הוראת ריקות כדרך להבנת הטבע המהותי; הטבע המהותי כפעילות וכיעד של הפעילות: עוד התייחסויות לסוטרה של חוי ננג

בפרק ‘הזימון הקיסרי’, בסוטרה של חוי ננג, הוא (מר ננג) אוסף כמה תלמידים בכירים ומורה להם כיצד למסור את התובנות ודרכי התרגול שהוא הבין ולימד. אחת הפסקאות מתמצתת את תפקיד המורה, דרך הלימוד, ומטרת הלימוד: “בהסבירכם כל דבר, אל תסטו מן הטבע הבסיסי. אם ישאלו אתכם שאלות, כל דבר שיאמר משמעותו כפולה, כי כולם תופשים את היחסים הבסיסיים. הביאה וההליכה הן יחסיות, בסופו של דבר השניות כולה תיעלם ולא יהיה יותר לאן לפנות” (95). המטרה של הלימוד היא – היעלמות השניות, שלא משאירה ברירה אלא להבין ולראות את הטבע הבסיסי. הדרך לכך היא הראייה ש”הביאה וההליכה הן יחסיות”.

ההוראה הכפולה לגבי הבנת היחסיות והשניות שמובילה לראיית הטבע הבסיסי, היא מוטיב שחוזר מספר פעמים לאורך הפרק: “כשהאור נעלם יש חושך. החושך מתגלה על ידי האור, האור מתגלה על ידי החושך. בואם ולכתם יחסיים ויוצרים את משמעות דרך האמצע” (97). אור – אינו קיים באמת, אלא יחסי ומותנה על ידי תפישה וקונספציה של ‘חושך’. חושך – אינו קיים באמת, אלא מותנה ויחסי על ידי תפישה קונספציה של ‘אור’. הראייה שאף אחד מהם אינו קיים באמת, אלא שניהם מותנים על ידי התפישה, שתופשת ומבחינה באמצעות ניגודים ושניות – היא המגלה את ‘דרך האמצע’. דרך האמצע פירושה: האמצע שבין קיום ואי קיום. האור והחושך נחווים ונראים, אך אינם קיימים כישויות עצמאיות. הם עולים ונתפשים באופן אשלייתי ויחסי: האחד ביחס לשני, ושניהם ביחס להכרה שמבחינה בהם. הראייה של היחסיות והאשליתיות של כל הדברים – היא המגלה את הטבע הבסיסי. “כל השאלות האחרות זהות לשאלה הזו” (97) – הוא אומר.

בפרק זה הוא גם מגלה עוד על החוויה האפשרית של ‘הטבע המהותי’. בפרקים קודמים חוי ננג הבהיר היטב שהטבע המהותי לא ‘נמצא’ רק ‘מאחורי’, או ‘מעבר’ לקיום, למחשבה ולביטוי; במלים אחרות – אין שניות בין חוויית המציאות לבין הטבע המהותי. בפרק הזה הוא מחדד ומפתח את הנקודה הזו: “הטבע ומאפייניו כמות שהם, בלתי נולדים ובלתי מתכלים, הם תמידיים ובלתי משתנים – לזאת ייקרא ‘הדרך'” (93). וגם: “הבלתי נולד והבלתי מתכלה שאני מדבר עליו הוא בלתי נולד מהותית, ובלתי מתכלה בהווה” (94). הטבע המהותי, שמצוי מעבר להשתנות ולהתכלות – הוא טבעם של כל הדברים.

כאן, הוא מבהיר מאפיין נוסף של אותו ‘טבע מהותי’: “טבענו המהותי מייצר תפקודים בתשעה – עשר צמדי ניגודים” (96) (ואז מפרט: כוחות וחולשות, בורות ותובנה, וכן הלאה); “הטבע המהותי מתפקד באורח פעיל בכניסה וביציאה, בהתמזגות ובהיפרדות, משני הצדדים” (96). ובפרק מוקדם יותר: “טבעה המהותי של הממשות בככותה מייצר מחשבה’ (51). אם כן, על פי חוי ננג – הטבע המהותי הוא יסוד אקטיבי. מאחר והתודעה עצמה, וכן גם פעולת הפיברוק והיצירה שפועלת דרכה – הן ריקות מקיום עצמי, ואשלייתיות גם הן – נחוות אך אינן קיימות, הן זהות לטבע המהותי. בהיותן זהות לטבע המהותי – כל מה שנוצר ומתבטא דרך ועבור התודעה – זהה גם הוא לטבע הזה. מאחר ופעולת היצירה של התודעה היא ביטוי של הטבע המהותי – אפשר לומר שהמחשבות, הדמיונות, הראייה וחוויית העולם – נוצרות על ידו.

הראייה שכל הדברים הם יחסיים מגלה את ריקותם, וחושפת את הטבע המהותי שלהן: אשלייתי, קיים ובלתי קיים. הראייה של התודעה ושל הפיברוק כיחסיים וכאשליתיים גם הם – מערערת את התחושה שהתודעה היא המקור או המרכז של החוויה. מתוך כך מתאפשרת חוויה פלאית, בלתי אפשרית: דברים לא נולדים מן התודעה ולא קיימים מחוץ לתודעה; והתודעה אינה קיימת כשלעצמה, אלא נולדת מתוך חוויית ה’דברים’, שאותם היא מולידה. בהיעדר מקור או יעד אחר של פעילות מלבד המופע הבלתי אפשרי הזה, כל פעילות – היא ביטוי ומשחק של ה’טבע המהותי’ הזה, מתוך עצמו וכלפי עצמו.

אורות עולים ויורדים (הערה להארה מהמסורת הסופית)

“דע כי יש אורות עולים ויש אורות יורדים. האורות העולים הם אורות הלב, והאורות היורדים הם אורות הכס האלוהי.”

מתוך: הסופים: אנתולוגיה, ע”מ 416

הלב, בפסיכולוגיה הסופית, הוא לא רק מרכז של רגשות ותחושות עצמי, אלא הוא גם מרכז של דמיון, פנטזיה וחלום. הלב יוצר כל הזמן: דמיון, מחשבות, רגשות – ואנחנו חופשיים/ות לחשוב ולתפוש את היצירה הזו בכל אופן שנבחר. אנחנו יכולים/ות לחשוב על הדמיונות, הרגשות, המחשבות כהפרעה, כטעות; יכולים/ות לחשוד בהם ולחשוש מהם. אבל כותב השורות המצוטטות מנגיש אפשרות אחרת: אנחנו יכולים/ות גם לראות את הרגשות והמחשבות האלו כנביעה אלוהית, כאור אלוהי. עם כל הייחוד והספציפיות ואי הנעימות שבהם. מתנותיו של האל. ועוד יותר בבירור אפשר לראות כך את האיכות המפנטזת, המדמיינת של התודעה. הפנטזיה תמיד נמצאת שם, גם אם התפישה עדינה מאוד, דקה מאוד – יש שם מימד של פנטזיה. הפנטזיה הזו, במקום להיות דבר מגונה ומתעתע, יכולה להיתפש גם היא כאלוהית, כמתת אל – שמתבטאת בייחודיות של הפנטזיה שלנו. משום שלפנטזיה של איכות של ‘יצירת עולם’ עבורנו, מגע אתה יכול להדהד כאלוהי באופן מהמם ממש. וודאי שאני לא אומר ש’כך הם הדברים’, ושרגשות או פנטזיה הם ‘באמת’ אירועים עם הדהוד אלוהי. אני רק אומר שאנחנו יכולים/ות לבחור לראות אותם כך. כך אני מפרש את האפשרות של ‘אורות עולים’.

ולגבי האורות היורדים: האפשרות של טרנסצנדנציה – ‘מעבר לעולם’, או לפחות הכמיהה אליה, היא אפשרות שפתוחה בפנינו. ולא רק שהיא פתוחה, נראה שבליבם/ן של רבים/ות ישנה הנטייה הזו: לרצות לראות ולהיות במגע עם משהו שנמצא הרחק מעבר לגבולות העולם והחושים. ההליכה לקראת ה’מעבר’ מולידה קשת של חוויות שבהן העולם מופיע כפחות ופחות ‘קיים’, ותחושה לגבי קיומו של ‘מעבר’ נעשית יותר ויותר דומיננטית, עד כדי חוויות שנתפשות ונחוות על ידי רבים/ות כיציאה מוחלטת מעולם התפישה, ומפגש עם משהו שנמצא מחוץ לתחום הידיעה והחוויה. ואותן חוויות נחוות, גם על ידי א/נשים שאינם/ן דתיים/ות במובן המקובל, ולא ישתמשו בשפה של אלוהות – כמעין ‘קרינה’ של ‘משהו שמיימי’ שעוטף את ומחלחל אל העולם.

דרך אחרת לחוות או לראות את שתי האפשרויות האלו נפתחת כאשר תרגול המדיטציה על ריקות ושל העבודה עם הדמיון מפותחים יחסית. אז – אפשר להפריד בין התבוננות באפיסטמולוגיה ובאונטולוגיה. ההתבוננות והשהייה עם האפיסטמולוגיה – השאלה: ‘איך אני תופש/ת דברים?’ – עשויה להצמיח רגישות לקיומו של המדומיין, ושל הרובד הארכיטיפי של הקיום: התחושה שכל מה שנחווה נושא הדהוד של פנטזיה, ושל ארכיטיפ קולקטיבי או אישי לחלוטין, שיש לו תפקיד מארגן כלפי החוויה. את זה אני מקביל ל’אורות העולים’.

השהייה עם האונטולוגיה: עם השאלה: ‘מהו העולם שמחוץ לגבולות התפישה שלי’? תוליד תחושה שכל מה שאני רואה וחווה – הוא מדומיין וארכיטיפי באופן בו הוא מופיע כלפי; וגם שהרובד הנתפש, מפוברק, מדומיין שלו – הוא לא ‘כל הדבר’. אני תופש וחווה חומר, או רגש, או כל דבר שהוא – דרך הפיברוק, הדמיון. אבל החומר, או הרגש – לא נוצר כולו דרך או באמצעות הדמיון שלי. זו תהיה הגזמה פרועה – לומר שהתודעה שלי מפברקת ובוראת מאפס את עולם החומר, למשל. אבל – זו תהיה גם הגזמה לומר שעולם החומר, או הרגש, או כל עולם אחר – אכן קיים כפי שאני חווה אותו. זאת משום – שכל תחושת קיום שלי אותו כרוכה בפיברוק, דמיון ופנטזיה. אז – מה זה אומר על עולם החומר, או עולם הרגשות, או כל ז’אנר של חוויה? זה מצביע על הראייה – שהם מתקיימים קיום פלאי, שנמצא מעבר ליכולת ההשגה האנושית. משם – זהו פסע אחד, שאפשר לבחור או לבחור שלא לעשותו – לראות אותם כ’אורות יורדים’, כמקרינים קיום אלוהי. ובכל מקרה, אותו פסע לא חייב ‘לתת תשובה’ ולבטל או לפתור את הפליאה ותחושת האינסוף שלהם, אלא להפך – הוא יכול להעמיק אותה.