רוב ברבאה: סמאדהי, ניבאנה וריקות התפיסה, חלק 1: העמקת הסמאדהי, ותובנה אל הפיברוק

זהו חציה הראשון של שיחה שרוב נתן ביום החמישי (מתוך חמישה) של ריטריט: The art of concentration מ2008.


לפני שני ערבים דיברתי, כחלק מהשיחה, על הביקורת הפנימית. ואני מודע, ואולי אתם גם, שזה שהקדשתי לה רבע שיחה לא אומר שהיא תיעלם. זה, לעתים קרובות, מבנה שנמצא שם הרבה הרבה זמן. אולי עשורים. וריטריט כזה יכול להציף אותה, ושיחות כלשהן יכולות לעשות את זה, ואנחנו יכולים למצוא את הביקורת הפנימית מאוד שם, חיה ובועטת, ועושה את מלאכתה. ואני יודע שלחלקכם השיחה אתמול עשתה את זה, ואני יודע שלחלק רק התרגול הזה עשה את זה. אולי חלק ממה שאומר הערב יפגוש את המקום זה או יביא אותו. האם זה יכול להיות בסדר? הזה הוא, עושה את מלאכתו נאמנה, וזה רק חלק ממה שקורה. זה בסדר שזה שם, ואולי חלק אחר של היישות מקשיב, ואולי שומע איזו אמת במה שנאמר, וזה בסדר שהביקורת הפנימית שם. חלק מקשיב ומאכסן חלקים לאח”כ. חלק ממה שאני אומר הערב לא נמצא במרחב החוויה של אף אחד מהמאזינים, וזה בסדר. אני נותן את זה בין השאר כי אני רוצה שאנשים שמעוניינים ידעו מה אפשרי. וגם כי יש קו של תובנה אחת, מהמצבים הברורים והיומיומיים ביותר, וכל הדרך לשחרור מוחלט, ואני רוצה למשוך את החוט הזה.

אז, מה שאני אדבר עליו הערב זה היחסים של ריכוז ותובנה. עכשיו, בד”כ, מה שאנחנו אולי שומעים על היחסים האלו, או הדבר הנפוץ שאנחנו שומעים זה שריכוז, סמאדהי, הרגעת התודעה הוא הכנה לתובנה. אז אתה מבלה זמן קצר או ארוך בהרגעת התודעה, ואתה לוקח את התודעה הזו, שהוא יותר בהיר ומרוכז, ומתחיל ליישם אותו למדיטציית תובנה. כלומר, מיישם אותו כך שהוא שם לב לכל מה שקורה בחייך, וחוויות שונות, ולהבין אותן. והריכוז והבהירות מאפשרות את התובנה. וזה לחלוטין נכון, וזה בסדר ואין עם זה בעיה. אבל יש, בעצם, הרבה יותר בריכוז מאושר רק זה. לא רק שהוא הכנה, אלא אפשר למצוא שתודעה רגועה, עם מידה של סמאדהי, הוא הקרקע הטובה ביותר לזעי התובנה להזרע. כמה מכם הייתם בריטריט. ויש תובנה לגבי קושי אישי, דפוס אישיות, או משהו פחות אישי, כמו ארעיות. וזה נראה כ”כ ברור: ‘הבנתי’! ואז הריטריט נגמר, והולכים הביתה, ומה קורה לתובנה? אנחנו מאבדים את הגישה אליה, והיא מאבדת את הכוח לשנות את חיינו, איכשהו. אחד דברים הנפלאים והחזקים בתרגול סמאדהי הוא שהוא מזין את הקרקע, כך שזרע התובנה יוכל לנבוט בישות באופן עמוק יותר, כך שתובנות יכולות ממש לשנות את הלב והחיים של מישהו. והתובנות האלו נשארות באופן שהוא נגיש עבורנו. בחלק מהיתרונות של הסמאדהי כבר נגעתי, אבל אני רוצה לחזור קצת.

ביטחון. דיברתי על זה מתישהו. לאט לאט, עם הסמאדהי, מתפתחת עבורנו תחושה של ביטחון בעצמנו, ביכולת שלנו להיות שמחים ולהרגיש היטב, ובטחון בתרגול שמגיע לאט. וזה חלק חשוב בתובנה. אני יודע שאני יכול להיות שמח, לא משנה מה. זה נותן לנו מינוף שמאפשר לנו להרפות ממה שזה לא מועיל להחזיק בו. זו נקובת משען ממנה אפשר לשחרר הרבה היאחזויות. באמת באמת חשוב. אמונה מגיעה, ואמרתי את זה אתמול. אמון בלימוד, בדרך, שהם אכן מוליכים לאן שהם אמורים להוליך. יש עסיסיות שמופיעה בתרגול, תחושה של רווחה. זה מאוד מזין למסע הזה, לדרך. לאורך זמן, עם תרגול סמאדהי, התודעה מאבדת את ההיקסמות שלה מפפנצ’ה, ההתמכרות ל-לסבך כל דבר ולבנות קושי ענק וסיבוכים סביב דברים. התועדה פחות ופחות מעוניינת בתהליך הזה. יותר שביעות רצון מגיעה, לאט לאט. וכל זה הם גם פנים של תובנה, בהיותה הדבר שמשחרר. ונגעתי בזה, אנחנו יותר חופשיים לחקור וויתור, עם כל ההשלכות שיש לזה על שינויי אקלים.

באה הבנה יותר ברורה לגבי הלימוד על אנטה, שנראה מאוד לא ברור לפעמים, זה נעשה ברור על ידי הסמאדהי, כי אנחנו מתחילים לחוות זמנים בהם העצמי הוא הרבה פחות ‘קיים’, הרב פחות בנוי וחזק, וזה משהו שאחזור אליו. התודעה נעשית יותר גמישה, ואנחנו יכולים להשתמש בו בהרבה דרכים יצירתיות, במיוחד במדיטציה. מדיטציית תובנה זו בעצם לא טכניקה אחת, אלא טווח שלם של גישות, והתודעה נעשית מסוגלת לגשת באופנים שונים ולתמרן, ושישתמשו בה באופנים שונים. וגם, לאט לאט, עם ההעמקה של הסמאדהי, משהו ביישות יותר פתוח כדי לשמוע על ‘הפסקות’, או ‘הפסקות של העולם’, או ‘ללכת מעבר לעולם’. זה יכול להשמע מוזר ומרוחק מאוד. אבל כשהסמאדהי שם אתה יותר כשיר לשמוע על זה. מה שאני רוצה לחקור הערב, בעיקר, זה מה שנגענו בו הבוקר. טבע התפיסה. יש משהו לגבי תפיסה וסמאדהי שהוא ממש מפתח, ומתוך זה אפשר להבין את האופן בו התודעה בונה בעיות. אנחנו בונים בעיות, ויתר על כן, יותר לעומק, אנחנו בונים הכל. כשהבודהא התעורר, הוא הפיק מין שיר קצר, שאומר משהו כמו: ‘בונה הבית, אני רואה אותך, קורת הגג שלך נופצה, והלבנים פוזרו’, או משהו כזה. הוא ראה דרך, באופן מלא, תהליך הבנייה הזה, וכך הוא תיאר את ההתעוררות הזו. כשאנחנו מבינים את זה, אפשר להניח את זה. אז יש קו אחד של תובנה, כמו שאמרתי, שהולך מהמצבים היומיומיים ביותר ועד להתעוררות. קו אחד. אז, אנחנו ביומנו, ומוצאים את עצמנו במצב רוח רע, או שאנחנו כאן, או בכל מקום אחר, ויש כאב גופני, עולה מכל סיבה שהיא. או שאנחנו תופסים משהו אחר, מוכר או לא, כ’הוא ממש טיפש’, או ‘הוא אדם נורא’. תופסים אותם איכשהו. שאלת דהרמה: ‘איך אני מרכיב (בונה) את התפיסה הזו?’. זו אחת משאלות הדהרמה העמוקות ביותר. איך אני בונה את הסבל הזה, ואת התפיסה הזו. אז יש לי כאב בגוף, ויש כמה שאלות דהרמה מאוד חשובות. הראשונה, בסיסית יותר: ‘האם אני מודע לזה?’ אני במצב רוח רע. האם אני יודע את זה, או שאני משעבד את עצמי ואחרים אליו. האם אני ער לזה, ופתוח לזה? שאלה שניה: איך אני מרכיב, או – איך התודעה מרכיבה, בונה ומתחזקת את זה? השאלה הזו, כשעוקבים אחריה, מובילה להתעוררות מלאה. זו השאלה עליה יש לענות. אז כשאנחנו פונים לסמאדהי, מתחילים לראות את זה. בתהליך של הסמאדהי מה שהתודעה עושה זה לא לבנות, או לבנות פחות בעיה. היא בונה פחות, באופן כללי. ויש בזה משהו אותנטי. כשאנחנו בונים משהו יש בזה משהו לא אותנטי. אנחנו בונים השקפה, תפיסה של אחר, תפיסה של עצמי, או תפיסה של מצב. זה לא אותנטי, ויש משהו מאוד אותנטי בלא-לבנות, לא להיות מעורב בזה. אז סמאת’ה, אפשר לומר, זה המעשה של לא-לבנות, או אי-המעשה של בנייה. אנחנו ביחסים עם שותף, חבר, צאצא, לא משנה. ואנחנו מפשלים במשהו. ולעתים כ”כ קרובות אתה נכנס לכזו תסבוכת עם האדם השני ועם עצמך, ואחרי זמן מה אתה חושב: ‘האם זה היה נחוץ, מה שקרה בינינו? האופן שבו ‘האצבעות שלי התעוותו’ שם? ‘האם זה בכלל היה אמיתי?’ האם יש לכם לפעמים את החוויה הזו? לפני כמה שנים מישהי בריטריט עבודה תיארה קושי, ואני לא זוכר מה זה היה, אבל היא חוותה הרבה קושי ועצבנות סביב זה. והיו גם פרקי זמן של רוגע. ואני הצעתי לה, פעם אחת, כשיש רוגע יחסי, למה לא לזרוק פנימה מחשבות על הקושי. להביא ולזרוק אגנים לבריכה הזו, ותראי מה קורה, ואולי תהיה בהירות, מתוך הרוגע, שתבוא כלפי הקושי. אבל מה שקרה הוא שהיא באה חזרה בראיון הבא ואמרה: ‘כשזרקתי את זה פנימה, לא קרה כלום!’. כלום לא קרה, זורקים את האבן, ואין אדוות, ובטח לא צונאמי. מה קורה כאן? האם יש משהו שלא נוכח במצב של סמאת’ה שהוא למעשה נחוץ כדי לבנות בעיה ועצבנות. אם אנחנו לא מרגישים את זה וחווים את זה בעצמנו זה יישאר תיאוריה, ואנחנו צריכים לחוות בעצמנו כדי לראות שיש בזה משהו. אנשים דיווחו בקבוצות שהם מתחילים לקבל תחושה שסמאת’ה זה לא הכחשה של הרגשות, היא המלטות ממשהו. אלא שהקושי הרגשי הזה, אני פשוט לא מזין אותו איכשהו עם תשומת הלב שלי, כשיש סמאת’ה. זו הבנה שונה של מה שקורה, ולוקח זמן עד שזה מגלה את עצמו. אז ככל שהסמאדהי מעמיק, התחושה של העצמי נעשית קלושה יותר. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו: זה מי שאני, וכך אני, וזה הסיפור שלי וכל זה. ככל שיש יותר סמאדהי, כל המבנה הזה נעשה פחות מוצק, כאילו הבית נעשה קטן יותר איכשהו. אנחנו לא כ”כ בונים את העצמי, את הגדרות העצמי, הסיפור והבעיה של העצמי לא נבנות כ”כ. זה משהו שקורה עם ההעמקה של הסמאדהי. וגם, העולם לא נבנה כ”כ. ישנה דהייה של מה שאנחנו יכולים לקרוא לו ‘עולם’, עולם פירושו עולם החוויה. כל מה שאנחנו רואים, עולם חיצוני ופנימי נעשה שקט יותר. העצמי והעולם מתחילים לדהות קצת. וזה פקטור יסודי של סמאדהי, למעשה, זו דרך אחת לתאר מה הוא סמאדהי. יש הרבה תובנה בזה, בכל מידה שבה זה קורה. קצת, הרבה, המון. מי אני, כשאני לא כרוך בסיפור? מי אני כשאני לא חושב? מי אני כש-אפילו הגוף התפוגג? כמובן שאני נוטה להזדהות עם גוף, מחשבות, תוכן מנטלי, ואז מי אני, כשכל זה שוכך? ואז זה חוזר, ואז שוקט שוב. מי האני האמיתי? השקט יותר או הרועש יותר? וגם, ואנשים נגעו בזה, כשאנחנו חותכים את הסיפור שלנו שמגדיר אותנו יכול להיות שם פחד. אנחנו מפוררים חלק ממה שמחזיק את תחושת הזהות והמציאות שלנו במקומה, ויכול להיות שם פחד. ואמרתי מתישהו, זה טעם נרכש. לומדים להרגיש בטוח בדהייה הזו, וזה הדרגתי. ואפשר ללכת בזה בקצב שאתם רוצים, ולהרגע לזה. אבל הפחד די נפוץ בתהליך הזה. אנחנו צריכים להבין את זה. סמאדהי מכיל הרבה יותר מאשר התחושה הנעימה והנינוחות שם. זה נפלא, ואני ממש מעודד את זה, אבל אנחנו צריכים להבין שם משהו שנוגע לתובנה. ואנחנו צריכים להבין את הקשר הזה. לפעמים העצמי גדול ורועש, כמו טרול רוגש; ולפעמים העצמי מאוד מזוקק ושקט, או נורמלי, ולפעמים בקושי שם, וכך גם העולם. אנחנו צריכים להבין את זה, ולהבין את תהליך הבנייה. ההתהוות המותנית. וזה כרוך בהבנה שלנו של סמאת’ה.

כשהבודהא דיבר את הג’אנה הוא השתמש במשפט שנשמע מוזר בהתחלה: ‘הישגים של התפיסה’. ובהתחלה זה נשמע מוזר, למה הוא לא קורה לזה: ‘יכולות של התודעה’, או ‘מצבים מעולים שאתה יכול להיכנס אליהם’, או משהו? היא מאוד מדויק. אלו הישגים של התפיסה. וזה משהו שאני רוצה לחקור בשיחה.   

אז אני אחזור קצת למה שאמרתי אתמוך על הג’אנות. הג’אנה הראשונה, אפילו התחושה הנוחה הזו, כשאתה מפזר אותה בכל הגוף… תחושת הגוף וחוויית הגוך הרגילה שלנו שהיא: הנה יש לי בהונות מוגדרים בבירור, והכל מוגדר בחדות יחסית,… הכל נעשה יותר פלואידי, פחות מוגדר. והגוף, החוויה של הגוף הופכת להיות החוויה הנעימה הזו. התפיסה של הגוף שלי נעשית תחושה נעימה. ועם העמקת הג’אנות – תפיסת הגוף היא של שמחה, הגוף נעשה שמחה, ואז הגוף נעשה שלווה, ואז הגוף נעשה דממה. אלו תפיסות יותר ויותר מעודנות של הגוף, וצריך לעשות די הרבה מזה כדי לראות שזה מה שקורה. זו לא דרך ראייה ברורה בהתחלה. זו אחת מההבלחות של הגאונות של הבודהא, לפעמים הוא מאפשר תובנה שונה באופן רדיקלי.

מאוד בקצרה, הג’אנה הרביעית היא לא סוף הסיפור, יש, למעשה, עוד ארבע. אתאר מאוד בקצרה. הג’אנה הרביעית, יש רק דממה, והגוף התפוגג בדממה הזו. תחושה מאוד מאוד מעודנת של גוף. וזה יכול להיעשות יותתר מעודן, עד שכל מה שנותר הוא חלל, ואין תחושה של סולידיות בשום מקום, כאן או שם. אפילו בעיניים פקוחות, לא תופסים סולידיות או צורה בשום מקום. זה נקרא ‘העולם של חלל אינסופי’. וזה ממה כל מה שיש, ואתה ספוג ומתפוגג לתוך החלל הזה. תחושה עצומה של חופש שם, ותחושה מאוד מיסטית של אחדות. זה מעמיק, שוב, ואתה עובר מעבר לחלל, וכל מה שיש זה תודעה מפולשת לכל דבר. חלק מזה נמצא ממש בקצה של מה שאנחנו יכולים לדמיין בלי הרבה נסיון מדיטטיבי. אין דבר מלבד תודעה. רק יודעת, יודעת. חוויה יפה ומיסטית להדהים. ואפילו זה מעמיק, והתודעה דוהה, ויש רק תחושה של ‘שום דבר’; זה העולם של ‘שום דבר’, ואתה רק לגמרי מלא ומפוגג לכלום. יש רק כלום. וזו השביעית, ואפשר ללכת מעבר לזה, ולעבור לעולם של ‘בין תפיסה לאי תפיסה’, וזה ממש בקצה השפה. כשאין כלום, התודעה עדיין תופסת תחושה של ‘כלום’. זה מאוד מעודן ומזוקק. אין אפילו תחושה של ‘תופס’, תנועות של תודעה או פקטורים של תודעה, או משהו כזה. ואז הולכים ממש לקצה התפיסה, והתודעה לא עושה משהו או כלום שם, וזה רק הדבר המעודן ביותר, ואתה מוכה בחוסר יכולתו של התודעה לדעת: ‘האם זו תפיסה, האם זו לא תפיסה?’ מזוקק מאוד. בגא’נה הרביעית יש תושה מיסטית של אחדות. כל הפיזיות של הקיום נחווית כדבר אחד, ורואים את זה בצורה מאוד אמתית. בג’אנה השישית, הכל הוא ‘תודעה אחת’. אז כל זה, כל הדברים, הם פשוט משחק של תודעה אחת, וזו נעשית תפיסה מאוד מוחשית ואמתית. כל אלו, אם מתרגלים אותן, הן מאוד מתמירות, בטווח הארוך.

עכשיו כל הסמאדהי, ג’אנה או לא, מכיל שחרור (release) והקלה (relief). אז כשאנחנו בסמאדהי אנחנו משוחררים ממשהו, ויש הקלה מהשחרור הזה. יש הקלה בוויתור על הסיפור, בוויתור על העצבנות, בוויתור על המכשולים. כשמוותרים לגמרי על המכשולים, וזו גם הג’אנה הראשונה; שהבודהא דיבר עליהן, על הג’אנות, כמצב של שחרור והקלה. אבל גם סמדהי שהוא לא ג’אנה, יש פה ספקטרום של שחרור והקלה. ועם זה, תחושה של חופש. וזה לא משהו שקולטים אותו בהתחלה, אבל נסו, אפילו כאן בריטריט, כשיש מצב רגוע, תראו – האם אין שם מצב מסויים של שחרור שם? יש בזה שחרור ממשהו, והקלה ממשהו. אם אנחנו מדברים על ג’אנות, בכל מצב משהו דוהה מן המודעות. המכשולים דוהים ראשונים, ובשניה – מחשבה, בשלישית –  החדווה דוהה, ולפני כן, עוד לפני הג’אנות, הסיפור ועצבנות רגשית מתחילות לדהות. יש רצף עדין של דהייה של דברים. כשאתה מגיע, נאמר, לג’אנה החמישית, של מרחב אינסופי, מה שדוהה הוא החומריות, מוצקות, צורה. וממשיכים, וב’כלום’, למשל, ה’דבריות’ של דברים נעלמת מן החוויה. ואתה לא עוד תופס דברים, אתה כבר לא בעולם של דברים, זה נעלם. שזה נפלא. אבל יש  בזה גם תובנה. ושוב, ראו את כל זה כרצף. אני מדבר על זה ברמת הג’אנות, אבל זה פועל ממש ברמה היומיומית. יש תובנה כאן, ויש חופש שקורה לאחר מכן, עם הזמן, מהתובנה הזו. מתחילים לראות, בריטריט כזה או ארוך יותר: מכשולים, והם הולכים ויש רוגע. ושוב מכשולים. הולכים, ויש רוגע. ולומדים, לאורך זמן, שהם לא כ”כ אמינים, כ”כ אמתיים כמו שהם נראים. תחושה שהרג השלילי, הכאב בגוף, אפילו, לא חייב להיות שם. מישהו נכנס ליוצא מרגש שלילי, או מכשול או כאב גופני, ותובנה מתחילה ליפול: שזה לא חייב להיות שם. זה לא נתון. זו לא מציאות בלתי תלויה. אפשר לקבל תחושה לגבי איך התודעה יוצרת את זה, איך התודעה מפברקת קשיים רגשיים, מכשולים, אפילו כאב בגופני. איך התודעה מפברקת מוצקות, ‘דבריות’ וכל זה. כל זה מפוברק. זה נשמע הגיוני?

יש גם, עם סמאת’ה, ואולי שמתם לב לזה כבר, ובטח אחרי שנכנסים לג’אנה, ישנן חוויות עולם שהן מעין מצב שאחרי הג’אנה. אם ניקח את השלווה של הג’אנה השלישית, או פשוט רוגע שאתם בו עכשיו, נכנסים למצב הזה, ויוצאים להליכה או משהו, וזה נראה כאילו השלווה מרווה את הקיום. כאילו המציאות של הקיום היא שלווה. זה רוחץ הכל, הכל מדבר שלווה. נכנסים ויוצאים מזה, שוב ושוב, ובנקודה מסוימת, התחושות שלנו לגבי המציאות מתחילות להיות מוטלות בספק. איך העולם הוא? האם הוא שלווה, או לא? מהי המציאות כאן? מתחילים לקבל תחושה… ובאופן דומה ואולי יותר מעודן, למשל, עם החלל. תופסים תחושה של מוצקות ואז לא תופסים תחושה של מוצקות ושוב ושוב, עד כדי כך שהאמת של המוצקות של דברים ממש מתחילה להיות מעורערת. התפיסה הזו מושמת בסימן שאלה. אנחנו אומרים, בשפת דהרמה, שתפיסה היא ריקה. היא לא דבר אמיתי, זה ריק. אני תופס מוצקות, וכמובן שברמה אחת זה אמיתי, אבל ברמה אחרת זה משהו שהתודעה עושה לחוויה. זה לוקח זמן. זה לוקח הרבה סמאדהי ותרגולים אחרים, ולהכנס ולצאת. וזה קו אחד של תובנה שאני משקף מכיוונים שונים. מהיומיומי ועד לעמוק ביותר, קו אחד. לוקח זמן לספוג את זה ולהבין את המשמעותיות. בהתחלה זה… אוקיי, אני יכול סוג של לראות את זה קצת, אוקיי. יש אנשים שלא רואים שזה ממש עניין חשוב. וזה לוקח זמן להבין שיש לזה משמעות עצומה.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

רוב ברבאה: אהבה והריקות של הדברים, חלק ראשון

השיחה הזו היא השישית שרוב נתן בריטריט: Lovingkindness and compassion as a path to awakaning, מ2008 (יחד עם קת’רין מקגי וג’ון פיקוק). זהו חציה הראשון של השיחה. קישורים לשיחות המוקלטות תוכלו למצוא כאן:

https://dharmaseed.org/retreats/1265/


אז, מה שאני רוצה לדבר עליו הערב זו אהבה והריקות של הדברים. אבל קודם, לחזור על חלק מהמאפיינים המרכזיים של מה שעשינו עד כה. ברמה מאוד בסיסית אנחנו מטפחים מטא, טוב לב, ומטפחים חמלה. ואני לא חושב שצריך לשכנע אף אחד בברכות של זה בשלב זה של הריטריט. אז אנחנו רואים דרך הטיפוח את הברכות שבזה לעצמי ולאחרים. ואם זה עוד לא ברור איך זה מועיל לאחרים, זה מתבהר, כשאנחנו חוזרים לחיים הרגילים. וכך, כדי חזור על האנלוגיה, אנחנו זורכים זרכים של כוונה, ומתנים מחדש את הלב והתודעה, שהם בסופו של דבר הם רשת או מערבולת של תנאים, תנאים והרגלים. ואנחנו מתנים מחדש, באיטיות, סבלנות והדרגה. ודרך זה מתמירים את הלב, את הכוונות, כך שהדרך בה אנחנו בעולם, מה שיוצא מהפה שלנו, המחשבות, כל זה מותמר בהדרגה. כמו שהבודהא אמר, טיפה אחד טיפה הדלי מתמלא. זו רמה מאוד בסיסית של מה שאנחנו עושים. פן נוסף הוא שדרך טיפוח מטא וחמלה אנחנו גם מזינים ומבססים את האקלים הכי טוב לצמיחה שלנו, רוחנית, פסיכולוגית. אני יודע, אם אני מהרהר בעבר שלי, מנסה לעתים ועובד מאוד קשה על להבין את עצמי או להתמיר משהו בי, ועדיין, לא ממש מחזיק את התהליך הזה, אותי בתהליך הזה, באקלים של טוב לב, ובקושי הייתי מודע לזה. ומה קורה? נכנס בקיר, או שיש תגובה לזה. אולי יש איזו התמרה, אבל לא באופן המלא שעשוי להיות אפשרי. אז כל צמיחה, מדיטטיבית, רוחנית, טוב לב וחמלה הן האקלים הטוב ביותר. כשהבודהא תיאר את הדרך שהוא הציב, הוא לא לימד כ”כ הרבה טכניקה וטכניקות מדיטציה. יש קצת, אבל זה לא כזה נפוץ. מה שהוא עושה שוב ושוב זה לעודד לחתור לשני דברים, לטפח שני דברים. האחד הוא הזנה מועיל. תחחושה של הגוף, הלב והתודעה – מוזנים באופן הולם. באופן הולם זה אומר שלא מובילים לנזק לנו ולאחרים. ואלו כל האיכויות האלו, טוב לב, נדיבות, שוויון נפש, תשומת לב ועוד ועוד. ולטפח את האיכויות האלו, שנותנות ליישות קרקע מספקת בהזנה. יש מאגר בפנים, לאט לאט. וזה חלק ממה שהוא עודד. דבר נוסף – חקירה לשם תובנה. ואלו שתי כנפיים של הדרך, הטיפוח של מה שיפה והחקירה. המטא זה חלק מההזנה המיטיבה העמוקה הזו, וככל שיש לנו יותר מזה אנחנו יותר חופשיים, פחות תלויים באחרים, בנסיבות. יש לנו מספיק. וזה לא קר או מבודד, אלא יש לנו מספיק וזה יכול להתפשט לאחרים.

חלק מההזנה המיטיבה זה סמאדהי. לי זה נראה כאילו עבר הרבה זמן מאז שדיברתי על זה, אבל קיוויותי שזה יהיה משהו שיישאר איתנו לכל הריטריט. וזה מעניין, אנחנו מגיעים לשלושה שבועות או יותר, ויש הרבה דברים שקורים בחוויה. הרבה פנים למה שאנחנו עושים. פן אחד זו שאילה – מה זו חמלה ,אם אני מביט מקרוב, במה היא שונה מרחמים? איך אני מטפח אותה? יש שאילה שקורה. ומפעם לפעם דברים עולים עבורנו. תחושות, רגשות, ואנחנו נאבקים, או משהו טעון עולה. וזה חלק מהתהליך. יש שאילה, ולעתים לתת לעצמנו להרגיש מה שצריך להיות מורגש. וגם, יש העידוד וההזנה של הסמאדהי. שזו למעשה השקטה של השאילה, והשקטה של מערבולת הרגשות, שלפעמים תובעים את המבט שלנו. כל זה צריך להתאים לתמונה של מה שאנחנו עושים. לפעמים יותר שאילה, או אפשור לדברים לבעבע, ולפעמים פשוט מפתחים סמאדהי, ונותנים לדברים לשקוט. מפתחים את המסע אל העומק, היציבות, והמעודנות. עכשיו, מה שאני רואה, ואני חוזר קצת שם, זה שרוב האנשים שאני פוגש בחוגים האלו, לא נותנים מספיק דגש, או מאמינים מספיק בחשיבות של סמאדהי כפי שאולי צריך. אנחנו לא ממש בווטחים בזה או נותנים לזה מספיק משקל. וזה בהחלט עניין כאן בשביל העומק של הפתיחות, של ההתמרה כאן. סמאדהי הוא אחד הפקטורים, רק אחד, וכל האחרים חשובים, אבל הוא אחד הפקטורים שמאפשר לאהבה ולחמלה לחדור לתאים. משהו גופני ממש שם. אבל כל הפנים חשובים, וחשוב לדעת מהי הנטייה שלי, ממה אני נמנע. אז יש הזנה מיטיבה ותובנה, ואנחנו מזינים את שתיהן בחיי התרגול. עם הזנת האיכויות שמביאות הזנה מיטיבה, סמאדהי, מטא, חמלה, חשוב מאוד לראות שזה לא לגבי שיפור עצמי. מהר מאוד המיינד המודד נכנס: ‘איך אני מצליח?’. ‘יש או אין לי.’ ‘איך אני ביחס לאחרים?’. זה לא לגבי שיפור עצמי, וכל הרעיון של עצמי לשפר מתחיל להתרופף עם תרגול, ועם זה אפשר להיות ממש מחוייבים לתהליך הזה של טיפוח והתניה מחדש, בלי עצמי במרכז של זה. מחוייבים לגמרי. ההתניה מחדש; זה נשמע דבר מכני, אבל זה חלק ממש חשוב ממה שקורה. לפני כמה ימים לימדתי יום על חמלה בלונדון, ובשאלות ותשובות מישהו פנה, ואמר: ‘תנאים, תנאים, תנאים, כל תנאים האלו, האם זה לא הולך במעגלים של מה שהוא מותנה, איך התודעה יכולה ללכת לעבר מה שאינו מותנה? (הבודהא דיבר על התעוררות כהליכה לעבר הבלתי מותנה) האם אתה לא רק משחק עם התנאים?’. אני חושב שהוא הגיע ממקום אמתי וכנה. יש, ראשית, החשיבות של הרמה היחסית של להתנות מחדש את התודעה. ברמה אחת, הוא גוש, מערבולת, קערת ספגטי של הרגלים והתניות, ואנחנו יכולים להתנות מחדש, וכמות עצומה של חופש ושלווה מגיעים מזה, וזה ממש בסדר, ובעצם מהותי. וגם, יש את הזנת התנאים שמובילה לבלתי מותנה. בהעמקה שלה, בהפתחות שלה, מובילה לכיוון הבלתי מותנה, מה שלא נולד מתנאים, מה שאינו תנאי. וזה קשור, חלקית, למה שאדבר עליו. אז זו עדיין חזרה. ונקודה אחרונה. כשאנחנו עושים מטא וחמלה, והרבה מכם הרגישו את זה, בכל רמה שתהיה – תחושת העצמי מתחילה להתרכך לפעמים. העצמי, גבולות העצמי מתחילים להפתח, להיות מרווחים ופתוחים יותר, במובן מסויים. וזה מאוד מאוד חשוב, כי אנחנו מקבלים הצצה של לחיות בלי המגבלה העצמית, בלי לגדור את עצמנו, להגדיר את עצמנו ולכרוך את עצמנו כ”כ בזה. תחושה של אחדות, או טעם של הלא-עצמי, אנטה. אז אהבה וחמלה מובילות באופן טבעי לתחושת עצמי פחות כרוכה וכבולה, לעתים. ומשהו בפתיחה הזו, בהתרככות הזו, מתחיל לנער ולהעיר איזו הבנה על העצמי וטבע העצמי. ושוב, מתן אהבה וחמלה לעצמי – לא בונה את האגו, לא בונה את תחושת העצמי. וצריך לחקור את זה בחיינו בתרגול. האופן בו האגו נבנה זה דרך יחסים בעיתיים, שיפוטיים, נוקשים לעצמי. יחסים מגדירים באופן צר. תחושת עצמי בעייתית בונה את האגו. וכשיש מטא וחמלה כלפי העצמי זה מתחיל להתרכך. אז יש הקלה של תחושת העצמי, לעתים, עם התרגולים האלו.

כל זה, זה בעולם של מה אפשר לומר… האופן בו תרגולים של חמלה ומטא מובנים באופן מסורתי. אני זוכר לפני כמה שנים חייתי בארה”ב, ולידי היה מרכז מדיטציה עירוני, מרכז קיימברידג’ למדיטציית תובנה. ופעמיים בשנה הם היו מפרסמים תכנית של דוברים, וריטריטים וכל זה. ולמשך כחמש שנים, בכל פעם שזה היה יוצא, היה על זה תמונה נחמדה של הבודהא, וציטוט. ולמשך חמש שנים הציטוט היה מדרשת הלוטוס, אחת הדרשות המשפיעות של המהיאנה, והוא אמר: ‘ראה את כל הדברים בעינים של חמלה.’ סוף ציטוט. ובד”כ הייתי סוקר את התכנית ובוחר קורסים, ומתישהו שמתי לב… שניה, זה לא אומר ‘ראה את כל הישויות בעיניים של  חמלה’ אלא, ‘ראה את כל הדברים בעיניים של חמלה’. מה זה אומר? האם זה אומר להתייחס למיקרופון בחמלה? המיקרופון המסכן צריך לשבת פה ולשמוע אותי חופר? יש דרשת מהיאנה אחרת, האקסימאטי, לא ידועה כמו דרשת הלוטוס. ויש שם שורה שאומרת – ‘בהתחלה של החיים הרוחניים, אהבה מכוונת כלפי יצורים. לאלו שיותר מתקדמים על הדרך, אהבה מבוססת על דהרמות, ולאלו שראו לעומק הריקות, או שראו את הבלתי מותנה, אהבה לא מבוססת על שום דבר’. אנחנו יכולים לשמוע משהו כזה, ולא ממש להבין מה הוא רוצה, ואני שיניתי את התרגום קצת, כי אני חש שיש מידה של אי הבנה, אבל בכל מקרה, זה דבר שקשה להבין. כמה דברים. ראשית, חמלה, במסורת של המהיאנה, זו מילה שהם משתמשים בה כדי לומר מה שאנחנו היינו קוראים לו חמלה, וגם טוב לב. כאן הם עושים אותו דבר עם אהבה. שני המונחים שם פחות מובחנים. ומה זה אומר ‘דהרמה’ כאן? ל’דהרמה’ יש הרבה מובנים, ואחד מהם אומר: ‘דברים’, בבחינת חוויות או דברים במודעות. משהו שעולה במודעות הוא דהרמה. תחושת גוף, מחשבה, כוונה, מצב רוח, מצב מנטלי, רגע של סמאדהי, חמלה – כל זה דהרמות. דבר במודעות. דבר בבחינת חוויה.

אז, אוקיי, עכשיו, ברמה אחת זה לא עושה שם הגיון, אבל ראינו במדיטציה המונחית הבוקר – אנחנו יכולים, בתרגול, לכוון את הזרם הזה, כשיש זרם של אהבה וחמלה – לכוון אותו אל החוויה, מה שהיא לא תהיה, ולרחוץ את החוויה בטוב לב או חמלה, או שתיהן. אנחנו יכולים להחזיק אותו באהבה, או לתת לו להיות מוחזק במים האלו של אהבה, או, מבחינת טכניקה, אפשר להשתמש במשפטים, או רק מילה, אם זה מרגיש מועיל. אפשר להתנסות בפתיחות דלתות התפיסה לגמרי, וממש לקבל בברכה, לפתוח לחלוטין כך שזה יוכל להיות שם. אז להדגיש את האהבה; להדגיש את זה טוב הלב והחמלה והקבלה, ולא כ”כ את תשומת הלב הבהירה של ראייה מדוייקת של מה שקורה. לעתים קרובות כשמתרגלים תשומת לב, הבהירות של הראייה והדיוק מודגשים; זו גישה שונה כשאנחנו ממש מדגישים את הקבלה. ממש נשענים על הפן של הקבלה, הפן של אהבה. אז להדגיש קבלה בברכה מלאה, כל עוד זה אמתי. ממש לעשות את זה באופן כנה. אז העלייה של כל דבר ממש מתקבלת בברכה, ומוחזקת באהבה; ההשארות של כל דהרמה במודעות; וההיעלמות שלה. הכל מוחזק ושורה בטוב לב. אז יש פה, אפילו במה שאמרנו, יש כל מיני גישות שונות באופן מעודן. אחת – ממש לכוון את הכוונה הזו לעבר תופעות, וזה גם יכול להיות להחזיק, ולהרגע למרחב שרווי בטוב לב. מוד יותר רספטיבי. מכוון או רספטיבי. לפעמים, כמובן, מה שיעלה זו התנגדות או אי-רגש, או משהו. אבל יש בזה משהו, כל מה שקורה – הגישה של קבלה בברכה תמיד יכולה להתרחב קצת ולכלול את זה. ‘אני שונא את זה…’ ולהרחיב קצת ולקבל בברכה. אין שום דבר מחוץ לטווח של טוב הלב או החמלה הזו. כל מה שקורה יכול להיות מקובל ולהכלל. במובן מסויים, דרך פנימה יכולה להיות שכשאנחנו מביטים פנימה, וכל מה שאנחנו רואים זה זרם של חוויות; וכל מה שעולה חולף; הכל כל כך חולף, ואז דברים, תופעות, דהרמות – חלופיים, חטופים מטבעם. כשאנחנו מביטיים בהם. ובמובן מסויים אפשר לומר שמגיעה להם חמלה, הם עניים, כי הם כמעט ולא מחזיקים. אז שאלה: מה קורה לתחושות כשאנחנו עושים את זה, כשאנחנו רוחצים אותן באהבה, מקבלים אותן לגמרי, מחזיקים אותן כך? מה קורה לתחושות? מה קורה למצבים מנטליים?

מישהי: ‘הם מתפוגגים’.

תודה! אני שמח שאמרת את זה, חששתי שאף  אחד לא יאמר כלום, אבל אז הייתי מושיב אתכם כל הלילה… מה שקורה לתחושות, מצבים מנטליים, תחושות הגוף, התפיסות של דברים – הם יכולים, וזה תרגול, ויכול להיות שזה ברור לחלקכם ולא ברור לאחרים, וזה בסדר, זו אופציה אחת במגוון האפשרי, וזה תרגול שאפשר לפתח, וחשוב לראות את זה. אבל יכול להיות שחוויות, דהרמות, חוויות, תופעות – מתרככות. הן מתרככות, החוויה מתרככת. הם מתחילים לאבד את הקצוות שלהם. מתחילים לאבד את ההגדרות. להטשטש. אפילו, כפי שג’נט אמרה, הם יכולים להתפוגג או לדהות, קצת, הרבה, או לגמרי. האם אתם מזהים את זה בחוויה שלכם, אפילו קצת?

אז, זה יכול להיות שמישהו ישמע את זה ויאמר: ‘זה לא יכול להיות נכון, זה לא יכול להיות מדיטציית תובנה ממש’, אבל זכרו, הבודהא לא לימד מדיטציית תובנה. הוא לימד הזנה מיומנת, הזנה מועילה של היפה, ואת הרווחה שזה מביא, הבאר של הרווחה; וחקירה. וזה לא שהוא לימד טכניקה מסויימת, ורק זה ולא כך, אלא שני אלו. ומתוך זה, מתוך הטיפוח, עם החקירה, בכל צורה שהיא לוקחת – מביא חופש. ובזה הוא התעניין, וכך גם עלינו, ויהא השורש של זה אשר יהא, בין אם מטכניקה מוסדרת ובין אם לא. זה לא משנה, החופש משנה. והעקרון זהה כמעט תמיד – הזנה מיטיבה וחקירה. וכמובן, לאורך חיים של תרגול יהיו צורות שונות בזמנים שונים, כמובן. ומה שאנחנו באופן רגיל מבינים בויפאסנה – מאוד יפה, חזק ותקף לעתים. אבל בואו נחקור עוד. בתרגול מיינדפולנס, יש הנחה. בעצם הנחה גדולה מאוד, ולא מודעת, שאנחנו לא ממש… לפעמים דווקא כן אומרים את זה בגלוי. ההנחה היא שתשומת לב היא משהו ניטראלי. ההנחה היא שיש משהו שנקרא ‘מיינדפולנס’, שמה שהוא יכול לעשות זה לגשת לדברים, ולראות אותם בממשות החשופה שלהם. משהו שלא מפריע בשום אופן, ורואה ‘דברים כפי שהם’. שזה ביטוי שחוק בדהרמה, ‘דברים כפי שהם’, ואם אני משחרר את הסיפור, ואת מה שאני אוהב או לא, אני אוכל להתקרב לדברים אראה את הממשות החשופה של מה שהם. או שאני אראה, אהיה בקשר עם מה שיש. ולפעמים, וזה עוד יותר בעייתי, אנחנו יכולים להציב כמטרת הדרך, כהשקפה על מטרת הדרך, שהמטרה היא להיות עם דברים כפי שהם. להיות עם מה שיש. ואלו הופכים להיות קונספטים מאוד טעונים, ‘מה שיש’, ‘דברים כפי שהם’, וזו לא יכול להית, אף פעם, מטרת הדרך. זו דרך יפה לתרגל, דרך יפה להיות, אבל לא יכולה להיות המטרה. המטרה היא הבנה עמוקה מאוד, שמביאה חופש. משהו שהולך מעבר ל’מה שיש’ ולרעיונות האלו. אני אדבר על זה עוד.

תמלל ותרגם: יהל אביגור


תרגום השיחות נעשה בשמחה רבה, ודורש זמן ומשאבים. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לתמוך בתרומה קטנה שתאפשר את המשך התרגום והפרסום. פשוט כתבו כאן את סכום התרומה ומספר הטלפון, ואשלח אליכם בקשה ב’ביט’. תודה!

הבנה של מיינדפולנס כחלק מתרגול הריקות: הקלטות משלושה מפגשים בראשון לציון

מה המקום של מיינדפולנס במבט רחב ועמוק על הדהרמה? כיצד ניתן להשתמש בה באופן מועיל, ואיך להבין אותה כך שתביא יותר ויותר שחרור, ולא תגביל את מה שעשוי להיות אפשרי עבורנו?

אלו הקלטות ממפגשים בשלושת השבועות האחרונים בקבוצה בראשון לציון, שכוללים מדיטציות מונחות, שיחות ושאלות ותשובות.

מפגש ראשון: הבנה של מיינדפולנס:

https://drive.google.com/open?id=131HZ-0td3lBqHaWdlQ6BZXyWXS_3T-TK

מפגש שני: הפישוט של תשומת הלב ועבודה עם רגשות:

https://drive.google.com/drive/folders/1ueiuPqT_M0r9tT7elwg1jRODAr6r9LOs?usp=sharing

מפגש שלישי: שאלות ותשובות על מיינדפולנס, אמיתיות ואי-אמיתיות:

https://drive.google.com/drive/folders/1ts_9AKtowDZ77iB5Ej1077M4wvL4XyyE?usp=sharing

רוב ברבאה: התעוררות

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו האחרון של ריטריט-עבודה בגאיה האוס ב2008, שנקרא: ‘עבודה ותעוררות’. את השיחה המלאה אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11862/

בשנות השישים המאוחרות ובשנות השבעים, קבוצה של מערבים, אמריקאים ואירופים, הלכו לאסיה, הודו ותאילנד והתחילו לתרגל את הבודהא-דהרמה די באינטנסיביות, ועשו שנים באסיה. ובאמצע שנות השבעים קבוצה חזרה לארה”ב ואירופה, והתחילה ללמד. ומתוך הקבוצה הקטנה הזו, המסורת שנקראת באופן רופף ‘המסורת של מדיטציית תובנה’ התמקמה במערב, לפני כארבעים שנה, ודי פרחה מאז. מאז התקופה הזו, זה מעניין להשקיף את התקופה הזו, ולראות איך סגנון ההוראה והדגשים השתנו, בכמה דרכים משמעותיות. אחת מהן היא שבהתחלה היה דגש די חזק על הארה, נירוונה, התעוררות. ואיכשהו, בעשרים ומשהו השנה שעברו מאד, זה יצא מהשפה באופן די ניכר. זה לא כל כך נפוץ שאנחנו נעלה את זה כרעיון או שאיפה באופן אמיתי או רגיל. זה כ”כ כך שכמה מורים עמיתים שלי הלכו לקורס למורים באמריקה, וחלק היה על התעוררות, והם היו מופתעים לראות שהרבה מהאנשים שם, מודטים רציניים, לא שמעו את הלימוד של הבודהא על זה. ואני תוהה האם יש פן של רדיקליות שהתפספס. לימוד על נירוונה זה די קיצוני ורדיקלי, ולהוריד את זה זה להוריד משהו די רציני ורדיקלי.

אם אני מביט על הדרשות של הבודהא, זה מכה בי לראות איך הוא היה שמח לדבר עם אנשים מן השורה על המון נושאים, וללמד על הרבה פנים של החיים שהיו מאוד רגילים. הרבה דיבור על אתיקה, על האופנים של נדיבות, איך להשקיע הון, על חקלאות, על המערכת החברתית והקאסטות, הוא היה שמח לדבר וללמד על זה. אבל עם נזירים, הוא היה הרבה יותר בגישה של: התעוררות זה מה שמשנה. המילה נזיר מגיע מהמילה היוונית: ‘מונו’, נזיר, אדם של תודעה ערוץ אחד: נירוונה, התעוררות. היום יש לנו סאנגהה של אנשים רגילים, שמאוד מעוניינים במדיטציה, ומתוך הקבוצה הזו, חלק מהאנשים מאוד מעוניינים בהתעוררות. וחלק לא, ולא יהיו. יש טווח וערבוב, ומבחינתי כל זה ממש טוב. כל התרגול הוא טוב, וכל אחד יכול להחליט מה הוא רוצה מהתרגול, והמורים צריכים ללמד טווח. אבל זה חשוב לא לערבב דברים, ולומר מהו מה, מה מוליך לאן. זה מעניין עבורי להרהר ולפגוש אנשים, ולשמוע מהן המוטיווציות לתרגול. אני ננגע על ידי מה שאנשים אומרים. תמיד יש משהו משמעותי במובן של למה אנשים מתרגלים.

יש תשובות אופייניות: ‘אני מתרגל כדי לשחרר עצמי מהרגלים לא שימושיים של התודעה, ולעזור לאחרים’; ‘להכיר ולקבל את עצמי, ולהיות בקשר עמוק עם עצמי, כדי שאוכל לתקשר עם אחרים בעומק’; ‘כשאני לא מתרגל אני מתכווץ, התרגול נותן את המרחב לחיים לנוע’; ‘אני מתרגל כדי לגלות את העולם הפנימי, להזין את הנשמה, ולטפח טוב לב, סבלנות, חכמה, כדי להיות שמח ושלם’; לחיות את החיים באופן מלא, באמת להיות חי, להרגיש את המגע של החיים ולהפתח אליהם’; ‘לשבת היטב’; ‘פשוט להיות’; ‘בלי סיבה’; ‘כדי לאזן את האנרגיות הגופניות שלי, את הצ’י’. קראתי מאמר מדעי: ‘מדיטציה מגדילה את המוח, ומשפרת זיכרון, תשומת לב ובהירות’. ואני חושב שיש משהו יפה בכל זה, משהו נוגע ללב. מה שמועיל עבור אדם מסויים, מה שגורם להם לרצות לעשות את זה.

אז יש את כל זה מצד אחד, ומצד שני, דיברנו על מוות, אז הבודהא, כבר בתחילת התרגול שלו הביט סביבו, במבט בהיר וארוך, וראה אדם חולה, אדם מזדקן ואדם מת, ושאל: ‘למה אני, שנתון להזדקנות מחלה ומוות, למה שאחפש מפלט במה שהוא נתון להזדקנות מחלה ומוות?’. הוא רצה משהו שלא מת, שלא ייעלם. וחברים ומשפחה שלו, וכפי שאתם יודעים הוא היה ממעמד גבוה, אמרו לו: ‘אתה משוגע, יש לך עיסקה טובה פה! אל תוותר על זה, אולי זה לא קיים, הלא-מת.’ והוא תרגל עם מורים, ואמר: ‘זה עדיין לא ממש זה’, והמשיך לחפש ולתרגל.

אני רואה אנשים שונים, וקהילות שונות. אז אפשר להשוות את מה שאופייני לגאיה-האוס, לעומת אנשים בהודו,שם שחרור והתעוררות אלו מילים אופנתיות. אז אנחנו יכולים, בקצה אחד – למצוא מישהו שמרגיש: מה לי ולזה, לחיים ולעבודה שלי; ובקצה השני – מישהו שמתעניין בזה, ולא אכפת לו מרגשות, ואין לו רגישות לאיך הוא עם אחרים וכן הלאה. אז הכל טוב, והדהרמה מציע טווח רחב מאוד, אבל רק להערב, אני אתמקד בקצה אחד של זה: התעוררות. זו המילה של הבודהא. הבודהא לא אמר הארה, אז התעוררות.

הבודהא אמר משהו מאוד מעניין, אבל לפני כן, אני חושב שזה חשוב שנדע, כי אנחנו יכולים לבחור, לדעת מה מוצע. לפעמים אנחנו לא יודעים מה הדהרמה מציעה, וכל אחד רשאי לבחור, אבל כדאי לדעת מה מוצע. הבודהא אמר: ‘אם היית יכול לעשות עיסקה בה בכל יום, למשך 100 שנה, ידקרו אותן 100 חניתות בערב, 100 חניתות בצהריים, ו100 בערב (אז 300 חניתות ביום) אם היית יכול לעשות עיסקה שבה זה היה קורה, ואחרי 100 שנים היית זוכה בהתעוררות מלאה, הוא אמר: ‘זו תהיה עיסקה משתלמת’. ולא תרגיש, אחרי 100 שנה, שזה הושג בקושי ניכר, ביחס למה שקיבלת. אז הוא אומר: אל תעשה הערכת חסר של מה שזה אומר. יש לך יכולת לבחור, אבל אל תעשה הערכת חסר. יש הרבה נושאים, ויש אנשים שזה לא מעניין אותם, וזה ממש בסדר, וצריך לפגוש כל אדם איפה שהוא. אבל לפעמים הבודהא נותן דגש אחר. המילה הזו ‘דהרמה’, היא מילה שהיתה שם במסורת הוודית, והמשמעות שלה היתה: ‘חובה’. וכל אדם במעמד חברתי מסוים, לכל אחד היה מקום וחובה בקסטה שלו. אם היית ברהמין, היית צריך לשמועל שלוש להבות בוערות בבית, וזה השאיר את הייקום במקום. והבודהא השתמש באותה מילה, ואמר: ‘אתה יודע מה החובה שלך, הדהרמה? זה שחרור. התעוררות. ויש שלוש להבות שאתה לא צריך לתחזק, אלא לכבות: תאוות בצע, שנאה, תעתוע’. אתה צריך לכבות את זה. אז הוא מחזיק את כל זה.

חלקית, אני רוצה לדבר על מה זו התעוררות מנקודת המבט של הבודהא, וגם הביט ביחסים שלנו עם זה, ואיך אני מתייחס לזה. אז אפשרות אחת להתייחס לזה, ואני נתקלתי בזה, עם אנשים שאני מכיר, זה לשמוע ולחשוב: ‘זה לא אפשרי. איך אפשר ללכת מעבר לסבל? להשתחרר מתאוות בצע, שנאה ותעתוע? זה לא אפשרי’. זה היה די נפוץ בימי הבודהא, והיה ברהמין בשם פוקרסטי, והוא אמר: ‘זה לא אפשרי לאדם ללכת מעבר לעולם, לדעת משהו שאינו אנושי’. מישהו סיפר את זה לבודהא, והבודהא שאל אותו: ‘איך הוא יודע, האם הוא קורא מחשבות, ויכול לראות את התודעות של מוארים, ולראות איפה הם?’. ואז הוא אמר: ‘זה כמו שאדם עיוור, שלא יכול לראות אור וצל, ואת השמש והירח, יאמר: זה שטויות, כל הדברים האלו שאתם מתארים – צבע, צורה, שמש וירח, אין את כל זה, ואף אחד לא יכול לראות את זה. האם זה יהיה נכון?’. הבודהא היה פה די חריף. וזה בסדר גמור שמישהו אומר: ‘אני לא מעוניין’. אבל אם מישהו אומר: ‘זה לא אפשרי’, אז צריך לשאול: מהם הפרה-קונספציות, ולמה אתה אומר את זה, וכמה יושרה יש שם? אולי אנחנו שומעים מישהו, או מורה אומר: ‘אין משהו שאינו-מת’, ואנחנו מרגישים ‘או, איזו הקלה’, או שמורה אומר: ‘יש משהו שמעבר למוות’, ואנחנו אומרים: ‘או, איזו הקלה’, או להיפך. ורק לדעת מה ההשענות המוקדמת שלנו לדבר הזה. אז, אנחנו יכולים לשאול ולתמוה: איך ייראה אדם מואר, איך הוא יהיה?

וזה מעניין לראות את הדימויים, והאפשרויות שאנשים חושבים עליהן. אולי אנחנו מצפים מהם להיות מאוד קורנים, ולזהור בחושך. או שיש להם חיוך נפלא, ושיניים לבנות. או בריאות קורנת ומושלמת. זה דברים שאנשים חושבים. או שהם לא מזדקנים באותו אופן. יש מורה בשם שרי אורובינדו, ויש תמונה שהופצה, וזה לא מגיע ממנו, אני חושב, שבה רואים אותו מסתובב, ונראה נפלא, וליד התמונה כתוב: ‘שרי אורובינדו, גיל 42’. מאיפה זה מגיע? מישהו חושב שאם אתה נראה צעיר זה סימן להארה. או שאנחנו חושבים שהוא אדם לא אינטלקטואלי. שאין לו הרבה רעיונות. או – שהוא חייב להיות אסייתי. חלק מזה אפילו לא מפורש, אבל אולי יש איזו הנחה שאני צריך ללמוד ממישהו מאסיה, או ממישהו שיכול לשבת בלוטוס מלא, או ללבוש גלימה. ופנים אחרים יצביעו על אפקטים צדדיים: לישון פחות, או כוחות מנטליים מסויימים. אולי אנחנו מצפים לניסים, ואולי זה נכון, אבל האם זה המרכז? או שמישהו יכול לבחון איך הוא מרגיש בנוכחות אדם מסויים. אתה עם מישהו, ואתה מרגיש נפלא. ‘החזקתי את ידו, והרגשתי עקצוצים’, וזה כנראה אומר עליו משהו. אלו דברים שאני שומע. עקצוצים בזרוע, אם אתה מאוהב – משהו בלב משפיע על מה שקורה בזרוע. לא הרבה קשר לאדם השני.

זה קורה עד שאנחנו מתחילים להרגיש שהתרגול שלנו ממש פורח, ויש שם תחושה של עקצוץ, אהבה, שמחה וכן הלאה. לפני שיש לנו את זה – אנחנו מסתכלים על מישהו אחר בשביל משהו מיוחד. כשיש לנו יותר ביטחון בתרגול שלנו – היחסים עם גורו נעשים די שונים. כי אנחנו רואים שזה קורה לי. ולפעמים, במעגלים רוחניים – כשיש יותר עניין עם הגורו, זה מצביע על פחות דגש על תרגול אישי.

אז מה הבודהא אמר על כל זה? כשהבודהא דיבר על מה היא התעוררות, הוא דיבר על ארבעה שלבים, וזה חשוב לדעת שזה לא עניין של כן או לא. והשלבים מוגדרים על ידי עשרה מזהמים, או עשרה כבלים שהתודעה משתחררת מהם בהדרגה. והם:

  1. השקפת עצמי
  2. היאחזות בתרגולים וכללים
  3. ספק
  4. תשוקה או השתוקקות לדברים חושיים
  5. עצבנות
  6. תשוקה למצבים מדיטטיביים עמוקים של הספגות
  7. תשוקה למצבים עמוקים אפילו יותר (המצבים חסרי הצורה)
  8. יוהרה
  9. חוסר מנוחה
  10. תעתוע

אז יש את ארבעה שלבים, ולכל אחד יש שם: הראשון – נקרא ‘כניסה לזרם’, מישהו נעשה ‘נכנס לזרם’; ויש ‘חוזר-פעם-אחת’; ‘לא-חוזר’; ו’ארהנט’, מואר לחלוטין. אני אדבר בעיקר על הראשון. מה זה אומר שאדם ‘נכנס לזרם?’ משהו השתנה בתודעה ובלב, ומישהו נכנס לזרם שמניע אותך, באופן בלתי הפיך – לעבר התעוררות. זו תנופה שאי אפשר להפוך אותה. משהו התבסס שם, והוא ייקח אותך. יש כמה פנים לזה. אחד מהם: ‘נכנס לזרם לא יכול ללכת לעולמות גיהנום’. מה זה אומר? אם אנחנו חושבים על החיים הבאים, אז ברור מה זה אומר, אבל אם אנחנו מדברים על החיים האלה – זה אומר שלמישהו יש מספיק משאבים בשביל שהתודעה לא תוכל להתקע בדיכאון, פסיכוזה, או קושי אינטנסיבי מידי. התודעה לא יכולה ללכת לשם ולהשאר שם. זה פן אחד.

נכנס לזרם משיל את שלושת הראשונים: השקפת עצמי, היאחזות בתרגולים וכללים, וספק. אז אין יותר ספק בדרך. האדם יכול לתרגל בלי תלות באחרים, ויש לו ביטחון בכך. אני לא צריך שמישהו יאשרר לי שזה נכון, ושזו הדרך וכך עושים את זה. האדם בטוח לגבי חירות. הוא הביט בחירות מוחלטת, ולא נע מהביטחון הזה. וזה אומר גם שהאדם ראה את הריקות של כל הדברים, עד למידה שבה יש ביטחון בזה. בנקודה הזו האדם לא רואה את זה כל הזמן, אבל יש ביטחון בזה שזו האמת של הדברים. אז – שכנוע עמוק, שאי אפשר להניע, משום שהוא נראה דרך החוויה. אז בגלל שהראייה של הריקות, או של החירות, או של מה שמעבר למוות, משום שזה הגיע דרך הבנה, הבחנה ותובנה – האדם לא נאחז עוד בתרגולים וכללים. מה זה אומר? בגלל שראית את זה, והיתה פריצת הדרך הזו, או ההעמקה הזו, שהגיעה מהבנה, אי אפשר עוד להאמין שהתעוררות או שחרור יכולים להגיע מתוך טקסים, למשל, ושטקסים או ריטואלים, או דהרשן – להיות בנוכחות אדם אחר – יכולים לשחרר אותך. זה לא אמין עבורך שזו תהיה התוצאה של זה, שהתעוררות תהיה התוצאה של זה. או של רק שמירה על כללים אתיים.

גם לא התוצאה של שינוי ברמת האישיות. האדם ראה שזה נובע מהבנה וחכמה, ולא מעבודה מחדש והתמרה של האישיות. אי אפשר גם להאמין עוד ששחרור מגיע כתוצאה משחרור קארמה ישנה: כשאני אפטר מכל הדברים הישנים שלי, זה יהיה שחרור. יש פה הרבה. אז אולי יש לנו אמונות לגבי שמחה; לפעמים שיש תחושה של פחד או לחץ, יש אמונות שבאות לגבי שמחה. ועם ההתעוררות יש הבנה של מה מוביל לשמחר ולשחרור. וגם אי אפשר להצמד לטכניקות מדיטציה ספציפיות מידי: ‘אתה חייב להיות עם הנשימה’. זה ירגיש צר מידי.

לנכנס לזרם זה יהיה מאוד קשה לנהוג באופן לא-אתי, להרע או להרוג מתוך רצון, לגנוב מתוך רצון, להרע בתחום המיני, בדיבור, או להיעשות מאוד לא רגיש דרך מערפלי תודעה. זה מגיע לנקודה שזה בלתי אפשרי. ומתוך זה יש חמלה וטוב לב, וזה מגלה את עצמו דרך זה. אבל זה גם מעניין, כי, איך אנחנו חושבים שזה ייראה?. מישהו עשוי להיות די חזק או אינטנסיבי באנרגיות שלו, או אפילו נוקשה, וטוב הלב והחמלה לאו דווקא ייראו כמו שאנחנו מדמיינים שהם ייראו. אז חשוב גם להבין, עם שחרור וכניסה לזרם, שזה לא מצב מנטלי אחד. אז זה לא אזור אחד של flow, או שמחה, או משהו כזה. זה לא מצב מנטלי ספציפי, אלא היעדר של מצבים מנטליים בעייתיים, וזה חופש עם וביחס למצבי תודעה. כמו גם מחוייבות לטיפוח מצבי תודעה יפים ולפיתוח התודעה.

אולי העניין המרכזי ביותר הוא הרפיה מאמונות זהות והשקפות עצמי. האם אתם יכולים לדמיין מה זה אומר, אפילו ברמה כלשהי? החופש, ההקלה – רק לדמיין את ההקלה שבלהרפות מההרגל, האובססיה, של להגדיר את עצמכם באופן כזה או אחר. לקשור את עצמך בהגדרות עצמיות, להסיק דברים לגבי עצמך, לשפוט ולהעריך את עצמך, להבין ‘מי אני’ ו’איך אני?’ להרפות מזה, אחת ולתמיד. אחד ולתמיד, להרפות מהאמונה שהסיפור שלי הוא באמת סיפור אמין לגבי מי או איך אני. הסיפור נשאר כמשהו שנמצא שם, ואנחנו יכולים להשתמש או לשמוט אותו, אבל משהו שההתמכרות אלו נעלמה. אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו מוצפים בזה, ושזה הנוף שאנחנו חיים בו, וחברים שלנו בונים לנו את זה – הם מדברים דרך הנוף הפנימי שלהם של’מי אני’, ומשקפים לנו את זה שלנו. הערכה עצמית: ‘האם אני בסדר?’, ‘האם אחרים רואים אותי כבסדר?’, ‘מה אחרים חושבים’, זה נעלם. זה לא משהו שעולה עם תחושת מציאותיות עוד. ורק ההרפיה מכל זה, כמה עוד פתיחות ופניות זה מאפשר בחיים.

אז עם כניסה לזרם, מישהו לא מאמין עוד בהגדרות העצמי, ולא מגדיר את עצמו בדרך קטנה כל כך, ולא יכול להאמין בזה עוד. אבל, באופן מענין, גם אין אמונה ב’עצמי גדול’, של אחדות או משהו כזה. או ‘העצמי האינסופי’, או האוניברסלי. אלו יכולות להיות חוויות מדיטטיביות מאוד יפות, אבל במונחים של להאמין בזה כטבע של מי אנחנו – זה נעלם, ולא ישוב. וגם הגדרת עצמיים של אנשים אחרים לא אמינה עבורנו. ומשום שראינו דרך הגדרות לגבי מהו העצמי ומהו העולם – עוקצו של המוות קהה מאוד. זה משום שהאדם לא מאמין עוד בדברים, באמת, כאמיתיים ומוגדרים כפי שהם נראים.

זה עוד יותר מעודן מזה. אז הבודהא דיבר על: כשאנחנו מגדירים את עצמנו, מעבר לסיפור וכל זה, אלא באופן עדין יותר, אנחנו נוטים להזדהות עם חמשת המצרפים: הגוף, התחושות של נעים/לא נעים, תפיסה, מצבים מנטליים (רגשות, מחשבות וכל זה) והכרה. ויש לנו אמונה שהעצמי הוא אחד או כל הדברים האלו, או שהוא בתוך הדברים האלו, או שהם שייכים לעצמי, או דרך אחרת של לראות עצמי ביחס לדברים האלו. יש פיסקה של הבודהא, שמדבר עם בחור בשם מהא-גנדיה, ואומר שנכנסים לזרם רואים מספיק כדי להבין את חוסר הערך של הגדרות עצמי. כך: “מהא-גנדיה, זה כאילו היה אדם עיוור, שלא יכול לראות עצמים לבנים, עצמים שחורים, כחולים, צהובים, אדומים, השמש או הירח. אז נניח שאדם מסויים היה לוקח סחבה מוכתמת בשמן ואומר: ‘הנה, איש טוב, יש פה בד לבן, לא מוכתם ונקי’, העיוור היה לוקח ולובש אותו. אז, נניח שהקרובים והחברים שלו היו לוקחים אותו לרופא, והוא היה נותן לו תרופות, מטהר אותו מלמעלה ומלמטה, נותן משחות ומשחות נגד, משחות דרך האף, והודות לרפואה הזו ראייתו תופיע ותתבהר. אז יחד עם ההשתפרות של הראייה שלו הוא ינטוש כל תשוקה ותענוג שהוא הרגיש כלפי הסחבה המשומנת שלו, והא יתייחס לאדם אשר נתן לו אותה כאל אויב, כאדם שאינו חבר, ויחשוב שמגיע לו למות: ‘אלוהים, למשך זמן כה רב הייתי קורבן להונאה של אותו אדם עם הסחבה המוכתמת הזו (שאמר לי): ‘הנה, איש טוב, יש פה בד לבן, לא מוכתם ונקי’. באותו אופן, מהא-גנדיה, אם הייתי מלמד אותך את הדהאמה (הדהרמה, האמת) את החופש מאי-נחת, את השחרור, ואם אתה מצידך היית מבין את השחרור הזה ורואה את אי-ההכבלות הזו, אז עם הראייה שלך, אתה תנטוש כל תשוקה ותענוג שהיו לך מחמשת המצרפים. והיית מבין: ‘אלוהים, למשך זמן כה רב הייתי קורבן להונאה ותעלול הזה של אותה תודעה’, משום שזו היתה רק צורה שנאחזתי בה, רק תחושות, רק תפיסה, רק תהליכים מנטליים, רק הכרה שבה נאחזתי. ועם ההיאחזות שלי כתנאי – היתה התהוות ולידה, ואז הזדקנות, מוות, צער, אבל ויגון, כאב, דחק וייאוש. וזוהי ההתהוות של כל הגוש הזה של דחק וסבל.”

אז אדם מבין שכל דרך שבה העצמי נתפס, במובנים של כל אחד מהמצרפים האלו: גוף, תחושות, תפיסה, צורות מנטליות, והכרה, כל דרך שבה זה נתפס ביחס לעצמי: הם בתוך העצמי, או העצמי בתוכם וכן הלאה – זה לא מחזיק, וגם – העצמי לא נמצא בשום מקום אחר. אז זה די מעודן ומקיף, זו הבנה די מעמיקה.

ציטוט נוסף של הבודהא על כניסה לזרם:

“שליטה מוחלטת על העולם, ללכת לגן עדן, אדנות בכל העולמות – פירות הכניסה לזרם מתעלים על כל זה”. אז כך, אתה האדם מספר אחת, יכול להיות לך הכל בעולם, אתה הבוס מספר אחת, והוא אומר – הפירות של הכניסה לזרם יותר טובים מזה.

אז, שוב, השאלה הזו – איך אנחנו יודעים כשמישהו אחר מואר, או נכנס בזרם או משהו כזה? היה מקרה בו הבודהא, אני חושב שהוא היה עם אננדה ומלך כלשהו שהוא נהג להסתובב איתו מפעם לפעם. וקבוצת סגפנים הלכה ליד, והם ניראו מאוד קורנים, נוכחים, ופשוט… מאוד מוארים, אפשר לומר. אז המלך, ונדמה לי שאננדה גם אמרו: ‘הם ארהנטים, לא?!’ והבודהא אמר: אתה צריך לבלות הרבה זמן עם מישהו, לראות איך הוא בהרבה מצבי חיים, הרבה מורדות, קשיים פיזיים, מוות וכו’, וממש לראות איך הם עם זה לאורך זמן; וגם – שאתה מדבר עם האדם הזה, שוב ושוב על דברים עמוקים, כדי לקבל תחושה של ההבנה שלהם, וגם אז תוכל לומר רק אם יש לך מידה של הבחנה בעצמך. אז לשפוט על פי איך שאדם נראה זו דרך לא טובה. צריך לראות אותו דרך הרבה דברים, ולדבר איתו באופן חוזר ונשנה. אז אחד המורות שלי, נראיין, בארצות הברית, אמרה פעם שהיא ראתה איש כלשהו, שהיה אמור להיות מואר. והיא אמרה: ‘אם זו הארה, תשמור אותה לעצמך’. בסדר גמור. אבל – אדם נחמד, זה לא אותו דבר כמו מואר.

התעוררות, המילה הזו, לא אומרת אותו דבר כמו ערנות. לפעמים אנשים שומעים את זה וחושבים שזה להיות מאוד ערני, ובהיר כל הזמן, וחי ונוכח. וממש לחיות ברגע. אבל זה לא מה שזה אומר. אם אנחנו שמים את זה יותר מידי במונחים של החיים – החיים נגמרים, ואם אנחנו עושים את הדימוי שלנו במונחים של החיים, ובכן, החיים ייגמרו, האם אנחנו יודעים משהו שהוא מעבר למוות?. החוויות שלנו מפוברקות, הן לא באמת אמיתיות.  אפשר לומר שאנחנו מאמינים שבחיים, כמו בחלום, דברים הם אמיתיים, וכמו בהתעוררות מחלום, ההתעוררות היא להבין שהדברים אינם אמיתיים. אז – מה מי שהבודהא קרה להם אצילים, מה הם יודעים? הם יודעים משהו.

השקפה אחת שאני נתקל בה היא שעולל, למשל, הוא פתוח לגמרי, והוא במצב של הארה או התעוררות; תמים, אוהב, טהור וכן הלאה, ועם הזמן החברה הורסת את זה. הבודהא ממש לא עודד את זה. לפיו, אדם מואר יודע משהו. ומהו זה שנודע? הם יודעים את מה שהוא אינו-מת. הם נגעו במשהו שאינו מת. הם ראו את אי הכבילות של העולם, של העצמי. כל זה התפוגג, ודרך זה הם יודעים את הריקות של הדברים. שום דבר אינו אמיתי כפי שהוא נראה. כל הדברים ריקים. אז אפילו דברים בסיסיים כמו מודעות, או מרחב, או זמן. דברים שנלקחים כמובן מאליו, האדם ראה את הריקות שבכל זה.

ואם מישהו אומר את זה, אז מישהו אחר יכול לומר: ‘אוקיי, זו ההשקפה שלך, ואני יכול לראות דברים אחרת’, וזה די נפוץ היום שמניחים שכל המחשבות הן בסדר, והכל נחמד, ונהיה יחד ונחלוק עמדות, ושאין אמת ממש. וזה די נפוץ, ואני תוהה למה זה כ”כ נפוץ. אולי זה עניין של פוסט-דת, אולי זו השפכות של מחשבה פוסט-מודרנית, אולי מישהו גדל באופן דתי ונוקשה, ורוצה להשתחרר מזה. אבל יש לנו השקפות כל הזמן, השקפות של עצמי וכן הלאה, ואנחנו נעים בתוך השקפות. שלא לדבר על השקפות של קונוונציה חברתית: איך דברים אמורים להית, איך אנחנו אמורים להתנהג, להתלבש וכן הלאה. ואז… מישהו יכול לומר שיש חייזרים שמשדרים מסרים לתוך סתימות בשיניים שלו, ומישהו יכול למר: ‘טוב, זו השקפה, אני מכבד את זה’. אבל השאלה עם השקפות היא – האם ההשקפה שיש לנו מובילה לפחות סבל? זה הסמן.

חלק מהדעות הן מעודנות. השקפה אחת כזו היא שמודעות רחבה זו האמת, במובן הסופי. ומה שאני מציג, זה את הבודהא שאומר ללכת מעבר לזה. ללכת מעבר להשקפה הזו, לראות שהמודעות עצמה היא ריקה. אבל זה יהיה קשה להבחין, כי זה יהיה שינוי עדין של השקפה, ולא יהיה קל לראות את ההבדל בין שני אנשים שמחזיקים בשתי העמדות האלו, זה לאו דווקא ייראה מבחוץ.

הדרך היא מאוד עמוקה, ומאוד רחבה. יש רוחב רב למה שאפשר ומוצע לנו. ואנחנו יכולים להיות במקום בחיים שלנו, או לעבוד לכיוון מקום של חיבור עמוק לכדור הארץ, פתוחים ואכפתיים לטבע, פתוחים עם המיניות שלנו, או עם החיים הרגשיים שלנו, ופנויים לאינטימיות רגשית. אולי אנחנו מביטים בערב, ומרפים מדברים קשים, אולי אנחנו טובי לב ומחפשים טוב לב; אולי אנחנו פתוחים והולכים לכיוון של אנרגיות מרפאות בגוף, אולי אנחנו במגע עם חיי הרגש שלנו, או מבטאים את זה היטב, באופן יצירתי. וכל זה חשוב מאוד ויפה מאוד, ובאמת יקר ללמוד את כל זה, נפלא ואפשרי. אבל מנקודת המבט של הבודהא, אם אתה לא יודע את מה שמחוץ לעולם הזה, שאינו בזמן, שאינו במרחב, שאינו של העצמי, אם מישהו לא יודע את זה או ממש מעוניין בזה, אז הוא לא אדם אציל. כל הדברים אפשריים, אבל חשוב לא להיות מבולבלים. חשוב לברור מה הוא מה.

אם אנחנו שומעים את העניין הזה של משהו מחוץ למופעים, מחוץ לזמן ולמרחב – יש אנשים ששומעים את זה והלב שר בכמיהה לזה, ויש אנשים שלהיפך. זה נשמע רחוק, מפחיד ומחריד. אם התחושה היחידה שיש לי זה מהחושים, אז מה שמחוץ לזה יכול להשמע מאוד מבהיל, אם נקודת ההתייחסות היחידה שיש לי זה העצמי והעולם, אז זה יכול להשמע מפחיד וחלול.

איך אנחנו נעים לכיוון הזה של ההבנה של ריקות? אנחנו צריכים להסתכל בדרכים שיראו את זה. אתה צריך לסובב את התרגול לכיוון של לראות איך אנחנו בונים דברים. זה מסע נפלא, וזה מופלא ומעודן לראות את זה, יותר ויותר לעומק, רואים את מה שהבודהא קרה לו התהוות מותנית. רואים ששום דבר אינו אמיתי באופן שבו הוא נדמה כאמיתי. שהדברים מפוברקים, מובנים. ואנחנו רואים שאנחנו מכניסים דברים לתוך החוויה שבונים את החוויה, ואנחנו לומדים להכניס פחות ופחות, ובסופו של דבר לא להכניס כלום לתוך החוויה, ואז שום דבר לא עולה עבורנו. שום דבר לא מופיע. הלכנו מעבר לחוויה. כשאנחנו לא בונים חוויה, אז אין אפילו חוויה של ‘עכשיו’, ומה שנשאר, מה שנפתחים אליו זה הבלתי-נולד, הבלתי-מת, ניבאנה. וכתוצאה גם מזה באה ההבנה והחירות של הבנת הריקות של הדברים.

אז אדם מואר, מה הוא השיג? והבודהא אומר, בציטוט די מהמם: “ההופעה של העולם מובנת וננטשת, וההפסקה של העולם (של עולם החוויה) מובנת ומוגשמת”. זה די ספציפי, מה שהבודהא מצביע עליו. ואנחנו יכולים להשוות את זה, למשל, למה שמצאתי ממורה ממסורת אחרת: ‘כשאנחנו פונים לכיוון אחר מהשלמות המקורית שלנו, האחדות על העולם ואלוהים, אנחנו יוצרים את האשליה שאנחנו צריכים משהו חיצוני לשלמות שלנו, והפנייה הזו היא מה שבונה את האגו’. זה די שונה. השני הולך לכיוון של אחדות; ובשביל הבודהא זו תהיה רמה יפה לעבור דרכה, אבל זה לא אותו דבר כמו מה שהוא קורה לו שחרור. אז זו ההבנה של הבנייה של העולם שהיא החשובה יותר מאשר החוויה.

חבר סיפר לי שהוא היה במנזר בתאילנד, והיה שם נזיר, והיה לו את העניין של ללכת אל מעבר לחוויה, והוא היה שומר את כולם ערים כל הלילה, ומנסה לגרום למתרגלים לעבור דרך העייפות, כדי לגרום לאנשים ללכת איזה חוסר הכרה או משהו. אז היית יושב שם, מאוד עייף, אל תוך הלילה, ומה שהיה אמור לקרות זה שכל פעם שהיה לך מין ניתוק כזה, זרקת כדור נייר טואלט קטן אל מאחורי גבך. בסוף הלילה היית סופר את הכדורים, וזו היית כמות חוויות ההארה שהיו לך באותו לילה. אז… זה סיפור אמיתי (קשה לתרגם את זה, אבל מהנימה די ברור שרוב לא מאוד אוהד את השיטה הספציפית הזו. יהל).

הבודהא, אחרי ההארה שלו, על פי הטקסטים, שהם כנראה קצת מיתולוגיים, הוא אמר משהו מאוד מעניין. הוא היה מאוד מסוייג מללמד. הוא חדר אל האמת העמוקה של הדברים וחשב: ‘זה ממש מעודן, אין סיכוי שמישהו יבין את זה’. ואם אני אנסה להסביר הם לא יבינו. וזה יהיה “מעייף ושוחק עבורי”. מדהים שחמש דקות לפני כן הוא היה אמור להשתחרר מכל סוג של סבל. הנקודה היא שיש פה משהו שמאוד קשה להבין. לפעמים אנחנו עשויים לשמוע: ‘רגע של תשומת לב הוא רגע של התעוררות’. זה הרבה יותר מידי קל. אני מצטער לומר, אבל זה לא מעמיק מספיק. למה שהבודהא יהיה מותש ושחוק מלומר את זה? הנה, אמרתי את זה. וזה היה בסדר. או… ‘דברים הם ארעיים, פשוט תירגע ותן לזה לזרום’. זה גם לא קשה כ”כ. או קצת יותר מעודן: ‘מודעות היא כאן, היא תמיד נוכחת, נוח במודעות’. זה די קל. הוא ממש התלבט האם ללמד או לא, והעניין של המודעות זה מאוד קל. יש פסקה בה הוא מדבר עם סגפן בשם ווצ’גוטה, ששם הכינוי שלו היה ווצ’ה. היו לו כמה סשנים עם הבחור הזה, והוא מבין ולא מבין, ומתווכח וכל מיני כאלה. ומתישהו הוא אומר: ‘אני לא מבין, אני לא מבין’. והבודהא אומר: ‘עמוקה היא האמת הזו, קשה לראייה, קשה להבנה, שלווה ומזוקקת, מחוץ למה שהוא בר שיעור, מעודנת, נועדה עבור החכם. לאלו עם השקפות אחרות, תרגולים אחרים, סיפוקים אחרים, מורים אחרים – קשה לדעת אותה”.

יש פיסקה יפה, מהזמן שבו הבודהא ממש עמוד למות, והיה ברור שזה יקרה עוד מעט, והוא כבר שכב שם, ואנשים התכנסו, ואננדה, שהיה בן-הדוד שלו, וגם העוזר האישי שלו ועבד מתוך אהבה גדולה. הבודהא שכב ודיבר על הכנות למוות: “ואז אננדה הנאצל, הלך לבניין סמוך, נשען על המשקוף, בוכה: ‘הנה אני, עדיין בהכשרה, עדיין יש עבודה שעלי לעשות, והתרתו הסופית מן העולם של המורה שלי עומדת להתרחש. המורה שהיתה לו כזו חיבה כלפי’. הבודהא שאל את אלו שהיו סביבו: ‘איפה אננדה?’ וענו: ‘אננדה הנאצל הלך לבניין הזה, נשען כנגד המשקוף, ובוכה: ‘הנה אני, עדיין בהכשרה, עדיין יש עבודה שעלי לעשות, והתרתו הסופית מן העולם של המורה שלי עומדת להתרחש. המורה שהיתה לו כזו חיבה כלפי”. והבודהא אמר: ‘קראו לאננדה, אמרו לו’: ‘המורה קורא לך, ידידי’. ‘כפי שתאמר, המורה’, הם אמרו. והלכו לאננדה, ועם הגעתם אמרו: ‘המורה קורא לך, לידידו’. הוא הלך לבודהא, ועם הגעתו שהתחווה, ישב לצידו. ביושבו שם המבורך אמר לו: ‘די אננדה, אל תתאבל, אל תשקע ביגון, האם לא סיפרתי לך על המצב של אי-עניין בכל מה שהוא יקר ומושך, המצב של היעשות נפרד, המצב של היעשות אחרת? למה עוד אפשר לצפות. זה בלתי אפשרי שמישהו יחזה במשהו נולד, מפוברק, או מתפרק. (וזה החלק  שעליו אני רוצה להצביע:) במשך זמן רב, אננדה, חיכית על צידו של התתהגטה, ועשית מעשים של רצון טוב. מועיל, שמח, ללא גבול, עם פעולות מילוליות של רצון טוב, עם פעילויות מנטליות של רצון טוב, מועיל, שמח, ללא גבול. אתה אדם אשר עשה טוב. תתחייב למאמץ, ובמהרה תהיה גם אתה ללא זיהומים” (במלים אחרות: תגשים הארה).

באופן מעניין, מה שהוא לא אמר זה: ‘התעודד, אין לאן ללכת, אין שום דבר לעשות’. הוא לא הלך למוד של אי-שניות פופולרית, שחוזרת להשקפות הפשוטות והברורות מאליו של אני פה, אתה שם, וכל זה קיים. הוא לא אמר את זה, אלא הוא עודד אותו: המשך ללכת, לך על זה. אז, לגבי האי-שניות הפופולרית, כמה יושרה של הלב יש שם, שאנחנו מביאים לנושא הזה? לפעמים אני מודע שביקורת פנימית יכולה להכנס, והיא יכולה לסגור את כל העניין. ‘זה לא אפשרי לי’, או שאנחנו מבטלים את זה. כמה קרדיט לתת לביקורת הפנימית? האם היא מחליטה עבורנו על מה אנחנו הולכים?

אז אני כן רוצה לאזן במובן מסויים ולומר שהעניין של כניסה לזרם הוא מאוד מיוחד, ודי נדיר, אבל גם מאוד אפשרי. וזה יוצא דופן במובן שמשהו נפתח ביישות. משהו השתנה עם הכניסה לזרם. והבודהא אומר שמשם והלאה אתה לא עוד אדם רגיל, אדם מן השורה. משהו השתנה באופן עמוק. החיים נראים אחרת, המוות נראה אחרת. מישהו בא ממקום אחר, באופן די יסודי. אולי מישהו נע מההשקפה הזו, וזה חלק מלהיות נכנס לזרם, זה שזזים משם, אבל יש לזה כוח משיכה, וחוזרים לנקודה הזו של חופש. במובן ייסודי, הכיוון של החיים הוא שונה. משהו נפתח, והכוונה בחיים היא גם שונה. אי אפשר להניח שנכנס לזרם מופיע עם אותה תחושה של ‘לאן החיים הולכים’, או אותה תחושה לגבי מה קורה פה’. זה בעצם משהו שונה. ומה שאני רוצה לומר שזה שזה יוצא דופן, אבל גם אפשרי.

משען נטול מציאות

ניסיתי להשען על גוף. הגוף נעלם.

שמחה? נעלמה.

שלווה נעלמה.

שקט בלבד התמיד לכמה שניות ונעלם.

ואז הכל נעלם, או נכון יותר לומר – הופיע שוב, מן הצד השני.

נאלצתי להודות – אין כאן כלום. נשענתי על זה. אין, אין.

אפילו זה – גס מידי.

אז פניתי – בודהא: נחווה אך אינו קיים. כך הוא כל זה. נחווה ואינו קיים.

שם יש משען נטול מציאות.

לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם

השיחה הזו וזו שאחריה ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות שבדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/talk/17960/

הקדמה

בשיחה הזו ובבאה אני אנסה לצייר כמה קווים שהופיעו בשתי השיחות האחרונות שנתתי, ובשאלות-ותשובות, ארחיב אותם, ואנסה להבהיר משהו לאורך שתי השיחות. כמה מכם/ן כאן, אני יודע היטב, מתוך תרגול שלכם, לימוד והקשבה – מכירים את מה שאציג עכשיו. לאחרים/ות – זה די חדש.

יש סיכון מסוים ב-לעשות את זה, אני אתן שתי שיחות, אבל זה צריך הרבה יותר זמן. זו קשת רחבה של דברים, ויש תפניות בעלילה. אנחנו מקליטים/ות הכל אז אתם/ן יכולים/ות לשמוע שוב, או למחוק את מה שנשמע מהזכרון שלכם/ן, כרצונכם/ן. לפעמים אנחנו, כבני/ות אדם, לא כ”כ טובים/ות ב-לשמוע משהו חדש. אנחנו אוהבים/ות לשמוע דברים שאנחנו מכירים/ות. לפעמים אנחנו יכולים/ות, ממש בזמן שאנחנו שומעים/ות משהו חדש, לקחת את מה שהאדם השני/ה אומר/ת, לשים אותו בקופסא, ולהסיר ממנו את החידוש.

סוף העולם: האפשרות של יציאה מוחלטת מעולם התפישה

אתחיל במקום שאולי נשמע משונה להתחיל ממנו:

יום אחד, הבודהא ישב עם חבורת נזירים, בשתיקה, ואמר:

“תקשיבו נזירים, אני אומר שסוף העולם לא יכול להיות נודע, נראה או מושג על ידי מסע, אבל אני גם אומר – שללא הגעה לקצה העולם, אין קצה לסבל.”

ואחרי זה הבודהא קם, הלך לבקתה שלו, וסגר את הדלת. והנזירים ישבו שם, מגרדים בראשיהם הקירחים. ואז הם שאלו את אננדה, והוא אמר משהו כמו: אני חושב מה שהוא רוצה לומר זה שאנחנו חייבים לדעת את סוף העולם של התפישה. מה שאנחנו תופשים עם העיניים, האוזניים, המיינד. בסוף של כל זה יש רמז לגבי סוף הדוקהא.

באירוע אחר הבודהא היה יותר ברור:

“את המימד הזה יש לחוות, לדעת ולהבין: כאשר העין דועכת, והתפישה של צורה דועכת… האוזן… צלילים… הלשון… טעמים… האף… ריחות… הגוף… מגע… המימד הזה צריך להיות נודע, נחווה, מובן – כשהתודעה דועכת, ותפישה של אובייקטים של התודעה דועכת.

בוא נלך לאט כאן. האם עלתה ביקורת פנימית?

“איך אני יכול/ה לחוות משהו כזה, אני לא יכול/ה להיות עם שלוש נשימות ברצף?!” או: “אוקיי, אז יש פה חווית מדיטציה קיצונית, מה זה קשור לחיים שלי?” אני מנסה לפרוש קשת רחבה, אבל חכו, חכו.

בשיחות האלה אני לא רוצה להדגיש את החוויה הזו, שהבודהא דיבר עליה. אלא – להדגיש ולהבהיר איזו דרך להבין את מה שאנחנו עושים/ות פה, את התרגול, שיכולה להשפיע ולכוון את הדרך בה אנחנו רואים/ות דברים. אז שוב הבודהא: “יש מה שהוא נחות, מה שהוא נעלה, ויש מה שהוא לחלוטין מחוץ לשדה התפישה הזה.” מה זה אומר?

משהו נחות – מצב של מערבולת, של כעס – אלו מצבים נחותים עבור הבודהא, ביחס למצב של סמאדהי, כשהמיינד פתוח ובהיר, או מצב של מטא, שבו המיינד פתוח ורך. אז יש את המצבים האלו, ויש את התפישה של העולם, כאשר הוא נחווה דרך המצבים האלה. הכל פה הוא סביב תפישה. מה אני תופש/ת, ואיך העולם נראה לי דרך התפישה הזו.

איך העולם, הבניין הזה, הטבע, אני – נראה דרך מטא? ו’המעבר’ – היציאה המוחלטת מהממד הזה של תפישה.

“”במקום שבו למים, לאדמה, לאש ולאוויר אין אחיזה,

שם אין הכוכבים מנצנצים, והשמש אינה מאירה;

שם הירח אינו זורח, אך החשיכה אינה חודרת.

כאשר החכם, הברהמין, ידע [זאת] בעצמו באמצעות החכמה,

או אז, חופשי הוא מצורה ואי-צורה,

מכאב ומעונג”.

אז הבודהא, כך נראה, מגדיר יציאה מוחלטת מתוך העולם הזה של תפישה. ולפעמים הוא מדבר מתוך זה – על הדעיכה של תחושה ותפישה. וזו תפישה מדיטטיבית, שהוא מדבר על הצורך לשהות בה.

לרוב הוא מדבר על זה במונחים שליליים – זה דועך, זה לא זה ולא זה. לפעמים – הוא מדבר במונחים חיוביים. לפעמים הוא מדבר על זה במונח חיובי: הכרה ללא אובייקט.

סאריפוטה, תלמידו הבכיר, שאמרו שהוא שני רק לבודהא, נשאל: כשרואים/ות משהו כך – האם משהו נשאר? והוא אומר: לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם שום דבר לא נשאר? לא, את/ה לא יכול/ה לומר את זה. האם גם זה וגם זה? לא יכול/ה לומר. האם לא זה ולא זה – לא יכול/ה לומר. זה מעבר לכל מה שאת/ה יכול/ה לומר לגבי: ‘האם יש משהו או אין משהו שנשאר’.

אז בוא נעצור לנשום שניה. איך הלב מגיב לזה כרגע? אולי ביקורת פנימית נכנסת, ויש משהו שחוסם את הדרך בפני תגובה כנה. אנחנו שומעים/ות את הדברים האלה שמצביעים למשהו שהוא מעבר למה שאנחנו יודעים/ות בדרך כלל. איך הלב מגיב? אני רק שואל, בלי לומר שזה צריך להיות כך או אחרת.

מה יש להסיר, כדי לראות כך?

הציטוט הזה לגבי הכוכבים, הוא מתוך דרשה של הבודהא, שמפורסמת מסיבה אחרת. מה שהקראתי לכם זה נקרא ‘אודאנה’, שזו מין סיומת שירית. זה מגיע מדרשה שמדברת על בחור שנקרא באהיה, שהיה מאוד מוערך כמתרגל. והוא תהה יום אחד – האם אני באמת מואר? ואז מלאכית שאיתה היה לו קשר בעבר נגלתה אליו ואמרה לו – באהיה, מצטערת, לא רק שאתה לא מואר, אתה גם לא מתרגל בכיוון. ולמזלו – הוא היה מספיק צנוע, והיתה שם מספיק גמישות בשביל שהוא ישאל את עצמו – אולי זה נכון?! אז הוא שאל את המלאכית איפה יש מורה, והיא שלחה אותו לבודהא. אז הוא הלך מרחק עצום כדי לפגוש את הבודהא.

כשהוא הגיע, הוא ראה הרבה נזירים מתרגלים הליכה. שאל אותם: איפה הבודהא? והם אמרו: הוא הלך לאסוף אוכל בעיר. אז הוא מיהר לעיר, וניגש אליו. ואז:

“בראותו את המבורך, ניגש באהייַה אליו, ולאחר שהשתחווה לרגליו, אמר: ‘אדוני, למד אותי את הדהמה; למד אותי את הדהמה, הסוגטו, שכך אחווה אושר וברכה לזמן רב’. משסיים שבאהייַה את דבריו, אמר לו המבורך: ‘אין זה הזמן המתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל’. פעם שנייה פנה באהייַה אל מבורך ואמר: ‘אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב’. פעם שנייה אמר המבורך: ‘אין זה הזמן מתאים באהייַה, נכנסו כעת אל בין הבתים לאיסוף האוכל’. פעם שלישית פנה באהייַה אל מבורך ואמר: ‘אבל אדוני, אין לדעת אלו סכנות אורבות לחייו של המבורך או לחיי. למד אותי את הדהמה, אדוני; למד אותי את הדהמה הסוגטו, כך שאחווה אושר וברכה לזמן רב’.

אם כך באהייַה [ענה המבורך], עליך להתאמן באופן הזה: ‘בנראה יהיה אך ורק הנראה, בנשמע יהיה אך ורק הנשמע, במוּרגש יהיה אך ורק המוּרגש, בנתפס יהיה אך ורק הנתפס. כך עליך להתאמן באהייַה. כאשר בשבילך רק הנראה יהיה במה שנראה, רק הנשמע יהיה במה שנשמע, רק המוּרגש יהיה במה שהוּרגש, רק הנתפס יהיה במה שנתפס, אז באהייַה, אינך ‘עם זה’. כאשר אינך ‘עם זה’, אתה לא ‘בזה’. כאשר אינך ‘בזה’, אינך כאן, שם או ביניהם. אכן, זהו סופם של אי הנחת, הכאב והסבל.

זמן קצר לאחר מכן באהייה נדרס על ידי פרה, והבודהא אמר שהוא היה מואר לחלוטין, ויש להתייחס לגופתו בכבוד. בסוף הדרשה – מגיע החלק שהקראתי קודם.

אז ההוראות האלו שהוא נתן לבאהיה: “עליך להתאמן באופן הזה…”.

אני הייתי בארצות הברית, והמורה היה מלמד ומקריא את הפסקה הזו, ואני מצאתי את עצמי נשען קדימה, וחושב: אם אני אהיה ממש נוכח, אולי הפעם… אולי… אבל לא התעוררתי, ויש לזה הרבה סיבות, שאת חלקן אני אסביר כאן.

זה יכול להישמע כאילו הוא מלמד אותו תשומת לב חשופה. לברר מהו הנתון הבסיסי של החוויה שלנו. ‘דברים כמו שהם’. גם אם אתם/ן לא חושבים/ות על זה, זה נשמע כאילו אלו ההנחיות. לחתוך פפנצ’ה, את הסיבוך שאנחנו מוסיפים/ות לדברים דרך אסוציאציות וכדומה, כשהמיינד מסתבך במעבה של מחשבה, סיפור. מסבך את מה שקורה עם סיפור על העצמי, התעצמות של האגו, וכן הלאה, וכשזה ממש חמור – נלכד במערבולת של אגו שיש בה ניתן ממה שקורה מולנו. אז זה יכול להישמע כאילו הלימוד הוא – לחתוך פפנצ’ה, ולהיות בעולם בצורה ישירה ורעננה. אולי יש איזו אמת בזה, אבל זה הופך את הסיומת לממש מוזרה. למה הבודהא לא שר על כמה זה נהדר להיות בעולם בתפישה בהירה? אבל הוא כתב סיומת – שמהללת את ההיעדר המוחלט של התפישה. את ההליכה מעבר. זה לא מסתדר יחד בדיוק. כמו שאמרתי קודם – הכיוונים האלה של הבודהא לטרנסצנדנציה מופיעים פעמים רבות. ובמהיאנה – יש אינסוף:

“כשכל התופעות לא מופיעות, כך אתה רואה אותן באופן מושלם”.

דרך אחרת לתרגם מסנסקריט את מה שהוא אמר לבאהיה, זה: “בראייה, אפילו לא הראייה”.

אז אולי יש יותר בהוראות האלה במה שנראה במבט ראשון.

בואו נהפוך את הדבר על ראשו.

כשהוא אומר: “רק הראייה” – מה הוא מסיר? “רק” פירושו שמסירים משהו. מה מסירים/ות? אפשרות אחת – לשמוט את התגיות שיש על דברים: מיקרופון, מראה, חדר וכו’. וודאי, זה אפשרי ברמה מסוימת. אבל לאן זה מוביל, ולמה זה כ”כ חשוב? אולי יש לנו תחושה שאנחנו מנסים/ות להיות בתודעה כמו של תינוק, בלי תגיות. הבודהא לא עודד את זה. לפעמים זה יכול לבלבל, לפעמים לרענן. אבל – האם זה מה שאנחנו מחפשים/ות? זה הכל? בהוראות לבאהיה ההסרה של משהו נראית מרכזית, אבל – מהו זה שאנחנו מוותרים/ות עליו?

פפאנצ’ה, תיוג, תגובתיות – ההרגל שיש לנו למשוך מה שאנחנו אוהבים, להיפטר ממה שלא. סלידה והיאחזות. התגובתיות כוללת הערכה ומדידה. הדבר הזה הוא זה יותר טוב מזה, או פחות טוב מזה. או: הדבר הזה היה יותר טוב אתמול, מקווה שהוא יותר טוב מחר. מדידה בין דברים ושל משהו אחד לאורך זמן – הם חלק אינטגרלי ממשיכה ודחייה. אז עוד ציטוט של הבודהא:

“אם מתרגל/ת נוטש/ת השתוקקות לאלמנטים של צורה; וודנה; תפישה, צורות מנטליות, הכרה. דרך הנטישה של השתוקקות – התמיכה להכרה נחתך, ואין בסיס להכרה. הכרה, כבר לא מבוססת, לא ממשיכה, לא מבצעת שום תפקיד (כלומר – לא יודעת כלום) – משוחררת.”

כלומר – בהיעדר מוחלט של משיכה ודחייה – ההכרה נשמטת. את/ה תלך/י מעבר להכרה הרגילה.

הסרת התעתוע ממוטטת את חווית המציאות, ומוליכה אל ה’מעבר’

ציטוט דומה: “כשמתרגל השמיד בורות, או תעתוע, תעלה הבנה – אז, עם הדעיכה של הבורות הזו ועליית הבנה – הוא לא מפברק מצב נעים או מצב בלתי נעים. עם אי-הקיום של פיברוק, מתוך ההפסקה של פיברוק – יש הפסקה של הכרה, תפישה, וכן הלאה”. אז – ההסרה של משהו – פותחת משהו טרנסצנדנטי.

מהי הסרה של בורות, תעתוע? דבר אחד, שבטח שמעתם/ן – זה הקונספט של העצמי. כלומר – לראות דברים כ’אני’ או ‘שלי’. זה תעתוע בפעולה – לעשות אני ושלי. או, יותר בעדינות – “אני מודע למראה הזה”. אוויג’ה היא האמונה בזה שרואה, בעד. הרמה הזו של בורות היא לא בהכרח מחשבה. לפעמים אנחנו חושבים/ות כך, אבל לרוב זה קורה מתחת לרמת המחשבה. אני לא צריך/ה לחשוב: אני רואה את המיקרופון. זה קודם לתפישה. השקפה שקודמת לתפישה, כל הזמן, עד שאני מוצא/ת דרך אחרת.

נגארג’ונה: ‘זה שרואה את ההיעדר של אני, ואת ההיעדר של “עשיית אני” – אינו רואה. במילים אחרות – ראיית היעדר העצמי, הריקות של העצמי – פותחת פתח אל מעבר לתפישה הרגילה. למשהו אחר לגמרי. האוויג’ה, התעתוע הזה – הוא בשורש של ההפנצ’ה, של הסיבוכים שאנחנו נכנסים/ות אליהם, המערבולות. היאחזות והחזקה בהשקפת עצמי מולידה פפנצ’ה. בלי זה – לפפנצ’ה אין על סביב מה לנוע. ותחושת העצמי גם יוצרת את התגובתיות שלנו. מדידה והשוואה של דבר האחד בשני. כשיש תחושת עצמי נפרד מהעולם, הוא מושקע. זו בורות בפעולה. אני מרגיש/ה עצמי, אז אני משגיח/ה עליו: מה אני יכול/ה להביא בשבילו, מה אני צריך/ה לשמור מחוץ אליו? זה מופיע כהשקעה, משיכה ודחייה, פפנצ’ה. יש לבורות עוד משמעות, אבל נגיע לזה.

אז כל ההוראות האלה של הבודהא – תראה אם את/ה יכול להסיר משהו. ואז מה? משהו נפתח. אנחנו יכולים לומר – תפישה, חוויה, אני משתמש במילים האלו לחלופין – חוויה היא כמו בית קלפים. בנויה, מפוברקת. אני מוציא/ה קלף. אולי המבנה עומד. אם אני לוקח/ת כמה קלפים בבסיס – הכל קורס. זו לא אנלוגיה מאוד טובה. עדיף לומר, כל הדברים שמנינו עד עכשיו – מדידה והשוואה, תחושת עצמי, תפישה והכרה, פפנצ’ה – אפשר לראות שהם ספקטרום. הם יכולים להיות אינטנסיביים, או פחות, או עוד פחות, או ממש פחות. ודיברנו על זה בשאלות-ותשובות קודם. זה לא מתג הדלקה וכיבוי, אלא ספקטרום. כמו פפנצ’ה. יכולה להיות הרבה או מעט, הרבה או מעט מדידה והערכה, או הרבה או מעט עצמי. ככל שיש יותר מאחד מהם – יש את כל האחרים, ויש יותר תחושת עצמי, ויותר תפישה. ככל שיש פחות – יש פחות תפישה.

תלות של הפקטורים שבונים את החוויה, הפחתת החוויה על גבי ספקטרום

כל הפקטורים האלו שאנחנו מדברים עליהם – הם גם תלויים ובנויים האחד בשני. הם אספקטים של אותו דבר. בהנחיות של באהיה – כשאין “אתה בזה” כמו שהבודהא אומר לבאהיה, אז: “אתה לא בעולם הזה ולא בבא” – כשאין אתה – אין עולם. הבודהא – אומר לו: “אמן עצמך כך”. אז נאחנו צריכים/ות לאמן את עצמנו. במה? בלהוריד, להפחית, את הדברים שבונים את החוויה.

האם אנחנו יכולים/ות לאמן את עצמנו בהפחתה שלהם, ולראות מה קורה?

זה ספקטרום. של חוויה, של תחושת עצמי.

האמת היא, שכולם/ן יכולים/ות לראות את זה, אפילו בלי לעשות מדיטציה. כעיקרון, אפילו אם לא ישבנו פעם ראשונה – אנחנו יכולים/ות לראות שלפעמים אנחנו בונים/ות את העצמי, ואיזה ‘עניין’ – במידה רבה מאוד. נעים בין מצב רגיל ומצב עצבני של תודעה. יש את מה שנחות, נעלה, ויש את היציאה המוחלטת ממצב של תפישה. למודט/ת יש יכולת לראות טווח הרבה יותר גדול. לראות יותר את הבנייה, את הסולידיות של מה שנבנה. ואנחנו יכולים/ות לראות פחות ופחות בנייה. הרבה הרבה פחות. עד כמעט כלום, או כלום.

דרך התעתוע – המציאות מפוברקת

אני לא מציע פה חוויית מדיטציה, אלא תובנה. רעיון. את/ה עוקב/ת אחר הקו של התובנה לגבי פיברוק. והבודהא אומר: כל התופעות מפוברקות.

מפוברק זו מילה טובה, כי יש לה את המשמעות של משהו נבנה, וגם של משהו שקרי או מזוייף. הבודהא הצביע לדברים האלה, כשהוא אמר שדברים הם בנויים.

“כל חוויה היא כמו חזיון תעתועים”. תפישה, היא לא רק התיוג: “זה שעון, זה דג”. אלא – להפוך משהו לדבר. אנחנו מרגישים/ות שיש שם משהו, ותופשים/ות אותו. זה יכול להיות משהו מאוד עדין. עדיין – חזיון תעתועים. ואז ממשיך – “כל הכרה. פנימית או חיצונית, קרובה או רחוקה, עדינה וגסה – כמו תעלול של קוסם”. כל זה –קסם, מיראז’, אשליה. כל תחושת דבר, כל תחושת זמן – זה קורה עכשיו – אשליה, מיראז’. כולל התפישה של אחדות, או תפישה של “הכל הוא תודעה” מיראז’. אשליה.

מהי התגובה של הלב לזה? רק שימו לב.

לפעמים כשאנחנו שומעים/ות את המילה פיברוק, שלפעמים גם מתורגמת: ‘התניה’. לפעמים אנחנו חושבים/ות: “אה, דברים נוצרים מדברים אחרים”. המיקרופון הזה נוצר מדברים אחרים. אז משהו נוצר מדברים אחרים. אבל הבודהא אומר משהו נוסף. אז מה אם הם נוצרו מדברים אחרים? כמה חופש זה מביא? אולי הוא עשוי מכל מיני דברים יקרים, ואני ממש צריך להיאחז בו. מה זה אומר להיות מפוברק “על ידי התודעה”? ואפילו התודעה הזו – מפוברקת. כולה, המיינד והעולם – אשליה. סאריפוטה אמר: “אלו כמו שני גבעולים, נשענים האחד על השני.”. עצמי ועולם, הכרה ותפישה, מיינד ו’דבר’ – קשורים לחלוטין יחד. זה משהו מאוד רדיקלי, ומאוד קשה לתפישה.

למה הכוונה כשהבודהא אומר שמשהו הוא אשליה? בבירור, דברים נראים. ובבירור – לפעולות יש תוצאות. זה לא שזה לא נכון. כל מה שנראה – הוא תלוי, הוא ריק, אשלייתי, נבנה הדדית. כל אלו – מילים נרדפות. מה זה אומר לומר שמשהו הוא אשלייתי?

פעם אדם בשם קצ’יאנה שאל את הבודהא על דברים. והבודהא אמר: ‘שדברים קיימים, זו קיצוניות אחת, שהם לא – זו קיצוניות אחרת. אבל אני מקבל – לא שכן ולא שלא. ואני טוען לדרך האמצע בין יש לאין.’ זה דבר מאוד מעודן לומר על האשליה הזו. זה משהו שאנחנו צריכים/ות לראות במדיטציה. גם לא-מתרגל/ת יכול/ה לראות את זה, אבל אנחנו יכולים/ות לראות יותר לעומק. התהוות גומלין, פברוק. מה קורה אז?

לראות את דרך האמצע

מה בא מראיית הטבע המפוברק? האשליתי? אנחנו מתחילים/ות לראות את דרך האמצע. אז – המונח ‘תעתוע’ מתחיל לקבל משמעות אחרת לגמרי. כי הוא מתחיל לכלול, התבונה מתחילה לכלול את ההבנה שתופעות הן ריקות, שהמיינד ריק. שהעכשיו ריק. המראיות ריקות. מה קורה אם אנחנו חוזרים/ות להנחיות לבאהיה, ומחברים/ות את ההבנה הזו? רק הראייה פירושה – זה ריק. אני לא מניח/ה שזה דבר אמיתי, או שיש מודעות אמיתית שיודעת את זה. אולי זה מה ש-באהיה הבין. זו רמה אחרת לגמרי. הוא היה מתרגל רציני, אולי הוא יכל להבין כך.

אם רואים/ות את זה כך, ואני מודע שאני אומר הרבה. מה כל זה אומר?

אחת הדרכים להבין מדיטציה – הופכת להיות ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. רדיקלי במובן של מהפכני, בבירור זה דבר מהפכני. וזה אומר גם: לשורש. זה מכוון לשורש התפישה. פנומנולוגי פירושו – יש לי את העולם הזה של התפישה, ואני לוקח/ת ומבין/ה את העולם בלי להלביש קונספציות מטאפיזיות, כולל – שזה משהו אמתי. זה מה שבא אלי, ובהקשר הזה – אני יכול/ה לשחק עם זה, ולהסיר דברים מסוימים, כמו מדען או אמן – ותוצאות שונות, מופעים ותופעות שונות יתגלו, והבנה מתגלה. ניסוי פנומנולוגי רדיקלי. אז אנחנו צריכים/ות להיכנס לזה ולגלות בעצמנו דרך מה שאנחנו רואים/ות במדיטציה. הבודהא, בבירור, לימד דברים שונים בהתאמה למי שמולו. אז בהתאם לניסוי הזה, וברמה של המופעים והחוויה – האם אני יכול/ה לשמור את השאלה פתוחה: מה מפוברק? ולשמור את זה כשאלה פתוחה. כשאני נתקע/ת בתסבוכת של שנאה לעצמי ואחרים, ואני יוצא/ת ממנה – אני שואל/ת את עצמי: “מה כל זה היה”? אז אנחנו יודעים/ות לומר – המיינד עשה את זה. אבל אנחנו לא ממשיכים/ות ואומרים/ות – שניה, אולי גם זה מפוברק? האם יש גבול למה מפוברק? איפה הגבול? האם השולחן הזה, למשל – אמתי?

אנחנו לא יכולים/ות לחיות בטרנסצנדנטי. אי אפשר לחיות מעבר לתפישה וחוויה. זה בלתי אפשרי. אנחנו אפילו לא יכולים/ות לחיות לאורך זמן בלי תיוג, בלי מתן משמעות. אנחנו נותנים/ות לדברים משמעות, מרגישים/ות מדברים שונים, יצורים שונים/ות, איזה הדהוד דמיוני ומדומיין. אי אפשר לחיות ללא סיפורים. אבל אם זה המקרה – אז מה המשמעות של מה שאני אומר כאן כבר שעה? מה לקחת מזה? מה לעשות עם זה? לא לנער את זה מתוך הביקורת הפנימית.

פברוק פירושו שקרי. אז אפשר לומר: הבלתי מפוברק הוא אמתי. הטרנסצנדנטי הוא אמיתי. אחרים/ות יאמרו – הרגע הזה הוא האמתי. העולם הזה של חוויה הוא אמתי. וכל השאר – ‘מטאפיזיקה’, או משאלות לב. מה הנטייה שלכם/ן? האם אתם נמשכים/ות לעולם ‘הזה’ של חוויה? או לעולם, לדת של – ‘מעבר’? רק לדעת מה הנטייה. יש א/נשים שאומרים/ות שזה פחד ממוות שמוביל לאמונה בטרנסצנדנטי, וזה כמובן יכול להיות ההפך, ולתת מעמד של: “זה זה. החיים” ויש פחד מלראות את הטבע המתעתע של החיים, כי החיים, בתרבות שלנו, הפכו להיות מה שאלוהים היה לפני כן. אני חושב ששווה להיות מודעים לאן אנחנו נמשכים/ות. ‘מה אני רוצה שתהיה התשובה’.

למעשה, שתי ההשקפות האלה – הטרנסצנדנטי הוא אמתי וזה לא, ו-זה אמתי והטרנסצנדנטי לא – שתיהן לא שלמות. יש תפנית בעלילה, ויש משהו יותר יפה ושלם משתי הנטיות האלה.

אני רוצה, כמו שאמרתי, לתת מבט יותר גדול, שיש לו משמעות כלפי האופן בו אנחנו מבינים/ות את כל התרגול. אז נמשיך בפעם הבאה. עכשיו, בואו נשב קצת בשקט יחד.

לגשת לדהרמה – חלק 2 – דרכי ראייה משחררות

השיחה הזו וזו שלפניה (לגשת לדהרמה – חלק 1 – שחרור מכבלי העולם) ניתנו על ידי רוב ברבאה בריטריט בנובמבר 2012. בשתיהן יחד – הוא פורש מבט רחב ועקרונות יסודיים להבנה של הכיוון והאפשרויות של הדהרמה ולתרגול שלה. את השיחה הזו אפשר למצוא כאן: http://www.dharmaseed.org/teacher/210/talk/17961/

אז. הזכרתי בתחילת השיחה הקודמת, שאני מתכוון לנסות לגלות משהו לאורך שתי שיחות, שזוהי השנייה מביניהן. זה קצת משוגע לנסות לעשות זאת, אבל זה מה שקורה. במובנים רבים, הרבה ממה שאני הולך לגשת אליו הפעם הוא פשוט יותר, ואפשר לתהות למה לא עשינו את זה בסדר הפוך, אבל הסדר מיועד לארגן איזו מסגרת חשיבה והבנה של כל העניין. לפעמים צריך מידה מסויימת של הבנה של ריקות כדי לראות את החשיבות של מה שאני אדבר עליו היום. אבל חלק מהסיבה שזה משוגע לדבר על זה כך היא שלא כולנו נמצאים ב’אותו עמוד’ לגבי התרגול שאנחנו עושים פה, ולא בהכרח כל התרגולים יוליכו באותו כיוון. אז – אני מודע שאולי זה קשה לחלק מכם, במיוחד אם זה חדש.

אבל הרבה מהדברים שקראתי או שמעתי שהיו משמעותיים עבורי – הייתי צריך לקרוא כמה וכמה פעמים, ולפעמים לחזור שוב ושוב לדברים. אנחנו, פיזית, לא שומעים הכל. אנחנו שומעים את מה שמתאים לנו, ולוקח זמן לבלוע הכל.

הקדמה – תובנה

אז אתחיל מלדבר על תובנה. זוהי, בעצם, לא מילה שהבודהא השתמש בה כ”כ הרבה, אבל היא נעשתה מאוד נפתה במסורת שלנו, בבירור. ואנחנו יכולים להגדיר אותה בכל מיני דרכים, ואני לא אנסה לתת הגדרה מאוד חד משמעית, אלא רק קו כללי. אז, בגדול, תובנה היא כל הבנה, דרך ראייה – שמביאה הפחתה בדוקהא, באי נחת. מאוד רחב. כל דרך ראייה או הבנה שמובילה להפחתה בדוקהא.

אז, אם נגדיר את זה רחב – זה אומר שתובנה היא לא חויוה ספציפית שאנחנו מנסים לחוות. זוהי לא החוויה שמשחררת אותנו. אלא – ההבנה של משהו. זה תמיד יותר משמעותי מכל חוויה שיכולה לקרות או לא. כמו כן, תובנה זה לא פשוט להיות מיינדפול. זה לא פשוט לדעת. אני אולי יודע שאני חסר מנוחה מאוד, ריאקטיבי מאוד, המון פפנצ’ה. תשומת הלב הזו לא בהכרח נחשבת כתובנה, אם היא לא מפחיתה את הדוקהא. אולי אני פשוט יודע, וזה לא עושה הרבה, ואז זו לא בהכרח תובנה. מהם הפקטורים שבאים עם תשומת הלב שעושים את ההבדל?

אז, זה עשוי להפחית את הדוקהא, ואולי לא. במה זה תלוי? זו השאלה המעניינת. מהן הפקטורים שבאים עם תשומת הלב שעושים את ההבדל? משהו בתובנה חותך את הסבל, או יוצר פחות – סבל.דבר נוסף הוא – שהתובנה מגיעה מתוך החוויה שלי. זו לא אמונה משהו חיצוני, במשהו שיקרה, אלא הבנה, נקודת מבט, שנובעת מתוך החוויה שלי.

זו הגדרה מאוד רחבה, ויכולה לאפשר הרבה דברים. יכולות להיות תובנות אישיות, שחותכות את האופן שבו אני סובל מסבל אישי. למשל – יש לי לחץ שמרגיש כרוני במקום מסויםך. בלב, בבטן. ואיכשהו – הסקתי מתוך זה שאני כך וכך. אולי זה מודע ואולי לא. אבל אני הסקתי מתוך הכיווץ בבטן שאני מפחד. זה נשאר איתי. ומתוך ההשקפה הזו – יש עוד כאב, עוד דוקהא. ואחרי שאני יושב – אני יכול לראות שזו הנחה. פשוט הנחה, ואני לא בהכרח אדם כזה. וזה עושה הבדל גדול, זה מפורר את הרה הזו של הדוקהא.

זה יכול להיות אוניברסלי: ‘אה, הכל באמת לא-קבוע’; ואולי אפשר לומר שיש אמת אולטימטיבית, תובנה אולטימטיבית, שזו לא ארעיות – אל משהו מרמה יותר מהותית.

יכול להיות שתובנה תוביל להפחתת דווקא בעתיד. אולי שמעתי על נדיבות, ואני חושב על זה ומבין שזה מוביל לאושר, וזה מוליד נדיבות בעתיד. או כוונה אוהבת, מטה, או אתיקה. אני מבין את זה, וזה מוליד פחות דוקהא בעתיד. אבל – יכולה להיות תובנה שמפחיתה סבל עכשיו. כשאני רואה כך – יש פחות דוקהא. המון אפשרויות. למשל, האדם הזה שיש לו כיווץ בגוף, ורואה את ההנחה הזו לגבי עצמו, ומתוך הראייה, באותו רגע – פחות דוקהא. וממש אפשר להרגיש את ההקלה באותו רגע, בגוף ובתודעה. ותחושת השחרור הזו מלווה את הראייה, וזה מראה לי שאני בדרך הנכונה. תחושת ההקלה מראה לכם את הדרך הנכונה. תחושת שחרור היא אינדיקטור. לחוש את השחרור זה חשוב, כשהוא שם. כי זה נותן חוויה של ארבע האמיתות: איפה יש דוקהא, ואיפה אפשר להקל עליה.

אז – דרך ראיה שמשחררת מדוקהא.

דרכי ראייה משחררות

לפעמים אנחנו יושבים, מתרגלים לנו, ופתאום: אהה! אני מבין משהו. יש הבנה. מתוך המיינדפולנס, הסמאדהי, משהו התבשל. זוהי תובנה כתוצאה, וזו הדרך הנפוצה יותר לחשוב על תובנה. אני רוצה להדגיש היום קו נוסף. תובנה כנקודת מוצא. כמשהו שאפשר ליישם, לעקוב אחריו.

דוגמא: יושבים במדיטציה, ושמים לב לתחושות הגוף, ויש הרבה מיינדפולנס, ונראה, לזמן מה, שתחושות הגוף הלו פשוט קורות. הן לא מרגישות כמו אני או שלי. יש פירוק של התחושה הכובלת של אני ושלי. ויש חוויה של אנאטה. חויוה של התופעה הזו כלא-אני. לא אני, ולא שלי. זה בא מתוך תשומת הלב. אולי אפשר לקחת את התובנה הזו, ולהתחיל להשתמש בה כתובנה. האם אני יכול לכוון את דרך הראייה שלי על החוויה, אולי רק תחושות גוף בהתחלה, ולראות אותה כאנאטה. כלא-אני? אז, יש עידוד מכוון, חוזר, מתמשך, של דרך ראייה שהתחילה כתובנה ספונטנית. אז אנחנו בכוונה מתרגלים “דרך ראייה”.

אז הבודהא:

“ומהי התפישה (ההשגה) של לא-עצמי?

הנה, מתרגל שהלך ליער, לצל עץ, לבניין נטוש, מבחין כך: העין אינה עצמי, צורות אינה עצמי, האוזן אינה עצמי, צלילים אינם עצמי, האף אינו עצמי, ריח אינו עצמי, הלשון אינה עצמי, טעם אינו עצמי, הגוף … תחושת המגע… התודעה… דברים שבתודעה…”

אז זה מבט מכוון. בכוונה לראות כך

לפיכך הוא נשאר ממוקד על אי עצמיות, על ששת אברי החושים והחושים.”

לאחר מכן הוא כולל גם את ההכרה, והוא כולל את כל מה שיש בחוויה האנושית. בכל.

אז הוא אומר – אנחנו מתאמנים בדרך ראייה, מתאמנים בתפישה. זה מאוד שונה מתובנה ספונטנית.

יש המון אפשרויות כאלו.

ארעיות

למשל – ארעיות. עכשיו, אתם יכולים לשים לב כך לתוחות הגופניות שלכם. לשים לב להבהוב, להגעה ולהעילמות של תחושות גופניות. והדגש הוא על לראות את השינוי. שינוי, מרגע לרגע. דברים באים הולכים, נולדים ומתים. לא חשוב אם רואים את כל הפרטים. מה שחשוב הוא השינוי. שינוי, שינוי. לספוג את התחושה של זה.

אפשר לעשות את זה עם צלילים. את השינויים של הצלילים, של הרוח. לא צריך להבחין בכל פרט, אלא להיות ממוקדים על השינוי. לשים לב, שוב ושוב.

אם תשהו את נקודת המבט הזו לזמן מספיק, והיא הראשונה, הפשוטה והנגישה ביותר, אבל הפחות משמעותית. אם תשאיר את נקודת המבט שם מספיק, אז התודעה תשחרר יותר. יהיה יותר letting go. זה מגיע באופן אוטומטי, לא צריך לחשוב על זה, או לומר לתודעה: “דברים ארעיים, אז תשחרר”, אלא ממש בראייה של השינוי – המיינד משחרר. כי הוא רואה אינטואיטיבית: דברים משתנים, אני אשחרר.

דבר נוסף שיכול לקרות הוא שמתחילים לראות את הפערים בדברים. אם מסתכלים מקרוב – מה שאנחנו רואים כאובייקט – הוא בעצם הרבה דברים נפרדים. הרבה רגעים נפרדים, ויש פערים ביניהם. אז זו דרך אחת לפרק את האובייקט. מה שנראה כ”כ מוצק, הוא פחות מוצק כשרואים מקרוב, דרך אניצ’ה. ככל שדברים נראים לי יותר מוצקים – כך אני אשתוקק יותר ואסבול יותר. הסולידיות של משהו היא בסיס הכרחי להשתוקקות ודוקהא. אז אי הסולידיות משחררת הרבה, כבר ברמה הזו, ויש לה הרבה אפקט.

יש הרבה אפשרויות עם זה.

דוקהא

אמרנו משהו על אנאטה, ויש את אניצ’ה, שזו הארעיות. השלישית בשלישייה הזו נקראת דוקהא. לפעמים הם נקראים: “שלושת המאפיינים” למרות שהבודהא לא השתמש במילה הזו.

דוקהא פירושה אי נחת או סבל. אבל זה אומר גם: “לא-מספק”. אז איך זה יהיה לשים את העדשה הזו, ולראות הכל כ”לא מספק”. כל מה שעולה: “לא מספק”. יפה, מכוער, נעים, לא: “לא מספק”. אני יודע שזה לא מספק, כי זה ארעי. זו לא עמדה קשיחה כלפי הקיום, אלא דרך ראייה. ואפשר ממש להרגיש את ההקלה שבזה. כמה מפתיע! לראות הכל כלא מספק פותח כל כך הרבה יופי עבור הלב, כשלא הופכים את זה לפילוסופיית חיים. או שאפשר להרגיש היאחזות והשתוקקות, ושוב ושוב להרפות אותם. או לשהות במרחב של: “לאפשר הכל. 100 אחוז פתיחה”.

אפשרויות נוספות

גם מיינדפולנס היא פשוט דרך ראייה אחת. זו דרך ראייה שמפחיתה פפנצ’ה. אנחנו אומרים: בו תהיה עם הדברים יותר בישירות. בגלל שיש פחות פפנצ’ה – יש פחות סבל. וכן – יש שם הפחתה של התגובתיות. זו דרך ראייה שמפחיתה סבל משום כך. ומיינדפולנס יכולה לחשוף, להראות חוויות של ללהראות את הפערים בדברים.

מטה זו דרך ראייה. מה קורה, מה אני לומד על החוויה, אם אני רואה הכל דרך מטה. לא רק אותי ואת האחר, אלא הכל.

ככל שמתרגלים, התחושה של ידיעה נעשית יותר בולטת, ומתישהו אפשר להשתמש בה כדי לעודד את השחרור של סבל מרגע לרגע. כששמים לב יותר לידיעה, להכרה, התחושה של דברים ,בתוך’ הידיעה נעשים פחות חשובים, והכל הופך לידיעה. דרך זה יש שחרו ביחס לכל מה שנחווה.

אז אנחנו משתמשים בדרכי ראייה שמבוססות על חוויה. הם יכולים להיוולד מתוך חוויה ספונטנית, חשיבה, אינטואיציה. מה שמשותף – שאלו דרכי ראייה שמשחררות סבל כרגע. מה משותף להן – שהן מעודדות מאוד את השחרור מסבל, ברגע. והן מאוד מעודדות אותו, על בסיס וביחס לתרגול מיינדפולנס. 

דרכים הולכות ומעמיקות

כשאנחנו עושים את זה, אנחנו עושים את ארבע האמיתות בכל רגע. יש יחסים קרובים עם דוקהא, ולפעמים היא מאוד עדינה. אתה למעשה לא יודע שאתה במצב של דוקהא, מצב של אי נחת, עד שהוא השתחרר. ורק אז אתה מסכל אחורה ואומר: וואו, אנחנו מסתובבים עם זה כל הזמן. וזה דוקהא.

יש דוקהא בכל רגע, ואנחנו יוצרים אותה דרך אופן הראייה שלנו. אנחנו יוצרים ומשמרים סבל דרך הראיה. באופן רגיל, כשיש סבל – אנחנו מסתכלים עליו בצורה שמרעה את המצב. אז איך זה יהיה למצוא דרך ראייה שמשחררת סבל. באותו רגע.

פרי אחד הוא – שאתה משמר תובנות, חוזר עליהן, מטמיע אותן. אינסוף פעמים אתה חוזר על התובנה ש: “הכל ארעי”. אם אתה חוזר על זה המון פעמים, זה עושה אפקט ענק. עם האנטה – דרך חזרה – אנחנו למעשה מבססים את התובנה הזו, שהמחשבות הן לא אני. צריך לראות את זה שוב ושוב. הלב מעכל מעבד את זה. שהתחושות הן לא אינ. וגם – שדרך הראייה הזו משחררת מסבל. זו תובנה כפולה, שהחזרה מאחה לתוכנו.

פרי נוסף הוא – שדרך התובנה  אפשר להמשיך להעמיק. תובנות עמוקות יותר מתחילות לצמוח ולהגיע מתוך התובנה שאני מטפח עכשיו. אם אני מטפח את המקום שבו הכל שייך למודעות, זה מקום מאוד יפה. ואז מתישהו תבשיל הראייה – שלא רק שהכל שייך למודעות, אלא הכל עשוי מאותו דבר כמו המודעות. והרמה של השחרור עולה לרמה אחרת לגמרי. ואחרי כמה פעמים – נא יכול להשתמש ברמה החדשה כמשהו לחזור עליו. להחליף לאניצ’ה

או עם האנטה – מתחיל לראות דברים כ: “לא אני, לא שלי”. מה שבא זה חופש נפלא. ואחרי זמן מה מתחיל להראות שמה שאני רואה אותו מתחיל להתפוגג, ותחושת הצעמי מתחילה להתפוגג. אני ואובייקט מתחילים להתפוגג באמצעות דרך הראייה. כשאני רואה דברים כך – יש פחות אני ואובייקט שנוצרים. ומתוך כך – אפשר לראות שאני ואובייקט הם פיברוק, הם נוצרים, לא אמיתיים. זה דבר מאוד עמוק ומשחרר.

הרעיון של פיברוק

שלושת המאפיינים האלו הן שדרות של העמקה. הם אימונים של התפישה.

הרבה ממה שיקרה בתרגול כזה הוא יחסית צפוי. אם תשהו בזה, התוצאות צפויות: פחות סבל, יותר פתיחות, ודברים מתחילים לדעוך. ש חוקים של התפישה שפועלים כאן. דרכי הראייה האלה מפרקים משהו. מפרקים את הדוקהא. דרך הראייה מסירה את הפיברוק. מסירה את אבני הבניין של המציאות שאנחנו נמצאים בה. דרך הראייה מסירה דברים. פחות היאחזות, השתוקקות וכן הלאה, ועם הסרה של הגורמים הבונים – יש פחות פיברוק, לא רק של אני אלא גם של אובייקט. ככל שאני מסיר – יש פחות. כל הדברים האלו הם ספקטרום. עצמי, היאחזות, סבל. זה הכל שאלה של רמה: לפעמים גס, לפעמים עדין. אותו דבר עם עצמי, עם היאחזות. והכל נע ביחד – יותר מזה – יותר מההוא, פחות מזה – פחות מההוא.

האם אנחנו מגיעים לנקודה, כאשר אני מתחיל להסיר בורות מדרך הראייה, כמו: “אני ושלי”, אז האם אני מגיע למקום שבו: “כך הם דברים באמת” האם אני אגיע, אם אני רואה דברים בלי עצמי ל: “זה הבסיס האמיתי של הדברים”? לא. אין כזה. כשמתרגל נוטש השתוקקות, נוטש בורות – הכל נעלם. כשרואים דברים ללא כל בורות, ללא כל דחיפה ומשיכה, אני לא מגיע ל”קרקע של מציאות”. איפה על הספקטרום הזה, משהו המקום – שמראה את האובייקט האמיתי, את העצמי האמיתי. אם אני מביט על הדברים ללא כל בורות, כלום לא מופיע. כל מה שאני יכול לומר הוא – שהדברים הם ריקים, מפוברקים. אז דרך שימוש בדרכי ראיה אני מתחיל לראות שהכל ריק, מפוברק. ואז אני יכול להתחיל להשתמש בזה כדרך ראייה: “ריק, ריק”. זו דרך ראייה מאוד חזקה. לקחת את כל הסיפור לרמה אחרת לגמרי, מבחינת היכולת לשחרר מדוקהא, להפיג בורות.

אני יכול לשאול: “אם ישנם, באופן רגיל, הרגלים של בורות, כולל במיינדפולנס, כולל כשאני לא חושב, בתוך האינטואיציה שלי יש טעות יסודית, וזה בתוך המיינדפולנס, איך נאחנו יכולים ללכת מעבר לזה?” ההשקפות האלו ממשיכים לפברק, להראות לנו דברים באותה דרך. איך נלך מעבר לזה? איך נראה את הריקות של הכל?

זו דרך אחת.

זה דבר לא קל. דרך הראייה מראה לנו יותר בורות, יוצרת לנו יותר בורות. ומי ישחרר את הקשר הזה?

ההבנה שמשחררת הכי ביסודיות זו ריקות. אנחנו סובלים משום שדברים הם אמיתיים. אם אני יודע שמשהו אינו אמיתי – אני לא סובל ביחס אליו. אז ההבנה של ריקות חותכת סבל ברמה העמוקה ביותר. לכן זה חשוב.

זה מעניין, אני חש מאוד… שנפלה בידי זכות גדולה, משום שמהתחלה היו הרבה דיונים עם מתרגלים ותיקים וחדשים, ואני עושה את זה לעתים קרובות, גם לפני גאיה האוס, ואני שואל לעתים קרובות – איך אתה חושב ל התרגול? לעתים קרובות, אנשים אומרים שהתרגול הוא “להיות עם מה שיש”, לקבל, להיות עם הגוף, ולהיות נחמד. באופן מנוסח או לא. זה דבר כ”כ נפוץ, שהיו הרבה שיחות שבהן אמרתי בדיוק ההיפך, ואנשים הגיבו: ‘אה, אתה אומר שאני צריך להיות עם כל מה שיש’. קשה להזיז משם. אבל זה לא מה שאנחנו עושים. אנחנו חותכים דוקהא. וכמה ואיך שאתה יכול להפסיק דוקהא, זה טוב. מיינדפולנס היא דרך אחת. הדבר החשוב הוא דרכי ראייה שמשחררות. שים לב, והיה זהיר לגבי ההנחות. ישנן הנחיות שהופכות את מה שנמצא שם לאמיתי עבורך. באופן דומה, הרעיון של “פשוט להיות”. זה רעיון אטרקטיבי אם אנחנו מרגישים מוטרדים מאוד. וזה יכול להיות חשוב ומועיל, אבל זה אמצעי. כי “פשוט להיות”, שתהיה לך חוויה – זה לעשות משהו. אתה כל הזמן יוצר את החויה שלך באופן פעיל. גם בלי תווית, אפילו אם אתה רואה ארעיות מאוד מהר – יש בזה פיברוק, עשייה. וזה כולל עשייה. תמיד יש דרך ראייה. אנחנו לא מבינים את זה, עד שאתה הולך די לעומק, אתה לא חושב במונחים האלה. בכל פעם שיש חוויה יש דרך ראייה של החוויה. והיא חלק מהפיברוק, מהייצור של החוויה.

הכל מפוברק, ולפיכך ריק

עכשיו, אני לא יכול לחיות בלי חוויה, במקום העמוק שהבודהא דיבר עליו. החיים הם תפישה, ותמיד יש פיברוק, כל עוד יש תפישה. אז – ‘מה אני הולך לפברק?’ – הופכת להיות השאלה המרכזית. מה אני הולך לפברק? הזכרתי בפעם הקודמת – יש טוויסט בסיפור, שהוא די יסודי ודי יפה. כל הרעיון הזה של פיברוק, שהבודהא דיבר עליו, או של התהוות מותנית, שבו דבר, תפישה, תלויה במיינד, שזו התלות היסודית, כשאנחנו מתרגלים עם זה  – זה מתחיל ‘ללכת מעבר לעצמו’. באופן מאוד יפה, זה מתחיל לעכל את עצמו. אנחנו אומרים: דברים מפוברקים על ידי התודעה. אבל אנחנו מתחילים לראות: התודעה הזו, אם אני רואה אותו ככל מיני פקטורים, כמו כוונה ותשומת לב, כמו שהבודהא ניתח, או אני חושב עליו רק כידיעה – זה מפוברק גם, בתהליך. זה משהו מאוד מסתורי שקורה. התודעה והאובייקט מפברקים האחד את השני. שניהם תלויים הדדית, שניהם ריקים. כלומר – אין את הדבר הלא מפוברק שמפברק הכל, משהו יותר מסתורי.

עוד צעד – אם מה שמפוברק אינו אמיתי באמת, ומה שמפברק, המיינד, אינו אמיתי באמת, וגם זמן, ואפשר לראותת גם את זה – לא באמת קיים. התחושה, ההבנה של פיברוק – נעלמת. פיברוק אינו אמיתי באמת. אז, מתוך זה – הבלתי מפוברק אינו אמיתי. כל הרעיון של הבלתי מפוברק נח על הרעיון של המפוברק. כל הדבר – אני מתחיל למשוף חוט של תובנה, וזה כמו נחש שאוכל את הזנב של עצמו. זה חלק מהגאונות של הבודהא: הקונספט הזה בתרגול, מוליך לחופש ענק, ואז אוכל את עצמי בתוך החופש הזה. זה לא ‘באמת’ הסבר. זה לא באמת הסבר. זה רק הסבר ברמה אחת. אחרי הרמה הזו – העולם הולך מעבר למילים. יש משהו קסום, ענק בזה.

ואז כל התחושה… המילה פיברוק היא טובה, כי יש בה משהו שקרי, קצת שלילי. ועם הטוויסט הזה – כבר אין לזה את השליליות הזו. כי אין משהו בלתי מפוברק. יש רק מסתורין, ריקות. למילה בסנסקריט לפיברוק יש שלוש משמעותית: 1. השפה סנסקריט. 2. פיברוק. 3. לעשות משהו לקדוש. אז פואטית – הרעיון של פיברוק מתנתק מהשליליות שלו, וכל העניין הופך לקסום, לקדוש. אם אין דרך שבה דברים הם, בעצם, זה מתחיל להדגיש יותר ויותר את דרך הראייה. דרך הראייה נעשית מאוד חשובה. זה פשוט – אנחנו מרימים ומניחים – דרכים מיומנות לראות את החוויה. דרכים שמביאות חופש. הרבה אפשרויות קיימות. דרכי הראייה הן ריקות, אבל הכל חוזר לדרכי ראייה. זה היופי של זה. זו הסיבה שאני נותן את השיחה בסדר הזה.

מדיטציית תובנה אלו דרכי ראייה שמביאות חופש. אבל בלי השיחה הראשונה לא ברור מה החשיבות של זה. יש גמישות בתחושה שלנו לגבי דברים שהיא הרבה מעבר למה שאולי דמיינו.

כל זה, יש לומר – לגמרי אופציונלי. יש דרכים אחרות לחשוב על התרגול, וזה בסדר. אבל כל מה שצריך כדי להתחיל לנוע בזה זה – לראות שאפשר לראות את העצמי והחוויה בכל מיני דרכים, שאפשר לנסות כל מיני, לטפח אותן, ולראות מה קורה אם אני מטפח אחת או אחרת, ומה מפסיק לקרות, וקורה פחות ופחות. רק על ידי פיתוח דרך ראייה מסויימת – לראות את האפקטים על דוקהא, על תחושת העצמי, על תפישה וחוויה. כל אלו – תרגולים. ואם אנחנו מנסים, אפשר לראות – יש פתיחה מיומנת של קשרי דוקהא. נוצרת פחות דוקהא, ואפשר להתחיל לגלות, לחשוף – שכבות על שכבות של הבנה עמוקה יותר ויותר. אז, זו אפשרות. דרך חזקה מאוד לנוע ולהבין מה אנחנו עושים, ולפתח את התרגול.

תנועת הנפש של ויתור: דרך לחירות

תנועת הנפש של ויתור, פרישות, שחרור או הפרדות היא פן יסודי ומרכזי ביותר בדרך התרגול הבודהיסטית, ובדרכים רוחניות ודתיות נוספות. במאמר זה אנסה להאיר ולאפיין את התנועה הזו, את התועלת שבה, ואת האופנים בהם ניתן לתרגל אותה.

מתוך הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה, שבקנון הפלי:

“נזירים, זאת אמת האצילים בדבר האי נחת, חוסר הסיפוק והסבל (דוקהא): “לידה היא אי נחת, חוסר סיפוק וסבל; זקנה היא אי נחת, חוסר סיפוק וסבל; חולי הוא…; מוות…; איחוד עם הלא נעים…; היפרדות מהנעים…; חמשת המצרפים הנגועים בהיאחזות הם אי נחת, חוסר סיפוק וסבל”

נזירים, זאת האמת האצילים בדבר מקור האי-נחת חוסר הסיפוק והסבל: הצמא שמוביל לקיום נוסף כרוך בהשתוקקות, בהנאה ובהתענגות כאן ושם. במילים אחרות, זו השתוקקות להנאות החושים השתוקקות לקיום והשתוקקות לאי-קיום.

נזירים זאת אמת האצילים בדבר הפסקת האי נחת, חוסר הסיפוק והסבל: אי היאחזות, שחרור, ויתור, נטישה, הפסקה ודעיכה מוחלטת של אותו צמא”. (ארבל, קרן (תרגמה) :דברי הבודהא, עמוד 34)

מתוך הסוטרה של חוי ננג:

“כאשר מחשבה אחר מחשבה אינן מתעכבות על דברים, אין שיעבוד. לפיכך העדר הקיבוע הוא בסיסי.

קהל מלומד, הפרדה חיצונית מכל צורה ומראה נקראת העדר צורה. אם ביכולתכם להיות חופשיים מצורות וממראות, מהות הדברים טהורה היא. על-כן העדר הצורה הוא התוכן. קהל מלומד, העדר מחשבה הוא כאשר ההכרה אינה מושפעת מן האובייקטים, כשמחשבותיו של האדם חופשיות תמיד מהאובייקטים והוא והוא אינו מלהיב את הכרתו ביחס אליהם”. (לב, שחר (תרגם) הסוטרה של חוי ננג: עמוד 50)

מתוך פרק השמיניות, שנחשב לאחד הכתבים הבודהיסטים המוקדמים ביותר, בתרגום אביתר שולמן:

“כיצד יוכל אדם לעבור מעבר להשקפתו,

כאשר הוא מובל על ידי תשוקתו

ומעוגן במה שהוא רואה כיפה

הוא מצדיק את מה ששווה בעיניו, ומדבר בהתאם להבנתו…

הנזיר השקט, המכובה,

שאינו אומר “אני” או אלו מעשיי המוסריים”

ישרי הדרך אומרים שיש לו טבע אצילי.

אין לו כל התנפחות בעולם…

עבור מי שחסר כל עצמי או העדר עצמי

כאן בדיוק הוא השיל את ההשקפות כולן” (שולמן, אביתר (תרגם): שירת ההארה, עמוד 62)

בשלושת הקטעים האלו, השונים במובנים מסוימים, נושבת רוח דומה: הוויתור על התשוקה או על ההתלהבות ביחס ל’דברים’, הנטישה וההפסקה של הצמא – מובילים לטוהר, שחרור מאי-נחת, והליכה ‘מעבר להשקפה’.

ויתור מביא לאושר ופתיחות

התנועה הזאת של ויתור יכולה להישמע מאוד מנוגדת לתרבות ולנטיות הבסיסיות שלנו. היא עשויה להצטייר כמו הנחיה ‘לנזירים/ות’. אנחנו, כא/נשים מערביים/ות, רוצים/ות עוד ועוד אושר, רווחה, תחושת חופש ורוחב. איך הרעיון והאפשרות של ויתור פוגשת את הכמיהות הבריאות והיפות האלה? למעשה, ויתור היא אחת המיומנויות החשובות ביותר עבורנו, אם אנחנו רציניים ורציניות בכוונה שלנו להיות מאושרים/ות. איך זה הגיוני? איך ויתור יכול לתמוך במה שנובע מרצון וכמיהה? כדי שהרצון מביא לשחרור ואושר – דרושה בהירות לגבי הדבר עליו אנחנו מוותרים/ות.

על מה אנחנו מוותרים/ות בעצם?

כבני ובנות אדם – יש לנו נטייה חזקה להיטלטל על ידי צורות: צורות לחלוטין – כמו רגשות, מחשבות, דימויי עצמי; וגם מצורות מוחשיות כמו חוויות גופניות, רכוש, א/נשים אחרים/ות – נוטות להפעיל אותנו ולהשפיע באופן דרמטי על החוויה שלנו. ההיטלטלות הזו, כטענת הבודהא, גורמת ל’אי נחת, חוסר סיפוק וסבל’. ההיטלטלות מונעת על ידי תנועה נפשית אינטואיטיבית של היאחזות, היצמדות. וויתור הוא התנועה המנוגדת להיאחזות הזו. הוא נימה שאנחנו מטפחים/ות ביחס ל’דברים’: וויתור על ההיצמדות וההשענות על הצורות שאנחנו תופשים/ות, שכרוך בתחושת הנעימות ואי הנעימות שמקושרת אליהן, ומוביל להיטלטלות.

אם הוויתור הוא ביחס לדברים, פירוש הדבר שהוא לא וויתור על צורה כזו או אחרת כשלעצמה.

יכול להיות שמתוך יחס של וויתור על ההיצמדות – תתרחש פרידה מצורה מנטלית ספציפית, כמו מחשבה דפוס מנטלי או הרגל, או וויתור על צורה פיזית ספציפית, כמו רכוש. אבל פרידה כזו – היא הפועל היוצא של הוויתור, ולא העניין עצמו. העניין, כאמור – הוא הקלה של התנועה של היאחזות, וטיפוח תנועה של וויתור ביחס לצורות פיזיות ומנטליות.

לדוגמא: נדמיין שישנה מחשבה חוזרת כלשהי, שנחווית כלא-נעימה. יחס של וויתור כלפיה לא יכלול ניסיון לגרש או להפחית אותה נסיון כזה הוא דווקא חיזוק של ההיאחזות וההיטלטלות. לעומת זאת, הוא יכול לכלול- אימוץ גישה של אפשור ואי-ביקורתיות כלפי המחשבה; הרהור בארעיות שלה; יחס של אהדה וחמלה כלפי עצמי, שחווה את המחשבה הזו. כל אלו – הדגמות להפחתת ההיצמדות, ולכן ההיטלטלות.

לגבי צורה פיזית מסוימת, אפשר לדמיין מצב בו אנחנו משתוקקים/ות להשיג רכוש כזה או אחר. ההשתוקקות הזו מובילה למידה של היטלטלות, חוסר מנוחה ואי נחת, גם אם דקה ועדינה יחסית. תנועה של וויתור לא בהכרח מחייבת שלא נרכוש את מה שעלה בדעתנו. הוויתור הוא על מידת מה של השליטה שהעניין קנה על תודעתנו. כדי לעשות זאת, אנחנו יכולים/ות להרהר בפרופורציה של הרכוש הזה ביחס למה שחשוב באמת עבורנו; להרהר בארעיותו של הרכוש המדובר, או לנקוט בדרכים אחרות שיפחיתו את ההיאחזות. הדוגמאות שניתנות פה כדרכים להפחתת היטלטלות הן ספורדיות ואולי גסות; בהמשך – יוצעו דרכים מפורטות ומעודנות יותר.

וויתור כזה מאפשר לנו מרחק מסוים, חופש מההיטלטלות הזו. הוא מביא חופש בכל מצב שהוא, בכל סט של נסיבות. והוא גם יכול ללמד אותנו משהו עמוק מאוד, עוד יותר עמוק מעצם הוויתור – על כל הצורות וכל הנסיבות.

לגבי הצורות – מתוך החופש יש הרבה יותר מרחב לשאול: אילו תפישות, רגשות או א/נשים מועילים/ות לי, ומאילו עדיף להתרחק? האם אני יכול/ה לראות את הצורות האלו באופן אחר מהאופן בו אני רגיל/ה לראות אותן, שיביא לפחות היטלטלות וסבל?

עונג ואושר

אם אנחנו מבקשים/ות את היתרונות שהוויתור מביא, יכול להיות מועיל להבחין בין עונג ואושר. אנחנו נוטים/ות לבלבל בין שניהם, ולכן – שוגים/ות במקום ובאופן בו אנחנו מחפשים/ות אושר אמתי. הנטייה הזו הביאה את הבודהא להטיף בחריפות כנגד ‘תענוגות החושים המסופקים פה ושם’. אושר וחופש מגיעים מתוך וויתור שמוביל להפחתת ההיטלטלות, ולכן לחופש מהתלות בנעימות ואי הנעימות של הצורות.

מתוך: הדרשה על החץ

“זה ששמע הרבה, שהבין את הדהמה,

שראה נכוחה את העולם הזה ואת מה שמעבר לו –

דברים נעימים אינם מטרידים את תודעתו

הבלתי נעים אינו מעורר בו סלידה.

דחייה ומשיכה אינם קיימים בו עוד,

שניהם חוסלו, הובאו אל סופם.” ( ארבל, 89)

לעתים קרובות ישנו קושי לבטוח באפשרות של אושר שאינו תלוי בתענוג חושי. קושי כזה הוא מובן וסביר מאוד בהקשר התרבותי שלנו, שמעודד השענות דווקא על תענוגות כאלו. האפשרות של אושר שלא רק שאינו מתבטא באופן חומרי, אלא גם מפנה גב להישענות על תענוג היא זרה למדי לתרבות שלנו. בסביבתו של הבודהא, לעומת זאת, רווחה ההנחה שהתכחשות לתענוגות ותרגולים סגפניים יובילו לחופש ואושר (בידרמן שלמה, ראשית הבודהיזם, ע”מ 28). הבודהא אמנם יצא כנגד הטענה שההתכחשות לתענוג היא שתוביל לאושר כזה, כמו גם נגד הטענה שהתמסרות אליו היא שתוביל לשם, אבל הוא נשען על ההנחה – שאושר וחופש כאלו אכן אפשריים.

כדי להדגים את הקושי לגבי הנחה מסוג זה, אפשר לדמיין שיחה בין שני א/נשים לגבי צריכת בשרם של בעלי חיים. נניח, שאוכל/ת הבשר ת/יטען שהתענוג הוא החשוב, והוא שמנחה אותו/ה. מה סביר שהמתנגד/ת תטען? סביר להניח שיעלו סוגיות (חשובות ורלוונטיות) כמו זכויות בעלי החיים, הנזק לסביבה וכן הלאה. אם המתנגד/ת תטען צריכת בשר תסב לאדם הראשון יותר אושר מאשר צריכת בשר, סביר שהוא/היא ת/יזדקק לדי הרבה מילים והסברים כדי שדעתו/ה תישקל.

למזלנו, תרגול המדיטציה מדגים בפנינו את האפשרות הזו שוב ושוב. כאשר אנחנו מאמצים/ות יחס של וויתור, באחת מן הדרכים הרבות בהן ניתן לאמץ יחס כזה – אני חשים/ות מידה גדולה יותר של חופש ואושר. אז – אנחנו יכולים/ות להיות אמיצים/ות דיינו כדי להסיק מן ההתנסות הזו את המסקנות אליהן היא מצביעה.

אם כן – עלינו לחקור וללמוד, באופן מאוד אישי: מה משחרר מסבל, אי נחת ודחק, ומוביל לרווחה, רוחב וחופש; ועלינו לבטוח בכמיהה וביכולת שלנו לטפח ולחוות את זה. מתוך הניסיון המדיטטיבי אנחנו יכולים/ות ללמוד לבטוח באפשרות של אושר וחופש שהם אמתיים ועמוקים יותר מאלו שהעונג מציע.

אג’אן סומדהו:

“אנו נוטים להעדיף את היופי והתענוגות של הנעורים בעוד הצד המכוער של החיים- זקנה, חולי, מוות, שעמום, ייאוש ודכאון, נדחקים הצידה. כאשר אנו מוצאים את עצמנו עם משהו שאנחנו לא אוהבים אנו מנסים להתחמק מזה למשהו שאנחנו כן אוהבים. אם אנו חשים שעמום, אנו פונים למשהו מעניין. אם אנו חוששים, אנו מנסים למצוא בטחון. זה דבר טבעי לחלוטין לעשות. אנו מקושרים לעקרון העונג-כאב של להמשך או לדחות. לכן אם התודעה אינה מלאה ומוכנה לקבל הכל אז היא סלקטיבית – היא בוחרת מה שהיא אוהבת ומנסה להדחיק את מה שאינה אוהבת. הרבה ממה שאנו חווים צריך להיות מודחק מכיוון שהרבה דברים בלתי נמנעים שאנו מעורבים בהם הם לא נעימים בצורה כלשהי.”

(בתרגום גיא גרינצמן, מתוך כתב העת: בודהיזם בישראל,: http://www.yoga-studio.co.il/wp-content/uploads/2010/11/files_magazine_dukkha.pdf)

התנועה של וויתור מפחיתה את ההיטלטלות, וכך מאפשרת מפגש כנה ומלא יותר עם מלוא טווח החוויות שלנו. בתוך המדיטציה – אנחנו יכולים/ות לראות את החסרונות והמוגבלויות של העונג, ולטעום אפשרות אחרת; ומתוך כך להרחיב את נקודת המבט, ולשקול באופן מפוקח ובהיר יותר: מה באמת יביא אושר וחופש בחיים האלו?

בפרק הבא ננסה לברר: איך ניתן להתחיל ולטפח את האיכות של וויתור, וליהנות מהחופש שהיא מביאה, באופן שיאפשר לה להעמיק?

תרגול ראשוני של וויתור

בתרגול שלנו, כבר מהתחלה – אנחנו רוצים/ות ללמוד לטעום את החופש והרווחה שמגיעים מתוך הוויתור. זוהי הדרך הטובה ביותר ללמוד: אי הנחת לא מגיעה מהשגת או מסילוק דבר מה, אלא מחופש ממאבק, חיכוך ואחיזה לגביו. אז ההנחיה לגבי וויתור היא, באופן כללי: ראה איפה את/ה יכול/ה לוותר על מאבק, התמקחות לגבי משהו, ולחוות את השחרור שזה מביא? אותה תנועה רלוונטית במדיטציה כמו גם מחוץ אליה.

כדי להמחיש, אתן כמה דוגמאות פשטניות וקלות: מישהו/י אומר/ת משהו לא נעים. האם את/ה יכול לומר לעצמך: ” זה לא חשוב”; “מה שהוא/היא חושב/ת עליי – אולי זה לא כל כך מהותי?”. או – יש הרגל קטן שמזיק לך, נניח – להסתכל בטלפון בזמן פגישה. אולי אפשר להרגיש את הדחף למלא אחר ההרגל. האם את/ה יכול/ה להרגיש את הדחף ולהשהות קצת את התגובה?

כשאנחנו עושים/ות את זה יותר ויותר, מה זה מביא?

לאט לאט, ולמרות האשמה שאולי תעלה בעקבות הפעמים שבהן זה לא מצליח – תעלה תחושת מרווח, רווחה, אמון בעצמך וביכולת שלך לבחור.

את/ה יושבת במדיטציה ועולה מחשבה. האם אפשר לשמוט אותה? הרי היא תחזור ממילא. אז אולי אפשר לומר לה: “לא עכשיו”. לא ממקום של דחייה, או עם תחושה של סמכות כוחנית, אלא מתוך ויתור, שחרור. יש תחושה לא נעימה בגוף, במדיטציה, או בזמן מחלה. ויש סביבה מאבק: את/ה לא רוצה שהיא תהיה שם. לא רוצה להרגיש לא טוב. האם אפשר לוותר על המאבק? להפסיד, לאפשר לזה להיות לא נעים. מה זה יביא?

רווחה, שחרור. ואחרי מאה, או אלף או עשרת אלפי פעמים, זה יביא להבנה: אי הנחת לא מגיעה מאיפה שאני חש/ה באופן אינטואיטיבי, שהיא מגיעה: מהאדם או מהתחושה הלא נעימה. מאיפה היא מגיעה? מהמאבק. ויתור הוא ויתור על המאבק הזה. דרך מועילה לדבר על זה היא דרך המילה אפשור. התנועה של לאפשר לדברים להופיע כפי שהם מופיעים מרגע רגע, בפתיחות, קבלה וללא מיקוח.

אג’אן סומדהו מדגים את האפשרות הזו כשהוא אומר:

“הדרך של תשומת לב היא הדרך שמכירה בתנאים בדיוק כמות שהם. אנו פשוט מכירים ומודים בנוכחותם, מבלי להאשים אותם או לשפוט אותם או לבקר אותם או לשבח אותם. אנו מאפשרים להם להיות, החיובי והשלילי גם יחד. וככל שנבטח בדרך זו של תשומת לב, נתחיל להבין במלואה את המציאות של ‘האי שלא ניתן ללכת מעבר לו” (שם)

ואיה קהמה כותבת:

“רגע אחד של התבוננות פנימית אמתית הוא משחרר. חווית ההקלה והשחרור היא משכנעת לחלוטין. היא מעלה תחושה של דחיפות לתרגל עד הסוף – לא להירתע יותר על ידי הדעות של אחרים או על ידי מצבים חיצוניים. השחרור אינו קשה עד כדי כך שאדם רגיל לא יוכל לחוות אותו. אילו היה כך, היה שיעורו של הבודהה חסר תועלת. בכדי לקבל הצצה אל השחרור החף ממשאלות, נוכל לשים לב לחוסר שביעות הרצון – הדוקהה (אי הנחת) – אשר עולה בלבנו ובתודעתנו בכל פעם שאנו רוצים משהו. כשאנו שומטים את המשאלה, אנו חווים הקלה. הדוקהה לא בהכרח עולה בגלל שאיננו יכולים למלא את משאלתנו; סביר להניח שאנו יכולים. אקסיומה ישנה אומרת שאם אנו רוצים משהו מספיק חזק, נקבל אותו. הבעיה היא שרוב האנשים לא יודעים מה יביא להם אושר. הדוקהה שוכנת בתשוקה עצמה, אשר יוצרת מתח, הרגשה של ציפייה המהולה בחשש.”

(קהמה, איה, שחרור כאן ועכשיו, תרגום: ורד כספי, אתר ‘תובנה’: http://www.tovana.org.il/article/5776)

אנחנו יכולים/ות להתחיל כאן ועכשיו, ובדרכים פשוטות. לתרגל ויתור, letting go, אפשור. בתוך יומיום, בישיבות המדיטציה, כבר מקורס המבוא או מהריטריט הראשון. לגבי דברים קטנים, יומיומיים, משום שהם אלו שמלמדים אותנו. כשנצטרך לוותר על דברים גדולים יותר, מתוך בחירה או במצב של אבדן כזה או אחר – האינסטינקט כבר יהיה שם. כבר נדע – החופש טמון בוויתור.

העמקת התנועה של וויתור בתרגול המדיטציה

איך אנחנו יכולים ויכולות להעמיק את התנועה של ויתור כך שתעשה שינוי מורגש ומיטיב בחיינו?

בפרק הקודם כתבתי על ויתור מרגע לרגע. כאשר אנחנו מתרגלים ומתרגלות כך, כבר בשלבים ראשונים של התרגול, אנחנו מגלים ומגלות את הכוח של ויתור.

איה קהמה מדגימה את התרגול הזה והיתרונות שלו בשפה מאוד יומיומית:

איה קהמה: שחרור כאן ועכשיו

“כאשר אנו שומטים בכוונה את משאלותינו לִדְבָרִים, השחרור וההקלה יוצרים תחושה של כוח. התודעה מצייתת, זונחת את הדפוסים הישנים שלה, ועולה תחושה של ביטחון עצמי. ככל שנשמוט את משאלותינו לעתים קרובות יותר, כך תיהפך התודעה רבת עוצמה יותר. למילה “עוצמה” יש קונוטציה של כוח המופנה כלפי אנשים אחרים, אבל כאן המדובר בעוצמה כלפי עצמנו. היא מסבירה את אותו הרטט שנבע מהבודהה ואת הנהירה של האנשים אליו. אפשר להשוות את הפוטנציאל הזה לתחנת כוח ממנה אפשר להפיק אנרגיה. כדאי לנו לשאוף לרגע של שחרור חף ממשאלות. משאלתנו יכולה להיות קשורה לאכילה, לבידור, לרצוננו לצאת למקום כלשהו, לקנות משהו, להשיג מידע, או לדבר עם מישהו. מה שלא תהיה משאלתנו, נוכל לשמוט אותה באופן מכוון, בידיעה שאיננו באמת זקוקים לה. להניח לדבר-מה שאנו רוצים דורש כוח רצון. אבל מיד ברגע שהתודעה שומטת את משאלותיה, נוכל לחוות את ההקלה והשלווה שבשביעות הרצון.”

התרגול הזה יכול להתעדן, ולהתפתח יותר ויותר לעומק. עם ההתפתחות של תשומת הלב והסמאדהי – אנחנו יכולים ויכולות לתרגל את התנועה של ויתור בצורה אינטנסיבית ועמוקה, בתוך המדיטציה. כך – היחסים בינינו לבין ‘דברים’, או ‘צורות’ – מתחילים להשתנות, ולהיעשות חופשיים יותר.

חוי ננג:

“בהיותכם מקובעים בצורות שבחוץ, הכרתכם טרודה בתוכה; בהיותכם מופרדים מן הצורות שבחוץ, הכרתכם אינה טרודה”. (לב, 53)

דרך יפה אחת לעשות הוא תרגול שנשען על ארבע האמיתות – מרגע לרגע: זיהוי של אי נחת, רגישות להשתוקקות ולהיאחזות שמאחוריה, הרגעה שלה, ושהייה עם הרווחה שזה מביא.

א. אנחנו מפתחים/ות רגישות לאי-נחת בכל רמה שמופיעה: מחשבה, רגש, תחושה גופנית וכן הלאה. עם ההעמקה של הסמאדהי – יכול להיות קשה לזהות ‘איפה’ בדיוק מופיעה אי נחת. עצם הערות לקיומה ‘איפשהו’ הוא הרלוונטי, גם אם היא עמומה או מעודנת מאוד. יכול להיות שלמשך זמן מה – יהיה מועיל רק ללמוד לחוש את התנועה של היאחזות ואי הנחת שבאה אתה, לחוות את ה’גל’ של השתוקקות למשהו, ואת הדעיכה שלו, ואת התנועה המקבילה של אי הנחת. כבר כאן – מתרחשת למידה חשובה מאוד.

ב. לומדים/ות לזהות את התנועה של היאחזות והשתוקקות שמתחזקת את אי הנחת. התנועה הזאת תורגש בראש ובראשונה, ושם גם הכי מועיל לחוש אותה – כחוויה גופנית. חוויה של כיווץ של חלק מהגוף – בדרך כלל בציר המרכזי שבין האגן לראש, בתחושה גופנית בכללותה, או בנשימה – אם פיתחנו מיומנות בתרגול אתה. כאשר הסמאדהי עמוק יחסית – תחושת הגוף נעשית מעודנת יותר, ובשלב זה אנחנו יכולים/ות להיות ערים/ות לתחושת הכיווץ של מרחב המודעות.

ג. לאחר שזיהינו את אי הנחת וההיאחזות שמאחוריה – אפשר לרכך ולהרגיע באופן מכוון את ההיאחזות הזו. אפשר לעשות זאת באופן אקטיבי יחסית, כריכוך של האזור הגופני; על ידי מתן תשומת לב חומלת באופן שירגיע את ההיאחזות; על ידי אימוץ גישה מאפשרת מאוד, או בכל דרך אחרת שזמינה עבורנו. זה עשוי לקחת מספר שניות או זמן ארוך הרבה יותר. כאן כדאי להזכיר שהרגעת ההיאחזות וההשתוקקות, או במלים אחרות – הרגעת המאבק עם משהו – אין פירושו שאנחנו ‘נפטרים/ות’, בדרך כזו או אחרת – מה’דבר’ הזה. אנחנו לא צריכים/ות לגרש את המחשבה, או את התחושה הגופנית הלא נעימה, אלא דווקא – לאפשר להם ‘להיות שם’, עם פחות מאבק מצידנו. האפשור הזה, הפסקת המאבק – ישנה את היחסים עם התחושה, ולכן גם את החוויה שלה. רוב ברבאה אומר: letting go means letting be – ויתור פירושו אפשור.

ד. אחרי הוויתור, האפשור – כדאי להשהות את תשומת הלב באזור שהיה מכווץ, ולהיות ובמגע עם תחושת ההקלה שתגיע עם הריכוך של ההיאחזות. סביר שאז – תעלה תחושה נוספת של כיווץ או אי נחת שמעיד על השתוקקות והיאחזות; לפעמים הוא יהיה מעודן יותר, וברובד כללי יותר, ואז – אנחנו פונים/ות אליו ועושים/ות אותו דבר בדיוק. העבודה עם רמות מעודנות יותר ויותר של אי נחת היא מועילה מאוד. אפשרות נוספת היא – להשהות את תשומת הלב עם הנעימות שמגיעה עם הוויתור, ולאפשר לה להעמיק את הסמאדהי.

נציין בקצרה את ארבעת השלבים: תשומת לב לאי נחת, דקה ככל שתהיה; תשומת לב להשתוקקות ולהיאחזות שמאחוריה; הרגעה שלה; תשומת לב להפחתת אי-הנחת.

לצד או אחרי שתרגלנו זמן מה באופן הזה, אפשר לאמץ גישה נוספת: להיפתח, באופן מלא ככל האפשר, לכל המופעים של החוויה עם עלייתם. התנועה של השתוקקות והיאחזות כרוכה בברירה והתנגדות. האפשור המלא – מפחית את התנועה הזו, מקל על אי הנחת שבחוויה, ומאפשר את שאר היתרונות שבאים עם התרגול הזה. אנחנו מזמינים/ות, רגע אחרי רגע – תנועה של אפשור, ויתור. כאן אין הכרח להיות ערים/ות במיוחד לאי הנחת או ההשתוקקות שהייתה שם קודם. הפחתת אי-הנחת תבוא מאליה דרך התנועה של האפשור, ועל דרך ההנגדה – נתוודע בדיעבד לאי הנחת שהייתה שם. זה תרגול קל לביצוע, ומאוד אפקטיבי. ואם אנחנו גם חווים/ות את היתרונות שלו, וגם מבינים/ות את העיקרון שפועל מאחוריו – נפתחת בפנינו אפשרות להעמקה.

כל אחד מהתרגולים האלו פותחים רגישויות ואפשרויות מעט שונות, וכדאי להיעשות מיומנים/ות בשניהם.

רוב ברבאה, המורה שלי, מפרט הנחיות לכלל התרגול שהצגתי כאן בספרו seeing that frees:

רוב ברבאה: הנחיות תרגול – להרגיע את היחסים עם התופעות

  • בתרגול מדיטציה, מול תופעות שונות, פתח/י תשומת לב להשתוקקות, בעיקר דרך ההתכווצות של הגוף או של מרחב המודעות.
  • ראה/י אם אפשר להרגיע את ההשתוקקות, דרך הרגעת היחס לתופעה. ישנן כמה דרכים אפשריות:
    • כוונה להרפות
    • הרגעה של הכיווץ הגופני
    • אפשור, קבלה, הפתחות – באופן מלא ככל שאפשר
    • התבוננות בהעלמות ובהופעה המתמדת של התופעה הזו (אניצ’ה)
    • בהתייחסות לתופעה כ’בלתי מספקת’
    • בכל דרך אחרת שתמצא/י, מהספר או בעצמך.
  • שמור/שמרי על דרך הראייה הזו על ידי רגישות להשתוקקות והרפיה שלה, ככל שאת/ה יכול/ה.
  • היה/י רגיש/ה לאיך השתוקקות מרגישה, ול-דוקהא שבאה אתה.
  • חוש/י את השחרור, והפחתת הדוקהא.
  • תרגל/י היפתחות מוחלטת, כתרגול מתמשך: התקרב/י לתופעות ככל שאפשר, ואז הפתח/י ואפשר/י באופן מלא ככל שאפשרי. הדגש הוא על פתיחות המוחלטת לכל מראית של תופעה. שים/י לב איך זה מרגיש.
  • צריך לעבוד בשתי הדרכים: פתיחות לכלל החוויה, ומודעות לכל תופעה ולשחרור ממנה.
  • קח/י בחשבון שזה הולך ומעמיק – ומאפשר לעבוד עם רמות עמוקות יותר של השתוקקות.
  • לעתים, במקום להמשיך ולהיות רגיש/ה לדוקהא ולהפחתה שלה – תהנה/י מהחוויה הגופנית של רווחה, תענוג או יציבות שהתרגול הזה מביא.
  • שים/י לב לשינויים בתחושת העצמי, ובהשתנות שלו כשהשתוקקות משתנה.

כאשר אנחנו חוזרים/ות על התנועה של ויתור פעמים רבות, ניתן לצפות לכמה תוצאות: התנועה תהפוך להיות יותר ויותר קלה וטבעית: הרפיה של היאחזות, כך מסתבר, היא מיומנות שאפשר ללמוד אותה. אנחנו נשים לב, באופן אישי ואינטואיטיבי מאוד – שאי נחת הולכת ודועכת ככל שהתהליך מעמיק, וחוזרת וגדלה – ככל שהיאחזות והשתוקקות חוזרות להיות נוכחות עבורנו. אנחנו נתחיל לחוש ברמות שונות ועומקים שונים של אי נחת, שפעלה ברקע מבלי שנשים לב לקיומה. יופיע ביטחון בדרך, משום שאנו חווים וחוות את הנחיה יסודית ביותר בה – כנכונה עבורנו. גם הסמאדהי צפוי להעמיק. כמו כן, אנחנו נתחיל להבחין באופן שבו ההשתוקקות וההיאחזות ושחרורן – משפיע על חוויית ה’דבר’ (תחושה, מחשבה) איתו אנחנו עובדים/ות.

מתוך הדרשה על ההיאחזות

“נזירים, מי שנאחז אינו חופשי; מי שאינו נאחז חופשי.” (ארבל, 165)

דעיכה הנובעת מוויתור, וקצה החוויה

את התובנה היסודית שנובעת מהתרגול שתיארנו עד כה אפשר לתמצת כך: אי הנחת תלויה בהיאחזות והשתוקקות; כאשר אנחנו מרפים/ות מהן – יש פחות אי נחת. וישנה תופעה נוספת שמלווה את התרגול הזה, שערנות אליה יכולה לפתוח חלון לתובנה עמוקה עוד יותר.

אם אנחנו ערניים/ות בעת שאנחנו מתרגלים/ות וויתור, סביר שנשים לב: כאשר אנחנו מפחיתים/ות את המאבק עם משהו, הנוכחות שלו עבורנו תתחיל לדהות, לדעוך, אולי אפילו להיעלם. הדעיכה הזו היא לא מטרה או אירוע בפני עצמו, אלא ‘תופעת לוואי’ של תרגול הוויתור. זו לא תופעה נדירה כלל, אבל יכול להיות מפתיעה, וערנות אליה היא מכריעה כפתח לתובנה רדיקלית. אנחנו מגלים/ות, מתוך החוויה: לא רק שאי-הנחת תלויה בהיאחזות והשתוקקות, אלא גם האופן בו דברים נחווים על ידינו – תלויה בהן.

מתרגלים/ות מסורים/ות לאורך דורות ומסורות רבות שיתפו במה שמופיע כאשר התנועה של וויתור, והדהייה שהיא מביאה – הולכות ומעמיקות.

צ’ואנג טסה: מתוך – ללמוד את הדרך

” כעבור שלושה ימים יכול היה להוציא את העולם מעצמו… כעבור שבעה ימים יכול היה להוציא את הדברים מעצמו… כעבור תשעה ימים יכול היה להוציא את החיים מעצמו. כאשר הוציא את החיים מעצמו, יכול היה לזרוח בו השחר, כאשר זרח בו השחר, יכול היה לראות את האחד. כשראה את האחד, יכול היה לבטל את העבר וההווה. ללא עבר וללא הווה יכול היה להיכנס למקום שבו אין חיים ואין מוות”. ( הופמן, יואל (מתרגם): קולות האדמה, מבחר מכתביו של צ’ואנג טסה, עמוד 45)

צ’ואנג טסה: מתוך – יושב ושוכח הכל

“לבטל את הגוף, לגרש את המחשבה, לנטוש את הצורה ולהשליך את הידיעה, להיות אחד עם השלמות. לכך אני קורא לשבת ולשכוח הכל”. (שם, 34)

הבודהא מתאר את החוויה של נטישה הדרגתית של חוויית הצורות מתוך הוויתור, ואת הנטישה המוחלטת וההיפתחות אל מה שמעבר לעולם, שהיא אחריתה האפשרית של הדרך ההדרגתית הזו:

מתוך: הדרשה על ההיאחזות

“נזירים, אם נזיר נטש את ההשתוקקות לתכונותיה של הצורה, עם נטישת ההשתוקקות חדל הבסיס להתקיים, ולהכרה אין עוד על מה להשען.

נזירים, אם נזיר נטש את ההשתוקקות לתכונותיה של התחושה… התפיסה… הדפוסים המנטליים… ההכרה… ולהכרה אין עוד על מה להשען…

כאשר להכרה זו אין בסיס, כאשר היא אינה מכבירה ואינה ולובשת צורה, היא חופשיה. כאשר היא חופשיה היא יציבה. כאשר היא יציבה היא מסופקת. כאשר היא מסופקת הוא אינו מוטרד. כיוון שהוא אינו מוטרד הוא מגיע לניבאנה בעצמו.” (ארבל 164)

בדרשה לבאהייה הוא מתאר את שיאה של חוויית הדעיכה בשפה פיוטית יותר, שמזכירה את דבריו של צ’ואנג טסה:

מתוך הדרשה לבאהייה

“במקום שבו למים, לאדמה, לאש ולאוויר אין אחיזה,

הכוכבים אינם מנצנצים

והשמש אינה מאירה.

הירח אינו זורח שם,

אך החשיכה אינה חודרת.

כאשר החכם, הברהמין,

ידע זאת בעצמו באמצעות החכמה

או אז, חופשי הוא מצורה ואי צורה,

מכאב ומעונג.

( שם,185)

לעתים הבודהא מתאר גם את המעבר בין מצבים עמוקים של סמאדהי, שנקראים ג’האנות, במונחים של ויתור על ההיאחזות והמאבק עם המופעים ושל הדהייה שנובעת מתוך הוויתור.

מתוך: הדרשה על החיפוש האצילי

“אותם פרושים ובהרמינים שנהנים מחמשת הבסיסים של הנאות החושים, אך משועבדים, מוקסמים וכרוכים אחריהם, שאינם רואים את החיסרון בהם ולא מבינים את המפלט מהם, נחשבים למי שאיתרע מזלם והם מועדים לפורענות, בעוד מארה עושה בהם כרצונו…

לעומת זאת, אותם פרושים ובהרמינים שנהנים מחמשת הבסיסים של הנאות החושים, אך אינם משועבדים, מוקסמים וכרוכים אחריהם, שרואים את החסרון בהם ומבינים את המפלט מהם, ייחשבו למי שמזלם שיחק להם והם אינם מועדים לפורענות, מארה אינו עושה בהם כרצונו…

צבי יער הולך בבטחה, עומד בבטחה, יושב בבטחה ושוכך בבטחה במדרון היער. מה הסיבה לכך? הסיבה היא שהוא מחוץ לטווח הציד. בדיוק כך נזירים, נזיר המרפה מן ההשתוקקות להנאות החושים וממצבי תודעה לא מועילים נכנס ושוהה בג’האנה הראשונה, המאופיינת בשמחה ועונג גופני שנולדו מכושר אבחנה…

מנטישת ההשתוקקות לעונג והסלידה מכאב, ובעקבות ההיעלמות הקודמת של עצב ושמחה, נכנס נזיר ושוהה בג’אנה הרביעית. (שם, 276)

ולמרות אי ההתאמה ביני לבין מי שצוטט לפני הקודמים, אשתף מתוך החוויה שלי:

הפרד מכל זה: הנחיות לעצמי

הפרד מההצמדות למחשבות

היוותר עם הנוכחות, הערות והאנרגיה.

הפרד מאשליית הקביעות,

ושתה את הבהירות והפיקחון.

הפרד מההיאחזות והמאבק,

ושב בפתיחות, רכות ואיחוי,

תן לתחושת הגבולות להשיל את עצמה.

הפרד מהאמונה בעצמי,

והפתח לחופש התנועה של כל המופעים

עם הפרידה מהאמונה במרחב עצמו,

לא יוותר דבר כמעט.

ועם הפרידה מהאמונה בקיומו של דבר שצריך להיוותר, ושל רגע ההווה עצמו –

הכל נעלם, מותר ונפתח.

אז הכל מופיע מחדש, אבל נטל הקיום הוסר ממנו.

אין ברירה אלא להתפעם ממה שניבט דרך הכל, שמופיע כאינסופי. אש שהותרה מכבליה.

סיכום ביניים, והיפתחות לשאלות שבפתח

במאמר הזה ישנם כמה יסודות שיכולים לאפשר הבנה ותרגול של התנועה של ויתור, וליהנות מהאפשרויות של האושר והשחרור שהיא מביאה. תרגול התנועה הזו יכול להמשיך ולפתוח שאלות ואפשרויות. שאלה אחת שעשויה לעלות היא: אחרי שנעשינו מיומנים/ות בתרגול הזה, וראינו איך היאחזות נבנית ומותרת – האם אנחנו יכולים/ות לטפח מצב בו אנחנו יוצרים/ות פחות היאחזות והשתוקקות מלכתחילה? שאלה נוספת היא לגבי מערכת היחסים והתמיכה בין כוחות ואיכויות נפשיות, כמו חמלה, אנרגיה וכן הלאה – לבין ויתור ואי-היאחזות. ושאלה שלישית – לגבי האופק של התרגול הזה.מכתביהם ומניסיונם/ן של מתרגלים/ות נראה שהתרגול של וויתור, עם כל חשיבותו, לא חייב להיות היעד הסופי או התכלית של התרגול.

הקטע שהובא מתוך הדרשה על החץ, מסתיים במילים:

מתוך הדרשה על החץ

לאחר שחווה את המצב החופשי מאבק (הבורות)

המשוחרר מצער,

זה שהגיע אל מעבר להתהוות,

יודע באופן מושלם. (ארבל, 86)

הוויתור, ואפילו הדעיכה המוחלטת שהוא מאפשר (ההליכה מעבר להתהוות) – מגיעים יעדם עם השגת ידיעה כלשהי. מה הידיעה הזו עשויה להיות? השיר שצוטט בפתיחת המאמר, מתוך פרק השמיניות, מסתיים במילים:

“עבור מי שחסר כל עצמי או העדר עצמי

כאן בדיוק הוא השיל את ההשקפות כולן” (שולמן 62)

כלומר, גם כאן – התרגול מתמצה בשינוי הקשור בהשקפות, בדרך הראייה וההבנה. הדבר מודגש אפילו יתר אצל חוי ננג (וזהו ציטוט אחד מיני רבים):

“כשהכרתכם אינה נתפשת לפנימי או לחיצוני כי אם באה והולכת חופשיה, ביכולתכם לסלק את תכונת ההיאחזות ולהבין בלא כל מכשול” (לב, 35).

שוב – הוויתור (‘אינה נתפשת’) מוביל לשחרור (באה והולכת חופשיה), וזה – להבנה (ולהבין בלא כל מכשול). אז אנחנו נשארים/ות עם שאלה שתובעת מענה:

מהי אותה הבנה, שנעשית זמינה ואפשרית יותר דרך הוויתור, ואיך עוד עלינו לתרגל כדי להתחיל לחוש אותה?