רוב ברבאה: התעוררות

רוב ברבאה נתן את השיחה הזו ביומו האחרון של ריטריט-עבודה בגאיה האוס ב2008, שנקרא: 'עבודה ותעוררות'. את השיחה המלאה אפשר למצוא כאן: https://dharmaseed.org/teacher/210/talk/11862/

בשנות השישים המאוחרות ובשנות השבעים, קבוצה של מערבים, אמריקאים ואירופים, הלכו לאסיה, הודו ותאילנד והתחילו לתרגל את הבודהא-דהרמה די באינטנסיביות, ועשו שנים באסיה. ובאמצע שנות השבעים קבוצה חזרה לארה"ב ואירופה, והתחילה ללמד. ומתוך הקבוצה הקטנה הזו, המסורת שנקראת באופן רופף 'המסורת של מדיטציית תובנה' התמקמה במערב, לפני כארבעים שנה, ודי פרחה מאז. מאז התקופה הזו, זה מעניין להשקיף את התקופה הזו, ולראות איך סגנון ההוראה והדגשים השתנו, בכמה דרכים משמעותיות. אחת מהן היא שבהתחלה היה דגש די חזק על הארה, נירוונה, התעוררות. ואיכשהו, בעשרים ומשהו השנה שעברו מאד, זה יצא מהשפה באופן די ניכר. זה לא כל כך נפוץ שאנחנו נעלה את זה כרעיון או שאיפה באופן אמיתי או רגיל. זה כ"כ כך שכמה מורים עמיתים שלי הלכו לקורס למורים באמריקה, וחלק היה על התעוררות, והם היו מופתעים לראות שהרבה מהאנשים שם, מודטים רציניים, לא שמעו את הלימוד של הבודהא על זה. ואני תוהה האם יש פן של רדיקליות שהתפספס. לימוד על נירוונה זה די קיצוני ורדיקלי, ולהוריד את זה זה להוריד משהו די רציני ורדיקלי.

אם אני מביט על הדרשות של הבודהא, זה מכה בי לראות איך הוא היה שמח לדבר עם אנשים מן השורה על המון נושאים, וללמד על הרבה פנים של החיים שהיו מאוד רגילים. הרבה דיבור על אתיקה, על האופנים של נדיבות, איך להשקיע הון, על חקלאות, על המערכת החברתית והקאסטות, הוא היה שמח לדבר וללמד על זה. אבל עם נזירים, הוא היה הרבה יותר בגישה של: התעוררות זה מה שמשנה. המילה נזיר מגיע מהמילה היוונית: 'מונו', נזיר, אדם של תודעה ערוץ אחד: נירוונה, התעוררות. היום יש לנו סאנגהה של אנשים רגילים, שמאוד מעוניינים במדיטציה, ומתוך הקבוצה הזו, חלק מהאנשים מאוד מעוניינים בהתעוררות. וחלק לא, ולא יהיו. יש טווח וערבוב, ומבחינתי כל זה ממש טוב. כל התרגול הוא טוב, וכל אחד יכול להחליט מה הוא רוצה מהתרגול, והמורים צריכים ללמד טווח. אבל זה חשוב לא לערבב דברים, ולומר מהו מה, מה מוליך לאן. זה מעניין עבורי להרהר ולפגוש אנשים, ולשמוע מהן המוטיווציות לתרגול. אני ננגע על ידי מה שאנשים אומרים. תמיד יש משהו משמעותי במובן של למה אנשים מתרגלים.

יש תשובות אופייניות: 'אני מתרגל כדי לשחרר עצמי מהרגלים לא שימושיים של התודעה, ולעזור לאחרים'; 'להכיר ולקבל את עצמי, ולהיות בקשר עמוק עם עצמי, כדי שאוכל לתקשר עם אחרים בעומק'; 'כשאני לא מתרגל אני מתכווץ, התרגול נותן את המרחב לחיים לנוע'; 'אני מתרגל כדי לגלות את העולם הפנימי, להזין את הנשמה, ולטפח טוב לב, סבלנות, חכמה, כדי להיות שמח ושלם'; לחיות את החיים באופן מלא, באמת להיות חי, להרגיש את המגע של החיים ולהפתח אליהם'; 'לשבת היטב'; 'פשוט להיות'; 'בלי סיבה'; 'כדי לאזן את האנרגיות הגופניות שלי, את הצ'י'. קראתי מאמר מדעי: 'מדיטציה מגדילה את המוח, ומשפרת זיכרון, תשומת לב ובהירות'. ואני חושב שיש משהו יפה בכל זה, משהו נוגע ללב. מה שמועיל עבור אדם מסויים, מה שגורם להם לרצות לעשות את זה.

אז יש את כל זה מצד אחד, ומצד שני, דיברנו על מוות, אז הבודהא, כבר בתחילת התרגול שלו הביט סביבו, במבט בהיר וארוך, וראה אדם חולה, אדם מזדקן ואדם מת, ושאל: 'למה אני, שנתון להזדקנות מחלה ומוות, למה שאחפש מפלט במה שהוא נתון להזדקנות מחלה ומוות?'. הוא רצה משהו שלא מת, שלא ייעלם. וחברים ומשפחה שלו, וכפי שאתם יודעים הוא היה ממעמד גבוה, אמרו לו: 'אתה משוגע, יש לך עיסקה טובה פה! אל תוותר על זה, אולי זה לא קיים, הלא-מת.' והוא תרגל עם מורים, ואמר: 'זה עדיין לא ממש זה', והמשיך לחפש ולתרגל.

אני רואה אנשים שונים, וקהילות שונות. אז אפשר להשוות את מה שאופייני לגאיה-האוס, לעומת אנשים בהודו,שם שחרור והתעוררות אלו מילים אופנתיות. אז אנחנו יכולים, בקצה אחד – למצוא מישהו שמרגיש: מה לי ולזה, לחיים ולעבודה שלי; ובקצה השני – מישהו שמתעניין בזה, ולא אכפת לו מרגשות, ואין לו רגישות לאיך הוא עם אחרים וכן הלאה. אז הכל טוב, והדהרמה מציע טווח רחב מאוד, אבל רק להערב, אני אתמקד בקצה אחד של זה: התעוררות. זו המילה של הבודהא. הבודהא לא אמר הארה, אז התעוררות.

הבודהא אמר משהו מאוד מעניין, אבל לפני כן, אני חושב שזה חשוב שנדע, כי אנחנו יכולים לבחור, לדעת מה מוצע. לפעמים אנחנו לא יודעים מה הדהרמה מציעה, וכל אחד רשאי לבחור, אבל כדאי לדעת מה מוצע. הבודהא אמר: 'אם היית יכול לעשות עיסקה בה בכל יום, למשך 100 שנה, ידקרו אותן 100 חניתות בערב, 100 חניתות בצהריים, ו100 בערב (אז 300 חניתות ביום) אם היית יכול לעשות עיסקה שבה זה היה קורה, ואחרי 100 שנים היית זוכה בהתעוררות מלאה, הוא אמר: 'זו תהיה עיסקה משתלמת'. ולא תרגיש, אחרי 100 שנה, שזה הושג בקושי ניכר, ביחס למה שקיבלת. אז הוא אומר: אל תעשה הערכת חסר של מה שזה אומר. יש לך יכולת לבחור, אבל אל תעשה הערכת חסר. יש הרבה נושאים, ויש אנשים שזה לא מעניין אותם, וזה ממש בסדר, וצריך לפגוש כל אדם איפה שהוא. אבל לפעמים הבודהא נותן דגש אחר. המילה הזו 'דהרמה', היא מילה שהיתה שם במסורת הוודית, והמשמעות שלה היתה: 'חובה'. וכל אדם במעמד חברתי מסוים, לכל אחד היה מקום וחובה בקסטה שלו. אם היית ברהמין, היית צריך לשמועל שלוש להבות בוערות בבית, וזה השאיר את הייקום במקום. והבודהא השתמש באותה מילה, ואמר: 'אתה יודע מה החובה שלך, הדהרמה? זה שחרור. התעוררות. ויש שלוש להבות שאתה לא צריך לתחזק, אלא לכבות: תאוות בצע, שנאה, תעתוע'. אתה צריך לכבות את זה. אז הוא מחזיק את כל זה.

חלקית, אני רוצה לדבר על מה זו התעוררות מנקודת המבט של הבודהא, וגם הביט ביחסים שלנו עם זה, ואיך אני מתייחס לזה. אז אפשרות אחת להתייחס לזה, ואני נתקלתי בזה, עם אנשים שאני מכיר, זה לשמוע ולחשוב: 'זה לא אפשרי. איך אפשר ללכת מעבר לסבל? להשתחרר מתאוות בצע, שנאה ותעתוע? זה לא אפשרי'. זה היה די נפוץ בימי הבודהא, והיה ברהמין בשם פוקרסטי, והוא אמר: 'זה לא אפשרי לאדם ללכת מעבר לעולם, לדעת משהו שאינו אנושי'. מישהו סיפר את זה לבודהא, והבודהא שאל אותו: 'איך הוא יודע, האם הוא קורא מחשבות, ויכול לראות את התודעות של מוארים, ולראות איפה הם?'. ואז הוא אמר: 'זה כמו שאדם עיוור, שלא יכול לראות אור וצל, ואת השמש והירח, יאמר: זה שטויות, כל הדברים האלו שאתם מתארים – צבע, צורה, שמש וירח, אין את כל זה, ואף אחד לא יכול לראות את זה. האם זה יהיה נכון?'. הבודהא היה פה די חריף. וזה בסדר גמור שמישהו אומר: 'אני לא מעוניין'. אבל אם מישהו אומר: 'זה לא אפשרי', אז צריך לשאול: מהם הפרה-קונספציות, ולמה אתה אומר את זה, וכמה יושרה יש שם? אולי אנחנו שומעים מישהו, או מורה אומר: 'אין משהו שאינו-מת', ואנחנו מרגישים 'או, איזו הקלה', או שמורה אומר: 'יש משהו שמעבר למוות', ואנחנו אומרים: 'או, איזו הקלה', או להיפך. ורק לדעת מה ההשענות המוקדמת שלנו לדבר הזה. אז, אנחנו יכולים לשאול ולתמוה: איך ייראה אדם מואר, איך הוא יהיה?

וזה מעניין לראות את הדימויים, והאפשרויות שאנשים חושבים עליהן. אולי אנחנו מצפים מהם להיות מאוד קורנים, ולזהור בחושך. או שיש להם חיוך נפלא, ושיניים לבנות. או בריאות קורנת ומושלמת. זה דברים שאנשים חושבים. או שהם לא מזדקנים באותו אופן. יש מורה בשם שרי אורובינדו, ויש תמונה שהופצה, וזה לא מגיע ממנו, אני חושב, שבה רואים אותו מסתובב, ונראה נפלא, וליד התמונה כתוב: 'שרי אורובינדו, גיל 42'. מאיפה זה מגיע? מישהו חושב שאם אתה נראה צעיר זה סימן להארה. או שאנחנו חושבים שהוא אדם לא אינטלקטואלי. שאין לו הרבה רעיונות. או – שהוא חייב להיות אסייתי. חלק מזה אפילו לא מפורש, אבל אולי יש איזו הנחה שאני צריך ללמוד ממישהו מאסיה, או ממישהו שיכול לשבת בלוטוס מלא, או ללבוש גלימה. ופנים אחרים יצביעו על אפקטים צדדיים: לישון פחות, או כוחות מנטליים מסויימים. אולי אנחנו מצפים לניסים, ואולי זה נכון, אבל האם זה המרכז? או שמישהו יכול לבחון איך הוא מרגיש בנוכחות אדם מסויים. אתה עם מישהו, ואתה מרגיש נפלא. 'החזקתי את ידו, והרגשתי עקצוצים', וזה כנראה אומר עליו משהו. אלו דברים שאני שומע. עקצוצים בזרוע, אם אתה מאוהב – משהו בלב משפיע על מה שקורה בזרוע. לא הרבה קשר לאדם השני.

זה קורה עד שאנחנו מתחילים להרגיש שהתרגול שלנו ממש פורח, ויש שם תחושה של עקצוץ, אהבה, שמחה וכן הלאה. לפני שיש לנו את זה – אנחנו מסתכלים על מישהו אחר בשביל משהו מיוחד. כשיש לנו יותר ביטחון בתרגול שלנו – היחסים עם גורו נעשים די שונים. כי אנחנו רואים שזה קורה לי. ולפעמים, במעגלים רוחניים – כשיש יותר עניין עם הגורו, זה מצביע על פחות דגש על תרגול אישי.

אז מה הבודהא אמר על כל זה? כשהבודהא דיבר על מה היא התעוררות, הוא דיבר על ארבעה שלבים, וזה חשוב לדעת שזה לא עניין של כן או לא. והשלבים מוגדרים על ידי עשרה מזהמים, או עשרה כבלים שהתודעה משתחררת מהם בהדרגה. והם:

1. השקפת עצמי
2. היאחזות בתרגולים וכללים
3. ספק
4. תשוקה או השתוקקות לדברים חושיים
5. עצבנות
6. תשוקה למצבים מדיטטיביים עמוקים של הספגות
7. תשוקה למצבים עמוקים אפילו יותר (המצבים חסרי הצורה)
8. יוהרה
9. חוסר מנוחה
10. תעתוע

אז יש את ארבעה שלבים, ולכל אחד יש שם: הראשון – נקרא 'כניסה לזרם', מישהו נעשה 'נכנס לזרם'; ויש 'חוזר-פעם-אחת'; 'לא-חוזר'; ו'ארהנט', מואר לחלוטין. אני אדבר בעיקר על הראשון. מה זה אומר שאדם 'נכנס לזרם?' משהו השתנה בתודעה ובלב, ומישהו נכנס לזרם שמניע אותך, באופן בלתי הפיך – לעבר התעוררות. זו תנופה שאי אפשר להפוך אותה. משהו התבסס שם, והוא ייקח אותך. יש כמה פנים לזה. אחד מהם: 'נכנס לזרם לא יכול ללכת לעולמות גיהנום'. מה זה אומר? אם אנחנו חושבים על החיים הבאים, אז ברור מה זה אומר, אבל אם אנחנו מדברים על החיים האלה – זה אומר שלמישהו יש מספיק משאבים בשביל שהתודעה לא תוכל להתקע בדיכאון, פסיכוזה, או קושי אינטנסיבי מידי. התודעה לא יכולה ללכת לשם ולהשאר שם. זה פן אחד.

נכנס לזרם משיל את שלושת הראשונים: השקפת עצמי, היאחזות בתרגולים וכללים, וספק. אז אין יותר ספק בדרך. האדם יכול לתרגל בלי תלות באחרים, ויש לו ביטחון בכך. אני לא צריך שמישהו יאשרר לי שזה נכון, ושזו הדרך וכך עושים את זה. האדם בטוח לגבי חירות. הוא הביט בחירות מוחלטת, ולא נע מהביטחון הזה. וזה אומר גם שהאדם ראה את הריקות של כל הדברים, עד למידה שבה יש ביטחון בזה. בנקודה הזו האדם לא רואה את זה כל הזמן, אבל יש ביטחון בזה שזו האמת של הדברים. אז – שכנוע עמוק, שאי אפשר להניע, משום שהוא נראה דרך החוויה. אז בגלל שהראייה של הריקות, או של החירות, או של מה שמעבר למוות, משום שזה הגיע דרך הבנה, הבחנה ותובנה – האדם לא נאחז עוד בתרגולים וכללים. מה זה אומר? בגלל שראית את זה, והיתה פריצת הדרך הזו, או ההעמקה הזו, שהגיעה מהבנה, אי אפשר עוד להאמין שהתעוררות או שחרור יכולים להגיע מתוך טקסים, למשל, ושטקסים או ריטואלים, או דהרשן – להיות בנוכחות אדם אחר – יכולים לשחרר אותך. זה לא אמין עבורך שזו תהיה התוצאה של זה, שהתעוררות תהיה התוצאה של זה. או של רק שמירה על כללים אתיים.

גם לא התוצאה של שינוי ברמת האישיות. האדם ראה שזה נובע מהבנה וחכמה, ולא מעבודה מחדש והתמרה של האישיות. אי אפשר גם להאמין עוד ששחרור מגיע כתוצאה משחרור קארמה ישנה: כשאני אפטר מכל הדברים הישנים שלי, זה יהיה שחרור. יש פה הרבה. אז אולי יש לנו אמונות לגבי שמחה; לפעמים שיש תחושה של פחד או לחץ, יש אמונות שבאות לגבי שמחה. ועם ההתעוררות יש הבנה של מה מוביל לשמחר ולשחרור. וגם אי אפשר להצמד לטכניקות מדיטציה ספציפיות מידי: 'אתה חייב להיות עם הנשימה'. זה ירגיש צר מידי.

לנכנס לזרם זה יהיה מאוד קשה לנהוג באופן לא-אתי, להרע או להרוג מתוך רצון, לגנוב מתוך רצון, להרע בתחום המיני, בדיבור, או להיעשות מאוד לא רגיש דרך מערפלי תודעה. זה מגיע לנקודה שזה בלתי אפשרי. ומתוך זה יש חמלה וטוב לב, וזה מגלה את עצמו דרך זה. אבל זה גם מעניין, כי, איך אנחנו חושבים שזה ייראה?. מישהו עשוי להיות די חזק או אינטנסיבי באנרגיות שלו, או אפילו נוקשה, וטוב הלב והחמלה לאו דווקא ייראו כמו שאנחנו מדמיינים שהם ייראו. אז חשוב גם להבין, עם שחרור וכניסה לזרם, שזה לא מצב מנטלי אחד. אז זה לא אזור אחד של flow, או שמחה, או משהו כזה. זה לא מצב מנטלי ספציפי, אלא היעדר של מצבים מנטליים בעייתיים, וזה חופש עם וביחס למצבי תודעה. כמו גם מחוייבות לטיפוח מצבי תודעה יפים ולפיתוח התודעה.

אולי העניין המרכזי ביותר הוא הרפיה מאמונות זהות והשקפות עצמי. האם אתם יכולים לדמיין מה זה אומר, אפילו ברמה כלשהי? החופש, ההקלה – רק לדמיין את ההקלה שבלהרפות מההרגל, האובססיה, של להגדיר את עצמכם באופן כזה או אחר. לקשור את עצמך בהגדרות עצמיות, להסיק דברים לגבי עצמך, לשפוט ולהעריך את עצמך, להבין 'מי אני' ו'איך אני?' להרפות מזה, אחת ולתמיד. אחד ולתמיד, להרפות מהאמונה שהסיפור שלי הוא באמת סיפור אמין לגבי מי או איך אני. הסיפור נשאר כמשהו שנמצא שם, ואנחנו יכולים להשתמש או לשמוט אותו, אבל משהו שההתמכרות אלו נעלמה. אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו מוצפים בזה, ושזה הנוף שאנחנו חיים בו, וחברים שלנו בונים לנו את זה – הם מדברים דרך הנוף הפנימי שלהם של'מי אני', ומשקפים לנו את זה שלנו. הערכה עצמית: 'האם אני בסדר?', 'האם אחרים רואים אותי כבסדר?', 'מה אחרים חושבים', זה נעלם. זה לא משהו שעולה עם תחושת מציאותיות עוד. ורק ההרפיה מכל זה, כמה עוד פתיחות ופניות זה מאפשר בחיים.

אז עם כניסה לזרם, מישהו לא מאמין עוד בהגדרות העצמי, ולא מגדיר את עצמו בדרך קטנה כל כך, ולא יכול להאמין בזה עוד. אבל, באופן מענין, גם אין אמונה ב'עצמי גדול', של אחדות או משהו כזה. או 'העצמי האינסופי', או האוניברסלי. אלו יכולות להיות חוויות מדיטטיביות מאוד יפות, אבל במונחים של להאמין בזה כטבע של מי אנחנו – זה נעלם, ולא ישוב. וגם הגדרת עצמיים של אנשים אחרים לא אמינה עבורנו. ומשום שראינו דרך הגדרות לגבי מהו העצמי ומהו העולם – עוקצו של המוות קהה מאוד. זה משום שהאדם לא מאמין עוד בדברים, באמת, כאמיתיים ומוגדרים כפי שהם נראים.

זה עוד יותר מעודן מזה. אז הבודהא דיבר על: כשאנחנו מגדירים את עצמנו, מעבר לסיפור וכל זה, אלא באופן עדין יותר, אנחנו נוטים להזדהות עם חמשת המצרפים: הגוף, התחושות של נעים/לא נעים, תפיסה, מצבים מנטליים (רגשות, מחשבות וכל זה) והכרה. ויש לנו אמונה שהעצמי הוא אחד או כל הדברים האלו, או שהוא בתוך הדברים האלו, או שהם שייכים לעצמי, או דרך אחרת של לראות עצמי ביחס לדברים האלו. יש פיסקה של הבודהא, שמדבר עם בחור בשם מהא-גנדיה, ואומר שנכנסים לזרם רואים מספיק כדי להבין את חוסר הערך של הגדרות עצמי. כך: "מהא-גנדיה, זה כאילו היה אדם עיוור, שלא יכול לראות עצמים לבנים, עצמים שחורים, כחולים, צהובים, אדומים, השמש או הירח. אז נניח שאדם מסויים היה לוקח סחבה מוכתמת בשמן ואומר: 'הנה, איש טוב, יש פה בד לבן, לא מוכתם ונקי', העיוור היה לוקח ולובש אותו. אז, נניח שהקרובים והחברים שלו היו לוקחים אותו לרופא, והוא היה נותן לו תרופות, מטהר אותו מלמעלה ומלמטה, נותן משחות ומשחות נגד, משחות דרך האף, והודות לרפואה הזו ראייתו תופיע ותתבהר. אז יחד עם ההשתפרות של הראייה שלו הוא ינטוש כל תשוקה ותענוג שהוא הרגיש כלפי הסחבה המשומנת שלו, והא יתייחס לאדם אשר נתן לו אותה כאל אויב, כאדם שאינו חבר, ויחשוב שמגיע לו למות: 'אלוהים, למשך זמן כה רב הייתי קורבן להונאה של אותו אדם עם הסחבה המוכתמת הזו (שאמר לי): 'הנה, איש טוב, יש פה בד לבן, לא מוכתם ונקי'. באותו אופן, מהא-גנדיה, אם הייתי מלמד אותך את הדהאמה (הדהרמה, האמת) את החופש מאי-נחת, את השחרור, ואם אתה מצידך היית מבין את השחרור הזה ורואה את אי-ההכבלות הזו, אז עם הראייה שלך, אתה תנטוש כל תשוקה ותענוג שהיו לך מחמשת המצרפים. והיית מבין: 'אלוהים, למשך זמן כה רב הייתי קורבן להונאה ותעלול הזה של אותה תודעה', משום שזו היתה רק צורה שנאחזתי בה, רק תחושות, רק תפיסה, רק תהליכים מנטליים, רק הכרה שבה נאחזתי. ועם ההיאחזות שלי כתנאי – היתה התהוות ולידה, ואז הזדקנות, מוות, צער, אבל ויגון, כאב, דחק וייאוש. וזוהי ההתהוות של כל הגוש הזה של דחק וסבל."

אז אדם מבין שכל דרך שבה העצמי נתפס, במובנים של כל אחד מהמצרפים האלו: גוף, תחושות, תפיסה, צורות מנטליות, והכרה, כל דרך שבה זה נתפס ביחס לעצמי: הם בתוך העצמי, או העצמי בתוכם וכן הלאה – זה לא מחזיק, וגם – העצמי לא נמצא בשום מקום אחר. אז זה די מעודן ומקיף, זו הבנה די מעמיקה.

ציטוט נוסף של הבודהא על כניסה לזרם:

"שליטה מוחלטת על העולם, ללכת לגן עדן, אדנות בכל העולמות – פירות הכניסה לזרם מתעלים על כל זה". אז כך, אתה האדם מספר אחת, יכול להיות לך הכל בעולם, אתה הבוס מספר אחת, והוא אומר – הפירות של הכניסה לזרם יותר טובים מזה.

אז, שוב, השאלה הזו – איך אנחנו יודעים כשמישהו אחר מואר, או נכנס בזרם או משהו כזה? היה מקרה בו הבודהא, אני חושב שהוא היה עם אננדה ומלך כלשהו שהוא נהג להסתובב איתו מפעם לפעם. וקבוצת סגפנים הלכה ליד, והם ניראו מאוד קורנים, נוכחים, ופשוט… מאוד מוארים, אפשר לומר. אז המלך, ונדמה לי שאננדה גם אמרו: 'הם ארהנטים, לא?!' והבודהא אמר: אתה צריך לבלות הרבה זמן עם מישהו, לראות איך הוא בהרבה מצבי חיים, הרבה מורדות, קשיים פיזיים, מוות וכו', וממש לראות איך הם עם זה לאורך זמן; וגם – שאתה מדבר עם האדם הזה, שוב ושוב על דברים עמוקים, כדי לקבל תחושה של ההבנה שלהם, וגם אז תוכל לומר רק אם יש לך מידה של הבחנה בעצמך. אז לשפוט על פי איך שאדם נראה זו דרך לא טובה. צריך לראות אותו דרך הרבה דברים, ולדבר איתו באופן חוזר ונשנה. אז אחד המורות שלי, נראיין, בארצות הברית, אמרה פעם שהיא ראתה איש כלשהו, שהיה אמור להיות מואר. והיא אמרה: 'אם זו הארה, תשמור אותה לעצמך'. בסדר גמור. אבל – אדם נחמד, זה לא אותו דבר כמו מואר.

התעוררות, המילה הזו, לא אומרת אותו דבר כמו ערנות. לפעמים אנשים שומעים את זה וחושבים שזה להיות מאוד ערני, ובהיר כל הזמן, וחי ונוכח. וממש לחיות ברגע. אבל זה לא מה שזה אומר. אם אנחנו שמים את זה יותר מידי במונחים של החיים – החיים נגמרים, ואם אנחנו עושים את הדימוי שלנו במונחים של החיים, ובכן, החיים ייגמרו, האם אנחנו יודעים משהו שהוא מעבר למוות?. החוויות שלנו מפוברקות, הן לא באמת אמיתיות.  אפשר לומר שאנחנו מאמינים שבחיים, כמו בחלום, דברים הם אמיתיים, וכמו בהתעוררות מחלום, ההתעוררות היא להבין שהדברים אינם אמיתיים. אז – מה מי שהבודהא קרה להם אצילים, מה הם יודעים? הם יודעים משהו.

השקפה אחת שאני נתקל בה היא שעולל, למשל, הוא פתוח לגמרי, והוא במצב של הארה או התעוררות; תמים, אוהב, טהור וכן הלאה, ועם הזמן החברה הורסת את זה. הבודהא ממש לא עודד את זה. לפיו, אדם מואר יודע משהו. ומהו זה שנודע? הם יודעים את מה שהוא אינו-מת. הם נגעו במשהו שאינו מת. הם ראו את אי הכבילות של העולם, של העצמי. כל זה התפוגג, ודרך זה הם יודעים את הריקות של הדברים. שום דבר אינו אמיתי כפי שהוא נראה. כל הדברים ריקים. אז אפילו דברים בסיסיים כמו מודעות, או מרחב, או זמן. דברים שנלקחים כמובן מאליו, האדם ראה את הריקות שבכל זה.

ואם מישהו אומר את זה, אז מישהו אחר יכול לומר: 'אוקיי, זו ההשקפה שלך, ואני יכול לראות דברים אחרת', וזה די נפוץ היום שמניחים שכל המחשבות הן בסדר, והכל נחמד, ונהיה יחד ונחלוק עמדות, ושאין אמת ממש. וזה די נפוץ, ואני תוהה למה זה כ"כ נפוץ. אולי זה עניין של פוסט-דת, אולי זו השפכות של מחשבה פוסט-מודרנית, אולי מישהו גדל באופן דתי ונוקשה, ורוצה להשתחרר מזה. אבל יש לנו השקפות כל הזמן, השקפות של עצמי וכן הלאה, ואנחנו נעים בתוך השקפות. שלא לדבר על השקפות של קונוונציה חברתית: איך דברים אמורים להית, איך אנחנו אמורים להתנהג, להתלבש וכן הלאה. ואז… מישהו יכול לומר שיש חייזרים שמשדרים מסרים לתוך סתימות בשיניים שלו, ומישהו יכול למר: 'טוב, זו השקפה, אני מכבד את זה'. אבל השאלה עם השקפות היא – האם ההשקפה שיש לנו מובילה לפחות סבל? זה הסמן.

חלק מהדעות הן מעודנות. השקפה אחת כזו היא שמודעות רחבה זו האמת, במובן הסופי. ומה שאני מציג, זה את הבודהא שאומר ללכת מעבר לזה. ללכת מעבר להשקפה הזו, לראות שהמודעות עצמה היא ריקה. אבל זה יהיה קשה להבחין, כי זה יהיה שינוי עדין של השקפה, ולא יהיה קל לראות את ההבדל בין שני אנשים שמחזיקים בשתי העמדות האלו, זה לאו דווקא ייראה מבחוץ.

הדרך היא מאוד עמוקה, ומאוד רחבה. יש רוחב רב למה שאפשר ומוצע לנו. ואנחנו יכולים להיות במקום בחיים שלנו, או לעבוד לכיוון מקום של חיבור עמוק לכדור הארץ, פתוחים ואכפתיים לטבע, פתוחים עם המיניות שלנו, או עם החיים הרגשיים שלנו, ופנויים לאינטימיות רגשית. אולי אנחנו מביטים בערב, ומרפים מדברים קשים, אולי אנחנו טובי לב ומחפשים טוב לב; אולי אנחנו פתוחים והולכים לכיוון של אנרגיות מרפאות בגוף, אולי אנחנו במגע עם חיי הרגש שלנו, או מבטאים את זה היטב, באופן יצירתי. וכל זה חשוב מאוד ויפה מאוד, ובאמת יקר ללמוד את כל זה, נפלא ואפשרי. אבל מנקודת המבט של הבודהא, אם אתה לא יודע את מה שמחוץ לעולם הזה, שאינו בזמן, שאינו במרחב, שאינו של העצמי, אם מישהו לא יודע את זה או ממש מעוניין בזה, אז הוא לא אדם אציל. כל הדברים אפשריים, אבל חשוב לא להיות מבולבלים. חשוב לברור מה הוא מה.

אם אנחנו שומעים את העניין הזה של משהו מחוץ למופעים, מחוץ לזמן ולמרחב – יש אנשים ששומעים את זה והלב שר בכמיהה לזה, ויש אנשים שלהיפך. זה נשמע רחוק, מפחיד ומחריד. אם התחושה היחידה שיש לי זה מהחושים, אז מה שמחוץ לזה יכול להשמע מאוד מבהיל, אם נקודת ההתייחסות היחידה שיש לי זה העצמי והעולם, אז זה יכול להשמע מפחיד וחלול.

איך אנחנו נעים לכיוון הזה של ההבנה של ריקות? אנחנו צריכים להסתכל בדרכים שיראו את זה. אתה צריך לסובב את התרגול לכיוון של לראות איך אנחנו בונים דברים. זה מסע נפלא, וזה מופלא ומעודן לראות את זה, יותר ויותר לעומק, רואים את מה שהבודהא קרה לו התהוות מותנית. רואים ששום דבר אינו אמיתי באופן שבו הוא נדמה כאמיתי. שהדברים מפוברקים, מובנים. ואנחנו רואים שאנחנו מכניסים דברים לתוך החוויה שבונים את החוויה, ואנחנו לומדים להכניס פחות ופחות, ובסופו של דבר לא להכניס כלום לתוך החוויה, ואז שום דבר לא עולה עבורנו. שום דבר לא מופיע. הלכנו מעבר לחוויה. כשאנחנו לא בונים חוויה, אז אין אפילו חוויה של 'עכשיו', ומה שנשאר, מה שנפתחים אליו זה הבלתי-נולד, הבלתי-מת, ניבאנה. וכתוצאה גם מזה באה ההבנה והחירות של הבנת הריקות של הדברים.

אז אדם מואר, מה הוא השיג? והבודהא אומר, בציטוט די מהמם: "ההופעה של העולם מובנת וננטשת, וההפסקה של העולם (של עולם החוויה) מובנת ומוגשמת". זה די ספציפי, מה שהבודהא מצביע עליו. ואנחנו יכולים להשוות את זה, למשל, למה שמצאתי ממורה ממסורת אחרת: 'כשאנחנו פונים לכיוון אחר מהשלמות המקורית שלנו, האחדות על העולם ואלוהים, אנחנו יוצרים את האשליה שאנחנו צריכים משהו חיצוני לשלמות שלנו, והפנייה הזו היא מה שבונה את האגו'. זה די שונה. השני הולך לכיוון של אחדות; ובשביל הבודהא זו תהיה רמה יפה לעבור דרכה, אבל זה לא אותו דבר כמו מה שהוא קורה לו שחרור. אז זו ההבנה של הבנייה של העולם שהיא החשובה יותר מאשר החוויה.

חבר סיפר לי שהוא היה במנזר בתאילנד, והיה שם נזיר, והיה לו את העניין של ללכת אל מעבר לחוויה, והוא היה שומר את כולם ערים כל הלילה, ומנסה לגרום למתרגלים לעבור דרך העייפות, כדי לגרום לאנשים ללכת איזה חוסר הכרה או משהו. אז היית יושב שם, מאוד עייף, אל תוך הלילה, ומה שהיה אמור לקרות זה שכל פעם שהיה לך מין ניתוק כזה, זרקת כדור נייר טואלט קטן אל מאחורי גבך. בסוף הלילה היית סופר את הכדורים, וזו היית כמות חוויות ההארה שהיו לך באותו לילה. אז… זה סיפור אמיתי (קשה לתרגם את זה, אבל מהנימה די ברור שרוב לא מאוד אוהד את השיטה הספציפית הזו. יהל).

הבודהא, אחרי ההארה שלו, על פי הטקסטים, שהם כנראה קצת מיתולוגיים, הוא אמר משהו מאוד מעניין. הוא היה מאוד מסוייג מללמד. הוא חדר אל האמת העמוקה של הדברים וחשב: 'זה ממש מעודן, אין סיכוי שמישהו יבין את זה'. ואם אני אנסה להסביר הם לא יבינו. וזה יהיה "מעייף ושוחק עבורי". מדהים שחמש דקות לפני כן הוא היה אמור להשתחרר מכל סוג של סבל. הנקודה היא שיש פה משהו שמאוד קשה להבין. לפעמים אנחנו עשויים לשמוע: 'רגע של תשומת לב הוא רגע של התעוררות'. זה הרבה יותר מידי קל. אני מצטער לומר, אבל זה לא מעמיק מספיק. למה שהבודהא יהיה מותש ושחוק מלומר את זה? הנה, אמרתי את זה. וזה היה בסדר. או… 'דברים הם ארעיים, פשוט תירגע ותן לזה לזרום'. זה גם לא קשה כ"כ. או קצת יותר מעודן: 'מודעות היא כאן, היא תמיד נוכחת, נוח במודעות'. זה די קל. הוא ממש התלבט האם ללמד או לא, והעניין של המודעות זה מאוד קל. יש פסקה בה הוא מדבר עם סגפן בשם ווצ'גוטה, ששם הכינוי שלו היה ווצ'ה. היו לו כמה סשנים עם הבחור הזה, והוא מבין ולא מבין, ומתווכח וכל מיני כאלה. ומתישהו הוא אומר: 'אני לא מבין, אני לא מבין'. והבודהא אומר: 'עמוקה היא האמת הזו, קשה לראייה, קשה להבנה, שלווה ומזוקקת, מחוץ למה שהוא בר שיעור, מעודנת, נועדה עבור החכם. לאלו עם השקפות אחרות, תרגולים אחרים, סיפוקים אחרים, מורים אחרים – קשה לדעת אותה".

יש פיסקה יפה, מהזמן שבו הבודהא ממש עמוד למות, והיה ברור שזה יקרה עוד מעט, והוא כבר שכב שם, ואנשים התכנסו, ואננדה, שהיה בן-הדוד שלו, וגם העוזר האישי שלו ועבד מתוך אהבה גדולה. הבודהא שכב ודיבר על הכנות למוות: "ואז אננדה הנאצל, הלך לבניין סמוך, נשען על המשקוף, בוכה: 'הנה אני, עדיין בהכשרה, עדיין יש עבודה שעלי לעשות, והתרתו הסופית מן העולם של המורה שלי עומדת להתרחש. המורה שהיתה לו כזו חיבה כלפי'. הבודהא שאל את אלו שהיו סביבו: 'איפה אננדה?' וענו: 'אננדה הנאצל הלך לבניין הזה, נשען כנגד המשקוף, ובוכה: 'הנה אני, עדיין בהכשרה, עדיין יש עבודה שעלי לעשות, והתרתו הסופית מן העולם של המורה שלי עומדת להתרחש. המורה שהיתה לו כזו חיבה כלפי". והבודהא אמר: 'קראו לאננדה, אמרו לו': 'המורה קורא לך, ידידי'. 'כפי שתאמר, המורה', הם אמרו. והלכו לאננדה, ועם הגעתם אמרו: 'המורה קורא לך, לידידו'. הוא הלך לבודהא, ועם הגעתו שהתחווה, ישב לצידו. ביושבו שם המבורך אמר לו: 'די אננדה, אל תתאבל, אל תשקע ביגון, האם לא סיפרתי לך על המצב של אי-עניין בכל מה שהוא יקר ומושך, המצב של היעשות נפרד, המצב של היעשות אחרת? למה עוד אפשר לצפות. זה בלתי אפשרי שמישהו יחזה במשהו נולד, מפוברק, או מתפרק. (וזה החלק  שעליו אני רוצה להצביע:) במשך זמן רב, אננדה, חיכית על צידו של התתהגטה, ועשית מעשים של רצון טוב. מועיל, שמח, ללא גבול, עם פעולות מילוליות של רצון טוב, עם פעילויות מנטליות של רצון טוב, מועיל, שמח, ללא גבול. אתה אדם אשר עשה טוב. תתחייב למאמץ, ובמהרה תהיה גם אתה ללא זיהומים" (במלים אחרות: תגשים הארה).

באופן מעניין, מה שהוא לא אמר זה: 'התעודד, אין לאן ללכת, אין שום דבר לעשות'. הוא לא הלך למוד של אי-שניות פופולרית, שחוזרת להשקפות הפשוטות והברורות מאליו של אני פה, אתה שם, וכל זה קיים. הוא לא אמר את זה, אלא הוא עודד אותו: המשך ללכת, לך על זה. אז, לגבי האי-שניות הפופולרית, כמה יושרה של הלב יש שם, שאנחנו מביאים לנושא הזה? לפעמים אני מודע שביקורת פנימית יכולה להכנס, והיא יכולה לסגור את כל העניין. 'זה לא אפשרי לי', או שאנחנו מבטלים את זה. כמה קרדיט לתת לביקורת הפנימית? האם היא מחליטה עבורנו על מה אנחנו הולכים?

אז אני כן רוצה לאזן במובן מסויים ולומר שהעניין של כניסה לזרם הוא מאוד מיוחד, ודי נדיר, אבל גם מאוד אפשרי. וזה יוצא דופן במובן שמשהו נפתח ביישות. משהו השתנה עם הכניסה לזרם. והבודהא אומר שמשם והלאה אתה לא עוד אדם רגיל, אדם מן השורה. משהו השתנה באופן עמוק. החיים נראים אחרת, המוות נראה אחרת. מישהו בא ממקום אחר, באופן די יסודי. אולי מישהו נע מההשקפה הזו, וזה חלק מלהיות נכנס לזרם, זה שזזים משם, אבל יש לזה כוח משיכה, וחוזרים לנקודה הזו של חופש. במובן ייסודי, הכיוון של החיים הוא שונה. משהו נפתח, והכוונה בחיים היא גם שונה. אי אפשר להניח שנכנס לזרם מופיע עם אותה תחושה של 'לאן החיים הולכים', או אותה תחושה לגבי מה קורה פה'. זה בעצם משהו שונה. ומה שאני רוצה לומר שזה שזה יוצא דופן, אבל גם אפשרי.