואני לא זוכר איך זה קרה, אבל באמצע הכאב הזה שאלתי אותה: מהו הרצון העמוק ביותר שלך בחיים האלו? והיא הרהרה, ואמרה: ‘אני רוצה להיות בשירות האהבה. רוצה שחיי יהיו בשירות אהבה’. מה יכול להיות יותר יפה מזה? וזה היה מדהים, מה שקרה. הענן התפוגג. והיא נשארה עם זה, והרגישה את זה, שמה עצמה בכיוון התנועה של זה, הרגישה את העומק שבזה, את הכמיהה, התשוקה, כוח החיים והיופי ששם. וזה נעלם. כל התודעה המשווה התפוגגה, ובאה חדווה, פתיחות, כוח. וזה חשוב. כוח זה חשוב, ולהיות בקו אחד עם מה שחשוב לנו זה נותן כוח. כאשר השיפוט העצמי שם, עושה את העניין שלו – אז אין לנו כוח, אנחנו מפוזרים לגמרי. זה היה רגע חזק מאוד, ונמשך זמן מה, אבל היה צריך לחזור על זה. רוב הדברים הטובים בתרגול – דורשים חזרה. תחזור לזה, עגן את עצמך בזה, תרגיש את העומק שבזה.

איך אתם? אתם עדיין ערים? זה כן או לא? כן? יש לי עוד קצת, מקווה שתחזיקו.

הבנה של פעולה במקום היאחזות במהות

כשהשיפוט העצמי שם כמבנה פנימי, מה שמגיע ליישות זו בושה שמתפלשת לכל מקום. זו בושה שאין לה אובייקט – זה לא שאני מתבייש בזה או בזה, אלא – היא פשוט מתפשטת לתחושת הקיום, תחושה של אשמה רעילה שמתפלשת לתוך הישות. זה מכאיב באופן קיצוני. בושה נוגעת למהות שלנו, זה כאילו המהות שלנו לא טובה, אנחנו מרגישים לא טוב לגבי ליבת הישות שלנו, וקוראים לזה בושה. מתביישים בקיום שלנו. כאב מאוד עמוק עם זה. אחד השינויים המשמעותיים ביותר שהבודהא הביא לתרבות הרוחנית של הודו, זה דבר מעודן אבל מאוד עמוק, ועושה את כל ההבדל שבעולם – זה השינוי מהדגשה על המהות של העצמי, שינוי ממהות לפעולה. אילו פעולות מביאות סבל, ואילו פעולות מביאות שחרור מסבל? זה לא נשמע כמו עניין גדול, אבל זה עושה את כל ההבדל. אנחנו עושים משהו לא נכון, או שוכחים לעשות משהו, או עושים איזו שגיאה, ואנחנו מסיקים משהו על המהות שלנו. במקום לראות את זה כפעולה שהיתה לא מועילה, ולומדים מתוך הטעויות שלנו. בחיים, במדיטציה, בכל מקום – אנחנו עושים טעויות, ואנחנו לומדים מהם, נעים הלאה מהן – כי העניין הוא הפעולה, ולא איזו מהות שיש לנו. אז – לעתים קרובות מישהו אחוז באשמה. עשינו משהו בעבר, והתודעה חוזרת לשם שוב ושוב, ומרגישה רע לגבי עצמנו. אנחנו לכודים שם בלופ כי הסקנו משהו לגבי עצמנו, ומהות עצמית, ואז אנחנו תקועים שם, בלופ של העבר והעצמי. זה לא הולך לשום מקום מועיל, אלא רק לעומק של הבור הזה. אפשר, מנגד – לראות את זה במונחים של פעולות, וזה יכול לשחרר אותנו מהלופ הזה. אנחנו יכולים להיות יותר יצירתיים, ולהפנות את המבט לעתיד. פעולות בעתיד – והאפשרויות שם. ללמוד לראות באופנים שונים. ללמוד לראות באופנים שמפחיתים סבל, מפוגגים אותו. כשיש פעולה או דיבור ששפטנו – האם אני יכול להתאמן – וזה ממש תרגול – לראות אותה בדרך אחרת, ולראות שהיא עלתה מתוך רשת של תנאים. אז קחו מישהו במשרד, שעשה איזה ברדק של תיוק. אנחנו לא רואים שהייתה עייפות, המשרד היה מלא באנשים, והדעת הייתה מוסחת. היו תנאים נוספים, של דברים שהייתי צריך לעשות. רשת של תנאים מולידה פעולה, ולא העצמי מוליד פעולה. אני יודע שזה לא נשמע לאנשים כמו עניין גדול, אבל כתרגול – זה מאד חזק. אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב, עוברים ממבט שבו העצמי הוא האחראי, מואשם – לרשת של תנאים שמולידה דברים. כל מה שעולה ביקום הזה הוא התהוות מותנית – תלוי ברשת של תנאים. אין עצמי שם, שאפשר להאשים.

אנחנו יכולים ללמוד לראות דברים, ולתאר דברים – לא בשפה של העצמי. אז עבדתי עם מישהו, והיה לו שיפוט עצמי על היחס שלו עם אוכל. והיה מצב שהוא תיאר, ואיזה תרחיש שכלל צ’יפס, שבו הוא לקח יותר ממה שהיה הולם, יותר ממה שהיה נוח עבורו. וכמובן – הגיע השיפוט העצמי: אני כזה, אני כזה. אז אנחנו יכולים לשנות את השפה הפנימית שם. אם אנחנו מביטים על נקודת הזמן הזו – מה היה שם? לא: ‘אני הייתי…’ אלא – היתה כוונה, היתה השתוקקות, היתה עייפות, היה הטעם הנעים, בגלל העייפות – לא כל כך הרבה תשומת לב. כל אלו – אנחנו מערבבים אותם – וזו התוצאה. איפה העצמי שם? תשומת לב לא-חזקה, למשל – איך זה יכול להיות עצמי, אם זה בא והולך? תשומת לב חזקה, חלשה, בכלל לא – גם זה בא והולך. זה לא העצמי. בדרך כלל אנשים אומרים… כמובן שלא מאשימים את העייפות, אבל לפעמים אנשים אומרים שזו הכוונה. פרקו את זה. איפה העצמי שהשיפוט העצמי מכה בו? אם אני מביט על כוונה – או שאני חווה כוונות שעולות משום מקום שעולות ונעלמות, ואז – אם אין תשומת לב – היא תופסת ומפעילה. אוקיי, אבל איפה העצמי שם? או – שאני רואה את הכוונה עולה מתוך רשת של תנאים, וכשאני מביט עליה: המראה, הטעם, הלחץ של הסביבה – משהו קורה – וזה יוצר את הכוונה. איפה העצמי שם? אני מפרק דברים, ולא מוצא אותו. אז תתרגלו – לראות דברים לא במונחים של העצמי. וזה תרגול. אנחנו עושים אותו מאה פעמים, או חמש מאות פעמים. משהו מתחיל להשתנות לעומק, ובאופן רדיקלי. אנחנו משנים השקפה שאינה מועילה להשקפה הרבה יותר מועילה.

חופש מהסמכות של המחשבה

בתרגול השני שאנחנו עושים, של המרחב של המודעות – בסופו של דבר זה אפשרי שהמחשבות האלו שעולות: ‘אתה לא טוב’, ‘לא יצא ממך כלום’ – משהו קורה ביחס שלנו אליהן בתוך המרחב הזה של המודעות. אנחנו רואים אותן בהקשר שונה, באופן הרבה יותר מרווח, הרבה יותר בקלות. אנחנו רואים את הטבע הבלתי-מוצק שלהם, הן כמו כוכבים נופלים בשמי הלילה, ונעלם. בקושי היה שם. וזו רק מחשבה. אנחנו רואים יותר ויותר בדיוק – מחשבה היא רק מחשבה, זה כל מה שהיא עשויה להיות, והיא מאבדת את הכוח שלה עלינו. אנחנו לא כל כך כבולים בדרך שבה אנחנו רואים אותה. כשאנחנו רואים את זה – זה חתיכה מאוד פוריה בפירוק הבנייה, בהתפוררות של המבנה הזה.

אתם יודעים, זה טוב להיות לא-מסופק מהתרגול שלך. להיות לא-מסופק מההתפתחות שלך, זה דבר טוב עד שאתה בודהא, שזה אידיאל די רציני. אנחנו יכולים להתפתח יותר, לשחרר יותר, להבין יותר לעומק. אפילו במסורת של התרוודה – הארהנט, שהוא הדרגה הגבוהה ביותר מלבד הבודהא – הם מדברים על זה שלארהנטים שונים יש דרגות הבנה שונות. אז משוחרר לגמרי – אבל יש עוד מה להבין. אז אי-סיפוק בוגר עם איפה שאתה נמצא יכול להיות דבר בריא. ומה שהופך את זה לבריא זה – שזה לא מכוון לערך עצמי ושיפוט עצמי. העצמי לא בזה. הוא פשוט לא בזה. אלא – אילו איכויות יכולות להיות יותר? זה לא לגבי הגדרה עצמית, אלא – חופשי מזה. אז התנועה הזו, כמו שאמרתי בהתחלה – התנועה מלהרגיש כבול בזה, לכוד בזה, מעונה על ידי זה לעתים, התנועה לשחרור מזה, לחופש אמיתי – היא לגמרי אפשרית. אני יודע על עצמי, ומעבודה עם הרבה אנשים – זה ממש אפשרי. אולי זה לא יהיה קל, אולי לא יקרה בין-לילה, אבל זה ממש אפשרי. לפעמים במסע הזה זה עובר דרך שלב שבו המילים בהן השתמשנו כדי להכות את עצמנו נשארות: ‘אתה אידיוט’. אבל יכול להיות שלב שבו הן איבדו את הכוח שלהן, והן פשוט מילים ריקות שמופיעות בתודעה, ואין להם כוח בכלל. ובסופו של דבר – הן אפילו לא עולות יותר. כל הקולות האלו לא עולים. וזה יכול להגיע לנקודה, מעבר לזה – שבה מישהו יודע, בוודאות, בעומק הישות – שזה לעולם לא יכול לעלות שוב. אפילו לא לרגע. משהו נעקר כל כך לעומק, דרך ההבנה של המבנה של העצמי, שאני אדבר עליו בהמשך הריטריט – משהו הובן כל כך לעומק – שהוא נעקר מן השורש. בלתי אפשרי שהוא יעלה שוב, ואתה יודע את זה. ומה שאני רוצה לומר הוא – שזה ממש אפשרי עבורנו כאנשים ומתרגלים. וכמו כל מה שהוא קשה – אנחנו צריכים לגשת אליו בדרכים שונות.

רוב ברבאה: מדיטציה מונחית רביעית על מרחב של מודעות: לקבל בברכה

אז, שוב – מתמקמים בתנוחה. למצוא את התחושה של האיזון הזה, לבטא את האיזון – דרך התנוחה. יש ערנות, ערות, וגם פתיחות ורכות, עדינות. להשתקע בגוף. למצוא את השאיפה הזו, האיחול הזה – של טוב לב, שמנחה את הכיוון והמסלול.

והיום נתחיל על ידי רק להיעשות מודעים, כרגע, למה שהכי דומיננטי בתודעה – עבורכם, כרגע. אז – יכול להיות שיש משהו דומיננטי, ואולי אין משהו כזה במיוחד. אולי מצב מנטלי, או תחושת גוף, או רגש או מצב רוח. אי נוחות כלשהי. משהו יפה. אם יש משהו דומיננטי – תראו אם זה אפשרי לקבל אותו לחלוטין. לעבור למוד של יחסים אתו, ולהיפתח אליו לחלוטין. לגמרי לאפשר. אם אין שום דבר דומיננטי במיוחד – להיפתח לגוף באופן הזה, לתחושות הגוף באופן הזה. אז ממש להדגיש קבלה בברכה, welcomeing, מוחלטת, שלמה. לראות שיש מרחב, יש הרבה מרחב – למה ששם. להיפתח לזה, לאפשר את זה.

זה יכול להיות משהו בגוף, משהו רגשי או מצב מנטלי, צליל – פנימי או חיצוני. להתרכך ביחס לדבר הזה בדרך שלמה ככל שאפשר. קבלה בברכה שלמה ומוחלטת. להזמין את התופעה הזו.

כשתרגישו מוכנים – תכללו את כל הגוף, את כל השדה של תחושות גופנית. לקבל. קבלה מוחלטת, הזמנה מוחלטת למרחב של הקיום.

האם זה אפשרי להיפתח עוד יותר, ולכלול צלילים? צלילים קרובים, רחוקים. לתת לתודעה להיפתח, להיות רחבה, ולקבל את כל התופעות, כל החוויות. להרשות. להזמין.

להישאר רגישים לכל הגוף, שדה התחושות הגופנית, ולכלול הכל – כל מה שבחוויה. ולהיפתח ל, להתרכך לגישה של הזמנה מוחלטת, אפשור מוחלט. לתת להיות. מרחב רחב, פתוח, עצום מאפשר ל-הכל להיות. להיות מקובל, מורשה.

זה לא משנה מה קורה, או מהי החוויה. אם אתם אוהבים אותה, או לא – ראו אם זה אפשרי לשבת אחורה, להירגע – בגישה של להרשות לחלוטין, לאפשר לחלוטין. באופן מלא ככל שניתן – לתת לדברים להיות. לפתוח, לפתוח את המרחב עבורם – להיות.

זה בסדר אם זה מתערבב עם המדיטציות האחרות שעשינו – ארעיות, דממה, תחושה של מודעות. אתם יכולים להכניס אותן – אם זה מרגיש מועיל, או שאתם יכולים לראות אם זה אפשרי לשמר ולחזור לתחושה של אפשור. אפשור מוחלט של התופעות, של החוויה. של הקליידוסקופ הזה של חוויה.

ככל שניתן, שוב ושוב – נרגעים, מתרככים לרכות הזו של לאפשר, לאפשר. אז העלייה של החוויות – מוזמנת. השארות של חוויה, תופעה – מוזמנת. וההיעלמות – מוזמנת. לאפשר. אז הדגש הוא על אפשור, ואנחנו לא כ”כ דואגים מאיך המופעים נראים, או כמה בדיוק אנחנו רואים אותם. אם נראה שדברים מטשטשים, או מאבדים את הקצוות שלהם – זו לא בעיה בכלל. אנחנו נשענים לקבלה בברכה, ל-להרשות. שוב ושוב. שוהים בזה. נפתחים. יש מקום ל-הכל.

לפתוח את הדלת של התודעה לרווחה. וכל מה ששם – להרשות. אולי יש חוסר מנוחה – להרשות, לקבל בברכה. אם יש התנגדות – לקבל. לתת לזה הרבה מקום. כל צורה אחרת של אי-שמחה. וגם אם יש שם שמחה, שלווה – לקבל בברכה. להתרכך, לאפשר לחלוטין. את הנעים, הלא-נעים, ואת מה שאינו כזה או כזה. כל מה שעולה, כל מה ששם, כל מה שחולף.

לפתוח את הדלתות, להזמין, להרשות, לרכך.

אפשר גם לעבוד באופן ממוקד יותר במרחב, ואולי להרגיש את התחושה של מתח, דחייה, סלידה – היאחזות כלפי תופעה מסוימת. אפשר להרגיש את זה בגוף – כתופעה מסוימת, או באופן בו המרחב מתכווץ קצת ביחס לסלידה או היאחזות. פשוט להיות רגישים לזה. מתח ביחסים עם החוויה. ולראות אם זה אפשרי להרגיע את המתח הזה, כך – שזה משתקף בגוף, אבל – גם אפשרי להרגיע את המתח על ידי שאנחנו מרגיעים את הגוף בעדינות. שוב ושוב – פונים לתחושת המתח במרחב, והרגעה שלו. אולי להשתמש בארעיות, או בדממה או במרחב – כדי לעזור לכם לעשות את זה – להרפות מהיאחזות וסלידה. גם היאחזות עדינה, סלידה עדינה. לרכך.

ושוב, אפשר להיעשות מעודנים עם האפשור, עם להרשות. אז כל מה שנוכח במודעות. כל דימוי של עצמכם, או של עצמכם יושבים כאן – לקבל את זה בברכה. לאפשר את הדימוי הזה. לקבל בברכה את האפשור עצמו. לקבל בברכה את הכוונה לקבל בברכה. לכלול הכל. הכל. לפעמים זה מרגיש שדברים מאבדים את המוצקות שלהם, את הגבולות שלהם. זה בסדר גמור. אנחנו מאפשרים. לא עסוקים ב-לשמור את המוצקות, את הגבולות של דברים. לקבל בברכה, להיפתח. שוב ושוב. אם דברים דוהים – אפשר לתת להם לדהות. רק לקבל בברכה, שוב ושוב. להיפתח, להרשות.